הפנים הדומעות של צחי נוי מילאו את מסך הטלוויזיה כשהתחנן לעזרה בחיפושים אחרי אמו הקשישה, שיצאה מדירתה בחיפה ונעלמה. “אין לי מושג איפה אמא יכולה להיות”, אמר, “אני עדיין מקווה שלסרט הרע הזה יהיה סוף טוב”. כשדיברנו יומיים־שלושה אחר כך הוא הרשה לעצמו גם לכעוס. “למה היא לא הסכימה להשתמש בסלולרי? אילו המשטרה הייתה מאכנת אותו היינו מוצאים אותה הרבה יותר מהר”. ובשבוע השני לחיפושים, שהתנהלו בצל הקורונה והסגר, הוא זרק, “אמא שלי עשתה לי את המוות בחייה וכנראה שהיא החליטה לעשות לי את המוות גם במותה”.
עוד ראיונות למנויים:
- אמיר חורי: "אני מסתכל על גדעון סער כעל אבא של החברה שלי שאני מאוד אוהב. כל אחד עם הדעות שלו"
- איילת זורר: "אני לא האישה הכי יפה בתבל, אני לא האישה הכי כעורה בתבל. אני בסדר"
השבוע, במלאת חודש לקבורתה של שרה נובוגרודר (91), שגופתה נמצאה בשטח נטוש, ליד חוות סוסים, באזור חליסה שבחיפה, נוי אוטם את אוזניו בבהלה. “זה מה שאמרתי?” הוא שואל. “באמת? אני לא זוכר. אולי נפלט לי משהו כזה מרוב כאב. ברור שאני אוהב את אמא שלי ומתגעגע אליה, נהגתי לצלצל אליה שלוש פעמים ביום, מכל מקום בעולם”.
אבל?
“היא לא הייתה אישה קלה והיא לא עשתה לי חיים קלים. ב־25 השנים האחרונות, מאז שאבא שלי נפטר, היא הסתגרה והשתבללה ושום דבר לא נתן לה טיפה של שמחת חיים. לא הילדים, לא הנכדים וגם לא הנינים. כל מה שעשיתי לא עבד. באחת השיחות האחרונות שלנו, כשאמרתי לה שאני מחכה לסוף הסגר כדי שסוף־סוף נוכל להתראות, אמא אמרה, ‘אתה תראה אותי בלוויה שלי’. משפט כזה קורע אותך לחתיכות”.
איך היה הקשר ביניכם בשנים האחרונות?
“אחרי פטירת אבא, היחסים עם אמא נעשו קשים. היא לא נתנה לי מנוחה. צילצלתי שלוש פעמים ביום, היא שאלה למה אני לא מצלצל. אם צילצלתי אליה באמצע חזרה זה עשה לי מנחוס לכל היום. כשאחי ואני הצענו לה ללכת לדיור מוגן היא צעקה, ‘תלכו אתם לבית אבות’. היא הפכה לזאבה בודדה והתנתקה מכל החברות שלה. לא הסכימה לבקר במועדון הברידג’, הפסיקה לצאת לטיולים, סירבה להזמנות לבית קפה. איך בן־אדם יכול לשבת בבית במשך 25 שנה ולא לרדת מהפסים? היו לה תנודות קיצוניות במצבי הרוח, היא הפכה לפולנייה ממורמרת, היא הייתה בדיכאון, אבל סירבה ללכת לרופא וסירבה לבלוע כדורים. היא לא ראתה את השמש שזורחת ולא שמעה את ציוץ הציפורים. הכל היה בעיניה שלילי”.
השיחה האחרונה שלהם התקיימה במוצאי שבת. “היא שאלה אותי אם מחר בבוקר יהיו אוטובוסים, הייתה צלולה וידעה שביטלו את התחבורה הציבורית. כשנפרדנו ב’לילה טוב’ הייתה לי תחושה נוראית. למחרת, כשצילצלתי אליה בצהריים, היא לא ענתה. המשכתי לצלצל, ביקשתי מאחי הבכור שגר בטבעון שיקפוץ אליה, בשש בערב הוא דיווח למשטרה על היעדרותה ואז התחיל הסיוט. שבועיים של חיפושים עם יחידת הצוללנים והכלבנים ומאות מתנדבים. פתאום התקשורת חיבקה אותי. עשיתי 50 סרטים ואף פעם לא קיבלתי יחס כזה מפרגן ואדיב. התפללתי ‘רק שלא יפגעו בה, רק שלא יכאיבו לה’. בדמיון שלי ראיתי אותה חוזרת. וכל הזמן הזכרתי לעצמי שכל דקה שעוברת מקטינה את הסיכוי למצוא אותה בחיים”.
בשבת אחר הצהריים, שבועיים אחרי שיחת הטלפון שבה איחל לאמו לילה טוב, נוי שכב על הספה בסלון ביתו בהרצליה ודיבר עם אחיו דב. ואז הוא זיהה על צג הסלולרי שיחה ממתינה ממשטרת חיפה. “הודיעו לנו שנמצאה גופה במצב של ריקבון מתקדם, והזמינו אותי ואת אחי לבדיקות די־אן־איי שיאשרו את זהותה”.
יש חשד למעשה פלילי?
“לא, תודה לאל. גם במשטרה וגם במכון הפתולוגי אמרו לנו שהיא נפטרה כבר ביום הראשון להיעלמותה, מקסימום ביום השני. אין לי מושג איך היא הגיעה לאזור הרחוק הזה. אולי היא הלכה והלכה והתיישבה לנוח. אולי היא התייבשה מחוסר נוזלים. בתיק שמצאו ליד גופתה לא היה בקבוק מים. היו בו שתי ביצים קשות, כמה בורקס, קוטג’, משקפי שמש, ארנק עם מאה שקל וקצת כסף קטן ושלוש קופסאות של סיגריות ‘אירופה’ שהיא שמרה להן אמונים”.
ראית אותה לפני הקבורה?
“לא. גם את אבא שלי לא ראיתי. אין לי אומץ לראות אנשים מתים, אני מפחד גם מאנשים חיים”.
מתי אתה מתגעגע אליה?
“כל הזמן. היד שלי נמשכת לסלולרי, לצלצל אליה”.
כבר 38 שנה הוא נשוי למירי, יש להם שני ילדים — ליאת (36) ואייל (34) — ושלוש נכדות. במטבח שבביתו, ליד המקרר, תלוי לוח שנה. “אני רושם שם מתי יש הצגה ומתי יש צילומים. עכשיו אני יושב במטבח ולא מסוגל להסתכל על הלוח הריק. ביקשתי מאשתי שתתלוש את הדף של החודש שנגמר. הדף לבן ולי יש חור שחור בלב. גם האבל וגם הקורונה וזה שאין עבודה. הכל מתערבב. אני חייב לעלות על במה או לעמוד מול מצלמה. אם לא אעשה את זה כמה שיותר מהר גם אני אנבול. אני פוחד מזה”.
יש משהו על הפרק?
“היה, בגרמניה, בוטל, נדחה, מי יודע מה יהיה מחר. בשנה האחרונה צילמתי בהמבורג סדרת משטרה. אמרו לי שהיא עלתה בנטפליקס, אבל צילומי העונה השנייה נדחו בגלל הקורונה. בגרמניה אני עדיין סטאר רציני, במיוחד אחרי שהשתתפתי שם ב’אח הגדול VIP’. בנובמבר יש לי שתי הופעות בשטוטגרט, שירים בגרמנית ובאנגלית, אבל מישהו יכול להתחייב שהשמיים יהיו פתוחים? כדי לא להשתגע התחלתי לעבוד עם יואב גינאי על ערב יחיד, ‘בדרכי שלי’, שבו אספר איך הקריירה שלי נבנתה”.
נוי, שסבל במשך חייו מעודף משקל, מדגמן עכשיו גזרה רזה מתמיד — 80 ק”ג בלבד. 30 נשרו ממנו לאחרונה, ולא בזכות דיאטה. “עברתי ניתוח בברך, החליפו לי חצי ממנה, אחר כך עשיתי שתלים בשיניים ובמשך חודשיים לא יכולתי לאכול, ואז חזרתי מגרמניה עם דלקת ריאות, ואז נפלה עלינו הקורונה וקרס עליי העולם. אני עדיין לא דוגמן, אני גם לא גבוה, כולי 1.65 מטר, ברור שהייתי רוצה להיות גבוה ונאה, אבל יש לי איכויות אחרות”.
בטח היה קשה לך כילד.
“מאז ומתמיד הייתי שמן, קיבלתי את הגזרה של אמא, והיא תמיד אמרה לי, ‘אתה שמן מדי, אתה צריך דיאטה’. אולי יש ילדים שגדלים עם משפט ביקורתי כזה ומנסים לרזות. במקרה שלי, למשפט הזה הייתה השפעה הפוכה. הוא גרם לי לגנוב אוכל”.
כי לא היה מספיק אוכל בבית?
“היה, ברור שהיה, אבל לא אהבתי את האוכל של אמא. היא הייתה מבשלת כבד — לא מטגנת, מבשלת — ושמה אותו בצלחת עם תפוחי אדמה. כשהפנתה את הגב החבאתי את הכבד במכנסיים ואחר כך העברתי אותו לארון החשמל. הסידור הזה החזיק עד שאמא פתחה את ארון החשמל ומלא כבדים מסריחים נפלו לה על הראש. היא צעקה עליי והיו גם מכות. היד שלה קפצה כשהיא התעצבנה עליי, אבל באותה תקופה פליק בטוסיק היה חלק מהחינוך ואמהות, לצערי, יכולות להיות יותר אגרסיביות מאבות. כשאמא לא ראתה גנבתי מהמקרר דברים שהיא לא רצתה לתת לי כמו נקניק ושמאלץ שהיא הכינה משומן של תרנגולת. זה היה מעדן.
“ערב אחד נכנסתי למיטה והחבאתי בתחתונים פרוסת לחם כדי שבלילה, בחושך, כשכולם יישנו, אתגנב למטבח, אפתח את המקרר, אקח את צנצנת השמאלץ ואטבול ואנגב עם הלחם. למרבה הצער אמא שמעה את הצעדים שלי, וכשהיא הדליקה אור במטבח כל כך נבהלתי עד שהצנצנת נפלה לי מהיד והתרסקה לרסיסים. באותו הלילה לא ליקקתי דבש וגם לא שמאלץ. אחרי שחטפתי, והיה לי סימן כחול ביד, ברחתי לשירותים ונעלתי את עצמי”.
את דקל וקנין אתה מכיר?
“ילד חמוד, יש לו קול טוב, שיהיה בריא”.
מה אתה מאחל לו?
“אני מאחל לו שיעשה עם הכישרון שלו משהו אחר, חוץ מלהיות ה’שמן’. כוכבנות בגיל צעיר היא משהו הרסני. שום דבר לא נמשך לתמיד”.
נוי (67) נולד וגדל בחיפה, בנם השני של שרה ואברהם נובוגרודר, ניצולי שואה מפולין, שהתחתנו אחרי שבוע של היכרות במתחם פליטים בגרמניה, וכמעט לא דיברו על מה שעברו במלחמה. “אמא שלי תמיד רצתה בת, ואמרה, ‘חבל שאין לי בת’. אבא היה גבר חסון וחייכן, עבד כסוור בנמל, אמא בחיים לא עבדה, והיו להם חיי חברה עשירים. ההורים של הכדורגלן רוני רוזנטל היו חברים שלהם וגם ההורים של מוטי רייף. הם היו בליינים. לפחות פעם בשבוע הם יצאו לרקוד ברחבה של קולנוע ‘גנים’ שנוהל על ידי משפחה של גמדים, כמו בסרט ‘פעם הייתי’ של אבי נשר”.
צחי נוי מדבר לאחר מציאת גופת אמו
תמיד חלמת להיות שחקן?
“מאז שאני זוכר את עצמי. כשהייתי בן 11, אחד השכנים סיפר להוריי שבחיפה יש תיאטרון ילדים שנקרא ‘תיאטרון סדנה’. באתי לאודישן של ‘סינדרלה’ וקיבלתי את תפקיד האחות הרעה. שמתי פאה ושמלה ונעליים עם עקבים, את האיפור לקחתי מאמא”.
והיא ישבה בקהל והתגאתה?
“אני מניח שכן. אני לא זוכר שהיא דיברה במונחים של גאווה. במשפחה פולנית לא מדברים על רגשות”.
אחרי התיכון הוא ניסה להתקבל ללהקה צבאית ונכשל. “לא נראיתי כמו הרזים והרזות, החתיכים והחתיכות. הם היו שטנץ אחד ואני הייתי שונה. בטירונות הגיע צוות הווי גולני להופיע בבסיס. הם עשו את מה שעשו, והחיילים שהכירו אותי התחילו לצעוק, ‘השמן, השמן!’ מפקד הלהקה הרשה לי לעלות לבמה, הרבצתי סדרה של חיקויים, קיבלתי כפיים, וכשהצוות התכונן לעזוב החיילים המשיכו לצעוק, ‘רוצים את השמן!’ מפקד הלהקה שאל איך קוראים לי ועניתי, ‘יצחק נובוגרודר’. כבר הייתי נוי, אבל השם עוד לא הופיע בתעודת הזהות ובחוגר שלי. רק ביום האחרון בקורס אפסנאות הוא מצא אותי”.
אחרי השחרור הוא הצטלם ל’אסקימו לימון’, מהסרטים הכי מצליחים בתולדות הקולנוע הישראלי. “בגיל 22 כבר לא יכולתי לצאת לרחוב בגלל שכולם צעקו אחריי, ‘יודל’ה, יודל’ה’. גם עכשיו, כשאני יוצא לרחוב עם מסכה, אני לא מפסיק לשמוע את הכינוי הזה”.
הוא מספר כמה סבל בסצנה המפורסמת ההיא של סטלה. “זה היה קשה. כשקיבלתי את התסריט והגעתי לסצנה הזאת ראיתי בדמיון שלי מה יקרה, והייתי חייב לדפדף. לא יכולתי לעמוד בזה. בצילומים עצמם, כשהגענו לסצנה הדופק שלי היה מאוד מהיר, הזעתי כמו חמור, המאפרת רצתה לנקות לי את הזיעה ואמרתי לה, ‘תשאירי אותה, זה מה שאני מרגיש, ככה זה טבעי’, ונגעלתי כשראיתי שכולם נכנסים לחדר. זה לא כמו היום, בסצנות עירום, כשנמצאים רק הבמאי, הצלם והמקליט. כולם באו, גם נערת המים וגם נער הקפה”.
עד כמה זה היה מביך, הצילום עצמו?
זה היה נורא. זוועה אמיתית. תוך כדי הצילום התנצלתי בפני אופליה שטראל, שחקנית מהתיאטרון הרומני שנכנסה לקאסט כדי לקבל חשיפה. אמרתי לה, ‘זה רק סרט, אל תיפגעי, זה מה שכתוב בתסריט’. הרגשתי שמנצלים אותה, שהופכים אותה לחפץ מיני, וצר לי עליה. אישה מסכנה. לא הייתי מתחלף איתה בחיים. עד היום קוראים לה סטלה ברחוב”.
כמו שקוראים לך יודל’ה.
“יש הבדל. אני לא רואה טעות בקאסטינג ובמשחק שלי כיודל’ה. אבל היא בוודאי מצטערת. נעלבתי רק כשכולם החליטו שיודל’ה זה אני. מה פתאום, זה הסיפור של בועז, לא שלי. בתקופת ‘אסקימו’ היו סרטים עם סצנות מיניות חצופות, ואיזה מזל שבא המי־טו והוריד את הגועל הזה מהמסך”.
מה הילדים שלך חשבו על יודל’ה?
“לא רציתי שהילדים יראו, אבל היה לנו פנצ’ר. הייתה להם קלטת של ‘הדבורה מאיה’ והם הכניסו אותה לווידיאו. בוקר אחד אני מתעורר ושומע, ‘אתה טוב, אתה בומבה’. אני לא מבין מה סטלה המגמרת עושה בסלון שלי ואשתי אומרת, ‘אתה נורמלי? מה הם רואים?’ קפצתי מהמיטה ורצתי למטה, אבל עד שהגעתי והוצאתי את הקלטת הם הספיקו לראות אותי עשר פעמים”.
ואמא שלך?
“לא יודע. אף פעם לא שאלתי אותה והיא לא דיברה על ‘אסקימו’ מיוזמתה. הבנתי שהיא שותקת בגלל שהיא לא רוצה להביך אותי. לקחתי אותה לראות הצגות ילדים שעשיתי, רציתי שהיא תתגאה בי, רציתי לקבל ממנה מילה טובה, חיבוק או חיוך”.
מה, את הפרסומת לטחורים לא עשית בשביל כסף?
“גם לטחורים וגם לפטרת ציפורניים. כשהייתי חייל, וישבתי ימים שלמים בנסיעות לסיני, יצאו לי טחורים וגם פטרת בציפורניים הייתה לי. מה הבושה לפרסם טיפולים כאלה? אין שום בושה בכסף שמרוויחים בחצי שעה מול המצלמה”.
