''מרדף כאושר'' (Pursuit As Happiness) הוא סיפור אוטוביוגרפי קצר של ארנסט המינגוויי על מסע דיג בקובה, בחיפוש אחר "המרלין הכי גדול ששחה אי פעם באוקיינוס". נכדו של הסופר, שון המינגוויי, נתקל בכתב היד כשעבר על אוסף המינגוויי השמור במוזיאון ג'ון פ' קנדי בבוסטון, והופתע לגלות שלא פורסם מעולם. הסיפור, שמהדהד את ''הזקן והים'' מ־1952, אינו מתוארך, ולהערכת הנכד נכתב בשלב כלשהו בין 1936 ל־1956. הוא פורסם בשבוע שעבר ב''ניו־יורקר'', ומובא כאן במלואו, לראשונה בתרגום לעברית.
באותה שנה תכננו לדוג דגי מרלין בקרבת החוף של קובה במשך חודש. החודש התחיל בעשרה באפריל, ועד התשעה במאי היו לנו עשרים וחמישה דגים והשכירות הסתיימה. מה שהיה צריך לעשות זה לקנות כמה מתנות לקחת לקי וּסט ולמלא את אניטה בדלק קובני, מעט יקר יותר משהיה צורך, בשביל לחצות לצד השני, להזדכות על הציוד ולחזור הביתה. אבל הדגים הגדולים עדיין לא נראו.
"אתה רוצה לנסות חודש נוסף, קפטן?" שאל מר ג'וֹזי. האניטה הייתה בבעלותו והוא השכיר אותה תמורת עשרה דולר ליום. מחיר השכירות המקובל היה שלושים וחמישה ליום. "אם אתה רוצה להישאר, אני יכול להוריד לתשעה דולר".
"מאיפה נשיג תשעה דולר?"
"תשלם לי כשיהיה לך. אתה יכול לקבל אשראי טוב מחברת סטנדרד אויל בבֶּלוֹט שנמצאת בצד השני של המפרץ, וכשנקבל את החשבון אני יכול לשלם להם מהכסף של השכירות של החודש הקודם. אם יהיה לנו מזג אוויר רע, תוכל לכתוב משהו".
"בסדר", אמרתי, ודגנו במשך חודש נוסף. תפסנו ארבעים ושניים דגי מרלין אבל הגדולים עדיין לא הגיעו. קרוב למצודת מורו היה זרם חזק, כהה - לפעמים היו שם שטחים שלמים של פיתיונות והיו שם דגים מעופפים שיצאו מתחת לחרטום הסירה וציפורים שהתרוצצו כל הזמן. אבל לא דגנו מרלין ענקי, למרות שתפסנו, או איבדנו, מרלין לבן מדי יום, ויום אחד תפסתי חמישה.
היינו פופולריים מאוד לאורך החוף מפני שביתרנו את כל הדגים שלנו וחילקנו אותם חינם, ובדרך חזרה, כשחלפנו על פני מצודת מורו והמשכנו בתעלה לעבר רציפי סן פרנסיסקו עם דגל של מרלין, ראינו את ההמון מתחיל לרוץ אל הרציפים. באותה שנה שווי הדג היה בין שמונה לשניים־עשר סנט לקילו לדייגים, ובשוק היה מחירו כפול. ביום ששבנו עם חמישה דגלים, המשטרה נאלצה לתקוף את ההמונים באלות. זה היה מכוער ורע. אבל זאת הייתה שנה מכוערת ורעה בחוף בכלל.
"המשטרה הארורה מבריחה את הלקוחות הקבועים שלנו ומקבלת את כל הדגים", אמר מר ג'וזי. "לעזאזל איתכם", הוא אמר לשוטר שהתכופף אל חתיכת מרלין במשקל חמישה קילו. "אף פעם לא ראיתי את הפנים המכוערות שלך קודם. מה השם שלך?" השוטר אמר לו את שמו. "הוא בספר ה'קומפרומיסו', קפ?"
"לא".
ספר ה'קומפרומיסו' היה המקום שבו רשמנו את שמות האנשים שהבטחנו להם דג."תרשום אותו בספר ה'קומפרומיסו' שיקבל חתיכה קטנה בשבוע הבא, קפ", אמר מר ג'וזי, "ועכשיו, אדון שוטר, תסתלק מכאן ותחטיף באלה למי שהוא לא חבר שלנו. ראיתי מספיק משטרה ארורה בחיים שלי. קדימה. קח את האַלָה וגם את האקדח ותסתלק מהרציף אלא אם אתה במשטרת הרציפים".
לבסוף הדג בותר וחולק למנות בהתאם לספר, והספר היה מלא הבטחות לשבוע הבא. "קפ, אתה תלך למלון אַמבּוס מוּנדוֺס ותתרחץ. תעשה מקלחת ואני אפגוש אותך שם. ואז נלך לפלורידיטָה ונדבר. השוטר עלה לי על העצבים".
"תעלה גם אתה ותעשה מקלחת".
"לא. אני יכול להתנקות כאן טוב. לא הזעתי כמוך היום".
צעדתי ברחוב המרוצף באבנים שהיה דרך קיצור למלון אמבוס מונדוס ובדקתי בקבלה אם יש לי דואר ואז עליתי במעלית לקומה האחרונה. החדר שלי היה בפינה הצפון־מזרחית, ורוח הסחר נשבה דרך החלונות וציננה את המקום. הבטתי מבעד לחלון על גגות החלק הישן של העיר ועל המפרץ שמעבר והתבוננתי באוֺריזָבָּה שטה במפרץ עם כל האורות דולקים. הייתי עייף מההתעסקות עם כל כך הרבה דגים ורציתי להיכנס למיטה. אבל ידעתי שאם אשכב אני עלול להירדם, אז ישבתי על המיטה והבטתי מבעד לחלון והתבוננתי בעטלפים צדים ואז, סוף־סוף, התפשטתי והתקלחתי ולבשתי בגדים נקיים וירדתי למטה. מר ג'וזי חיכה בפתח המלון.
"אתה בטח עייף, ארנסט", הוא אמר.
"לא", שיקרתי.
"אני עייף", הוא אמר. "רק מלהסתכל עליך מושך דגים. זה רק שניים פחות מהשיא שלנו. שבעה והעין של השמיני". לא מר ג'וזי ולא אני אהבנו לחשוב על העין של הדג השמיני, אבל תמיד קבענו את השיא באופן הזה.
פסענו על המדרכה הצרה ברחוב אוֹבִּיסְפּוֹ, ומר ג'וזי הביט בכל חלונות הראווה המוארים. הוא מעולם לא קנה משהו עד שהגיע הזמן ללכת הביתה. אבל הוא אהב להסתכל על כל מה שהוצע למכירה. עברנו את שתי החנויות האחרונות ואת משרד כרטיסי הלוטו ודחפנו את דלתות הכנף של הפלורידיטה.
"מוטב שתשב, קפ", אמר מר ג'וזי.
"לא. אני מעדיף לעמוד ליד הבר".
"בירה", אמר מר ג'וזי. "בירה גרמנית. מה אתה שותה, קפ?"
"דקירי קפוא בלי סוכר".
קונסטנטֶה הכין את הדקירי והשאיר בשייקר כמות שתספיק לשניים נוספים. המתנתי שמר ג'וזי יעלה את הנושא. הוא העלה אותו ברגע שהבירה שלו הגיעה.
"קרלוס אומר שהם חייבים להגיע בחודש הבא", הוא אמר. קרלוס היה החבר הקובני שלנו ודייג מסחרי אדיר של מרלין. "הוא אומר שהוא אף פעם לא ראה כזה זרם, וכשהם יגיעו, הם יהיו משהו שלא ראינו אף פעם. הוא אומר שהם חייבים לבוא".
"גם לי הוא אמר את זה".
"אם אתה רוצה לנסות חודש נוסף, קפ, אני יכול לרדת לשמונה דולר ליום ואני יכול לבשל, במקום שנבזבז כסף על סנדוויצ'ים. אנחנו יכולים להיכנס למפרץ הקטן לארוחת הצהריים ואני אבשל שם. אנחנו כל הזמן מקבלים את הבוניטו עם הפסים הגליים. הם לא פחות טובים מטונה קטנה. קרלוס אומר שהוא יכול לקנות לנו דברים בשוק במחיר זול כשהוא ילך לקנות פיתיונות. ואז נוכל לאכול בערב במסעדת פֶּרלָה אוֹף סן פרנסיסקו. אכלתי שם טוב בשלושים וחמישה סנט".
"לא אכלתי אתמול בערב וחסכתי כסף".
"אתה חייב לאכול, קפ. אולי בגלל זה אתה קצת עייף היום".
"אני יודע. אבל אתה בטוח שאתה רוצה לנסות עוד חודש?"
"לא צריך להוציא אותה החוצה אלא בעוד חודש נוסף. למה שנפסיק כשהגדולים מגיעים?"
"יש לך משהו אחר לעשות?"
"לא. ולך?"
"אתה באמת חושב שהם יבואו?"
"קרלוס אומר שהם חייבים לבוא".
"נניח שנתפוס אחד ולא נוכל לטפל בו עם הציוד שיש לנו".
"אנחנו חייבים לטפל בו. אתה יכול להישאר איתו לנצח אם אתה אוכל טוב. ואנחנו נאכל טוב. וגם חשבתי על משהו אחר".
"על מה?"
"אם תלך לישון מוקדם ולא יהיו לך חיי חברה, אז תוכל להתעורר עם האור הראשון ולהתחיל לכתוב ועד השעה שמונה אתה יכול להספיק עבודה של יום שלם. קרלוס ואני נכין הכל מראש, ואתה רק תעלה על הסיפון".
"אוקיי", אמרתי. "בלי חיי חברה".
"חיי החברה האלה, זה מה שמתיש אותך, קפ. אבל אני לא מתכוון לשום דבר. רק שתעשה את זה בשבת בערב".
"בסדר", אמרתי. "חיי חברה רק בשבת בערב. מה אתה מציע שאני אכתוב?"
"זה תלוי בך, קפ. אני לא רוצה להתערב בזה. אתה תמיד הצלחת כשעבדת".
"מה היית רוצה לקרוא?"
"למה שלא תכתוב סיפורים קצרים טובים על אירופה או על המערב או על הימים שהיית נע ונד או במלחמה או משהו כזה? למה שלא תכתוב על דברים שרק אני ואתה יודעים? תכתוב על מה שהאניטה ראתה. אתה יכול להכניס לזה מספיק חיי חברה שיגרמו לכך שהם ימצאו חן בעיני כולם".
"אני מפסיק עם חיי החברה".
"בטח, קפ. אבל יש לך המון מה לזכור. ההפסקה הזאת לא תזיק לך עכשיו".
"לא", אמרתי. "תודה רבה, מר ג'וזי. אני אתחיל לעבוד בבוקר".
"מה שאנחנו צריכים לעשות לפני שנתחיל בשיטה החדשה זה שהערב אתה תאכל סטייק נא גדול כך שמחר תהיה חזק ותתעורר עם רצון לעבוד ועם כושר לדוג. קרלוס אומר שהדגים הגדולים צריכים להגיע כל יום. קפ, אתה חייב להיות במיטבך בשבילם".
"אתה חושב שעוד אחד כזה יכול להזיק לי?"
"בטח שלא, קפ. כל מה שיש בהם זה רום וקצת מיץ ליים וליקר דובדבנים. זה לא יכול לפגוע בגבר".
בדיוק אז נכנסו לבר שתי בחורות שהכרנו. הן נראו טוב והיו רעננות לקראת הערב.
"הדייגים", אמרה אחת מהן בספרדית.
"שני דייגים גדולים ובריאים חזרו מהים", אמרה הבחורה השנייה.
"ב.ח.ח", אמר לי מר ג'וזי.
"בלי חיי חברה", אישרתי.
"יש לכם סודות?" שאלה אחת הבחורות. היא נראתה טוב מאוד, ובפרופיל לא ראו את אי־השלמות הקטנטנה היכן שיד ימינו של איזה חבר קודם קלקלה את טוהר קו אפה היפה.
"הקפ ואני מדברים על עסקים", אמר מר ג'וזי לשתי הבחורות, והן עברו לקצה הרחוק של הבר. "אתה רואה כמה זה קל?" שאל מר ג'וזי. "אני אטפל בצד החברתי, וכל מה שאתה צריך לעשות זה לקום מוקדם בבוקר ולכתוב ולהיות בכושר לדוג. דגים גדולים. מהסוג שיכול להגיע לחמש מאות קילו ויותר".
"למה שלא נתחלף", אמרתי. "אני אטפל בצד החברתי, ואתה תקום מוקדם בבוקר ותכתוב ותשמור על הכושר לדוג דגים גדולים שמגיעים לחמש מאות קילו ויותר".
"הייתי שמח לעשות את זה, קפ", אמר מר ג'וזי ברצינות. "אבל אתה זה מבין שנינו שיודע לכתוב. ואתה צעיר ממני ומתאים יותר לטפל בדגים. אני משיט את הסירה כך שאני מכניס אותה למפרץ בדיוק לפי מה שטוב למנוע, כמו שאני תמיד עושה".
"אני יודע", אמרתי. "גם אני אנסה לכתוב היטב".
"אני רוצה להמשיך להיות גאה בך", אמר מר ג'וזי. "ואני רוצה שנתפוס את המרלין הכי גדול ששחה אי פעם באוקיינוס ושנשקול אותו ביושר ונחתוך אותו ונחלק אותו חינם לעניים שאנחנו מכירים ואפילו לא חתיכה אחת למשטרת האלות של המדינה".
"נעשה את זה".
באותו רגע אחת הבחורות נפנפה אלינו מקצה הבר. זה היה ערב שקט, ולא היה אף אחד במקום חוץ מאיתנו.
"ב.ח.ח", אמר מר ג'וזי.
"ב.ח.ח", חזרתי בטקסיות.
"קונסטנטה", אמר מר ג'וזי. "ארנסטו רוצה מלצר. אנחנו רוצים להזמין זוג סטייקים נאים גדולים".
קונסטנטה חייך והרים אצבע לקרוא למלצר.
כשחלפנו על פני הבחורות בדרכנו לחדר האוכל, אחת מהן הושיטה את ידה ולחצתי אותה ולחשתי בספרדית בחגיגיות, "ב.ח.ח".
"אלוהים אדירים", אמרה הבחורה השנייה. "הם בפוליטיקה ובשנה כזאת". הן התרשמו לטובה והיו קצת מפוחדות.
בבוקר, כשהעיר אותי האור הראשון מצדו השני של המפרץ, קמתי והתחלתי לכתוב סיפור קצר בתקווה שימצא חן בעיני מר ג'וזי. הכנסתי אליו את האניטה ואת החוף ואת הדברים שידענו שקרו וניסיתי להכניס לתוכו את התחושה של הים ואת הדברים שראינו והרחנו ושמענו והרגשנו מדי יום. עבדתי על הסיפור מדי בוקר ודגנו כל יום ותפסנו דגים טובים. התאמנתי הרבה ומצאתי את כל הדגים כשעמדתי, במקום לשבת על כיסא. והדגים הגדולים עדיין לא הגיעו.
יום אחד ראינו דג גורר סירה קטנה של דייג מסחרי, כשחרטום הסירה למטה והמרלין מתיז כמו סירת מירוץ בכל פעם שהוא קופץ. הדג ההוא התנתק. ביום אחר, בסערת גשם, ראינו ארבעה גברים מנסים להרים אחד, רחב ועמוק וסגול כהה, לתוך סירת משוטים. המרלין ההוא שקל מאתיים וחמישים קילו לאחר שנוקה והוכן למכירה, וראיתי את נתחי הסטייקים הענקיים שנחתכו ממנו על משטח השיש בשוק הישן.
ואז, ביום שטוף שמש, עם זרם חזק וכהה, המים היו כל כך צלולים וכל כך קרובים שיכולת לראות את השרטונים שבפתח המפרץ עד לעומק של עשרים מטרים, נתקלנו בדג הגדול הראשון שלנו בדיוק מחוץ למורו. בימים ההם לא היו מצופים חיצוניים למניעת התהפכות ולא מאחזי חכות, ואני הוצאתי ציוד קל, בתקווה לתפוס מקרל גדול בתעלה, כשהדג הזה יגיע. הוא התפרץ החוצה, והחנית שלו נראתה כמו מקל ביליארד מנוסר. ראשו מאחור נראה ענקי והוא היה רחב כמו סירת משוטים קטנה. ואז הוא עבר אותנו במהירות, כשהחוט חותך במקביל לסירה והרולר מתרוקן בכזאת מהירות, שהוא נעשה חם למגע. על הרולר היה חוט דיג של חמישה-עשר סיבים באורך שלוש מאות ושישים מטר, ועד שהגעתי לחרטום של האניטה, מחציתו כבר נעלמה.
הגעתי לשם כשאני נעזר במאחזי הידיים שחיברנו לגג הבית. התאמנו על המהלך הזה ועל הזחילה על הסיפון הקדמי להיכן שהיה אפשר להיצמד לקצה החרטום עם כפות הרגליים. אבל אף פעם לא התאמנו עם דג שחולף על פניך כמו רכבת תחתית אקספרס כשאתה עומד בתחנה, וכשזרוע אחת מחזיקה במוט החכה, שקיפץ וחפר לתוך המושב, והיד השנייה ושתי כפות רגליים יחפות בולמות על הסיפון בעוד הדג גורר אותך קדימה.
"תייצב אותה, ג'וזי!" צעקתי. "הוא לוקח את כל הפיתיון".
"היא מיוצבת, קפ. הנה הוא".
עכשיו כף רגלי הייתה צמודה לקצה החרטום של האניטה והרגל השנייה נצמדה לעוגן של הצד הימני. קרלוס החזיק אותי במותן, ומולנו קפץ הדג. כשקפץ הוא נראה גדול כמו חבית יין. הוא היה כסוף באור השמש וראיתי את הפסים הסגולים הרחבים שבצדי גופו. בכל פעם שקפץ הוא התיז כמו סוס שנופל מצוק והוא קפץ וקפץ וקפץ. הרולר היה חם מדי וליבת החוט שנותרה עליו הלכה ונעשתה דקה יותר, אף על פי שהאניטה רדפה אחרי הדג בשיא המהירות.
"אתה יכול להוציא ממנה עוד?" קראתי אל מר ג'וזי.
"בחיים לא", הוא אמר. "כמה נשאר לך?"
"נורא מעט".
"הוא גדול," אמר קרלוס. "הוא המרלין הכי גדול שראיתי בחיים. אילו רק היה עוצר. אילו היה יורד למטה. אז היינו מגיעים עד אליו ומשיגים חוט".
הדג ביצע את הבריחה הראשונה שלו מליד מצודת מורו אל מלון נסיונאל שבעבר השני. זה בערך המרחק שעברנו. ואז, כשנותרו פחות מעשרים מטר של חוט על הרולר, הוא נעצר, ואנחנו התקדמנו אליו, ומשכנו כל הזמן עוד חוט. אני זוכר שהייתה אונייה של גרייס ליין לפנינו וסירת נתב שחורה שבאה לקראתה וכשהיא התקרבה חששתי שאנחנו בנתיב שלה. ואני זוכר שעקבתי אחריה בעודי מגולל את החוט ועושה את דרכי בחזרה אל קצה הירכתיים ומתבונן באונייה מאיצה. היא נכנסה הרחק מאיתנו וגם סירת הנתב לא התנגשה בנו.
עכשיו ישבתי בכיסא והדג קפץ ישר לפנינו ושליש מהחוט היה על הרולר שלנו. קרלוס שפך מי ים על הרולר כדי לצנן אותו והוא שפך דלי מים על ראשי וכתפי.
"מה מצבך, קפ?" שאל מר ג'וזי.
"אוקיי".
"לא נפצעת שם בחרטום?"
"לא".
"חשבת פעם שיש דג כזה?"
"לא".
"גרָנדֶה, גרנדה", אמר קרלוס שוב ושוב. הוא רעד כמו כלב ציד, כלב ציד טוב. "אף פעם לא ראיתי דג כזה. אף פעם. אף פעם. אף פעם".
לא ראינו אותו שוב במשך שעה ועשרים דקות. הזרם היה חזק מאוד והוא סחף אותנו אל מול קוחימָר, שהיה במרחק של כעשרה קילומטר מהיכן שהדג צלל לראשונה. הייתי עייף, אבל ידי ורגלי היו במצב טוב, ומשכתי בחוט בהתמדה, נזהרתי לא למשוך חזק מדי ולא לטלטל. יכולתי עכשיו להזיז אותו. זה לא היה קל. אבל זה היה אפשרי אם השארת את החוט רק בצד הזה של נקודת השבירה.
"הוא הולך לצאת", אמר קרלוס. "הדגים הגדולים עושים את זה, ואתה יכול לדוג אותם עם צלצל כשהם עדיין תמימים".
"למה הוא יוצא עכשיו?" שאלתי.
"הוא מבולבל", אמר קרלוס. "ואתה מוביל אותו. הוא לא יודע במה מדובר".
"אל תיתן לו לגלות לעולם", אמרתי.
"הוא ישקול מעל ארבע מאות קילו, מנוקה וחתוך", אמר קרלוס.
"תרחיק את הפה שלך ממנו", אמר מר ג'וזי. "אתה לא רוצה לטפל בו באופן שונה, קפ?"
"לא".
כשראינו אותו ידענו כמה באמת הוא גדול. אי אפשר לומר שזה היה מפחיד. אבל זה היה מדהים. ראינו אותו שקט ואטי, והוא כמעט לא זז במים, ושני סנפירי החזה שלו נראו כמו שני להבים של חרמש סגול. ואז הוא ראה את הסירה, והחוט החל לרוץ במהירות מהרולר כאילו היינו מחוברים למכונית, והוא החל לקפוץ החוצה בכיוון צפון-מערב והמים נשפכו ממנו עם כל קפיצה.
הייתי חייב לגשת שוב אל החרטום ורדפנו אחריו עד שהוא צלל. הפעם הוא צלל כמעט מול המורו. ואז עשיתי את דרכי בחזרה אל קצה הירכתיים.
"אתה רוצה לשתות, קפ?" שאל ג'וזי.
"לא", אמרתי. "תגיד לקרלוס שישים קצת שמן ברולר ושלא ישפוך אותו ושיתיז עלי עוד מי מלח".
"אתה לא רוצה שאני אביא לך משהו, קפ?"
"שתי ידיים וגב חדש", אמרתי. "הבן זונה רענן כמו בהתחלה".
הפעם הבאה שראינו אותו הייתה כעבור שעה וחצי, הרבה אחרי קוחימר, והוא קפץ והתקדם שוב ונאלצתי לגשת לחרטום כשרדפנו אחריו.
כשחזרתי לקצה הירכתיים ויכולתי שוב לשבת, אמר מר ג'וזי, "מה איתו, קפ?"
"כמו תמיד. אבל המוט מאבד גמישות". המוט היה מכופף כמו קשת שלמה. אבל עכשיו, כשהרמתי אותו, הוא לא התיישר כצפוי. "עוד יש לו קצת", אמר מר ג'וזי. "אתה יכול להישאר עם הדג לנצח, קפ. אתה רוצה עוד מים על הראש?"
"עוד לא," אמרתי. "אני דואג למוט. המשקל של הדג הורס לו את כל הגמישות".
כעבור שעה הדג התקרב היטב ובהתמדה וחג לאט ובמעגלים גדולים. "הוא עייף", אמר קרלוס. "עכשיו הוא יתקרב בקלות. הקפיצות מילאו את שלפוחיות האוויר שלו, והוא לא יכול לרדת עמוק".
"המוט גמור," אמרתי. "עכשיו הוא לא מתיישר בכלל".
זה היה נכון. קצה המוט נגע עכשיו בפני המים, וכשמשכת כדי להרים את הדג ולגולל כדי להעלותו, חוט המוט לא הגיב. זה כבר לא היה מוט. הוא היה כמו המשך של החוט. עדייו היה אפשר להרוויח כמה מטרים של חוט בכל פעם שהרמת. אבל זה הכל.
הדג נע במעגלים אטיים, וכשהוא נע בחצי הרחוק של המעגל, הוא משך חוט מהרולר. וכשהיה בחצי הקרוב, קיבלת אותו בחזרה. אבל מכיוון שהמוט איבד מגמישותו לא יכולת להעניש אותו ולא הייתה לך שליטה עליו כלל.
"המצב רע, קפ", אמרתי למר ג'וזי. קראנו זה לזה קפ. "אם הוא החליט עכשיו לרדת למות למטה, לא נוכל למשוך אותו לעולם".
"קרלוס אומר שהוא יוצא. הוא אומר שהוא תפס כל כך הרבה אוויר כשקפץ, שהוא לא יכול לרדת למטה ולמות. הוא אומר שככה הגדולים מתנהגים תמיד בסוף אחרי שהם קפצו הרבה. אני ספרתי שלושים ושש קפיצות שלו ואולי פספסתי אחת".
זה היה אחד הנאומים הארוכים ביותר שמר ג'וזי השמיע וזה הרשים אותי. בדיוק אז הדג הגדול התחיל לרדת למטה ולמטה. אני בלמתי כששתי ידי על תוף הרולר ושמרתי על חוט מתוח כמעט עד נקודת השבירה והרגשתי שמתכת התוף של הרולר מסתובבת בקפיצות איטיות מתחת לאצבעותי.
"כמה זמן עבר?" שאלתי את ג'וזי.
"אתה איתו כבר שלוש שעות ורבע".
"חשבתי שאמרת שהוא לא יכול לרדת ולמות", אמרתי לקרלוס.
"המינגוויי, הוא צריך לעלות למעלה. אני יודע שהוא צריך לעלות".
"תגיד לו", אמרתי.
"תביא לו מים, קרלוס", אמר מר ג'וזי. "אל תדבר, קפ".
מי הקרח היו נעימים, וירקתי אותם על מפרקי הידיים שלי ואמרתי לקרלוס שישפוך את מה שנשאר בכוס על העורף שלי. זיעה המליחה את המקומות על כתפי שהרתמה שפשפה עד לבשר, אבל היה חם כל כך בשמש, שלא היתה תחושה חמימה מהדם. היה זה יום ביולי, והשמש עמדה בצוהרי היום. "תשים עוד קצת מים מלוחים על הראש שלו", מר ג'וזי אמר. "עם ספוג".
ובדיוק אז הדג הפסיק למשוך את החוט. הוא נשאר במקומו זמן-מה, והרגשתי יציב כאילו הייתי מחובר לרציף בטון, ואז הוא התחיל לעלות באטיות. החזרתי את החוט, כשאני מגולל עם מפרק היד בלבד, מכיוון שלמוט לא היתה קפיציות כלל והוא היה רופס כמו ערבה בוכייה. החזקתי אותו מתוח עד כמה שיכולתי, כדי לנסות ולקצר את המעגל. נצמדתי לנוקשות המוחלטת הזאת שמצביעה על כוח השבירה של החוט כאשר המוט נכנע. הוא לא נשבר בבת אחת או לפתע. הוא פשוט התמוטט.
"תחתוך שישים מטרים חוט מהסליל הגדול", אמרתי לקרלוס. "אני אמשיך להחזיק אותו, במעגלים וכשהוא יתקרב יהיה לנו מספיק חוט כדי לקשור את החוט הזה לחוט הגדול ואני אחליף מוטות". כבר היה ברור שתפיסת הדג הזאת תהווה לא שיא עולמי או שיא כלשהו, מכיוון שהמוט היה שבור. אבל עכשיו הוא היה דג מובס, ויכולנו לתפוס אותו עם הציוד הכבד. הבעיה היחידה היתה שהמוט הגדול היה נוקשה מדי בשביל חוט דיג של חמישה-עשר סיבים. זאת הייתה הבעיה שלי, והייתי צריך לפתור אותה.
קרלוס הוריד חוט לבן של שלושים ושישה סיבים מהרולר הגדול מתוצרת הארדי, כשהוא מודד אותו בעזרת זרועותיו הפשוטות לצדדים ומושך אותו דרך טבעות המוט ומפיל אותו על הסיפון. החזקתי את הדג ככל יכולתי עם המוט חסר התועלת וראיתי את קרלוס חותך את החוט הלבן ומשחיל קטע ארוך ממנו דרך טבעות המוט.
"בסדר, קפ", אמרתי למר ג'וזי. "תיקח את החוט הזה כשהוא יתקרב אלינו בסיבוב שלו ותמשוך מספיק כדי שקרלוס יוכל להדק את שני החוטים. פשוט תמשוך אותו לאט ובעדינות". הדג התקרב בהתמדה כשהוא ממשיך לחוג במעגלים, ומר ג'וזי הביא את החוט מטר אחר מטר והעביר אותו לקרלוס, שקשר אותו לחוט הלבן.
"הוא קשר אותם", אמר מר ג'וזי. עדיין היה לו כמטר של חוט ירוק של חמישה-עשר סיבים והוא החזיק בחוט הפעיל באצבעותיו כשהדג הגיע לקצה הפנימי של המעגל. שחררתי את ידי מהמוט הקטן, הנחתי אותו בצד, ולקחתי את המוט הגדול שקרלוס נתן לי.
"תחתוך כשתהיה מוכן", אמרתי לקרלוס. למר ג'וזי אמרתי, "תשחרר את החוט שלך לאט ובעדינות, קפ, ואני אמשוך לאט עד שנתרגל לזה".
עקבתי אחרי החוט הירוק והדג הגדול כשקרלוס חתך. ואז שמעתי צעקה כזאת שלא שמעתי מעולם מפיו של אדם נורמלי. זה היה כאילו שזיקקת את כל הייאוש לתוך צליל. ואז ראיתי את החוט הירוק עובר בין אצבעותיו של מר ג'וזי ועקבתי אחריו יורד מטה, מטה, ומחוץ לטווח הראייה. קרלוס חתך את הלולאה הלא נכונה מהקשרים שהוא עשה. הדג לא נראה.
"קפ", אמר מר ג'וזי. הוא לא נראה טוב במיוחד. ואז הוא הביט בשעונו. "ארבע שעות ועשרים ושתיים דקות", הוא אמר.
הלכתי לבקר את קרלוס. הוא הקיא בשרותי הסירה ואמרתי לו שלא ירגיש רע בקשר לזה, שזה יכול לקרות לכל אחד. פניו החומות היו מתוחות לגמרי, והוא דיבר בקול נמוך מוזר כך שבקושי שמעתי אותו.
"כל החיים שלי לא ראיתי דג כזה וזה מה שעשיתי. הרסתי לי ולך את החיים". "לעזאזל", אמרתי לו. "אל תדבר שטויות כאלה. אנחנו נתפוס המון דגים יותר גדולים". אבל לא תפסנו.
מר ג'וזי ואני ישבנו בקצה הירכתיים ונתנו לאניטה להיסחף. היה אז יום יפה במפרץ, עם רוח קלה בלבד, והבטנו בקו החוף ובהרים הקטנים שמאחוריו. מר ג'וזי מרח תמיסת יוד על כתפי ועל כפות ידי, במקומות שהם נדבקו למוט, ועל כפות רגלי, היכן שהעור השתפשף מאוד. ולאחר מכן הוא ערבב שני ויסקי סאוור.
"מה שלום קרלוס?" שאלתי.
"הוא די שבור. הוא רובץ לו שם למטה".
"אמרתי לו שלא יאשים את עצמו".
"נכון. אבל הוא שם למטה מאשים את עצמו".
"מה היחס שלך לגדולים עכשיו?" שאלתי.
"זה כל מה שרציתי לעשות בחיים", אמר מר ג'וזי.
"טיפלתי בה טוב בשבילך, קפ?"
"בטח".
"לא. תגיד לי את האמת".
"השכירות אמורה להסתיים היום. עכשיו אני אדוג חינם, אם אתה רוצה".
"לא".
"הייתי מעדיף שזה יהיה ככה. אתה זוכר איך הוא שחה בכיוון מלון נסיונאל כמו דבר שאין כמוהו בעולם?"
"אני זוכר כל מה שקשור אליו".
"כתבת טוב, קפ? לא קשה מדי לעשות את זה מוקדם בבוקר?"
"כתבתי טוב עד כמה שאני יכול".
"תמשיך עם זה וכולם יהיו בסדר תמיד".
"יכול להיות שמחר אקח חופשה מזה".
"למה?"
"כואב לי הגב".
"הראש שלך בסדר, לא? אתה לא כותב עם הגב שלך".
"יכאבו לי הידיים".
"אתה יכול להחזיק עיפרון, לעזאזל. תראה שבבוקר יתחשק לך לעשות את זה".
עד כמה שזה מוזר, עשיתי זאת ועבדתי היטב ויצאנו מהמפרץ בשעה שמונה והיה אז עוד יום מושלם, עם רוח קלילה בלבד והזרם הקרוב למצודת מורו, כפי שהיה ביום הקודם. באותו יום לא הוצאנו ציוד קל כשהגענו למים הצלולים. כבר עשינו את זה לעתים קרובות מדי. שיחררתי מקרל גדול, ששקל שני קילו בערך, מתוך ציוד גדול שהיה לנו. את המוט הכבד מתוצרת הארדי ואת הרולר עם החוט הלבן של שלושים ושישה הסיבים. קרלוס חיבר בחזרה את החוט של שלושים פתום שהוא הוריד יום קודם והרולר של שנים-עשר הסנטימטר היה מלא. הבעיה היחידה הייתה שהמוט היה נוקשה מדי. בדיג של דגים גדולים מוט נוקשה מדי הורג את הדייג, בעוד שמוט שמתכופף כראוי הורג את הדג.
קרלוס דיבר רק כשפנו אליו והיה עדיין שרוי בצערו. לא יכולתי להרשות לעצמי את הצער שלי מפני שכאב לי מדי ומר ג'וזי אף פעם לא נטה לעצב. "כל הבוקר הוא רק מנענע בראש המחורבן שלו", הוא אמר. "ככה הוא לא יביא שום דג".
"איך אתה מרגיש, קפ?" שאלתי. "אני מרגיש טוב", אמר מר ג'וזי. "אתמול בערב הלכתי לצפון העיר וישבתי בכיכר והקשבתי לתזמורת הזאת שכולה בחורות ושתיתי כמה בקבוקי בירה ואחר כך הלכתי לדונובן. היה שם גיהינום".
"איזה סוג של גיהינום?"
"גיהינום לא טוב. רע. קפ, אני שמח שלא הצטרפת".
"ספר לי על זה", אמרתי, והחזקתי את המוט קדימה והצדה וגבוה כך שהמקרל הגדול קיפץ בקצה השובל. קרלוס סובב את אניטה כך שתעקוב אחרי קצה הזרם ואחרי המבצר של קבאניאס. הגליל הלבן הקטן של הטיזֶר קפץ וזינק בשובל, ומר ג'וזי התרווח בכיסאו וגרר עוד פיתיון של מקרל גדול בצד שלו של קצה הירכתיים.
"בדונובן היה איש אחד שטען שהוא מפקד במשטרה החשאית. הוא אמר שהפנים שלי מוצאות חן בעיניו והוא אמר שהוא יהרוג כל גבר במקום למעני כמתנה. ניסיתי להרגיע אותו. אבל הוא אמר שהוא מחבב אותי ושהוא רוצה להרוג מישהו על מנת להוכיח את זה. הוא היה ממשטרת מצ'אדו המיוחדת. משטרת האלות".
"אני מכיר אותם".
"אני מניח שאתה מכיר, קפ. בכל אופן, אני שמח שלא היית שם".
"מה הוא עשה?"
"הוא כל הזמן רצה להרוג מישהו להוכיח כמה הוא מחבב אותי ואני כל הזמן אמרתי לו שזה לא נחוץ ושפשוט ישתה כוסית וישכח מזה. אז הוא נרגע קצת ואז הוא עוד פעם רצה להרוג מישהו".
"הוא בטח היה בחור נחמד".
"קפ, הוא היה עלוב. ניסיתי לספר לו על הדג כדי להסיח את דעתו. אבל הוא אמר, 'אני מחרבן על הדג שלך. אף פעם לא תפסת שום דג. אתה מבין?' אז אמרתי, 'אוקיי, תחרבן על הדג שלי. בוא נסכים על זה ושנינו נלך הביתה'. 'לעזאזל, ללכת הביתה!' הוא אומר. 'אני הולך להרוג מישהו בשבילך בתור מתנה ולחרבן על הדג. לא היה שום דג. אתה מבין?' אז אמרתי לו לילה טוב, קפ, ונתתי כסף לדונובן, והשוטר הזה מעיף אותו מהבר לרצפה ושם עליו את הרגל. 'אתה בשום אופן לא הולך הביתה', הוא אמר. "אתה חבר שלי ואתה תישאר כאן'. אז אמרתי לו לילה טוב ואמרתי לדונובן, 'דונובן, אני מצטער שהכסף שלך על הרצפה'. לא ידעתי מה השוטר הזה ינסה לעשות ולא היה לי אכפת. התכוונתי ללכת הביתה. אז ברגע שהתחלתי ללכת השוטר הזה שולף את האקדח שלו ומתחיל להכות בו את הגליסיאני המסכן שישב שם ושתה בירה ושלא פתח את הפה במשך כל הערב. אף אחד לא עשה שום דבר לשוטר. גם אני לא. אני מתבייש, קפ".
"זה לא יימשך עוד הרבה זמן", אמרתי.
"אני יודע. מפני שזה לא יכול להימשך. אבל מה שהכי לא אהבתי זה שהשוטר ההוא אמר שהפנים שלי מוצאות חן בעיניו. איזה פנים יש לי, לעזאזל, קפ, ששוטר כזה אומר שהן מוצאות חן בעיניו?"
גם בעיניי הפנים של ג'וזי מוצאות חן, מאוד. הן מצאו חן בעיניי יותר מהפנים של כמעט כל מי שהכרתי. לקח לי הרבה זמן להעריך אותן, מפני שהן היו פנים שלא פוסלו להצלחה מהירה או קלה. הן עוצבו בים, בצד הרווחי של הברים, במשחקי קלפים עם מהמרים אחרים, וביוזמות עם סיכון גדול שנֶהגו ובוצעו באינטליגנציה מדויקת וקרה. אף חלק בפנים לא היה יפה פרט לעיניים, שהיו בצבע כחול בהיר יותר ומוזר יותר מזה של הים התיכון בימיו הבהירים והצלולים ביותר. העיניים היו נפלאות והפנים בוודאי לא היו יפות ועכשיו הן נראו כמו עור מיובל.
"יש לך פנים טובות, קפ", אמרתי. "כנראה הדבר הכי טוב אצל הבן זונה הזה היה שהוא הבחין בכך".
"אז אני מתרחק מהמקום ההוא עד שהעסק הזה ייגמר", אמר מר ג'וזי. "היה נעים וטוב לשבת שם בכיכר עם התזמורת שכולה בחורות והבחורה הזאת ששרה. איך אתה באמת מרגיש, קפ?"
"אני מרגיש די רע", אמרתי.
"זה לא הכאיב לך בבטן? דאגתי כל הזמן כשהיית בחרטום".
"לא", אמרתי. "זה בשורשי הגב".
"הידיים והרגליים לא נחשבות ואני חבשתי את הרתמה", אמר מר ג'וזי. "זה לא ישפשף כמו קודם. באמת עבדת טוב, קפ?"
"בטח", אמרתי. "זה הרגל שקשה לאמץ ובאותה מידה גם קשה להיחלץ ממנו".
"אני יודע שהרגל הוא דבר לא טוב", אמר מר ג'וזי. "וכנראה עבודה הורגת יותר אנשים מכל הרגל אחר. אבל כשאתה עושה אותה אז אתה לא שם על שום דבר אחר".
הבטתי על החוף והיינו מול כבשן סיד, קרוב לחוף היכן שהמים היו עמוקים מאוד וזרם הגולף הגיע כמעט עד החוף. מעט עשן עלה מהכבשן וראיתי אבק ממשאית שנסעה על דרך האבנים שעל החוף. כמה ציפורים התעופפו מעל חלקת פיתיונות. ואז שמעתי את קרלוס צועק, "מרלין! מרלין!"
כולנו ראינו אותו באותו הזמן. הוא היה כהה מאוד במים, והתבוננתי, החנית שלו יצאה מחוץ למים מאחורי המקרל הגדול. זאת הייתה חנית מכוערת, מעוגלת ועבה וקצרה, והדג שהיה מאחוריה התעצם מתחת לפני המים.
"תן לו לתפוס אותו!" צעק קרלוס. "הוא בפה שלו".
מר ג'וזי גולל את הפיתיון פנימה ואני המתנתי למתיחה שמשמעותה שהמרלין באמת תפס את המקרל.
מאנגלית: רחל פן
באדיבות הוצאת פן, בעלת הזכויות על עזבונו של המינגוויי
פורסם לראשונה: 08:14, 12.06.20
