"שיר התבאסות. נכתב על ערב מחוץ לבר תל־אביבי בשם 'זנזיבר'. הגעתי לשם מאוד לבוש, בקטיפה ותחרה, והסתבכתי עם חבורה שהייתה לה ביקורת על זה. לצערי עניתי להם, ואז הפילו אותי על הרצפה ונתנו לי מכות. הם היו כמה. ברחתי לבית של אמא שלי. הייתי בן 18. הייתי מאוהב אז בבחורה בשם קרן, שלימים עבדה איתי ב'דה וויס' ברשת. אבל היה לה חבר. באותה תקופה עישנתי גראס, ובאותה שנה גם הפסקתי, כי זה עשה לי לא טוב, חרדות איומות, מאז אני לא מתקרב לזה. הופעתי עם 'אמש' בפעם הראשונה בתוכנית של אהוד מנור בערוץ 1, ושם לבשתי חולצה מבריקה של טובהלה, שהייתה ההתחלה של הסטיילינג שלי".
"הייתי בודד באותה תקופה. בן 19. עברנו מבית יצחק לתל־אביב, הרגשתי אבוד ובלי מספיק חברים. אחותי שירה הייתה בצבא, וההורים נסעו ללוס־אנג'לס לבועז דוידזון. הרגשתי לכוד בדירה. היה בחדר חלון גדול, ואז הגיע הירח ושרתי לו עם גיטרה. השיר נכתב לירח עם מחשבות דיכאוניות של נער מתבגר, שמרגיש מנותק מהסביבה שלו. הזכרתי את אלוהים כי תמיד אהבתי להתעסק בדברים שאנחנו לא ממש יכולים להבין אותם עד הסוף, אלוהות, אהבה, מוות.
"השיר הזה הציל אותי כי הוא הראשון שלי שהשמיעו ברדיו. כל האלבום בעצם היה יומן נוער, והיופי הוא ששם התחלתי עם הקהל שלי. גדלתי על שלום חנוך, ותמיד הוא היה הגדול ואני הקטן. פה הקהל ואני היינו באותו הגיל. בעשור הראשון הם גדלו איתי. משהו כמו שנה אחרי, היה גל מוזר שהגיע מכל הארץ לרוקסן, ואני החלטתי לקרוא לו 'ילדי אור הירח'. הגיעו ילדים אבודים בטרמפים לרוקסן, ואולי היו 100 איש, אבל זה היה נורא יפה כי הם היו מכל ישראל, וכל אחד עם הסיפור שלו. לא חשבתי על שיווק בכלל, אבל לימים זה נהיה מותג. היום יש כבר דור שלישי של ילדי אור הירח, ועד היום הם מגיעים להופעות עם החולצות".
"שיר אהבה עקום, לא משתפך. הטייק שירה שם עקום, גם הסאונד, אבל אני אומר את זה לחיוב. גם השיר הזה נכתב על קרן והחבר שלה. הגעתי אליה הביתה. זה היה בחורף, הייתי במעיל אדום ארוך, של סבתא שלי, והבאתי בקבוק יין. באתי להגיד לה שאני מאוהב בה. אזרתי אומץ, ואז ראיתי אותה ואת החבר שלה דרך החלון מתנשקים. זה היה כמו סרט של אבי ביטר. נשבר לי הלב באמת. היא לא ידעה שראיתי אותה ושבאתי. חזרתי הביתה עם דמעות בעיניים, שבור, והשיר נכתב. האינטרו שלו, הפתיחה, נכתבה אחרי שבוע בכנרת, עם חבר במדורה.
"הייתי אז מיוצג אצל בועז בן ציון, והוא איים על הד ארצי שאם הם לא לוקחים את הבן של יהונתן גפן, משינה לא תעבוד איתם, כי הוא ייצג גם את משינה. זו אגדה אורבנית שאני די מאמין בה. חיים שמש, שהיה אז מנהל המחלקה העברית בחברה, ויעל לוי, מנהלת היח"צ, מאוד אהבו אותי והאמינו בי. החברה עצמה, לא. גם אחרי האלבום הראשון הם לא שינו את דעתם כי הוא מכר 200 עותקים, ולכן עיכבו את ההקלטות של 'עכשיו מעונן', ודחו שירים כמו 'אל תדאג', אמרו שזה שיר לא טוב. לימים שמעתי שאנשים שמו את זה כשיר חופה, לא לזה התכוונתי".
"השיר הגיע מהכישלון של האלבום 'אור הירח', ופתאום הגיעה נורית גלרון, כמו פיה, וחיפשה שיר אהבה. נורא התרגשתי מהפרגון ומהאומץ לפרגן ליוצר צעיר וכושל כמוני, כשכל חבריי בשינקין היו מופיעים בערבי להקות כשאני לא מוזמן. הרגשתי שאני רוצה לכתוב לה שיר שיישאר. עד היום גם היא וגם אני נהנים מהשיר הזה".
"השיר שהיווה את הפריצה האמיתית שלי, כי עד אז לא הצלחתי. הצעקה הגיעה משום מקום, מאמין שזה נבע מהפגישות עם הקהל שלי אז, שדיבר איתי, והבנתי שיש פה בעיה שהיא לא רק שלי, אלא של כל הדור שלנו: החרדות, הדיכאונות, השעמום. היינו דור בלי אידיאלים. הצעקה באולפן הייתה עוצמתית, יצאה ללא תכנון. זה היה פצע שהיה צריך להתפוצץ, והחרא יצוף בסוף, אז עדיף שיתפוצץ בשדה של שירים ולא באלימות או באלכוהול.
"כתבתי על הבית שלי, בגיל 19. ביקרתי את אבא, שמאוד הובך מזה, כי הוא אדם שבא ממילים והוא מבין את כוחן, וביקרתי גם את אמא, שקיבלה את זה והבינה. ברדיו עשו פיפס בהתחלה על המילה 'מזוין', משהו שחיים שמש עצמו הציע כדי שישמיעו את השיר ברדיו, אבל כששמעתי את זה צעקתי עליו וביקשתי שיסירו. הוא הסכים, הרדיו קיבל. השיר לא הושמע הרבה ברדיו בהתחלה, אבל אני זוכר שהייתי באילת בפאב, והגיע פריק שלא ראה אותי ובחר ממכונת הדיסקים את השיר הזה. ואז הבנתי שהשיר מתחיל לתפוס.
"הכעס על אמא יצא גם בשיר 'בוכה על הקבר' כשבקליפ שלו קברתי אותה כאות להשתחררות ממנה, פרידה פיזית ונפשית מדמות האם. היא לא התבאסה, הייתה לה מיגרנה והיא העדיפה להיות קבורה".
"סגירת חשבון עם קארין אופיר, שמהמבט שלי עד היום, היא התעללה בי. הייתי מגיע אליה מהכפר הביתה, והיא שהייתה אדם עירוני לכל דבר, הייתה יוצאת לכל מיני מקומות ואני בינתיים מחפש אותה יחף ברחובות תל־אביב. היא עשתה לי את ההיכרות הכי רעה לעיר. המנהלת שלי, רויטל שטראוס, גרה ממש ליד המקום שבו קארין גרה אז, ועד היום קשה לי לעבור שם, במקום שעיצב לי את ההתבגרות רע. הייתי מקיא שם בחדר מדרגות מרוב חרדות, מחכה לה. היא ידעה שהשיר הזה עליה, כמו גם שירים נוספים, ולא דיברנו על זה. היא היחידה שלא הסכימה להיות מוזכרת בשמה בסדרה שאני כותב וקיבלתי את זה".
"מרגיש שהיו לי חיים עד אילנה (ברקוביץ', אשתו הראשונה) ומאז אילנה. היא בעצם הייתה האהבה הראשונה האמיתית שלי, אהבת נעוריי, ואיתה עברתי מסע מאוד ארוך ואמיתי. הכרנו כשהיא ישבה מחוץ ללוגוס, שם הופעתי, אבל היא לא הייתה בהופעה. משם הכל כבר היסטוריה. כתבתי ב'אולי' שאני אוהב אותה יותר מדי, כי ככה ממש הרגשתי. היא גרה אז בעין הוד והיה קשה בהתחלה להתראות, לא היו סמסים.
"'אילנה' זה כבר ה'או יוקו' שלי. במבט לאחור, קצת רכושני. זה להטביע אותה בחיי לנצח. היא לא אהבה את זה בהתחלה. טענה שזה שיר שכבר כתבתי, ורק שמתי בו את השם שלה אחר כך. אבל זה לא נכון. היום אנחנו בקשר מלא והיא כבר אוהבת את השיר. אני אוהב אותה אהבת נפש עד היום".
"שיר אהבה שאני מאמין שיש בו הרבה את אילנה, אבל ממקום כואב ומרוחק קצת, כי היה אז קשה. האלבום השלישי היה קודר, רק אני ומיטלמן באולפן, ללא התעויוט. לימדו אותי איך להיכשל, אבל להצליח, להיות כוכב נוער, היה קשה הרבה יותר. הייתה מסחריות נוראית סביב זה, וזה הגעיל אותי. ב'מעריב לנוער' התחילו למכור בנדנות עם המילה 'פיס' ולכתוב עליהן 'ילדי אור הירח'. זה נראה לי זול. אמרתי שזהו, אני לא מופיע. לקחתי הפסקה של כמעט שנה מהופעות.
"הייתי במצב רוח ירוד, פיתחתי שיעול חרדתי, הלכתי לרופא אידיוט שרשם לי סירופ שיעול שהכיל קודאין, והתחלתי למצוא את עצמי שותה המון קודאין, זה מרדים וממכר. באולפן גל קול בבני־ברק היה לי מזרן עם בקבוקי סירופים. הייתי מתעורר מדי פעם, מקליט וחוזר לישון. להד ארצי לא היה מה להוציא כסינגל כי השירים היו מהתאבדות ועד דיכאון, עד ש'האם להיות בך מאוהב' הגיע והציל את האלבום ואותי אז. בעצם האהבה באה והצילה אותי. השיר הזה היה היחידי שהפך לסינגל והוא נבחר לשיר השנה. העוצמות שאליהן הוא הגיע הפתיעו אותי מאוד, הוא הוקלט בשירה ופסנתר וואן־טייק, בלי ערוצים".
"שיר מאוד בומבסטי. נסענו עד לאולפני מרקוס בלונדון כדי לקבל את הצבע האנגלי, ובאלבום עצמו יש המון ציטוטים מפינק פלויד, והוא נורא שלם בעיניי עד היום. המצב החברתי בישראל שלפני רצח רבין היה נוראי, וכתבתי את השיר כמחאה על מה שקורה. באותה תקופה הגיעה גם כת השטן לישראל והרבה ילדים שרפו חתולים, היו מקרי אונס והתעללויות. עבדתי עליו המון זמן, חודשים.
"השורה 'מי זה שם הולך שיכור זה ראש הממשלה' לא נכתבה על ראש הממשלה אז, יצחק רבין, אבל חשבתי ואמרתי שההנהגה הלכה בלי כיוון. רבין עצמו לא אמר כלום. נפגשנו בתוכנית של דן שילון. איתן הבר אמר, 'אביב גפן לא יישב ליד רבין'. דן שילון אמר, 'יישב'. גם שמעון שבס ולאה רבין היו בעד. ואז רבין אמר, 'אני רוצה לשבת ליד אביב'. אני חושב שרבין הרגיש שהוא צריך את דור הצעירים. מאז שמרנו על קשר, והוא נתפס בעיניי כאיש מאוד אמיץ. הרגשתי איתו סוג של שותפות בערב ההוא בכיכר מלכי ישראל, לא כמו היום, כשיש מלך אחד, ביבי. עד היום לא יודע למה בחרתי לשיר בעצרת את 'לבכות לך', שבמקור כתבתי לאריק איינשטיין, במקום 'מיליארד טועים' שהיה מתוכנן".
"גרנו בלונדון, באולפנים, במשך שבועיים ושם נכתב השיר, באיזה לילה. גם אותו כתבתי על אילנה. הערתי את מיטלמן, וממש עלינו הוא ואני, עם פיג'מות לאולפן והשיר הוקלט. כשסיימנו, בשתיים בלילה, התקשרתי לישראל, למשה לוי, שיארגן הקלטת כינורות בארץ. יום למחרת שמעתי בטלפון את מה שהוא עשה ועשיתי תיקונים. 'כמו שלא נאהב עוד לעולם' נכתב מהרגשה שאהבה מסוג כזה לא תחזור, אהבה נקייה, נאיבית, של ילדים".
"אילנה הייתה צריכה לחזור מאולפני מרקוס לישראל, והייתי ברמת תלות בה של 100 אחוז. זה שיר געגועים כי מעולם בכל התקופה לא זזתי בלעדיה ולא טסתי בלעדיה. שנאתי את עצמי על התלות הזאת, והרגשתי מאוד מושפל. התגעגעתי. התקשרתי אליה מיד איך שהגיעה הביתה".
"הייתי אז בקשר עם כת הריינבו מקליפורניה, וזה האלבום הראשון שבו הלכתי ביג־טיים על הסאונד של הסיקסטיז, הביטלס, דילן, ג'ים מוריסון, הביץ' בויז. חייתי אז באווירה אמיתית של סיקסטיז, טיילתי, בחנתי את החופש, את הגבולות. אילנה ואני היינו בתקופה פחות טובה אז. היא התבגרה והתחילה להבין כמה אני אידיוט. השיר כמובן נכתב לה, כמכתב לעתיד. זו הייתה שוב התכתבות עם התלות האיומה שלי, הרצון להיות לבד, 'לראות הרבה נופים קסומים, שוב לטייל להיזרק, בלי לפחד ממה שאת תגידי'. זה היה לומר בעצם שאני מתגעגע להיות חופשי, אחרי שהתחבאתי הרבה שנים מאחורי הסינר שלה".
"הקונטרסט הכי גדול אצלי בין הטקסט העצוב למוזיקה שעטופה בשמחה. באחת הפרידות של ההורים שלי אבא שלי גר עם ענת עצמון ברמות השבים. אני זוכר עד היום בבירור אותי יושב על הספה אצלו בבית, ורואה את דויד ברוזה מגיע עם רותי, אשתו דאז, ועם הילדים, שמחויכים ולבושים יפה. הייתה לי המון קנאה איך הם ביחד מטיילים, ואני כאן זרוק בבית של אבא שלי, וזה מאוד כאב לי. השיר הזה הוא למעשה תיקון, תסריט של מה היה קורה אם אבא היה אומר, 'אביב חוזרים לאמא, אנחנו שוב משפחה'".
"נכתב בבית של ההורים של אילנה על פסנתר, ומיד ראיתי אותי ואת ברי סחרוף עושים אותו ביחד. אני אדם אובססיבי, אז כבר באותו ערב אירגנתי בייביסיטר לילד של ברי, אבל לא היו אולפנים פנויים בתל־אביב אז נסענו לאולפן בחיפה. נהגתי בגשם מטורף, לא ראיתי כלום, ברד כבד, הייתה כמעט תאונה. השיר הוקלט כסקיצה ואני ניגנתי בתופים כי היינו רק שנינו. משם התחיל הרומן הגדול עם ברי. הוא עשה לי שיחה שאני חייב לעבור לאנגליה, ללמוד, להיות פתוח לעוד סוגי מוזיקה וז'אנרים. בזכותו טסתי.
"השמיעו את השיר הזה לא מעט בעידן הקורונה וזה היה מבהיל. כיוונתי די נכון, עם כל הסמארטפונים והפורטנייטים, כשבשיר כתוב 'ילד סינתטי כבוי מול מסך שדולק / מסתכל על הרחוב איך הוא ריק / כבר שכחנו איך לשחק / מגיפה אורבת לנו בכל פינה / מחכה שנחטא במגע / כבר שכחנו מה זאת אהבה'. השיר הזה גורם לי לחשוב שיש דברים רמים מהמודעות של האמן. יש הרבה שירים שנכתבו בעולם, בארץ, שיש בהם עוד ממד, סוג של שליחות לפעמים, משהו שקשה להסביר".
"נולד ממפגש שלי עם חייל בודד בחוף בתל־אביב. הוא סיפר לי על המשפחה שאין לו, שהוא יצא לרגילה ואין לו בעצם איפה לישון, אבל שמר על חיוך והיה אופטימי. הייתה שיחה ארוכה, והוא אמר פתאום, 'עד שיהיה טוב'. הייתי המום שאדם כזה, שאין לו מקלחת ואיפה לשים את הראש, מחייך ואומר 'עד שיהיה טוב'. את המשפט הזה לקחתי לשיר. מאז לא נפגשנו שוב".
"השיר נכתב בלונדון, כמו כל האלבום 'חלולים'. סאונד אחר, שלא התאים בכלל לרוח הישראלית. תליתי ברכבת כרזות ענקיות, 'בוקר טוב איראן'. היה נורא קר והצטלמתי עם מעיל דובון מתחת לשלטים, ואף אחד פה לא הבין מה אני רוצה מהחיים שלו. פשוט כלום לא עבד. האלבום נכשל טוטאלית. הקהל שלי חיפש את הסאונד המוכר, העגול והיפה. על העטיפה שעשה ניר הוד, יש צילום רנטגן של השלדים של אילנה ושלי מחובקים, בעצם באחד מהרגעים האחרונים שלפני הפרידה. רק אחרי עשור התחילו להבין את השיר. היום זה הפך לסלוגן".
"ראיתי עכשיו את הסדרה על מייקל ג'ורדן, 'הריקוד האחרון', ו'השיר שלנו' זה הריקוד האחרון של ג'ורדן בעולמות שלי, כי הכישלון של 'חלולים' הניע אותי להראות שאני יכול לחזור עם שיר מעולה. זה היה כמו להניף אצבע משולשת להד ארצי ולמבקרים ולומר, 'הנה אני פה, אל תספידו אותי'. זה היה האלבום הראשון אחרי הפרידה מאילנה, והשיר הוא על בחורה אחרת שהתאהבתי בה במסיבת פורים ולא נפגשנו אחר כך אף פעם, לכן זה לא היה השיר שלנו. לאחר שנים אמרתי לה שהשיר עליה. היא אמרה שהשיר 'נחמד' וזה הרג אותי".
"הסתכלתי במהדורת חדשות בטלוויזיה וכל הצער נשפך מהמסך אליי לנשמה. באתי לאולפן, והכל נכתב בדקות. המילים, הלחן. בהתחלה כתבתי 'מולדת חשוכה'. הפכתי את זה ל'אהובה', אחרי הרבה לבטים, כי אמרתי לעצמי שאולי עדיף לתפוס פעם אחת את כל הקהל, כי אתה אומר את אותו הדבר אבל במילה מחממת ורכה. אני חייב לשיר הזה המון. גם הוא וגם 'יומן מסע' עם אריק מאותו אלבום, פתחו מעגל חדש של כתיבה יותר בוגרת שלי, ללא פרובוקציות כל כך, וגם מעגל של קהל. בליכוד הציעו לי אז 1.8 מיליון שקל על השיר כדי שיוביל קמפיין שלהם בבחירות שבהן התמודד אריק שרון, וסירבתי בנימוס".
"האלבום 'ממנטו מורי' התהווה בחדר הפסיכולוג בטיפול שעברתי עם ד"ר דוד גרין, לאחר מותה של סבתי גאולה. הזמניות של האדם מאוד העסיקה אותי אז. התחלתי להדמות הכל לשעון חול. טסתי לדנמרק עם התעויוט לאולפנים שנמצאים באמצע הקרח כדי להתנתק. כל האלבום מדבר על אובדן ומוות, כשאחד מהדגלים שלו הוא 'שיר עצוב'. מאוד אהבתי את סבתי, אמה של אמי, שהייתה העוגן שלי. לא הספקתי להגיד לה כמה שאני אוהב אותה, כי ביום שהיא נפטרה הגעתי לביתה אחרי שהיא כבר לא הייתה בין החיים. השיר הזה גדל משנה לשנה. הוא מצוטט על הרבה קברים, ואני מקבל עד היום הרבה בקשות לאישור לצטט את המילים לצורך זה".
"חבר שלי שאשתו בגדה בו בא אליי מודאג אחרי שחיפש אחריה עם האוטו בכל תל־אביב. אמרתי לו שמחר יהיה יותר טוב, ושיקרתי, כי ידעתי שהמחר שלו יהיה הרבה יותר חרא. אותו חבר יודע שזה עליו, נשארנו בקשר. אשתו, לשעבר, לא יודעת על מה נכתב השיר".
"הכרתי מישהי מקסימה ונהיינו חברים אפלטוניים, המון שיחות נפש. הרגשתי שמצאתי סול־מייט. כשאני מכיר מישהו חדש, אני תמיד חושש שזה בעיקר בגלל אינטרסים, פרסום. איתה זה הרגיש נקי, שנרקמה חברות אמיתית. ואז, לצערי, היא עברה תאונה ונהרגה. באתי לשבעה, לבית הוריה, וכשהלכתי לשירותים טעיתי בדלת ונכנסתי לחדר הילדות שלה. ראיתי פוסטרים שלי על כל הקירות, והבנתי שהיא מעולם לא אמרה לי שהיא הייתה בעצם מעריצה כבדה שלי. כעסתי והתאכזבתי. השיר נכתב אחר כך והביע גם עצב, לצד אותו כעס".
"השיר נולד מתוך קרבה רבה לנינט, שביקשה שאעשה לה את אלבום הבכורה. היא הייתה אז נורא רעבה לאמנות בכלל, אבל היא גם הייתה כוכבת ריאליטי עם צוותים מסביבה. זה התיש אותה וגם אותי וגם את האלבום כולו. כתבתו אותו כחייט שתופר שמלה מושלמת לזמרת מושלמת כמו נינט, כמובן על החיים שלה, טקסט שנולד מהרבה שיחות שלנו. לימים נינט התנערה ממנו. אני חושב שהיום היא מבינה את החשיבות שלו".
"אחד השירים הכי אהובים עליי. מבחינתי זו גרסת הסינטפופ של 'עכשיו מעונן'. הוא נכתב על ההורים שלי ומתכתב עם הילדות שלי בתור אבא. לא חשוב אם הטיפות שאתה מרגיש עשויות משמחה או מכאב, אתה לפחות מרגיש טיפות על הראש. מה שחשוב זה לחוות, גם את הטוב וגם את החרא. לא יודע מה הייתי עושה בלי השיר הזה".
"שיר אהבה לבני דילן, שנכתב במסע ההופעות של בלקפילד באירופה. הוא ראה אותי נלחם על קהל חדש מעבר לים, ואמרתי לו אז שלכל אחד יש זכות לחלום ולעשות. השיר שאולי הכי אוהבים היום מהרפרטואר שלי".
"האלבום 'סדקים' היה כבר גמור, וזה השיר הכי מהיר שכתבתי אי פעם. כאילו הוא תמיד היה שם. ביקשתי ממתי כספי, גאון מוזיקלי, להקליט איתי. זו חוויה חזקה לראות איך הוא עובד".
"בתחילת דרכם ביקשתי מהיהודים להיות מופע החימום שלי, והם חרשו איתי את הארץ. אני הכי גאה ושמח שהייתי שם כדי לעזור להם. 'בא אליי' הוא סגירת מעגל שלי עם אורית שחף, בעיניי אחת המבצעות הטובות אי פעם בישראל. הקול שלה מסמל דור שלם".
