ברגע זה אמיר חורי הוא מה שנהוג לכנות "הדבר הגדול הבא". בתיאטרון, בקולנוע, על מסך הטלוויזיה. הוא בן 24, נולד וגדל בחיפה. הפריצה שלו הייתה בסדרת הנוער 'החממה'. אחר־כך הגיעו גם תפקידים ב'פאודה' (כאחיו הצעיר של אל־מקדסי), בסרט 'שבעה ימים באנטבה' ובסדרה הבריטית 'המתופפת הקטנה'. בקרוב תוכלו לראות אותו בעונה החדשה של 'תאג"ד', בעיבוד לספרה של דורית רביניאן 'גדר חיה' על במת התיאטרון הקאמרי, ובתפקיד מרכזי בסרט החדש של אבי נשר שצילומיו צפויים להתחיל בספטמבר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לפני שנה וחצי מצא את עצמו במרכז מהומה תקשורתית־פוליטית כאשר פורסם שהוא בזוגיות עם אלונה סער, סטודנטית למשחק ובתו של בכיר הליכוד ח"כ גדעון סער. השניים לא אישרו זאת, רק התמונה של חורי, שסער העלתה בחשבון האינסטגרם שלה לפני קצת יותר משנה תחת הכיתוב "אהבה גדולה", כבר לא השאירה מקום לספק. המהירות שבה הפך האייטם הרכילותי עליהם לסערה פוליטית יכולה ללמד משהו על האופן שבו אין שום אישי בישראל שאינו מנוצל לטובת הפוליטי. הטוקבקיסטים עלו למתקפה, וגם ארגון להב"ה לא פיספס את ההזדמנות לתרום את חלקו בסערה ובפנייה אישית ביקש מסער האב למנוע את התבוללות בתו. ח"כ סער לא נשאר חייב. בציוץ ענייני הבהיר מה דעתו על העניין: "אלונה, הבת האהובה שלי, היא אדם פרטי. צאו מהחיים הפרטיים שלה!"
גם בלי המהומה הרכילותית, לא צריך להיות מלהק מנוסה כדי לדעת שיש לחורי את כל מה שצריך כדי לבסס כאן קריירה יציבה: הכריזמה, הכישרון, השאפתנות ולוק שכבר סימן אותו כ"הערבי החתיך". המחסום
היחיד הוא הטייפקסטינג. כל מי שהיה בנעליו - יוסף סוויד, סאלח בכרי, קייס נאשף - כבר יודע כמה מוגבל ההיצע לשחקנים ערבים. חורי מודע לבעייתיות, אבל לא מתכוון לוותר בלי לנסות בעצמו לתקן את השיטה.
בגיל 18 הפך אמיר חורי לכוכב ילדים. קצת אחרי, גילה בפעם הראשונה מהי גזענות. במקום שבו גדל, שכונת הדר בחיפה, ובחברת האנשים שאיתם הסתובב, הוא מספר, מעולם לא נתקל בגילויי שנאה רק משום שהוא ערבי. אבל הוא לא מנותק. הוא יודע שבישראל, שבה "הערבים נוהרים בכמויות לקלפי", עדיף שתהיה כל דבר בעולם חוץ מערבי, אבל איכשהו המציאות שחי בתוכה איפשרה לו להתבונן על המורכבות הזו מבלי שהיא תפגע בו ישירות. עד אז.
חורי: "אחרי ששיחקתי בסדרה 'החממה', העמוד שלי באינסטגרם קפץ בבת אחת מ־300 עוקבים ל־10,000 עוקבים. ואז פירסמתי תמונה של הזמר הפלסטיני מוחמד עסאף שניצח ב'איידול' הערבי, וכמות העוקבים ירדה בבת אחת ל־5,000. גילו שאני לא רק משחק ערבי, אלא שאני ערבי באמת. שלחו לי קללות 'ערבי מסריח' ועוד כל מיני. בעיקר הפתיעו אותי התגובות שהגיעו מבני נוער. ילדים בני פחות מ־18 שבכלל מסוגלים לכתוב דברים כאלה. עד לפני רגע הם ראו אותי בטלוויזיה והעריצו, ופתאום עולמם התהפך כי הם גילו שאני ערבי או ראו טקסט בערבית ונבהלו מהשפה.
"האם הופתעתי שזה האפקט? הופתעתי ולא הופתעתי. מצד אחד, הפתיע אותי שזה היה בכמות כזאת, ומצד שני, אני יודע איפה אני חי. כולם פה מקללים את כולם. ברור שאתה שואל את עצמך, למה אנשים מגיבים כמו שאנשים מגיבים. עם הזמן אתה מבין שאתה פשוט בעיה דמוגרפית וזה לא באמת קשור אליך או אל מי שהגיב. עצם קיומי ומי שאני - כפי שנולדתי - הם קללה מסוימת.
"אנחנו בעיצומה של מגפה שכל בני האדם שווים בפניה, ואני חייב להגיד שהמציאות מעידה שיש דברים שמסוכנים עבורי לא פחות מהקורונה, בתור ערבי פלסטיני - את כל האירועים הגזעניים שחוויתי אפשר להגדיר קלים או לא חמורים, במזל. מסביבי אני רואה הרבה אירועים קשים וחמורים. לפני שבועיים טבע למוות איימן ספיה, אמן מוכשר ומוכר ברחבי העולם. בישראל הטרגדיה בקושי הוזכרה בחדשות, והמשטרה קנסה דייגים שהתנדבו לחפש אותו. אמיר פיי גוטמן טבע באותו חוף ממש והאירוע זכה להתייחסות רצינית. למה אף אחד לא מתייחס למוות של איימן?
"ואיאד אלחלאק, האוטיסט שנורה למוות בירושלים, למה הוא מת מוות נורא כזה בידי המשטרה? האירועים האלה של אלימות מצד המשטרה, שבוחרת מתי להטריד את הציבור הערבי ומתי להתעלם ממנו, דומים לאלימות המשטרתית שסבל ומת ממנה ג'ורג' פלויד בארה''ב.
"אני לא מסכים למציאות הזאת, שמפחיד ומסוכן להיות כאן ערבי, ושמישהו כמוני יצטרך להוכיח כל הזמן שהוא 'ערבי טוב'. מה זה אומר בכלל? זה אומר שאתם החלטתם שערבים הם רעים ותפקידי זה לשכנע אתכם שאני יוצא דופן? מעדיף שתקלל אותי מאשר שתגיד לי 'ערבי טוב, חמוד, נוצרי, דרוזי, משלנו'. אלה אמירות מתנשאות וצבועות".
בגיל 24 חורי כבר יודע מספיק על גזענות ודעות קדומות בשביל לצאת איתן לסיבוב הופעות. הקללות שהוטחו בו במערכה הראשונה חזרו לסיבוב שני לא מזמן, כשנודע שהוא ואלונה סער הם זוג. ערבי ויהודייה. שמאל וימין. דו וקיום. ואולי דווקא פשוט, מזרח תיכון חדש.
חורי הוא שם שמתגלגל כבר לא מעט זמן בתעשייה. סער תיכנס בקרוב לשנה האחרונה בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. בימים אלה היא משחקת בסדרת הנוער ‘פלמ"ח’ ומסומנת בעצמה כהבטחה. גם חורי וגם סער שחקנים בתחילת דרכם. שניהם מבינים איך עובדת התקשורת - לסער יש יתרון מבית, אבל גם חורי לומד מהר. עם זאת, מותר להניח ששניהם היו מוותרים בשמחה על טבילת האש הזאת.
"הכרתי את אלונה לקראת סוף שנת הלימודים", הוא מספר. "היא הייתה בשנה א', אני בשנה ג'. ישבתי ברחבה בחצר. היא ישבה שם גם, ופשוט התחלנו לדבר. אחרי זה שלחתי לה הודעה בפייסבוק. נפגשנו לבירה ומשם זה התקדם".
באיזה שלב הבנת שהקשר הזה יכול להיות גם מסובך בגלל הייחוס שלה?
"לא חשבתי בכלל על הדברים האלה. השנה השלישית בסטודיו היא האינטנסיבית מכולן, ועברתי מהפקה להפקה בתפקידים מרכזיים שדרשו ממני הרבה עבודה. כל מה שקרה עם אלונה קרה במקביל. להגיד לך עוד משהו? לא ידעתי לפני כן מי זה אבא שלה. אני לא ממש חזק בפוליטיקה. זה יותר מדי ווג'ראס וכאב ראש בשבילי. בהתחלה לא הבנתי את העיסוק התקשורתי. אלונה מכירה את זה יותר מאבא שלה. היא הרגיעה אותי ואמרה: 'לכולם בסוף יש מה להגיד ואיך לעוות את הדברים'".
הופתעת מעוצמת התגובות והטוקבקים?
"לא. הבנתי מה הבעיה והפחד של אנשים בזוגיות מעורבת".
מה, התבוללות?
"כן. לא הכרתי את המילה הזאת, 'התבוללות', עד הסיפור הזה. שמעתי אותה בעבר כשהייתי בקשר עם מישהי יהודייה ולא התעמקתי בזה. אמרתי, אוקיי, אולי זו מילה גזענית או משהו שקשור בדת, אבל פתאום המילה הזאת צצה מלא פעמים, והבנתי סוף־סוף למה מתכוונים. פחדים שהם לא חלק מהעולם שלי".
הסערה סביב הקשר שלכם הביאה את ארגון להב"ה לקרוא לגדעון סער להתערב. מה חשבת על התגובה שלו לכך?
"חשבתי שהוא יצא אבא, שהוא שומר ככה על הבת שלו. חשבתי שזה לגיטימי".
אבא של אלונה הוא פוליטיקאי ימני שדעותיו, אני יכול להניח, הפוכות משלך.
"אני מסתכל על גדעון סער כעל אבא של החברה שלי שאני מאוד אוהב. כל אחד עם הדעות שלו".
אז הפוליטיקה והערביות שלך הן לא חלק מהמשוואה?
"זה בטח קיים. אבל הם מקבלים אותי. נפגשנו, אבל לא דיברנו על זה בכלל".
ועדיין, זה מטען לא פשוט להגיע איתו לפגישה הראשונה עם אבא של החברה שלך.
"נכון, אבל לא עשינו מזה עניין. לא פתחנו את זה. אני זוכר את החוויה הזאת דווקא אחרת. גדעון נתן לי לשתות צ'ייסר אלכוהולי מאוד חזק. ואני שתיתי את זה כמו גבר בבת אחת. שיחקתי ממש טוב שזה סבבה וטעים, אבל מבפנים נשרפתי. יצא לי עשן מהאוזניים כמו בסרטים המצוירים של טום וג'רי".
לא קצת מוזר שיש פיל כזה בחדר ולא מדברים עליו?
"אנחנו נותנים לפיל הזה לשחק בצד. מתייחסים אליו בחיוך".
פגשת גם את גאולה?
"כן, גאולה ממש נחמדה. אבא שלי מעריץ אותה. אוהב את כל התוכניות שהיא מנחה. אמרתי לה את זה".
ואיך היה המפגש עם המשפחה שלך?
"לאלונה היה מאוד כיף. קיבלו אותה באהבה".
בצד הישראלי הזוגיות שלכם עוררה עניין. איך היא התקבלה בצד הערבי?
"בטח שזה עניין גם בצד הערבי. היו ערבים שלא הכירו אותי כשחקן, אבל פתאום הכירו אותי בתור הבן זוג של אלונה. תירגמו כתבה מעברית ופירסמו אותה באחד העמודים של המגזר בפייסבוק. רוב התגובות היו: שיעשה מה שהוא רוצה, ושכל אחד יתעסק בחייו".
אז הייתה יותר סובלנות לקשר שלכם במגזר הערבי מאשר היהודי?
"כן, כי כל הבאזז והבעיות הועלו במגזר היהודי".
זוג מעורב בישראל יכול לחיות את חייו בלי שיפריעו לו?
"זה שהסיפור בינינו נפתח מההתחלה זה דבר טוב. זה גרם לי להבין את המורכבות של המצב ולנסות להסתגל לזה. האם זה אפשרי? אני חושב שכן. פשוט צריך הרבה מאמץ, אבל אני מאמין שאהבה מנצחת וטוב מנצח את הרוע והגזענות. חונכתי להאמין בטוב, וזה מה שאני מנסה לעשות. אנחנו זוג לכל דבר, וגם ככה זוגיות היא דבר מורכב כשלעצמו. נראה לי שכל מה שנוסף הפך את הזוגיות שלנו ליותר מעניינת. כל פעם לגלות משהו בתפיסת העולם אחד של השנייה".
רבים על פוליטיקה?
"לא. אין ויכוחים, יש דיונים. מדברים על הדברים, אבל זה לא העיקר בקשר שלנו. עולם האמנות נוכח יותר מהפוליטיקה".
מהומה תקשורתית מהסוג שליוותה את תחילת הקשר שלכם יכולה נורא להבהיל זוג צעיר.
"זה רק חיזק אותנו. יש לנו עוד משהו משותף. אם אתה מסתכל על זה באופן קלישאתי ונאיבי, זה כמו השיר של יסמין ואלאדין כשהם עפים על השטיח ליד הארמון. A Whole new world. ככה הרגשנו".
נו, לפחות ליהוק למחזמר חנוכה הבא. אתה ואלונה יחד על שטיח מעופף.
"נראה לי שתהיה פה בעיית טייפקסטינג".
עד שהם יקנו שטיח מעופף, חורי ואלונה מתגוררים יחד בדירה שכורה בדרום תל־אביב, יחד עם הכלבה סטלה. אם הקורונה הייתה מבחן לזוגיות, נראה שהם שעברו אותו בהצלחה. "הקורונה חיזקה את הזוגיות שלנו עוד יותר. ראינו יחד מלא סרטים וריאליטי - וריכלנו על המתמודדים. יש לנו משחק קלפים, שיטהד, שאנחנו יכולים לשחק יחד שעות. אלונה מאוד מוכשרת. מאוד מיוחדת. מאוד אינטליגנטית. הפמיניזם שלה מדליק אותי. לא גדלתי על פמיניזם. היא אישה חזקה ודעתנית ולא פראיירית".
מתכון להרבה ריבים?
"גדלתי בין נשים, אז אני מבין אותן. מה שמושך אותי אליה אלה ההבנה שלה וההקשבה שלה והחיבוק החם שלה. היא אוהבת לעשות שיגועים ושטויות. היא מאוד מצחיקה אותי, בגלל זה מאוד כיף לנו יחד. אנחנו מרשים אחד לשנייה להתפרע, ולהיות חופשיים עם מי שאנחנו ועם מה שאנחנו".
5 צפייה בגלריה
אמיר חורי ואלונה סער. "היא אישה חזקה ודעתנית ולא פראיירית, ואוהבת לעשות שיגועים ושטויות"
(צילום: אינסטגרם)
היית צלם אירועים. צילמת המון חתונות. עשה לך חשק להתחתן בעצמך?
"כרגע אני מאוד צעיר ובכלל לא חושב על זה. כמו כל זוג, אם נחליט להיות יחד כל החיים ונרצה טקס, אז בטח שזה יקרה".
בסוף אתם שני שחקנים בבית אחד. לא פשוט.
"המקצוע זה מה שמקשר בינינו. אנחנו לא מתחרים זה בזה. זה לא שפתחנו עסק מתחרה. אנחנו תומכים אחד בשנייה".
יש סיכוי שתעשו משהו יחד?
"אני לא פוסל, אבל כמו שאני נזהר מתפקידי ערבים, אני נזהר גם כאן. צריך תסריט טוב, ואולי אפילו אנחנו נכתוב אותו. אם נשחק יחד אויבים, זה יהיה מעניין מאוד".
או, הנה הצגה שאני רוצה לראות.
"אז תבוא אלינו הביתה כשאנחנו מתווכחים מי יוריד את הכלבה".
הוא לא אוהב לספר שהגיע למקצוע הזה במקרה, אבל זה די נכון אצלו. למרות שגדל במשפחה של אמנים והתגורר סנטימטר מתיאטרון חיפה, חורי לא חשב שיהיה שחקן. הוא זוכר את עצמו כילד תיאטרלי, שאוהב לשיר ולראות סרטים של צ'רלי צ'פלין, אבל חשב שאם יעשה סרטים, זה יהיה בתפקיד הצלם. המציאות ליהקה בשבילו תוכניות אחרות.
"אמנות היא חלק מאוד משמעותי מהמשפחה שלי. אבא שלי צלם שמתפרנס מצילומי אירועים וחתונות. לדוד שלי יש תיאטרון ילדים בחיפה, אחותי זמרת ובעלה מנצח מאוד ידוע. תמיד נמשכתי לעולמות האלה. הייתי מאוד תיאטרלי אבל נמשכתי גם לצילום. הצטרפתי לאבא שלי לכל האירועים שצילם. אהבתי להתבונן על אנשים, ואז ללכוד אותם, מחייכים או מתרגשים, במצלמה. כל החיים שלי רציתי להיות שחקן, אבל לא עשיתי שום דבר בכיוון.
"את האודישן הראשון שלי ל'חממה' קיבלתי דרך חברה שחקנית. היא אמרה לי: אם תעשה לי בוק בצילום, אני אשלח אותך לאודישן מתישהו. אמרתי לה: אם את חושבת שאני יכול להיות שחקן, אני אעשה לך בוק חינם. גם אחרי שהתקבלתי והצטלמתי לסדרה, הלכתי לצלם אחרי כל סצנה והתעניינתי יותר באיזה סוג עדשות הוא משתמש. רציתי בכלל ללמוד קולנוע בסם שפיגל אבל לא התקבלתי. אז החלטתי ללמוד משחק במקום. חשבתי שזה ישפר אותי בתור במאי. רק אחרי שנכנסתי לסטודיו של יורם לוינשטיין, הבנתי את העולם הזה באמת".
חורי לא מרגיש בבית בתל־אביב, אבל החיים בה קלים יותר לכל מי שמרגיש בה זר או לא רצוי. חורי אוהב את הליברליות והפתיחות התל־אביבית, אבל לזכותו ייאמר שהוא גם חשדן כלפי כל מי שמבקש לאמץ אותו לחיקו. אם יש משהו שהוא למד בשלוש השנים האחרונות בעיר ללא הפסקה הוא שדעות קדומות מגיעות גם במקומות הכי לא צפויים.
"יורם לוינשטיין הסביר לי שכדי להיות שחקן אני חייב לעבור לתל־אביב כי פה זה ההוליווד של הארץ, וכדי להיות תלמיד טוב ופרטנר טוב שנשאר עד מאוחר, אני צריך לגור קרוב ולא להגיע כל יום מחיפה ברכבת. בתל־אביב אני מרגיש שמסתכלים עליי כעל משהו מיוחד, אקזוטי, אבל מקבלים אותי כמו שאני. פעם אחרי הצגה ב'גשר' ניגש אליי מישהו ואמר לי בציניות: ‘יפה שיחקת את הערבי’. היה ברור שהוא צוחק על האנשים שאומרים את זה בלי להבין שאני ערבי. משמח אותי שלפחות יש אנשים שמבינים את הפצע של המגזר הערבי בארץ, ובאים לקראתך. אבל אנשים שנותנים לי עבודה או מתיידדים איתי כדי להרגיש שיש להם ערבי בחברה, זה דבר שיכול להעליב אותי מאוד".
אתה ערבי־נוצרי. עצוב, אבל בישראל אלה חיים קלים יותר מאשר לערבי־מוסלמי.
"כשאנשים מבינים שאני נוצרי, הם אומרים: אה, אתה משלנו, אתה לא באמת ערבי. זה משפט שאנשים צריכים להפסיק להגיד אותו. זאת גזענות לא פחות כואבת. אין דו־קיום בעולם הזה. יש קיום אחד. כולנו בני אדם".
ראיתי שהכתירו אותך כ"ערבי חתיך". מביך אותך?
"אין דבר יותר נחמד מזה שמישהו אומר לך שאתה נראה טוב, אבל ברגע שאומרים לי 'ערבי חתיך', אז אני מיד חושב: הם חושבים שערבים הם מכוערים ואומרים לי שאני חתיך כי אני מיוחד. זה מביך אותי".
להיראות טוב זה תמיד יתרון, אבל אפילו זה לא מנטרל את הדעות הקדומות. חורי: "באחת הטיסות שלי עבדתי על מונולוג מתוך 'המלט'. תירגמתי אותו לערבית כדי שיהיה לי יותר קל להבין את השפה השייקספירית. ישבו לידי כמה יהודים ושאלו: למה אתה כותב בערבית? אתה... זה? אמרתי: ערבי? הבחורה צחקה ושאלה: אין לך פצצה נכון? אמרתי: דווקא יש לי. רוצה?"
תן לי לנחש. היא לא צחקה יותר.
"היא צחקה. אומרים שבכל צחוק יש טיפת אמת, אבל כאן לא הייתה אמת".
עכשיו, כשאתה מתפרסם, זה בטח יכול לעזור בביטחון בנמל התעופה.
"בתקופת 'פאודה', כשצילמתי את 'המתופפת הקטנה', טסתי הרבה לצילומים. פעם אחת עברתי בבידוק הביטחוני אחרי שמסרתי את המזוודה, וכמה מהבנות שם חיכו לי ורצו להצטלם סלפי. הסכמתי. אחת מהן אמרה לי שאחרי זה אצטרך לעבור בדיקה נוספת. אמרתי: אז אין סלפי לאף אחת. אני לא פראייר".
מוקדם מאוד בקריירה שלו, חורי כבר הפנים את מה שהבין כל שחקן ערבי צעיר לפניו. הכל פוליטי. גם באמנות. בעיקר בישראל. לשלל התפקידים שגילם עד כה, ואלה שהוא צפוי לשחק בעתיד, יש חוט מחבר: הכל מתחיל ונגמר בזהות ובמציאות המורכבת של ערביי הארץ. כמו לא מעט שחקנים ערבים לפניו, חורי מבין את המגבלות, התסכול והקשיים, אבל גם רואה בהזדמנות שניתנה לו אפשרות לתקן ולעצב דמויות עגולות ועמוקות הרבה יותר מאלה שראינו בישראל על המסך עד כה.
"לכל שחקן בארץ יש את בעיית הטייפקסטינג", חורי אומר. "המזרחי משחק את המזרחי. האשכנזי את האשכנזי. העניין הוא בביקוש. ואם כבר מחפשים שחקנים ערבים, אז זה יהיה בדרך כלל לתפקידים מאוד ספציפיים: הערבי שמתעסק בערביות שלו. העבודה שלנו, כשחקנים ערבים צעירים, היא לשנות את האופנה הזאת. כמו שלא כל אשכנזי ולא כל מזרחי על המסך מתעסק במוצא שלו, גם דמויות ערביות יכולות להיות מורכבות יותר.
"אני לא תופס את עצמי אדם פוליטי. יותר מזה, לא הייתי אדם פוליטי בכלל עד שנכנסתי למקצוע הזה. רק אז נוצר ההכרח לשאול את עצמי שאלות, להבין לעומק מה קורה כאן ולמה. הסרטים הישראליים המצליחים הם סרטים על צבא ומלחמה, אבל אותי מתסכל שזה יהיה הדבר היחיד שיתעסקו בו. שלא יטפלו בבני האדם, במורכבות שלהם, אלא רק דרך הפרספקטיבה של הסכסוך. אם אוכל לגלם דמות של ערבי שמדבר גם עברית וגם ערבית ולא מתעסק רק באיך שהוא נתפס על ידי יהודים, זה יהיה מבורך מבחינתי.
"אני לא רוצה להישמע מזלזל, אבל כשיהודי כותב ערבי הוא צריך לעבוד קשה, לחקור ולהבין את החברה שהוא כותב עליה. לכן צריך לתת ליותר יוצרים ערבים את ההזדמנות לכתוב על החיים שלהם, ולא להפקיד את הסיפור שלהם רק בידי יהודים".
הרבה שחקנים צעירים ערבים ניסו לעשות שינוי. לא מעט מהם התייאשו. למה אתה חושב שתצליח?
"אני אנסה, לא בהכרח התחייבתי להצליח".
כך או כך, את המבטא שלו הוא לא מתכוון לשנות. חורי: "כל שחקן שהמבטא שלו נתפס כמבטא זר יכול להיות מתוסכל מזה שהוא יקבל תפקידים מסוימים מאוד. אל פצ'ינו שיחק במשך שנים תפקידים של איטלקים־אמריקאים. זה לא מתסכל אותי. אני הופך את זה לחוזקה שלי. לעומת זאת, כשאני עושה דמות של ערבי או דרוזי ומבקשים ממני לעשות את זה במבטא ישראלי יותר, אז זה יכול לתסכל אותי. הבמאי של 'תאג"ד 2' (העונה תעלה לשידור ביום שני הקרוב, 6.51 ב־SEY וב־VT GNITS), שאל אותי אם אני יכול לעשות את החובש הדרוזי שאני משחק שם בעונה הזאת, במבטא יותר ישראלי. אמרתי לו שאני יכול, אבל שאני חושב שבתפקיד הזה עדיף לשמור על מבטא אותנטי דרוזי. למה הם מבקשים את זה? אני יכול להיות נאיבי ולהגיד: הם חמודים, הם רוצים להפוך אותי לחלק מהם. אבל זה מתסכל כי זה מוחק זהות מסוימת. גם מזרחים מדברים ב־ח' ו־ע'. אני אוהב את המבטא שלי. ביום הצילום הראשון שלי ב'חממה' ביקשו ממני להגיד את המילה 'וואלה' במבטא ערבי פחות בולט. זה היה היום הראשון שלי במקצוע ורציתי לרצות. היום, אם במאי יבקש ממני דבר כזה, אני אלך הביתה. למה? כי כשמישהו מבקש ממני משהו כזה, הוא מבקש ממני להיות פחות ערבי. להיות פחות מי שאני".
שיחקת ב'פאודה' את אחיו של רב־המחבלים. איך היו התגובות?
"הגעתי לעונה השנייה של 'פאודה' אחרי שכבר היה עליה באזז גדול. דרך התפקיד הזה התקדמתי והגעתי להפקות בחו"ל. הבמאי הקוריאני שביים אותי ב'המתופפת הקטנה' השתמש ברפרנס ממה שעשיתי ב'פאודה' כדי להסביר לי מה הוא רוצה ממני".
'פאודה' הפכה להצלחה בינלאומית בזכות האקשן שלה אבל היא גם מנציחה הרבה מהדברים שהיית רוצה לשנות בתפיסה ובטייפקסטינג: יהודים טובים - ערבים רעים.
"גם היהודים שם רעים. ליאור רז כמסתערב זה לא משהו אופטימי".
אולי לא אופטימי, אבל הוא הגיבור והוא תמיד מנצח.
"היה פעם ראיון עם אבי יששכרוף, השותף שלו ב'פאודה', ושאלו אותו למה כל הערבים תמיד מתים בסדרה? אז הוא ענה: 'השאלה הבאה בבקשה'".
ומה התשובה שלך?
"אם יש דמות אחת שהורגים - סבבה, אבל אם כל הדמויות מתות, אז יש פה משהו מוזר".
הוא נזהר מאוד מלדבר על עניינים פוליטיים בוערים, ומוכן רק לאשר בחיוך שלא הצביע לליכוד. עם זאת, כדי להבין את תפיסת עולמו הפוליטית לא צריך להשתמש בשיטות חקירה מסובכות. מספיק להתבונן על הבחירות שלקח בתיאטרון - שני תפקידים מרכזיים, שנוקטים עמדה ברורה ביחס לסכסוך הישראל־פלסטיני. ב'במנהרה' (תיאטרון גשר) הוא מגלם חייל פלסטיני שנקלע במנהרה אחת עם מילואימניק ישראלי. ב'גדר חיה' (ההצגה תעלה בקאמרי בשבוע הבא), הוא מגלם צייר פלסטיני יליד חברון המתגורר בברוקלין ומתאהב במתרגמת ישראלית שמגיעה לעיר. שתי דמויות שנקלעו לסיטאוציה, ומשלמות את מחיר הסכסוך והתובנה: שלום, לא עכשיו.
'לוהקתי ל'גדר חיה' עוד לפני שעיבדו את הספר למחזה. שמעתי שמתחילים לעבוד עליו, שלחתי הודעה למנהלים בקאמרי ומשם זה התגלגל. שבועיים לפני שהיינו אמורים לעלות עצרו הכל בגלל הקורונה. לפחות לא צריך להתחיל הכל מהתחלה".
יש איזה דמיון בסיפור המחזה לחיים שלך. רומן בין פלסטיני ליהודייה.
"באתי מנוסה מהבית", הוא מחייך. "אני שמח שיש לי את הזכות לספר את הסיפור הזה על הבמה".
הספר נפסל על ידי משרד החינוך ללימודי ספרות משום שהוא מעודד התבוללות.
"שמעתי על זה. זה מהלך שלא תומך באהבה. אני נגד זה".
ב'גדר חיה' האהבה שלהם לא מצליחה להתקיים.
"עד כמה שהתפקיד הזה קרוב אליי, הוא גם רחוק ממני. הגיבור חי ברמאללה ועובר לניו־יורק, וחוזר לישראל אחרי 11 בספטמבר, כשבנו בה את החומות. הוא לא יכול היה להיכנס לישראל. בשבילי החומה הזאת, הגדר, היא שקופה".
ומה עם המנהרה?
"בהצגה, שבה אני מחליף את פיראס נסאר, הקהל בוחר בהפסקה איך זה ייגמר: טוב או רע. אני אישית מעדיף את הסוף הלא־טוב, כי אני אוהב לראות דם על הבמה. זה יותר אותנטי. מצד שני, כשבוחרים סוף לא טוב אני מתבאס כשחקן, כי אז הדם לא יורד מהידיים שלי שבוע".
בהצגה שאני הייתי בה הקהל בחר בסוף הרע. אולי איבדנו את התקווה?
"אני מאמין בשלום כי אני לא רוצה שאף אדם שחי כאן יהיה בסכנה. בסוף הטוב של ההצגה שני החיילים אומרים שלום אחד לשני ונפרדים, אבל כמו שאני רואה את זה: אם הם לא מתים עכשיו, הם ימותו אחר כך, כי הם עדיין במלחמה. האם אני מאמין בסוף טוב? לצערי לא בדור שלי. המשמעות של שלום היא לשלם מחיר כבד משני הצדדים. זה עניין של רצון, וזה עצוב".
לא מאוד אופטימי.
"אני מאוד אופטימי, אבל המציאות מורכבת".
