איילת זורר מרגישה שיש הרבה דברים שעדיין אסור לה להגיד, לא משנה ערימת הקרדיטים המשוגעת בקריירה שחצבה לעצמה. "יש לי קנאה בגברים. הרבה פעמים אני מרגישה שמותר להם מה שאסור לנו. להתנהג בצורה שלנו אסור, להגיד דברים שלנו אסור", היא אומרת. "שמתי לב שגברים לא מרגישים בנוח במצבים שבהם אני מבטאת את עצמי יתר על המידה. זה עניין כוחני כזה. בהתחלה לא ידעתי איך לאכול את זה, והרגשתי מאוימת מכך שקשה לי להתנהל כמו ישראלית ממוצעת שאומרת מה היא חושבת. עם הזמן את מבינה שאת לא יכולה להתבטא יותר מדי. גבר מול גבר - אין את הבעיה הזו, הם יורדים אחד על השני, עושים צחוקים, אבל מול אישה יש משהו לא נעים שאני מזהה ומרגישה מיד".
בכלל, נדמה שזורר (50) בוחרת לא לשחק את המשחק את הסוף. כבר לפני 20 שנה התפרסמו כתבות שהדביקו לה תיאורים של “מלכת קרח”, וקולגות שסיפרו שלא קל לעבוד איתה. “לגבר לא היו עושים את זה”, היא אומרת. “לשחקן בתפקיד ראשי מותר להגיד הכל ולעשות הכל על הסט, ולשחקנית לא. אבל התוויות האלה - זה לא באמת מציק לי. לא כל כך מעניין אותי מה אומרים. אם הדמות שלי נמצאת במקום רגשי ואנרגטי מסוים, וזה אומר שבאותו יום אני לא חברותית במיוחד ולא אתן לאנשים להתקרב אליי כדי לשמור על הריכוז — אז זה מה שאעשה”.
אבל אז את בוגדת בציפייה שלרוב מצפים מנשים: תהיי נחמדה.
״כי בארץ נורא חברמנים, אז אני חברמנית, אחלה. אבל לא על הסט. אני גם בן־אדם שצריך שקט, אני לא אוהבת לקשקש יותר מדי, זה שותה לי אנרגיה. יש את האנשים בפינה שצוחקים ומספרים בדיחות ומה זה בא לך להיות שם, אבל אני יודעת שאם אני אהיה שם זה יהיה כמו לרדת מההר ולחזור שוב ולטפס אותו. עדיף להישאר על ההר, אני כבר בדמות. אז אני משחררת”.
פעם היא הייתה “הנציגה הבכירה שלנו בהוליווד”, אמא של סופרמן, ואז באה גל גדות ונהייתה וונדר וומן. “סבבה. אני במקום שלי לא צריכה להיות מספר אחת”, זורר אומרת. “אין לי את הקטע הזה. למה זה מעניין? כי זה צהוב? זאת לא שאלה שמעסיקה אותי. פעם אמרו לי, ‘את כמו שגרירה של ישראל’, אז אמרתי שלא, היום תמליכו אותי ומחר תורידו אותי, ואחר כך תמליכו אותי שוב? עשו לי טובה, אל תמליכו אותי ואל תורידו אותי, נעים לי איפה שאני. אני בן־אדם, אני שחקנית, כל עוד אני מתפרנסת, כל עוד אנשים סביבי בריאים, זה מה שאני רוצה.
“תראי, כל העניין הזה של הוליווד די מצחיק אותי. אנשים אומרים לי, אז איך זה בהוליווד? בסוף, אני גרה בשכונה, וכשאני הולכת לעבוד אני נוסעת באוטו. הכל אותו דבר, רק בקנה מידה אחר. הצד השני של זה הוא שזה כיף לחגוג משהו שעשית באירוע גדול, בפרמיירה, לדפוק שמלה, קצת סינדרלה. השנה, בגלל הקורונה, הדלעת תישאר דלעת”.
יצא לך להיתקל בהארווי וויינשטיין?
“לא פגשתי אותו למזלי אף פעם מקרוב. מזל. כי אני מכירה כאלה שכן”.
וזה בטח צילק אותן.
“זה מורכב, כי חלק מהנשים עברו דברים נורא קשים איתו או עם גברים דומים לו ונותרו עם צלקות, וחלק מהנשים שיתפו עם זה פעולה כי זה הביא להן הזדמנויות. אני לא יודעת כמה רחוק הן לקחו את זה אבל הן הלכו איתו לקפה והיה להן לא נעים והן לא עשו את זה שוב. זה מדהים, הדבר המתעתע הזה, שאתה נפגש עם בן־אדם בבית קפה ויש איזה פלירטוט שאתה חייב לעשות בשביל להיות נאהב. אבל זה ייפסק, זה כבר נפסק”.
מצאת את עצמך בסיטואציות כאלה?
“לא, החושים שלי ממש חריפים. אני לא מתקרבת לאנשים כאלה. אבל בצעירותי כן. היה מקרה עם שחקן ששיחקתי איתו — הוא לא בחיים — וזה לא היה נעים. הוא הזמין אותי לדירה שלו לקרוא מחזה, ואז אמר, ‘בואי נעשה חזרה’, ואני מבינה שהדמות בתפקיד היא זונה, והוא בא לבקר אותה. ולחלוטין חשתי סכנה פנימית, וידעתי שאם אני לא משתפת עם זה פעולה אני לא אשחק איתו יותר, והוא היה שחקן נחשב. לא שיתפתי עם זה פעולה, ואכן לא שיחקתי איתו”.
זורר נכוותה גם מנשים שקיבלו את החוקים האלה על עצמן, ולא הגנו עליה כשהיה צריך. “כשגרתי בניו־יורק נסעתי ללוס־אנג’לס והייתה לי חברה שהכרתי בישראל ועברה לעבוד שם. היא שלחה אותי לפגישה בבית של במאי שהיה דווקא בסדר, אבל היא לא הייתה בסדר. הוא דיבר איתי על התפקיד ופתאום אני מתחילה להבין שמדובר בסרט שהוא ארוטיקה קלה. אחר כך היא התקשרה להודיע שהתקבלתי ואמרה, ‘קחי בחשבון שיש התפשטות, סקס’. שאלתי מה רואים בסקס והיא ענתה, ‘מה זה משנה? תעשי’. מה זאת אומרת ‘תעשי?’ אז היא אומרת לי, ‘מותק שלי, מה את רוצה, לחכות עשר שנים או שאת רוצה שזה יקרה עכשיו?’ אמרתי שאחכה עשר שנים.
“למחרת ארזתי את הדברים שלי וחזרתי לניו־יורק ולא דיברתי איתה יותר לעולם. הרגשתי שהיא כמו סרסור. עשר שנים אחרי הגעתי ללוס־אנג’לס עם ‘מינכן’ והיא ביקשה לפגוש אותי, וישבנו בבית קפה, וחיכיתי־וחיכיתי שהיא תעלה את זה והיא לא העלתה את זה. משתפי הפעולה מסוכנים לא פחות בעיניי. בין אם זה גברים ובין אם זה נשים”.
מי־טו שינתה משהו בהוליווד?
“סוג של. אני לא רוצה לצאת נגד התנועה, אבל אני מרגישה שהרבה פעמים יש סיסמאות ואז החיים ממשיכים בדיוק אותו הדבר. יש מי־טו, אבל כולן מתעסקות באינסטגרם באיך שהן נראות. לא משנה כמה נילחם על מקום של נשים - אם אנחנו מספרות את אותו סיפור שאנחנו רזות, שאנחנו יפות, שאנחנו אמהות מושלמות. אבל לא, אנחנו לא מושלמות ויש לנו הרבה צדדים, וחלקם יותר יפים וחלקם פחות. בהוליווד התפקידים מיועדים לרוב לנשים שנראות בצורה מאוד מסוימת, ושם אנחנו עדיין תקועות”.
כמה את עובדת ביום־יום על המראה שלך?
“זה תלוי בתקופות, פילאטיס מציל אותי ויוגה. אם זה נקרא לעבוד על המראה שלי? אבל לא עשיתי מלא זמן. אני לא מסתובבת עם איפור כמעט אף פעם, ומאז שיש לי משקפיים אני נהנית לא לשים עדשות וללכת איתם. בשבילי לשים עדשות זה להתייפות, להתאמץ. ואולי אני גם קצת עצלנית (צוחקת)”.
בוטוקס וניתוחים?
“אולי בקרוב אני ארים פה”, היא מותחת את העור ברקות וצוחקת. “סתם. לא נראה לי, יש לי כאלה טיפולי שיניים לעשות שאני כרגע לא דואגת לפנים. תראי, זאת בסך הכל באר שאני שותה ממנה, אני לא יכולה להתלונן. זה לא שנולדתי עם שומה באמצע הפרצוף. אני בסדר. אני לא האישה הכי יפה בתבל ואני לא האישה הכי כעורה בתבל, ואני בסדר מהבחינה הזאת, אני לא מתלוננת. אבל אני כן מסתכלת מסביב ורואה שההתעסקות בזה היא אינסופית. אני לא חושבת שראיתי שפתיים טבעיות כאן כבר מלא זמן”.
זורר מכירה את זה מקרוב. ב־2015 היא הוחלפתה באסתי גינזבורג שהייתה אז בת 25, כפרזנטורית של חברת גולברי, בטענה שהמראה שלה השתנה לרעה. כשאני מזכירה לה את זה היא משדרת שהיא כבר לא שם וסוגרת מהר את הסיפור. “אני לא יכולה לדבר על זה. עשינו הסכם בשביל השקט הנפשי שלי”.
ובהוליווד עדיין משלמים לגבר יותר?
“כן, זה לא השתנה. יש יותר גברים איי־ליסט מנשים איי־ליסט, והן בדרך כלל בשנות ה־30 וה־20 לחייהן. הגברים יותר מבוגרים. פעם ישבתי באוטו עם מפיקים שדיברו בענייני ביזנס וניסו למצוא אישה לאיזה תפקיד, והתברר ששחקנית זוכת אוסקר, שהיא לדעתי אחת הטובות ביקום, לא יכולה לדעתם להחזיק סרט ולהחזיר את ההשקעה”.
כמה זה מפחיד אותך? שלא יהיו לך תפקידים? שתזדקני?
“עד לפני הקורונה זה הטריד אותי. אחרי הקורונה פחות ופחות. יש בתוכי שקט שמה שצריך לקרות יקרה, ואני לא מגדירה את עצמי יותר כשחקנית. החלמתי”, היא נקרעת מצחוק.
יש נטל בלהיות אישה יפה?
״למטבע הזה יש שני צדדים: להיות אישה יפה זה יתרון כי נפתחות דלתות, והצד השני זה שנשים יפות מתבגרות, אז צריך לדעת לקבל את השינוי. כשמדובר בנשים צעירות, זה מונע את זה שיפרגנו להן. אם יש להן יופי אז חסר להן משהו. וגם הטמענו את זה שאם אחת מצליחה אז אחרת לא יכולה. אני לא צריכה להשוות את עצמי לאישה אחרת אבל העולם כן דורש את זה. אני חושבת שאם הייתי גבר לא היית שואלת אותי את זה. זו שאלה ששואלים נשים. ואם הן רבות ביניהן, אז מה טוב״.
ההשוואה לאישה אחרת היא בדיוק הנושא שנמצא במרכז הסדרה החדשה שלה, ‘לאבד את אליס’ (תשודר החל מחמישי, 18,6, ב־HOT3 ,HOTVOD ו־NEXT TV). זורר רחוקה מלהיות זוהרת שם. אישה במיד־לייף קרייסס, תסריטאית שפעם הייתה ה־דבר והיום מביימת פרסומות ליוגורט. נשואה לדוד (גל תורן), שחקן מצליח שהוא עדיין ה־דבר, בזמן שהיא בעיקר אמא שלא מצליחה יותר לכתוב. בזמן שדוד בוחר בגדים לפרמיירה של הסרט החדש שלו, היא בסופר, קונה לו את הקורנפלקס שהוא אוהב ומכניסה גרביים לעגלה. לדוד יש קוביות בבטן, לאליס יש צמיגים שהייתה מתה להיפטר מהם. הכל רגיל ובינוני ובסדר, והכי לא בסדר שיש - עד לרגע שבו זה מתערער.
אליס פוגשת ברכבת תסריטאית צעירה ולוהטת, סופי (ליהי קורנובסקי), שנכנסת לחייה בסערה, ומוציאה אותה למסע שיכלול הרבה בלגן, יעיר אותה מהתרדמת ואולי יחרב את כל השאר. זה לא רק הנעורים שמציקים לאליס במפגש עם סופי. "מה שמעורר אותה לטרפת הזאת זה שאומרים על הבחורה הצעירה שהיא כותבת גאונה. יש מלא נשים יפות בעולם, אבל שמישהי אחרת תהיה גאונה? זה סכין בבטן", אומרת זורר. הסדרה שכתבה וביימה סיגל אבין חכמה, מטרידה, מחרמנת, וגם גולשת למחוזות האימה לפעמים. מאירה נשים בשנות ה־40 וצפונה בשיא חולשתן ובו בזמן בשיא עוצמתן.
“לא עשינו פן פעם אחת במהלך הצילומים, לא רזיתי, להפך אכלתי מלא”, זורר מחייכת בזום. “בזמן שכולם התאמנו ועשו דיאטות, אני נשארתי שמנמנה ורופסת, ולא הייתה לי בעיה עם זה כי המטרה שלי הייתה להיות כמו כל אישה ממוצעת בגיל הזה. היה לי רצון להיות יפה כמובן — איזו אישה לא רוצה להיראות טוב, ואיזו שחקנית לא רוצה להיראות טוב — ואמרתי לסיגל וגם לצלם: ‘אין עליי איפור כמעט, לא עשיתי דיאטות, לא התאמנתי’, אז שישמרו עליי. אני רוצה להיות האישה כמו כולן, אבל אני לא רוצה שהאישה כמו כולן תשנא את עצמה”.
אז מה שנקרא, השמנת בשביל התפקיד?
“סוג של. בדרך כלל כשאני מקבלת תפקיד יש תקופה של חזרות בבית שבה אני יותר שומרת ומקפידה, כמו כל אישה אני רוצה להיראות במיטבי. ולזה כלום, שום דבר”.
זאת הייתה הקלה?
“לא, זה היה קצת מפחיד. להיות עם תחתונים וחזייה ולתקוע פיתות? מפחיד. אבל אני גאה בזה. אין בתפקיד הזה שום העמדת פנים. אם אני קמה בבוקר אני נראית כמו אישה שקמה בבוקר, אני כמעט בלי איפור ולא סירקו אותי”.
זורר נראית קולית לאללה, רגועה, צוחקת הרבה, נינוחה כמו מי שלמדה לחיות בשלום עם עצמה, עד שאני שואלת אותה על חוה גואז, שהייתה המורה הרוחנית שלה ונפטרה לפני כשבע שנים. תחקיר של גבי בר־חיים שפורסם ב’ידיעות אחרונות’ העלה טענות שגואז עמדה למעשה בראש כת. עדויות של מקורבים תיארו איך מאמינים העבירו לגואז כספים והתרחקו מהמשפחות שלהם וסיפרו על קרבה הדוקה בין זורר לבינה. אבל עכשיו משהו בנינוחות של זורר נסדק והיא מתקוממת. “כל הדבר הזה, אם אני מגיבה אליו, נותן לו גושפנקה”, היא אומרת. “אני לא אדבר על אדם מת שאני לא יכולה לקבל את רשותו. בן־אדם שלא בחיים, שהיה בן־אדם שקט וקטן כל החיים, למה שאני אעשה את זה?”
בשנים האחרונות היא מתרגלת מדיטציה. “הייתי בן־אדם חם מזג, הייתי יכולה בשנייה להתרתח, והמדיטציה עזרה לי לאזן את הרגשות העזים. מצאתי אישה שאני הולכת אליה בערך פעם בחודש וחצי. המדיטציה בנויה על דברים שאני רוצה לשנות בתבניות המחשבה שלי. ידוע שבטווח של 60 ימים ברציפות אתה יכול לשנות דברים. אני עושה את המדיטציה הזאת מדי יום, אנחנו מדברות, אני משתפת אותה במה שעובר עליי ובדברים שאני רוצה לשנות, ותוך כדי היא כותבת את התפיסה החדשה ואז מקליטה את זה”.
אפילו המדיטציה לא עזרה לה ביום שבו החליטה לאפות עוגה בתקופת הקורונה. ״זה היה יום קשה. שום דבר לא הסתדר, שום דבר לא עזר — לא המדיטציה, לא אמבטיה, לא לטייל עם הכלב, לא לנגן על היוקלילי. עשיתי עוגת תות והשקעתי בה המון־המון. והתבנית התפוצצה בתנור, זה נראה ממש כמו לוחמה כימית. ורוד כזה, והכל נוזל. זה היה עגום מאוד. בשבוע רגיל הייתי אומרת, ‘אוקיי, אני לא יודעת לבשל ולאפות, אני לא עושה את זה יותר, ביי’. והפעם אמרתי, ‘ננסה עוד פעם’. הלכתי למחרת למכולת עם המסכה והכלב, קניתי תותים, חזרתי הביתה, והצלחתי. זה יצא סביר. זה נורא קטן, אבל את יכולה להשליך את זה על הכל”.
לפני כמעט 30 שנה מישהו פגש אותה בבר והציע לה לשחק, ככה הכל התחיל. כאן היו ‘עניין של זמן’ ו’פלורנטין’, ואחר כך ‘בטיפול’ ו’האסונות של נינה’ ובהמשך ‘שטיסל’ ו’בני ערובה’, רשימה חלקית. שם ‘מינכן’, ‘בן חור’, ‘סופרמן’, ‘מלאכים ושדים’, ‘דרדוויל’. בשנים האחרונות שיחקה בסדרות ‘טרנספרנט’ ו’מורשות’ ובסרט ‘מילאדה’. כבר 14 שנה שהיא באל־איי עם בעלה גלעד לבנדובסקי, מדריך גלישה שהקים מחנות גלישה, ובנם ליעד, בן ה־15.
עוד קודם, בגיל 24, אחרי שהתפרסמה בישראל, נסעה ללמוד בניו־יורק. “ניו־יורק של שנות ה־90 כבר לא הייתה מלוכלכת ומפחידה כמו בשנות ה־80 אבל היא לא הייתה נקייה ומשעממת כמו עכשיו, לא עיר של עשירים. היא הייתה צבעונית. גרתי בבניין קטן במיט־מרקט. בקומה הראשונה גרה זונה שהייתה מכורה להרואין, שהייתי עושה בייביסיטר על הילדה שלה כשהייתה עפה ונעלמת ליומיים־שלושה, ובקומה השנייה הייתה שחקנית שהצטרפתי אליה למסעות מעניינים. דראג־קווינס ברחובות. מסיבות. עיר עם אנשים יוצאי דופן. חלק לא נמצאים איתנו היום. התאבדויות. זנקס וקוקאין לא הולכים טוב ביחד, אנשים עשו בלגן. אנשים חלו.
“זו הייתה תקופה כל כך מופרעת, כי מצד אחד הייתי כבר כוכבת בישראל, ושם הייתי מלצרית בקייטרינג ושחקנית בקבוצת תיאטרון שלא הרוויחה שקל. הייתי נוסעת בעיר על רולר־בליידס, אבל חופשייה ומשוחררת ועושה מה שבא לי, בלי שמזהים אותי ובלי ציפיות. לעבור אז לניו־יורק באמת היה כמו להיות אליס בארץ הפלאות. במובן הזה התחברתי גם לאליס בסדרה, היא חגגה, ואז התברגנה. כמו כולנו”, זורר צוחקת בהכנעה.
אז כמה את בורגנית היום?
“בואי נגדיר בורגנות. יש לי אוטו בליסינג, וילד שהולך לבית ספר פרטי. אבל אני מסרבת לשפץ את הבית שלי. הוא נראה כמו בית במושב, לא כמו בית של אנשי קולנוע באל־איי. ויש לי ארון עם דלת. לנשים פה יש חדר ארונות, אם אין לך חדר ארונות משהו לא בסדר.
“לדאוג שיש לך כסף בבנק זה בורגני. זה אחד הדברים הכי מבאסים בהתבגרות בעיניי. זה קרה לי כשהפכתי לאמא. גם היום כסף זה לא הדבר שהכי מעסיק אותי. או להיות מפורסמת. אבל יש לי משכנתה. זה כן. אה, ואני אוהבת לקנות סירים חדשים. כל פעם שיש סיר שאני מגלה שאין בו חומרים כימיים שמשתחררים לאוכל תהיי בטוחה שהוא אצלי במטבח”.
יש דברים שהיום את לא יכולה לעשות ופעם כן יכולת? מסיבות, שורות?
“לא הייתי במסיבה טובה המון זמן. סמים לא היה הקטע שלי. הקטע שלי היה להסתובב במקומות מסוכנים, לא לפחד משום דבר. הייתי יכולה להסתובב על אופנוע, לצלול. להסתובב באמצע הלילה במקומות שאישה לא מסתובבת לבד, ומעולם לא פחדתי. הפחד נכנס לחיים שלי ברגע שהבן שלי נולד”.
את מרגישה שהצלחת בהוליווד כמו שרצית?
“לא יודעת אם רציתי משהו מסוים. רציתי לעשות תפקידים מסוימים, בחלק מהמקרים עשיתי ובחלק פחות. אני בתכלס מרוצה. אני במקום שנוח לי בו. יש לי בעל נהדר וילד מהמם, וחברים מהממים, יש לי המון מזל”.
את תקופת הקורונה העבירה באל־איי עם גלעד וליעד. לרבים מאיתנו זה הרגיש כמו סוף העולם. לזורר דווקא את ההתחלה. “התקופה הזאת הזכירה את החיים שלי בכל מקרה, כשיש תקופות של רווח בין עבודה אחת לעבודה הבאה. בדרך כלל האתגר הוא להזכיר לעצמי שאני אעבוד עוד פעם, שתהיה פעם הבאה. ובקורונה, בגלל שכולם היו באותו מצב, אין את התחושה שאת נשארת מאחור. אז באיזשהו אופן זה משחרר. אני לא זוכרת מתי היה לי כל כך הרבה זמן להיות בשקט עם עצמי, בלי צורך, ויכולת, לעשות שום דבר”.
בזמן שרובנו ניהלנו שגרת יום בין המקרר לבינג’, זורר נרשמה לקורס פיזיקה אונליין. “כן־כן, פיזיקה־פיזיקה, לא משנה שחצי מזה אני לא מבינה, אבל את מה שאני כן מבינה, הצלחתי להפנים. התחלתי להתעמק בקשר שבין חומר למחשבה, בין איך שאנחנו חושבים, למבנה הביולוגי שלנו. אני מבינה יותר ויותר שהטבע הוא דבר פשוט, והקשר בין בני־אדם צריך להיות פשוט וגם הקשר לכדור הארץ. ורק אנחנו מסבכים את זה בגלל שאנחנו גדלים בתרבות שמלמדת אותנו איך לחשוב במסגרות ששמות לנו גבולות״.
עם הקורונה שהפכה בארה”ב לקטסטרופה וההפגנות האלימות נגד הגזענות אחרי הריגתו של ג’ורג’ פלויד, שהתפתחו לבזיזה ופריקת כל עול, זו כנראה התקופה היחידה שבה ישראלים לא מקנאים בחברים שלהם באמריקה. “זה נראה קצת כמו חלום הזיה”, אומרת זורר, “לא לחינם קורה מה שקורה פה עכשיו, כי אנשים יוצאים מדעתם מרוב כעס ותסכול. זה היה חייב לקרות. הפער בין עניים לעשירים כל כך גדול, ובסופו של דבר אנשים מתקוממים”.
איך האווירה באזור שלך?
“הבלגן התחיל בהוליווד, ירד לבוורלי הילס ושם זה החריף מאוד, כי זה התערבב עם התפיסה שזה קשור לכסף. נהיה חיבור מוזר בין ‘בלאק לייבס מטר’ לבין ‘אנחנו ניקח לכם את הכסף’. משפטים כמו ‘פאק דה בנקס’ או ‘אנחנו פה בשביל הכסף שלכם’, זה נהיה קצת ‘בית הנייר’, וראיתי אפילו מפגינים עם מסכות כמו בסדרה.
“בהתחלה אנשים אמרו, ‘אנחנו מבינים את הכעס, מבינים את הביזה’ ואז מארגני המחאות יצאו נגד זה ונגד האלימות. עכשיו נראה שהעוצר שיש משש בערב עד שש בבוקר עוזר. אבל אני כבר שני לילות לא ישנה כל כך כי יש הליקופטרים בלילה ותחושה מלחיצה. לרגע היה נראה שיכול להיות יותר גרוע, אבל נרגע קצת”.
עד כמה חמורה הגזענות באמריקה?
“ברור שיש גזענות, יש גזענות נגד שחורים, אבל יש גזענות גם נגד יהודים, וישראלים. יש גזענות נקודה. ויש כזה זעם, וזה מפחיד, לא מקרב לבבות. והדבר שהכי מציק לי זה שהיו כמה כיתובים מחורבנים אנטי־יהודיים ואנטי־ישראליים על הקירות בבוורלי הילס. ‘פאק יזראל’ או ‘ווי הייט דה ג׳וז’. העולם עוד לא יצא מזה. כל כמה זמן יש כתובות אנטישמיות במקומות שקשורים לישראלים. זה מאוד מעציב אותי”.
את מפחדת? גורם לך לרצות לחזור?
“לא כרגע”.
ולפעמים, כדי להצליח בענק, בכלל לא צריך משהו חדש, רק מנוי לנטפליקס. “‘שטיסל’ יצא בארץ. התקבל בברכה, הצליח יפה אבל לא היה צונאמי. ואז כמה שנים אחרי הוא נמכר לנטפליקס. ופתאום התחלתי לקבל הודעות באינסטגרם מכל העולם. מברזיל, מצ’ילה, מהולנד. התחיל גל מטורף שנמשך עד עכשיו. בחיים לא קיבלתי כל כך הרבה תגובות. לא על ‘דרדוויל’, לא על ‘סופרמן’, לא על ‘מלאכים ושדים’. וזה בעברית, וזה על דוסים. לא הדבר הכי סקסי בעולם. אני מבינה למה רוצים לראות את וונדר וומן, אבל ‘שטיסל’? נשים עם פאות לבושות באופנה של שנות ה־80”.
אפרופו, ראית ‘המורדת’?
“בטח, עשיתי בינג’”.
אז שירה האס הבאה בתור בהוליווד?
“יאללה, אינשאללה!
“להיות שחקן זה חיים לא פשוטים״, היא אומרת . ”קודם אתה תלוי באחרים כדי לקבל עבודה. אחר כך אתה תלוי באנשים שיאהבו אותך. ואתה צריך לבכות, לצחוק, לאהוב, לשנוא, ועוד מגוון רגשות שאתה בדרך כלל בורח מהם בחיים. מצד שני זה אחד המקצועות הכי מלמדי אמפתיה שיש. כשאני מזדהה עם שחקנית שמספרת סיפור שבחיים לא הייתי מבינה, או מעזה להגיד משהו שאני לא הייתי אומרת בקול רם - זה מאפשר לי לחוות את האנושיות במקום הכי עמוק שלה. בסוף המקצוע שלי הוא לא מקצוע רגיל. גם אליס היא לא אישה רגילה”.
ואת אישה רגילה?
“לא חושבת”. היא צוחקת. “אני לא חושבת שאני רגילה”.
