אין לי מושג אם יצא לכם לעבור פעם ליד משהו של ג'ף קונס, אבל אם כן, אתם יודעים שלא "עוברים" ליד משהו של ג'ף קונס. נעצרים מולו. משתאים. מתפעמים. או שונאים. או לא מבינים איך מישהו עשה את הדבר הזה, ואיך מישהו אחר הרשה לו להניח את זה פה. האמנות של ג'ף קונס לא נועדה כדי שמישהו יעבור לידה. היא נועדה להמם. לסחרר. להיות גדולה ונוצצת מהחיים. "חגיגה של חיים", כמו שקונס עצמו מגדיר את זה – הוא מדבר לא מעט בסיסמאות ניו־אייג'יות מהאגף הזה, בקול הרך, המדיטטיבי, הגורואי הזה שלו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אתם יודעים על מה אני מדבר אם בהיתם אי פעם בבלרינה היושבת הענקית – בגובה בניין – שלו, שהוצבה, לתקופה, ברוקפלר סנטר בניו־יורק, או בסדרת פסלי הכלבים והארנבים שלו, שמדמים חיות עשויות מבלונים כסופים (הפסלים בנויים בשלמות טכנית כזו, עד שנראה שהם עשויים בעצמם מבלונים כסופים. הם לא. הם עשויים ממתכת משויפת ושוקלים טונות). הסדרה היא אולי הדבר הכי מפורסם שלו, וחלק ממנה מציג עכשיו במוזיאון תל אביב. אבל לא בטוח שזה הדבר הכי מוכר שלו; סדרת הצילומים והפסלים הארוטיים – מה ארוטיים, סליזיים – שלו ושל מי שהייתה אשתו, כוכבת הפורנו לשעבר צ'יצ'ולינה (אילונה סטלר) היא שהפכה את קונס מפורסם יותר מכל אמן חי אחר, ובוודאי טראשי יותר; ואולי זה פסל הפורצלן של מייקל ג'קסון והשימפנזה באבלס שדחף את קונס לחזית התרבות הפופולרית. ואולי אלה הצבעונים, הדובונים, החזירונים, צעצועי הבריכה המתנפחים או דמויות הקומיקס.
לא משנה; ג'ף קונס הוא כיום כל כך מפורסם ועשיר – ובעיקר אהוב על ציבור רחב מסוים ושנוא על קהילת האמנות הצרה – עד שהוא יכול להרשות לעצמו לקרוא ל"כלב בלון" שלו, בשיחה איתי, "יצירה איקונית מאוד". הוא גם יכול למכור את ה"ארנב", עוד פסל חיית־בלון שלו משנות ה־80 הנוצצות, במכירה פומבית תמורת שיא־כל־הזמנים לאמן חי של 91 מיליון דולר, לסבול מתביעות שמוגשות נגדו שוב ושוב בגין העתקה – וכל זה רק יתרום לביצור מעמדו כאמן החי הגדול והרווחי בעולם. הוא יכול להיות גיבורם של גיבורי הטראש התקופתיים – קיילי ג'נר רכשה פסל דולפין קטן שלו רק כדי לגבב אותו על שולחנה המשרדי, כפי שתועד בחודש שעבר באחד מפרקי ''הקרדשיאנס''.
קונס, מי שהתחיל בהצבת אובייקטים מסחריים מוכרים (רדי־מיידס) בהשראת מרסל דושאן ועבד לפרנסתו כברוקר בוול־סטריט (הוא תמיד היה, קודם כל, איש מכירות מצוין), פרץ בשנות ה־80 כאחד ממנסחי הפופ־ארט הנוצץ החדש. בשנות ה־90 – עם הקיטש הפורנוגרפי בשילוב אשתו הטרייה צ'יצ'ולינה – הוא כבר הפך מפורסם גם בישראל. את הכישרון האמנותי שלו איתרו הוריו - אב שהיה סוחר רהיטים ומעצב פנים ביורק, פנסילבניה, ואם שהייתה תופרת – כבר בגיל שבע. שנתיים אחר כך כבר העתיק במדויק עבודות אמנות ידועות. האמריקנה של שנות ה־50־60 שבה גדל – סוחרים קטנים, מכוניות, בורגנות צרכנית – תייצר את עולם הדימויים שלו, ובשנות ה־80 הוא יקים לעצמו סטודיו ראשון בסוהו של מנהטן עם כ־30 עוזרים, במסורת ה"פקטורי" של אנדי וורהול; כבר אז קונס ידע לאן הוא הולך. ועכשיו הוא האמן היקר בעולם, הסטודיו הניו־יורקי שלו העסיק בשיאו בין 90 ל־120 עוזרים (הוא צימצם בשנתיים האחרונות כמה עשרות מהם לטובת רובוטים ומחשבים) כדי להנפיק כ־15 אובייקטים חדשים בשנה, או כמו שאומרת לי חברה אוצרת אמנות: הבן־אדם הוא מכונה להדפסת כסף.
"הכסף לא שינה", הוא אומר. "האמת, מעולם לא צפיתי שאצליח. רק רציתי להיות חלק. כשהתחלתי באנדרגראונד של ניו־יורק בשנות ה־70, רק רציתי שישתפו אותי".
וכיום אתה האמן הכי מרוויח במערב.
"הפן הכלכלי הוא הערך המשני של הדבר. אני חושב שאם אני עושה עבודה שהיא חשובה לחברה, החברה תעזור לי להמשיך לעשות את העבודה הזאת".
האם ג'ף קונס עוד בכלל עובד בעצמו על האמנות שלו? "אני עובד עם הגוף שלי, עם הרעיונות שלי", הוא מנסח את ה"לא" ככה שיישמע פחות שלילי. "כדי להביא את הרעיונות למימוש יש לי את כל העוזרים בסטודיו. אני משתמש בישות הפיזית שלי, בחשיבה שלי. האם אני מבצע בעצמי משיחות מכחול? באופן כללי לא. אני גם לא מפסל את הפסלים. בכלל, חלק גדול מהטכניקות שנדרשות לעבודות האלה מבוצע על ידי מכונות שמייצרות את המשטחים. אז זה יותר כמו שבטהובן יצר סימפוניה; הוא לא ניגן בעצמו על כל הכלים, אבל הוא יצר את התווים לכולם אצלו בראש".
יצירה של קונס, היא כנראה ההפך מכל מה שציפיתם מאמנות. היא לא מאתגרת, היא לא מייצרת משמעויות נסתרות, היא לא ביקורתית, אופוזיציונרית או מנסה להרגיז. היא רק רוצה שתאהבו אותה. וזה קל ומתבקש כל כך, עד שכמעט מתחשק לשנוא את זה. אבל השנאה הוותיקה לקונס בקהילת האמנות העולמית היא בעצמה פאסה. "אמנות יכולה גם לגרום לאנשים להרגיש מוחלשים במקום מועצמים", קונס מסביר בטינה מסוימת. "והיא עושה את זה כשהיא גורמת להם לחוש שהם נשפטים, או שהם לא מספיק טובים".
כלומר לשיטתך אמנות צריכה להיות מענגת וברורה לכולם כל הזמן.
"האמנות היא ההתרגשות שנוצרת אצלך כצופה. כילד בן חמש או שש אני זוכר שביקרתי אצל דודה שלי בפילדלפיה, והיא לקחה אותי לגג בניין העירייה, ושם, בגובה 40 קומות, יש פסל ברונזה ענקי של וויליאם פן, מייסד פנסילבניה, וזה היה מאוד מרגש להיות ממש מתחת לפסל הזה ולהסתכל על העיר. משם התחלתי".
אתה מנסה ליצור עבודות שיגרמו לאנשים להרגיש משהו דומה?
"המוטיבציה לעבודה שלי נובעת דווקא מהאוונגרד, אבל אני חושב שתופסים את העבודות שלי לא נכון בגלל סוגי המשטחים הנוצצים שאני עובד איתם. אנשים חושבים שהעבודה היא פני השטח שלה, בזמן שאלה רק כלים שנועדו לרגש ולגרות את הצופה".
אבל אתה לחלוטין ההפך מאוונגרד. רוב העבודות שלך באות לרצות את הקהל.
"כשהתחלתי ללמוד אמנות הבנתי שאני יכול לשלוט ברגשות שלי דרך האימג'ים והסמלים שאני מייצר, ובנקודה מסוימת אתה אומר, אני רוצה לשתף בזה גם אחרים. זה קצת כמו להיות צייד; ברגע שאתה לומד לצוד מספיק בשביל עצמך, אתה רוצה להתחיל לספק לקהילה רחבה יותר. וזה לא שהפכת לשירות קייטרינג; אני אף פעם לא מנסה לעשות משהו מרצה־קהל".
לאייקון הכי מפורסם שלו הוא הגיע בשנות ה־80. האבולוציה הייתה שואבי אבק של הובר בקופסאות פרספקס, אחר כך ארנבים ופרחים מתנפחים שהוצמדו למראות, ואז כבר היה בדרכו לייצר את חיות הבלון הראשונות שלו. אספנים התחילו לשים לב, ואז ארנק. הבלון של קונס התנפח במהירות. כשצ'יצ'ולינה הגיעה והוא עשה איתה את סדרת העבודות 'תוצרת גן עדן' – אקטים מיניים מפורשים שהונצחו על בד ובפסלים בסגנון רנסנסי מיופייף – כבר לא הייתה דרך להתעלם.
הנישואים שלהם נמשכו שנה וכללו ילד משותף. הוא לא דיבר מילה איטלקית, היא בקושי ידעה אנגלית, לא ברור על מה הם דיברו אבל את עיקר הדיבורים העבירו, די מהר, לעורכי הדין. היא האשימה אותו בניצול פיזי ורגשי, לקחה את הילד איתה לרומא, וקונס הוציא מיליוני דולרים לאורך העשור הבא בניסיון לזכות בחזקה עליו. זה הצליח בארה"ב, אבל סטלר הגיעה עד לבית המשפט העליון האיטלקי, שם ניצחה אותו. הילד נשאר אצלה. ב־2008 תבעה אותו שוב על אי־תשלום מזונות. היום קשה להוציא ממנו מילה בעניין צ'יצ'ולינה. "אני מעדיף לדבר על העבודה שלי", הוא נרתע.
אני שואל על צ'יצ'ולינה מכיוון שאני תוהה אם זה היה מבחינתך רגע של אהבת אמת, או רגע של אמנות טוטאלית.
"אני באמת מעדיף לא להיכנס לזה, אבל זאת הייתה אהבת אמת, ובו־בזמן הייתי מושקע לחלוטין בעבודה שלי. אבל כן, אתה יודע; זאת הייתה לגמרי אהבת אמת".
היית יוצר היום, בעולם שאחרי מי־טו, משהו מהעבודות האלה?
"שמע, היום העבודות האלה נראות כמעט שמרניות, כי העולם ראה כבר כל כך הרבה סוגים של דימויים, ורק המילים שאתה יכול לשמוע היום בשירים הן יותר נועזות מהאימג'ים האלה. למעשה הייתה לי רטרוספקטיבה לפני כמה שנים וחשבתי שהרבה מהעבודות עם אילונה לא יוכלו להיות מוצגות במוזיאון או להיות מודפסות בקטלוג, וכולם הסתכלו עליי כאילו: אתה צוחק? זה כלום! אז כשיצרתי את זה, זה נחשב גרפי מאוד, אבל כיום זה שום דבר".
בהקשר הזה מתבקש לשאול גם על מייקל ג'קסון והפסל שלו עם באבלס שיצרת. אחרי הסרט התיעודי על ג'קסון והדברים שהתבררו לגביו, אתה עדיין מרגיש בנוח להציג את זה?
"אני עדיין מציג את זה. זה פסל פורצלן מתוך סדרה שבה ניסיתי להראות איך החומר הזה, שתמיד נחשב מאוד מלכותי, עבר דמוקרטיזציה מוחלטת, כמו שהאמנות עברה. יצרתי את הפסל הרבה לפני ההאשמות נגדו, וזו עבודה שעוסקת בסלבריטאות. אתה צריך לתפוס את העבודה הזאת כמו שאתה תופס כיום כל שיר שלו. זה דומה לאופן שבו אנדי (וורהול – ר"ש) צייר את אלביס או את מרילין מונרו. אתה תופס את הסלבריטיז האלה בחייהם, ואתה לא יודע איך החיים שלהם יתקדמו. אני חושב שהעבודה צריכה להישאר עצמאית ונפרדת מזה".
הוא יכול להיחשב שטחי, רדוד, קיטשי ממוחזר, ממוסחר, ממולח, וכל זה רק יתרום לביצור מעמדו כאמן החי הגדול והרווחי בעולם. גם סדרת תביעות על הפרת זכויות יוצרים – כשהתברר שקונס העתיק צילומים ופרסומות שלמים לתוך יצירותיו – הסבו לו נזק כספי אך לא פגעו במעמדו, והיו לא מעט כאלה. לפני שלוש שנים, למשל, הפסיד שוב בצרפת, כשביהמ"ש שם קבע שפסל שלו – ילד וילדה עירומים, הילד מציע לילדה פרחים – מבוסס על צילום גלויה צרפתי ישן מ־75'. קונס עוד ניסה לתבוע בעצמו חנות ספרים שהשתמשה במחזיקי ספרים בצורת כלבי־בלון, אבל ירד מזה לאחר שעורך הדין של הצד השני הבהיר ש"כל ליצן יעיד שאין לאף אחד בעלות על הרעיון של כלב־בלון, וכיפוף בלונים לתצורת כלב הוא חלק מהמרחב הציבורי".
אין טעם לשאול את קונס על כל זה. הוא יגיד לכם רק ש"זה דבר אחד להעתיק ישירות, וזה דבר אחר להתייחס. כשאתה עושה הומאז' ומתייחס לאמן מוקדם יותר, שבעצמו התייחס לאמן מוקדם יותר, זה סוג של מסע בזמן".
קונס והסטודיו שלו סירבו גם להגיב על פרסומים שלפיהם בתקופת הקורונה הוא הגיש בקשה לסיוע כספי מקרן שהקימה המדינה לסיוע לעסקים קטנים, למרות שהונו מוערך בכ־200 מיליון דולר. הוא גם ניצל את ההזדמנות לפטר במהלך התקופה עובדים נוספים.
התערוכה שלו במוזיאון תל אביב, הראשונה בישראל, ננעלה במהלך המגפה, ותחזור ב־2.6 עם 11 מיצירותיו הבולטות לאורך השנים ועוד אחת שנחשפת לראשונה, כולן מאוסף חוזה מוגרבי. המגפה מנעה ממנו גם את ההגעה שתיכנן לפתיחת התערוכה במוזיאון. כרגע לא ברור אם זה יקרה ואיך בכלל הוא עומד להמשיך. אחרי שעשה לפני כשנה כותרות עם הכרזה שלפיה הוא מתכוון לפרוש כליל מעולם האמנות – ובהמשך הרגיע שהיה מדובר בבדיחה – קונס אומר עכשיו ש"אני תמיד אמשיך לפרויקטים חדשים ולעבודות חדשות. זו פעילות שתימשך תמיד".
איך אתה ניגש כיום לעבודה חדשה? מה גורם לך להגיד: את זה אני אעשה?
כשיש לי רעיון שאני הולך לממש, זה בוודאות משהו שאני חושב עליו מזוויות שונות כבר שנתיים לפחות. אני יכול להתעורר איזה בוקר ולהגיד, אוקיי, היום אני עושה את העבודה החדשה הזאת. אבל כשאני אתחיל לחשוב מאיפה הרעיון הגיע, ואני אתחיל לעבור על הפולדרים בטלפון הנייד שלי – על האימג'ים הראשונים שהתחלתי לאסוף סביב הדבר המסוים הזה – אני בוודאות אגלה שאני חושב על זה כבר שנתיים. כי זה פרק הזמן שאני צריך לתת לרעיונות להדהד".
