גדלתי ביד אליהו, לא רחוק מגבעתיים. דירת שלושה חדרים. ישנתי עם אח שלי בחדר עד שאמרתי, עזוב אותי, והלכתי לישון בסלון. שנים ישנתי בסלון. אהבתי לישון לבד מול הטלוויזיה, והכי אהבתי להסתובב ברחובות, להיעלם בשכונה, ולשמוע את אמא שלי צורחת, "תעלה כבר הביתה". הייתי ילד קצת בעייתי. אמא שלי עברה איתי מסעות מטלטלים. הרבה דמעות, הרבה ייאוש. היה ליד הבית בניין ששיפצו והיה פועל ערבי ששומר על אתר הבנייה. כל ערב הייתי בורח אליו והיינו שותים קפה, אוכלים לבנה ושומעים אום כולתום. זה גרר ממנה משפטים כמו, "לא ייצא ממך כלום אם תמשיך ככה". פעם הסתובבתי בבית בחוסר מעש והחזקתי אגרטל של סבתא שלה. התחלתי לשחק איתו ולהקפיץ אותו באוויר. היא ביקשה שאניח את האגרטל, הסתכלתי לה בעיניים ופשוט עזבתי את האגרטל והוא התנפץ. לא יודע למה עשיתי את זה, הייתי צריך כנראה למצוא את המקום שלי.
יום אחד המורה נכנסה לכיתה והייתה קטטה, אני דווקא ניסיתי להפריד, וואלק, באתי בטוב. "גיא זו־ארץ החוצה!" אותי? יצאתי למסדרון, הייתה דממה וצרחתי בקולי קולות: "כל המורות זו***". קיבלתי עונש במשך שבוע להתנצל כל יום מול כל בית הספר על מה שעשיתי. איזו פאדיחה.
אח שלי היה גאון, מגיל חמש הוא ניגן בקונסרבטוריון, בגיל 12 כבר הוציא שירים לרדיו, כל הבית היה צלילים של בטהובן ומוצרט, שופן וחצ'טוריאן. אני הייתי ילד מאוד ביישן, נתתי דרור רק לעניינים הכוחניים, הגבריים: הכדורסל, החבר'ה, השכונה. מכיתה ג' שיחקתי בהפועל גבעתיים והקדשתי לזה את החיים שלי. הייתי הקפטן. בבית כשהייתי נכנס לאמבטיה או לשירותים הייתי שר כל הזמן. בקול גבוה. שעות בשירותים. אמא שלי הייתה צועקת לי, "תפסיק כבר לשיר בשירותים ותצא". בכיתה ו' המורה למוזיקה דורית קלטה אותי. היא באה ואמרה, "ביום הזיכרון, אתה תשיר". לא האמנתי. "גיא זו־ארץ, לא להתווכח". שרתי את 'אנחנו שנינו מאותו הכפר', הרגליים רעדו לי מהתרגשות. תמיד הגחתי בטקסים אבל לא מעבר לזה. הסתכלתי בהערצה על החוג לדרמה אבל לא עשיתי עם זה כלום. הייתי בהפועל גבעתיים. כשהייתי קולע הייתי עושה הצגות והיו צועקים לי, "יאללה־יאללה, לך להבימה". בגיל 25 שיחקתי בליגה א' והתחלתי לשחק גם בהבימה ב'בוסתן ספרדי' וצעקו לי מהקהל, "יאללה־יאללה, לך להבימה" והסתכלתי וצעקתי בחזרה, "אני כבר שם".
הכנו בר־מצווה מאוד גדולה, אולם אירועים בתל־אביב, 600 מוזמנים, מהעבודה של אבא, העבודה של אמא, משפחות, כל הפסטיבל, ובשעה 18:30 בערב, אני יושב בסלון בחליפה, גורב את גרב ימין, ופתאום הטלפון מצלצל. אני מרים את השפופרת בסלון ושומע את השיחה. דוד שלי אומר לאבא שלי שסבא שלי שלום, אבא שלהם - נפטר. שעה וחצי לפני הבר־מצווה. חטף התקף לב. זה היה רגע מטלטל. לא ידעו אם לעשות את הבר־מצווה. הסתגרתי בחדר ולא רציתי לדבר עם אף אחד. הייתי בשוק.
ואמא, ושמלות, והדודות. לא יודעים מה עושים. התקשרו לרב של תל־אביב והוא אומר לי, "תשמע גיא, אני בטוח שאם סבא היה בחיים הוא מאוד היה רוצה שתחגוג. אני מציע לך לקיים את הבר־מצווה. אל תפגע בשמחה". ואני מקשיב וצועק, "לא רוצה בר־מצווה!" ומנתק. התייעצנו עם עוד רב וביטלנו את האירוע. שלושה ימים קודם, עליתי לתורה והוא ישב שם מבסוט, לא זז מהנקניקים ומהקוניאק, אז יש לי ממנו זיכרון אחרון שמח.
אחרי שסבא שלי נפטר היו לי חודשים מאוד שקטים ומופנמים. אמא שלי אמרה לאבא שלי, "צריך לעשות משהו עם הילד, הוא במצב לא מי יודע מה". אבא שלי הציע שהיא תיקח אותי עם ההורים שלה לטיול בארצות־הברית, לעשות לי קצת שמח. נסענו, ובדרך סבא שלי אמר, "מה נעשה שם? אני לא יודע מילה באנגלית. איך נסתדר? גיא, אתה תעזור לי עם האנגלית?" עכשיו הייתי כולה בן 13, מה ידעתי? בכל זאת, אמרתי לו שיהיה בסדר. כל הטיסה לשם הוא וסבתא שלי בפאניקה, חיוורים. ואז הגענו ללוס־אנג'לס, ישראלים שטסים את יודעת, 9,000 מזוודות. עם אוכל לטיסה, בורקסים, ממרחים, שלא נהיה רעבים חס וחלילה. בקיצור, מחפשים את העגלות למזוודות, לא יודעים מילה באנגלית ואז סבא שלי נעלם. אנחנו קולטים מרחוק שהוא מדבר עם עובדת ניקיון, והיא באה עם שלוש עגלות. מתברר שהלדינו הצילה אותו. הם גילו שלדינו זה סוג של ספרדית ופשוט טרפנו את לוס־אנג'לס ואת ארצות־הברית.
בצבא החלטתי שאני רוצה לנסות להיות זמר ושחקן והלכתי לאודישן ללהקה צבאית. התאמנתי עם אחי על השיר 'נמה יפו' של יוני רכטר, הגעתי לבית הצנחן, ישבו מולי מלא בוחנים מפורסמים, הרבה שפיצים, לא זוכר כל כך, אולי בגלל הטראומה. התחלתי טוב. ממש הלך יפה, ואז זה הגיע בגדול, התחיל מלמטה והתחיל לזעזע את הרגליים שלי, הרעדה המפורסמת. הרגליים התחילו לקבל חיים משל עצמן, מטלטלות לי את החיים, ואחרי כמה שניות אני רואה את הבוחנים מתלחששים, מסתכלים על הרגליים. התשובה הייתה שלילית.
לא ויתרתי. החלטתי ללכת לעוד אודישן, הפעם ללהקת הגדנ"ע, ובאתי עם קילינג אינסטינקט. עשיתי את המונולוג - התרגשו, עשיתי את השיר והתקבלתי. ואז מגיעה הטירונות, ואחריה הגעתי לבקו"ם וקצין המיון אומר לי, "סגרו את הלהקה!" לקח דף ורשם לי קורס מפ"טים. אני יוצא החוצה ומתקשר לאמא שלי מטלפון ציבורי עם דמעות. אמא, מה זה קורס מפ"טים?! "גיא, תירגע. אבא אומר שזה קורס מחסנאי ופקיד טכני". בקיצור, הציבו אותי בבה"ד 12. אני מגיע, עומד ש"ג בשמש ואומר לי, "יש לך מזל אתה, אה?" זה היה בסיס רק של בנות. טירוניות, מ"כיות וקצינות. 3,000 בנות על עשרה אנשי צוות. נתנו לי שתי אפשרויות: מטבח או אפסנאות ובמשך שנה הייתי אפסנאי. אחרי תקופה אחי ראה שיש מבחנים ללהקת חיל האוויר, הלכתי והתקבלתי. יש כוח לזה שאתה מגיע להישגים שלך במאמץ. אתה יותר מעריך אותם.
תמיד היו לי חברות והיו עניינים. בפעם הראשונה שהצעתי חברות זה היה בכיתה ה'. אני זוכר את דפיקות הלב. קראו לה הילה. לקחתי בריסטול מהמורה לציור וכתבתי, "הילה, האם תרצי להיות חברה שלי?" קיפלתי ושמתי את זה במדף מתחת לשולחן שלה. בסוף היום היא ראתה את זה, סובבה אליי את הראש ולחשה, "כן". נשיקה ראשונה? היו לנו מסיבות כיתה, ובכיתה ו' או ז' הייתה תחרות הנשיקה הכי ארוכה. רקדתי עם ילדה בשם יעל, הנשיקה הייתה משהו כמו 14 דקות, אבל זה הכי יובש, סתם שפתיים לשפתיים, מממ כזה, ורוקדים סלואו תוך כדי, ואתה מת כבר להפסיק את המממ הזה אבל אתה חייב לנצח, ומסביבך עוד זוגות כאלה. בחיי, נרדמו לי השפתיים.
את יעלי (בר זוהר) פגשתי בפעם הראשונה על הסט של 'רמת אביב גימל'. הייתי אז שחקן צעיר בן 25, התחלתי בהבימה ב'בוסתן ספרדי'. הגעתי לעונה החמישית. הם ותיקים ואני כולי רענן. היא הייתה יעל בר זוהר, הדבר הכי נוצץ, הכי יפה, הכי מושלם, הכי מדובר ומתוקשר שרק יש. אני נורא שמרתי. הייתי "היי, מה העניינים" וזהו. אחרי חמש שנים נפגשנו שוב בהבימה. עשיתי אודישן ל'מרי לו', אחלה אודישן וקיבלתי תשובה שלילית. אחרי שנה מנהל התיאטרון יעקב אגמון הזמין אותי לחדר וביקש שאחליף את אמיר פיי גוטמן, ואני ישר אומר לו לא. הייתי פגוע. אגמון אמר, 'שחקן צריך להיות על הבמה'. חזרתי למחרת עם הזנב בין הרגליים ואמרתי כן, וההחלטה הזאת שינתה לי את החיים.
התחלתי לעשות חזרות עם יעלי. בגלל שהיא הייתה יעל בר זוהר לא רציתי להיות כמו כולם, עם הלשון בחוץ מולה, והפתעתי אותה. שיחקתי אותה הארד טו גט. ענייני. בא לעבוד. למרות שרציתי כי אי־אפשר שלא, אולי זה היה גם מנגון הגנה. בסוף ההצגה השחקן והשחקנית מתקרבים לנשיקה ו־בלאק, חושך. אמרתי לה, "יעלי, אין ממש צורך בנשיקה אמיתית כי גם ככה מחשיכים את הבמה. נעשה תנועה עם הראש, זה הכי אמין בעולם". היא כמובן זרמה, אבל אחר כך כשנהיינו זוג היא התחשבנה איתי, "אתה לא מתבייש?" היינו ידידים מאוד טובים, היא הייתה מתייעצת איתי לגבי גברים שהיא יצאה איתם. ובסוף, אחרי הצגת ה־200 הייתה מסיבה ושם הסכר נפרץ.
עשיתי אודישן, כמה רפליקות באנגלית, חרקתי שיניים. ואחרי שלושה חודשים אני מקבל הודעה: התקבלת ל'מינכן' של סטיבן ספילברג. וואו, צילומים שבועיים במלטה, הדבר האמיתי. חבר'ה, אני משחק בסרט של ספילברג! וגם שילמו יפה יחסית לשחקן צעיר. התפקיד שקיבלתי היה להיות אחד מסיירת מטכ"ל, הם עושים מבצע הסוואה בנמל בבירות ומחופשים לנשים מקומיות.
אני שם, עושים מדידות, צוות מטורף, ואני מחופש לאישה, אבל אישה־אישה, עם קומבינזון, עם מחטב, עם כל הדבר. איפור ושיער. ואז לקחו אותי לסט כדי לפגוש את ספילברג - שיראה אותך ויאשר. באמצע כל הבלגן יש איש קטן חמוד, כובע קסקט אמריקאי ואני מת מהתרגשות. נעמד מולו, הוא מסתכל עליי, "היי גיא, נייס טו מיט יו". אלוהים ישמור, הוא יודע את השם שלי. ואז הוא מסתכל עליי ונעצר, מכווץ טיפה את העיניים, בוחן אותי מכף רגל ועד ראש ואומר, Guy, we have a problem. איזה פרובלם? ואז סטיבן אומר, "אני נמשך אליך". לא הבנתי. סטיבן ספילברג נמשך אליי? אני כבר חיוור, ואז הוא אומר, "תראה גיא, אתה אמור לשחק אישה כפרייה, אתה באת אליי כאישה מהממת, ומושכת תשומת לב. זה לא טוב לי. תחרבו את הלוק, תעשו אותה פשוטה ושאף אחד לא ישים לב אליה". הלכנו ועשינו אותה אישה הכי מקומית, כשחזרנו ספילברג אמר, "הו, עכשיו אני לא נמשך אליך! מצוין!" ולגבי הצפייה בסרט, מי שמיצמץ במהלכו לא ראה את גיא זו־ארץ. אבל זאת הייתה חוויה.
יום אחד הסוכנת שלי מתקשרת אליי, "יש אודישן לתוכנית אמריקאית גדולה, 'הישרדות'". לא הכרתי כלום, התחלתי לחקור. ראיתי את כל הפרקים, לקחתי את זה כפרויקט. אני מסתכל על המנחה האמריקאי ועולה לי רעיון: אני אבוא לאודישן כמוהו. יצאתי לשופינג, למטייל, ריקושט, כל אלה. קניתי מכנסיים אמפיביים, נגד אש, נגד מים, נגד חול, נגד כל דבר. עלו לי 2,000 שקל, משהו כזה. חולצה ששומרת על חום הגוף ומכפילה אותו. שרשראות, קניתי עשר לצוואר ולידיים, נעליים צהובות של טימברלנד, עולות הון עתק. בקיצור, נראיתי קומפלט איש המערות, איש המרלבורו. מגיע יום האודישן, אני לובש את כל זה, 6,000 שקל בעצם עליי. לא רציתי שהם ידמיינו - אלא שיראו את הדבר עצמו. אני מגיע, יוצא מהאוטו, אוגוסט, מזיע בתחתונים, הכל מים. נכנס פנימה, כל השחקנים באודישן, אנשים שהכרתי מהטלוויזיה, מסתכלים עליי ואני קורא את המחשבות שלהם, "תראו את הפאתט הזה". אחרי האודישן התחלתי להתפשט כבר בדרך מרוב חום, ואז אי־אפשר היה להחזיר בגדים אז נתקעתי איתם. למחרת קיבלתי טלפון. אמרו שעשיתי להם בעיות כי הבמאי צעק, "איפה הבגדים של גיא זו־ארץ?" למתמודד שהיה אחריי. ההשקעה הכי טובה עד היום.
בעונה הזאת ב'הישרדות VIP' (מוצאי שבת ברשת) נתקלתי במשהו שלא נתקלתי בו מעולם, עומד מולי השורד דוד דביר באחת המשימות, קרוב אליי, ומסתכל עליי ממש בעיניים. אני שואל, מה קרה, דוד? והוא עונה: "אתה צריך בוטוקס!" מה? "תקשיב לי טוב, אתה צריך בוטוקס דחוף". אמרתי לו שזה יהרוס לי את המימיקה. "זה לא יהרוס לך שום מימיקה, וחוץ מזה, יש לך מימיקה תוקפנית, זה רק יכול לעזור". זה אחד הרגעים המצחיקים בעונה הזאת. אני נראה צעיר לגילי? כן? גנטיקה, ספורט. בוטוקס ועניינים כאלה עוד לא עשיתי, אני בנטורל. טיפולי פנים אני עושה מדי פעם, ברור, אני גם המון בשמש ב'הישרדות'. אני מאוד מקפיד, אבל בסוף, 12 שעות אתה עומד בשמש, אז לא משנה מה מרחת על עצמך - אתה בריסק, לא רק בהקשר של קמטים כמובן, בהקשר עמוק יותר.
מבחינת מסכים יעלי ואני שומרים על הילדים, זה מסתדר עם החינוך האנתרופוסופי שבו הם לומדים. ׳הישרדות׳? הם רואים. לרוב זה בשעה מאוחרת אז אני מקליט ומראה להם את הקטעים שאני רוצה שהם יראו. משימות אין לי בעיה כי זה יותר ספורט, אבל יכול להיות שם איזה ריב נורא גדול. אברי גלעד שאל אותי לא מזמן אם הוא יכול לראות את זה עם הבנות שלו, אמרתי שכן, ואז חשבתי שזו אמירה עם המון אחריות. אבל עדיין אני יודע שאנחנו שמים דגש נורא גדול על הצפייה המשפחתית. הרבה קטעים מצונזרים כבר בעריכה. למרות שהגדול כבר בן 12 אז הוא רואה מה שהוא רוצה סבבה. ומאז הקורונה, הם כל הזמן בבית. אבל הילדים האחרים נורא קטנים, לא יודע אם אני רוצה שהם יראו מועצת שבט עכשיו עם אנשים שמתווכחים, "אתה כזה ואתה כזה". למה אני צריך להראות להם את זה?
כשהתוכנית עברה לרשת רציתי את זה מאוד, התקשרתי למנכ"ל דאז, אבי צבי ואמרתי לו, 'תן לי את זה, תאמין לי, תן לי צ'אנס אני אעשה את זה טוב, אני מבטיח לך'. עשיתי אודישן עם לירון ויצמן ומהרגע הראשון זה עבד פגז, אפילו שלא הכרנו קודם. למחרת פגשתי את צבי, הוא אומר לי, "היית מצוין, אנחנו רוצים, אבל מה יהיה עם 'הישרדות'?" אמרתי, "אעשה גם וגם", אבל הם פחדו שזה לא יעבוד עם לוחות הזמנים. ואז כנראה שאלו קבוצות מיקוד אם אפשר להוציא אותי מ'הישרדות' והתשובה הייתה שלילית, הקהל אהב אותי שם. התבאסתי מאוד. אחרי שנה זה היה מהרגע להרגע, התקשרו ושאלו, "תגיד, אתה רוצה?"
בלהקה צבאית למדתי הכל מאפס ועפתי שם. אפילו חתמתי חצי שנה בקבע. יום אחד המפקדת קראה לי. "הלהקה מתפרקת, אתה נשאר, תרצה לעשות משהו?" עכשיו בחיל האוויר מותר היה לשיר רק שירים על אוויר. כנפיים, מטוס, ציפור, עננים, שמש, רק מה שלמעלה. אני סבלתי מזה. בכל בסיס שהיינו מגיעים אליו, היה את הש"ג הזה שהיה שואל אותי, "תגיד, יש מזרחית?" זה תמיד נגע בי, זו המוזיקה שאהבתי, וכשהמפקדת שאלה, אמרתי, "אני רוצה לעשות מופע על זוהר ארגוב". היא הסכימה, בתנאי שאעשה אותו חינוכי. סבבה. ביקשתי את דין דין אביב, הזמרת שהייתה בלהקה, בהתחלה נבהלה, אבל אחר כך התקשרה בהתלהבות. זה היה להיט וגם מופע עם מוסר השכל. זה גם החזיר אותי לילד שאהב את המוזיקה הזאת. המון שנים התביישתי שאני אוהב את המוזיקה הזאת, הייתי צריך להסתתר מתחת לשמיכה בשביל לשמוע אותה.
כילד הייתי שומע מוזיקה מזרחית מכל החלונות והמכוניות בשכונה, יום אחד השכן שלי מקומה שנייה חזר הביתה, היה לו כזה טנדר פיג'ו פתוח והוא שמע בקולי קולות זמרת מזרחית. בחיים לא שמעתי זמרת ששרה שירים מזרחיים לפני זה. הלכתי אליו ואמרתי לו, משה מי זאת? "אהובה עוזרי". הטרפתי את אבא שלי. "אתה חייב לקנות לי את הקסטה שלה". לימים כשהתחלתי לעבוד על המוזיקה שלי, יעלי שאלה אותי, "עם מי היית הכי רוצה לעבוד?" אמרתי שעוזרי, אז היא אמרה לי, 'יאללה תתקשר אליה'. איך אני אתקשר אליה? מאמי אני מתבייש. יעלי התקשרה. "אהלן אהובה". "אה כפרה מה קורה?" היא סיפרה שאני מעריץ אותה ורוצה לעבוד איתה וקבענו ביום ראשון. באנו לדירה המאוד־צנועה שלה בנווה צדק, וואו אהובה, נכנסנו ואני שותק. יעלי כל הזמן מנסה שאדבר קצת ואני לא מצליח, עונה בקצרה, "כן". בסוף השיחה יעלי שאלה אם היא תרצה לעבוד איתי והיא הסכימה, בדרך החוצה היא צעקה, "אבל שבוע הבא אתה בא לבד".
אמא שלי שומרת עד היום פתק שהיא כתבה לאבא שלי מזמן, כשרק התחילו לצאת. היא כתבה לו, 'ניסים יקר. אני נמצאת כאן בבסיס הטירונות ולא יכולה שלא להפסיק לחשוב עליך. וכשאני חושבת עלינו יחד, אני רוצה שלושה ילדים: עדיטל, רוי וגיא'. וכך היה. השם המלא שלי הוא גיא יעקב זו־ארץ. יעקב על שם סבא שלי יעקב. הרבה פעמים כשהייתי באה לסבא וסבתא הם היו קוראים לי יעקוביקו, היו גאים בזה שאני נקרא על שמו.
אמא שלי עבדה שנים ברפאל ואבא שלי עובד מהיום שאני זוכר את עצמי במאפיות, לחם. עבר את כל השרשרת: מנהג שמחלק לחם, עבר להיות מנכ"ל 'מאפיית אחדות', והיום הוא מנהל שיווק של 'מאפיית אגמי'. זיכרונות הילדות שלי הם מאבא שעובד רוב הזמן בלילות, מאוד חרוץ וגם מאוד שמח, תיאטרלי, שר לעצמו. ועם כל זה, הוא היה בא איתי לכל משחקי הכדורסל ולוקח את אחי לקונסרבטוריון.
באחד החלומות שלי אני אשמח לעשות תקופה באיזו בירה אירופית עם יעלי והילדים, ללמוד שפה חדשה, תרבות אחרת, לחיות באיזה מקום. לפעמים זה עושה לי חשק. למרות שמצד שני אני הכי ביתי והכי ישראלי. אני שמח למשל להיות פרנזטור של חברה ישראלית כמו אלקטרה. חוץ מזה, אולי עוד ילד. אני אשמח לדבר על זה עם יעלי, נראה מה היא אומרת, אני בשל לעוד אחד. ההזדקנות לא מפחידה אותי".
בפעם הראשונה שהגעתי להר הרצל זה היה מאוד מרשים. נכנסתי לאוהל, מעין גזיבו גדול שמחולק להרבה תתי־אוהלים ופתאום אני שומע מכל הכיוונים את כל משיאי המשואות. כל אחד מהם עשה חזרות על הנאום שלו, ופתאום הכל רץ באוויר. אלי בן שם, שמספר את הסיפור של הבן שלו שנהרג, ומאחוריי ציפי שביט, ורנה אביטבול. אני עושה חזרות וקורא על עדי אלטשולר וכתוב שבגיל 16 היא הקימה את 'כנפיים של קרמבו', ואני מתחיל לבכות. אמרתי לעצמי שאני מקווה שאעמוד בזה בטקס ולא אתחיל לייבב שם. כששרנו את 'הלוואי' הלכתי לרנה, הרגשתי שאני שר לסבתא שלי. זה היה באחת לפנות בוקר, איזה מינוס שתי מעלות, והיא לא מתלוננת. לא יכולתי לא לרקוד איתה. באיזשהו שלב גם לקחתי לה את היד ואומרים לי באוזן, "גיא, אסור, אסור". סליחה, התלהבתי!
פורסם לראשונה: 08:31, 15.05.20
