השנה הייתה 1974 והמפיק ג'רי גולדשטיין, שכבר הספיק להקליט את ג'ימי הנדריקס, נסע להפיק אלבום למי שנתפס בעיניו כיורש הראוי לגיטריסט העל של אמריקה. ליורש קראו אייק ווייט, והוא ריצה מאסר עולם בכלא. הנסיבות המיוחדות לא הרתיעו את גולדשטיין, שארגן אולפן נייד, זמרות רקע וכמות גדולה של אוכל ונכנס מאחורי הסורגים כדי לצאת משם עם אלבום גרוב ואר-אנ'-בי משובח. ווייט ניגן כמעט על כל הכלים, כתב את המילים ושר, ו-The Changin' Time הפך לאלבום המסחרי הראשון שהוקלט בין כותלי הכלא האמריקני בידי אסיר.
"הזמנים המשתנים של אייק וייט" – טריילר
הסיפור המרתק והכמעט בדיוני של ווייט מתועד בסרט הדוקומנטרי "הזמנים המשתנים של אייק ווייט" (שישודר ביום רביעי הקרוב ב-HOT8). הוא חוצה מדינות בארצות הברית, ויוצא הרבה מעבר לתא שתחם את חייו של ווייט מאז היה בן 18 וביצע שוד שנגמר ברצח, ועד ששוחרר (בין היתר בעזרת סטיבי וונדר) בגיל 32.
כולם מסביבו צפו לו עתיד מזהיר, הוא היה יכול להיות כוכב, הם מספרים. אבל אף שהמוזיקה הצליחה להציל אותו בתא, בחדר הכיסא החשמלי שנהג לנקות ובמציאות הקשוחה של בתי הכלא האמריקניים בשנות ה-70 ("אזור מלחמה", כמו שאומר שותפו לתא בסרט) – התודעה הכלואה נשארה איתו כנראה גם בהמשך, עם נשים שונות, תחת שמות שונים ועד לסוף הטראגי. בגיל 73, ווייט תלה את עצמו.
"המוזיקה מנעה ממנו להיות אסיר במוחו", סיפרה אשתו הראשונה דבורה, שהתחתנה איתו בעודו במאסר. ובאמת - מוזיקה מאחורי הסורגים יכולה להיות נחמה, היא יכולה לסלול נתיב לשיקום ולהיות כלי להתמודדות במערכת הקשה ביותר.
לא מעט אלבומים נהגו ונכתבו מאחורי הסורגים. האזנה למוזיקה שכזו מעלה שאלה אתית לגבי האזנה ליצירה של פושעים מורשעים (לעיתים רוצחים), אבל לא רק אסירים יצרו בכלא, אלא גם אמנים חופשיים שביקשו להביא למי שמשלמים על פשעיהם צלילים של נחמה ואפילו של מרד. מקצתם אף הקליטו את ההופעות. בשנות ה-60 וה-70 המוזיקה שהוקלטה בין כותלי בתי הסוהר האמריקניים זוהתה בעיקר עם רוקנ'רול ואר-אנ'-בי (וכך גם השירים שנכתבו על הכלא מחוצה לו), אולם בהמשך תפס ההיפ-הופ את הבכורה. אלבומי ראפ רבים נכתבו, וחלקם גם הוקלטו, מאחורי הסורגים בבתי הכלא בארצות הברית. אספנו כמה מהאלבומים הטובים שהביאו צלילים של חופש אל המקום הסגור ביותר.
הרומן של ג'וני קאש עם בתי הכלא התחיל כבר בתחילת שנות ה-50, כאשר השיר Folsom Prison Blues הפך ללהיט ענק גם בקרב אסירים שביקשו מקאש, אז כוכב-על, להופיע בבית הכלא שלהם. ההופעה הראשונה שלו בכלא הייתה ב-1957, אבל עברו יותר מעשר שנים עד שהקליט את אלבום המופת, וללא ספק האבטיפוס לאלבומי הכלא באשר הם.
שנת 1968 הייתה תקופת השפל של קאש. התמכרות לסמים גבתה ממנו מחיר כבד, והוא ניסה למצוא את הדרך חזרה אל מצעדי הפזמונים. במקרה או שלא, כלא פולסום היה הראשון להסכים להופעה חיה ומוקלטת של קאש, וכך הוא מצא את עצמו – יחד עם זוגתו וזמרת הליווי שלו ג'ון קרטר, השלישייה שגיבתה אותו והזמר קרל פרקינס – על הבמה בכלא הקליפורני. הוא אפילו ביצע שתי הופעות, הראשונה ב-9:40 והשנייה ב-12:40, לגיבוי.
כוכב הקאנטרי פתח את המופע עם השיר שנושא את שם האלבום, והמשיך בשורה של להיטי כלא אחרים כמו 25 Minutes to Go, ו-The Wall, וכן דואטים עם קרטר וקאברים. האלבום הפך ללהיט, והגיע למקום הראשון במצעד הקאנטרי ולמקום 15 במצעד הכללי. שיר הנושא הפך ללהיט הראשון של קאש מאז שנת 1964 (אף שחברת התקליטים החליטה להוציא אותו מחדש בלי השורה "I shot a man in Reno" לאחר ההתנקשות בג'ון פ. קנדי. קאש, אגב, מחה על השינוי), וקאש חזר לפסגה. הוא פצח בסיבוב הופעות בבתי כלא, כמה מהן, כמו Live at San Quentin, הוקלטו גם כן, והוא אפילו קיבל תוכנית טלוויזיה. האלבום הגיע למקום ה-88 ברשימת 500 האלבומים הגדולים של ה"רולינג סטון" ונכנס לרשימת ה-100 של מגזין "טיים". עד היום מדובר באחד מאלבומי ההופעות החשובים בכל הזמנים, וברגע מכונן עבור קאש שתועד בשיאו.
שנתיים אחרי שג'וני קאש הקליט בפולסום, ענק אחר נכנס לכלא של מחוז קוק בשיקגו. היה זה מלך הבלוז בי.בי קינג, והוא הביא אל 2,117 האסירים שהמתינו לו בחצר את הבלוז – אולי הז'אנר המתאים ביותר לכלא.
המופע נפתח דווקא בקול נשי המציג כמה מבכירי הכלא, שזוכים לקריאות בוז מקהל האסירים על אף שאחד מהם, מנהל הכלא ופסיכולוג שחור בשם ווינסטון מור, היה זה שניצח על המהלך כולו והביא את קינג אל הכלא מלכתחילה. בספטמבר 1970 המלך היה כבר בן 45, על קו התפר בין אמן מבוסס לכזה שנדרש להביא חידוש. אבל אל המופע בכלא של מחוז קוק הוא הביא בעיקר בלוזים שקטים, להיטים מתחילת הדרך – השיר היחיד העדכני, The Thrill is Gone, הפך ללהיט ענק בהמשך וקינג העניק שם ביצוע מונומנטלי. בין שיר אחד למשנהו הוא דיבר עם הקהל, עודד אותו כמו מטיף וסיפר סיפורים.
האלבום הפך לאחד מאלבומי ההופעות המוערכים ביותר של קינג, כיכב 33 שבועות בראש מצעדי הפזמונים והיה אלבומו היחיד שהגיע למקום הראשון. אבל לא פחות מהצלחתו המסחרית והביקורתית, הוא סייע לשפר את תנאי המחיה של האסירים בכלא של מחוז קוק, רובם צעירים שחורים, בעזרתו של אותו מנהל כלא שידע לנצל את הרוח הגבית מהתקשורת. "רשת טלוויזיה עשתה סיפור גדול מזה, וזה שינה קצת את המערכת ועשה אותי שמח. הרגשתי שעשינו משהו טוב", אמר קינג בריאיון ל"אינדפנדנט". לאחר מכן המשיך קינג להופיע בחינם בבתי כלא שונים ברחבי ארצות הברית.
אחד האלבומים המשפיעים ביותר על עולם ההיפ-הופ, וללא ספק המגנום אופוס של טופאק בעצמו, יצא לאור במרץ 1995, בזמן שהראפר ריצה עונש מאסר על תקיפה מינית של אישה. זה היה האלבום השלישי של שאקור בן ה-22, אחרי הצלחה מרשימה עם האלבום הקודם.
הראפר, בוגר יותר ובעל ראייה מפוכחת, כתב אלבום אישי בהרבה מקודמיו. הוא תיאר את הייאוש והאימה של חיי הגטו, מערכות יחסים קלוקלות, וכתב על התבגרות ומשפחה. "זה היה כדי להראות לעולם שמדובר באמנות עבורי", אמר בזמנו, "ושהטעויות שאני עושה, אני עושה אותן מתוך בורות, לא מתוך חוסר כבוד למוזיקה או לאמנות. זה עמוק, רפלקסיבי, זה כמו אלבום בלוז".
גם הביקורות זיהו את מוטיב הבלוז שליווה את האלבום. "עבודה של כאב, כעס וייאוש שורף", נכתב ב"רולינג סטון", וב"גרדיאן" הוא תואר כמכתב עמדה המתבונן לתוככי נפשה של אמריקה. שאקור תואר כמי שמנסה להתמודד עם השדים שלו, ומוסיף נדבך שלם של עומק לגנגסטה-ראפ. האלבום נסק למקום הראשון במצעדי הפופ והאר-אנ'-בי ונשאר שם שבועות. הוא אפילו נתן נוקאאוט לאוסף של ברוס ספרינגסטין כאלבום הנמכר ביותר. שאקור הפך לאמן הראשון שאלבומו הגיע לראש המצעד - בזמן שהוא אסיר בכלא.
קשה לאמוד את השפעתו על ההיפ-הופ – דורות של ראפרים העידו כי זה היה האלבום ששינה את חייהם. אולם לצד ההצלחה הגדולה, נכנס שאקור עמוק אל תוך מלחמת הכנופיות של החוף המערבי והמזרחי, ושנה וחצי לאחר יציאת האלבום נורה למוות מרכב חולף בלאס וגאס.
אחרי מותו יצאו עוד חמישה אלבומים שהגיעו למעמד של פלטינה, ושאקור הפך לאחד האמנים המצליחים בעולם עם מכירות של למעלה מ-75 מיליון עותקים בעולם. הוא נכנס לרשימות 100 האמנים הגדולים בכל הזמנים וגם להיכל התהילה של ההיפ-הופ והרוק, והפך לאגדה.
גם בישראל הופקו כמה אלבומי כלא. אפשר רק להזכיר את "שושי בכלא שבע" של דוד שושי, שהוקלט בהדרכתם של דודו אלהרר וחנן יובל במסגרת תוכנית שיקום. האלבום מתאר את חיי הכלא בשורה של שירים שבהם משתתפים גם אסירים אחרים, ואפילו הצליח להנפיק להיט בשם "פסוליה" על שם ה"מעדן" שנאכל ביום המנוחה. אולם למרות הצלחתו היחסית והפוטנציאל, זמן קצר אחרי שחרורו מהכלא שושי מת והקריירה שלו נגדעה.
מי שכן הצליח לייצר אלבום כלא שהפך לפריט אספנים, והוכתר כאחד מאלבומי הרוק החתרניים ברוק הישראלי, הוא שמוליק קראוס. שישה שירים בלבד מאכלסים את "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל" (A Criminal Record באנגלית), והם תיעוד מסויט, זועם וטהור של עונש המאסר של אחד היוצרים החשובים במוזיקה הישראלית.
"אני השתוללתי כשגררו אותי לכלא, הרבצתי מכות וקיבלתי מכות. פתאום הרגשתי כאילו יד טובה אוחזת בי, יד מושטת אליי ומישהו אומר 'די, מספיק!'", סיפר קראוס על מאסרו. הוא נכנס לכלא בשנת 1971 לאחר שהסתכסך עם המשטרה על קרקע בנבי סמואל, שעליה רצה להקים מרכז מוזיקה (הוא נתפס שם עם חשיש ונשק ואיים על השוטרים). בכלא זכה לקבל גיטרה בתמורה להסכמתו להסתפר, וניצל את הזמן בתא כדי לכתוב שירים שעוסקים בחוויה שלו מאחורי הסורגים, במחאה נגד המשטרה, בסמים ועוד.
לאחר שהשתחרר מהכלא אסף את חיים רומנו, שמוליק ארוך ואהר'לה קמינסקי ונכנס איתם לאולפן - מבלי שהשלושה ידעו מה בדיוק הם הולכים לנגן. התוצאה היא ג'ם-סשן אנרגטי וחסר מעצורים שהוקלט תוך שעתיים בלבד, ובו קראוס ממלמל, צועק ומתמסר ליצירה בכנות יוצאת דופן. "איך שהשתחררתי מהכלא, התקשרתי לחברים שיבואו לנגן. בתקליט הזה היינו מעושנים, והנגינה זרמה יפה מאוד. זו הייתה תקופה שהייתי נגד כולם וכולם היו נגדי. בתקליט הזה הוצאתי המון כעס" (מתוך הספר "שמוליק קראוס 2013-1935").
כצפוי האלבום, שהכיל שירים כמו "קראוז בתינוק", "שישי חם" (משחק מילים על חשיש) ועיבוד מחודש ל-Mother Nature Son של הביטלז, לא זכה להשמעות רבות ברדיו הישראלי והשמרני של הסבנטיז. אבל ההרכב הטוב, הרע והנערה של בני אמדורסקי, ישראל גוריון וג'וזי כץ הקליט את הלחן של "שישי חם" מחדש עם מילים של אהוד מנור שעברו את הצנזורה של הרדיו, והשיר אפילו זכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר והפזמון. בשנת 1977 יצא האלבום לאור במספר עותקים קטן, ובמשך שנים היה לפריט אספנים נדיר עד שבשנת 2004 נענע דיסק הוציאו אותו מחדש.
קשה למצוא אלבומי נשים שהוקלטו בכלא, אולם יש לפחות אחד כזה - ושלא במפתיע מדובר באלבום של מוזיקאית שהייתה חלוצה במובנים רבים. ביג מאמא (במקור ווילי מיי) ת'ורנטון הוכתרה כיורשת של בסי סמית' עוד בתחילת הדרך. היא הייתה הראשונה להקליט את Hound Dog כבר ב-1952 - השיר זכה לתהילת עולם כאחד משירי הרוקנ'רול הראשונים ולאינסוף קאברים, בין היתר של אחד בשם אלביס. ת'ורנטון חתומה גם על Ball n' Chain, שהתפרסם שנים אחר כך בביצוע של ג'ניס ג'ופלין.
שתי הופעות שלה בכלא בשנת 1975 יצאו תחת תקליט אחד בשם הפשוט Jail, עם תמונה עגומה שבה נראים מיטת כלא מקופלת, מגפיים שמוטים ובקבוק וויסקי. זה היה אחד מאלבומיה האחרונים של ת'ורנטון והוא נוצר בסוף דרכה המוזיקלית, אחרי שנים רבות של אלכוהוליזם. ועדיין יש חן רב באישה הגדולה שהאסירים שורקים וקוראים לה, והיא מגייסת את כל-כולה ואת קולה האימתני לשיר בלוז כואב ושורף.
עם כל הכבוד לבלוז וגם להיפ-הופ, בצד השני של האוקיינוס הז'אנר המתאים ביותר לפסקול בית הכלא הוא פאנק, והסקס פיסטולס היו אלה שהביאו את הסאונד הזה אל מאחורי הסורגים. סיפור ההופעה של הסקס פיסטולס בכלא הבריטי צ'למספורד נותר לאורך השנים מאחור. ההסתבכות שלהם עם החוק במהלך הקריירה, ובעיקר כניסתו של הבסיסט סיד וישס לבתי סוהר ויציאתו מהם, מוכרים הרבה יותר.
בשנת 1976, כשווישס עוד לא היה חלק מהלהקה וגלן מטלוק עדיין היה הבסיסט, הפיסטולס היו בשיא. אומנם אלבום האולפן הראשון (והיחיד) שלהם עוד לא יצא לאור, אבל בקהילת הפאנק כולם הכירו את ג'וני רוטן וחבורתו, וכך הגיעו להופיע בצ'למספורד.
רק ב-1990 יצאה ההופעה רשמית על גבי דיסק. לא מדובר באלבום הופעה מופתי - זהו בוטלג שמצליח לתפוס בעיקר את האווירה של בית הכלא. אסירים שצורחים, צלילי סירנות, קריאות המעידות על אלימות וג'וני רוטן שלא מפחד להטיח בקהל שלל עלבונות. שנים לאחר שיצא, התברר כי מרבית הקולות שאינם שייכים ללהקה הם למעשה תוספת של המפיק דייב גודמן. הרשת מלאה במעריצים שמנסים לנתח מה אכן קרה בהופעה עצמה ומה נוסף לה מאוחר יותר. ככל הנראה גודמן נאלץ להוסיף את ליין הבס שלא הוקלט, והוסיף גם צלילים מוקלטים מתוך מהומה שלא באמת התרחשה בהופעה. אנרכיה או לא, זה עדיין פאנק.
כשהמנהל של כלא פאוהטן בווירג'יניה נשאל אם הוא מאשר לחבורת אסירים להקליט בין כותלי הכלא את אלבומם, הוא אישר רק כי חשב שאין שום סיכוי שהחבורה תצליח להקים אולפן בין הסורגים. אבל בזכות בעל חנות תקליטים שהחזיק באולפן נייד, ההרכב The Edge of Daybreak הצליח בטייק אחד ובחמש שעות להקליט אלבום אר-אנ'-בי וסול נהדר בחדר הביקורים.
מנהיג הלהקה ג'מאל נובי נכנס לכלא לאחר שמכוניתו נגנבה והייתה מעורבת בשוד – כשהגיע למשטרה לחפש אותה, הוא הואשם בפשע ובשל עבירות בתיכון נכנס לכלא בגיל 24. שם הכיר את הבסיסט לשעבר של אוטיס רדינג וחבורה של מוזיקאים נוספים, שישבו על עבירות שנעו בין שוד לתקיפה. כל אחד מהם ריצה עונש מאסר שנע בין 6 ל-60 שנה.
"הגוף שלנו בכלא, אבל אנחנו רוצים שהלבבות והנפשות שלנו יהיו עם העולם החופשי. The Edge of Daybreak מסמל את הבוקר שבו כל חברי הלהקה יהיו חופשיים", נכתב על גבי התקליט שיצא ב-1979 וזכה להשמעות ברדיו, לכתבות בעיתונים ולשבחים. חברי הלהקה אפילו לא הספיקו לראות אותו כשהפך לסנסציה מקומית בחוץ - אך שקע במהרה לתהום הנשייה עד שיצא מחדש בשנת 2015.
