ברלין, 2010. להב שני בן ה־21 לומד ניצוח באקדמיה למוזיקה, ומשמש כאסיסטנט של המורה שלו. חמש שעות לקונצרט בערב. "בחצי שעה האחרונה של החזרה הגנרלית הוא קיבל התקף לב על הבמה, גבר בן 50. אני יושב בקהל ורואה. רגע נוראי, ממש נוראי. פינו אותו לחדר, הזמינו אמבולנס, והוא אומר, 'תמשיכו בלעדיי', נותן לי את השרביט ואומר, 'תריץ את החזרה'".
לקריאה נוספת:
איכשהו שני לא קיבל התקף לב. "היו לי חמש שעות ללמוד את היצירות, לעשות חזרה ולחזור הביתה להחליף לחליפה שבקושי הייתה לי. אילתרתי ז'קט מפה ומכנסיים משם, ופפיון שמישהו הלך וקנה ב־H&M, ובום, זה הקונצרט הראשון שלי".
איך היה?
"מעולה. במצבים כאלה אני במיטבי, משהו באתגר גורם לי להתגייס. אצל רוב המוזיקאים רגע העלייה לבמה הוא רגע של חרדה. אצלי זה רגע של שחרור ואושר".
תל־אביב, 2020. להב שני בן ה־31 הוא המנצח והמנהל המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, המחליף של זובין מהטה שכיהן בתפקיד כולה 50 שנה. חוץ מזה הוא גם המנהל המוזיקלי והמנצח הראשי של הפילהרמונית ברוטרדם, הולנד, וגם המנצח האורח הראשי של התזמורת הסימפונית של וינה. בקטנה. אמהות רוטטות, נא להירגע. הוא תכף מתחתן.
מוזיקה היא שפת האם שלו. אביו, המנצח מיכאל שני, לקח אותו לקונצרטים כשהיה תינוק על הידיים. בגיל ארבע, במסיבות חנוכה בגן, הוא ישב ליד הפסנתר וליווה את הילדים. בגיל שש וחצי, התחיל ללמוד פסנתר אצל חנה שלגי, עד שסיים תיכון. תלמה ילין, קונטרה־בס. "אני לא זוכר תקופה בחיי שלא ניגנתי", הוא מספר בחדרו בהיכל התרבות בתל־אביב. תמונה שלו עם מהטה על הקיר. הוא לא אוהב להגדיר את עצמו כילד פלא. "כן, היו לי יכולות חריגות, אבל גם חנה וגם ההורים שלי דאגו לא לסמן אותי בתור משהו. כי יש גם את הפחד שהלך הילד והלך גם הפלא".
אבל גם עכשיו, כשהוא ילד רק במונחים של מנצחים סופרסטארים, אי־אפשר להתווכח עם הפלא. שני החל לנצח על הפילהרמונית הישראלית כשהיה בן 24, ומיד הסתמן כיורש אפשרי למנצח המיתולוגי, נבואה שהתגשמה עבורו בגיל 29 בלבד. לפני שבע שנים זכה בתחרות היוקרתית לניצוח על שם גוסטב מאהלר ומאז דרך כוכבו עוד יותר. "להב קיבל הזדמנויות וידע לקחת אותן", אומר הפסנתרן והמנצח פרופ' אריה ורדי, חתן פרס ישראל במוזיקה, שהיה גם המורה של שני. "בתקופה קצרה מאוד הוא כבש לעצמו מעמד בכורה בעולם המוזיקה. הוא הגיע לפילהרמונית אחרי הצלחות בכל מקום. ברוטרדם הוא נכנס לנעליים של המנצחים הכי טובים בעולם, וכאן לנעליים של זובין הגדול. אני לא חושב שיש בעולם עוד מנצח צעיר שיש לו את המזל להמשיך שושלת כזאת. במקרה של להב זה לא רק המגנט והכריזמה, זה גם הכישרון המוזיקלי האמיתי. אני זוכר שעשיתי לו בחינת שמיעה כשהוא היה ילד, ואתה קולט בשנייה שהוא שומע הכל, גם אם תשב על הפסנתר עם החלק האחורי של הגוף, הוא ישמע את כל הצלילים שהפקת".
יום בחיי להב שני – אדם שהלו"ז שלו כבר סגור עד סוף שנת 2023 – לפני הקורונה: "קם, ברוטרדם, בארץ או בברלין, או באחד המקומות שאני מנצח בהם כאורח, ואחרי שהבנתי איפה אני, מתחיל חזרה בסביבות עשר. אחר כך קונצרט, ארוחת ערב וחוזרים למלון. מדי פעם יש סוף שבוע בבית, בברלין".
יום בחיי להב שני, בקורונה: סיבוב בפארק, במטבח, נטפליקס. גם מנצחי תזמורת אוהבים את 'הריקוד האחרון'. "כשבארץ כבר ננקטו צעדים שעוד לא הגיעו לאירופה כמו סגירת הגבולות, הייתי ברוטרדם בחזרות, לקראת הסיור הראשון שלי באמריקה איתם, בכל האולמות הכי חשובים. עליתי על הטיסה לניו־יורק, וכשנחתתי שם, ההודעה הראשונה שאני רואה היא 'אתה יכול להסתובב ולחזור, אין הופעות'. למחרת טסתי חזרה, הייתי חודשיים בבית. בתכלס היה לי רגוע, יכולתי לראות ג'ורדן ו'טייגר קינג' וללכת לפארק ולבשל".
ממש כאחד האדם.
"בכל הזמן הזה לא דאגתי לבריאות שלי, אבל דאגתי לתזמורת. בגלל שהתמיכה הממשלתית בתזמורת ברוטרדם כל כך גבוהה, ידעתי שהשכר של הנגנים שם מובטח והכל יהיה בסדר. פה, עם התמיכה הזעומה מהממשלה, זה הכניס אותי לדאגה גדולה, באתי הכי מהר שאני יכול. ברגע שיצאתי מהבידוד התחיל פרץ עשייה. חשבתי איך לאחד את הנגנים יחד".
נגני הפילהרמונית הישראלית בחרו בו כבוס החדש, 53 שנים מפרידות בינו לבין קודמו. "זובין תמך ועשה הכל לגרום לי להרגיש בנוח".
ואיך הנגנים קיבלו אותך? אתה צעיר והם ותיקים. קשה לי להאמין שלא היו תאקלים.
"אף אחד אף פעם לא אמר לי, 'אתה צעיר, אתה לא מבין'. כל ההערות שקיבלתי הייתי יכול לקבל גם בעוד 30־40 שנה. תזמורת זה גוף של בני־אדם, כשאת שמה 80 אנשים אחד ליד השני, אנשים נפגעים לפעמים, אנשים יכולים לדבר לא יפה. התזמורת הזאת ידועה כאחת שבעבר הייתה יכולה לעשות את המוות למנצחים, אבל כש־80 אנשים מרגישים שהם חלק ממשהו שיש לו משמעות, לדברים האחרים אין מקום".
כשלהב שני מתאר את זה כך, קל להקביל את העבודה שלו לזו של מאמן ספורט למשל, או ראש מפלגה. אם הוא יתווה דרך, הנגנים יבואו אחריו. קצת כמו פיל ג'קסון של השיקגו בולס אי שם בניינטיז - שני מבין מה צריך כל נגן בנפרד, כדי להוציא ממנו את המיטב. "כמנצח אתה חייב לראות קדימה, אם אתה נמצא בעכשיו זה מאוחר מדי. אף פעם לא חשבתי שאני החומר שמתאים לגדולות, לא ציפיתי להגיע למשהו ענק בחיים שלי. רק דבר אחד היה לי ברור, שאהיה מוזיקאי".
איך ההרגשה עם הפילהרמונית הישראלית בהשוואה לברלין?
״בברלין אני הֶר שני, ופה זה להב. אני מנסה לבטל שם את הפורמליות אבל זה לא עובד. אני מכיר כל אחד, אחד פתוח לרעיונות, אחר חסר ביטחון, אחד זה טוב להעיר לו, ואחר זה יכול לגמור אותו - מנצח צריך הרבה רגישות פסיכולוגית, לא מספיק להיות מוזיקאי טוב".
ב־4 ביוני עשו את החזרה הראשונה מאז הופסקה הפעילות. "התזמורת בת 85, וזו הפעם הראשונה שהיא הפסיקה לנגן. היא לא הפסיקה לנגן במלחמת העולם השנייה, לא במלחמת העצמאות, לא כשחשבנו שהעיראקים זורקים עלינו גז והקהל חבש מסכות. היו הרבה נגנים שלא נגעו בכלי שלהם בתקופת הקורונה. נגן כלי נשיפה, למשל חצוצרה, השריר של השפתיים מאוד רגיש, יום אחד בלי נגינה מוריד אותו בחצי. חודשיים לא לגעת בכלי - זה קטסטרופלי. זה כמו שספורטאי לא יתאמן חודשיים".
איך נראתה החזרה הזאת?
"גם החזרה הזאת הייתה בגדר נס. זו התקהלות בעצם. ונגני כלי נשיפה לא יכולים לנגן במסכה. רק בערב לפני, קיבלנו אישור לחזרה, וזה נתן בוסט מוטיבציה לכולם".
השבוע הם היו אמורים לחזור לבמה, אבל הממשלה שוב שינתה את דעתה, ונקבע תאריך חדש, 21 ביוני, נכון לכתיבת שורות אלה, לסדרת קונצרטים בתל־אביב, חיפה וירושלים, ומגבלת קהל של עד 500 איש. "ברוטרדם כבר מתכוננים לקונצרט החודש", שני מראה לי באינסטגרם שלו איך הנגנים יושבים במרחק זה מזה. יום אחרי הראיון הוא ממריא לשם, ואז ימשיך לברלין ולווינה, ויחזור לכאן, בתקווה שלא ייאלץ להיכנס לבידוד.
עם קהל מבוגר שנוטה לפתוח סוכריות עם עטיפה מרשרשת בזמן הנגינה, שני מוריד את הגיל הממוצע באולם. "לא על הבמה, אבל בקהל כן", הוא צוחק. "45 נגנים התחלפו בשש השנים האחרונות, כולם בסביבות הגיל שלי, אז התזמורת נהייתה צעירה".
התזמורת תמיד נחשבה למייצגת של הממסד הלבן, האשכנזי, מטרה קלה לאחת, מירי רגב, שמיהרה ליצור את המשוואה 'פילהרמונית נגד אנדלוסית'. זובין מהטה סיפר בראיון ב'ידיעות אחרונות' לפני שלוש שנים ששרת התרבות דאז "התקשרה למנהלי תזמורות בארץ ואמרה להם, 'מי בכלל אוהב מוזיקה קלאסית בישראל?‘"
"הקהל הישראלי רוצה לבוא לקונצרטים", אומר שני. "ביחס לגודל האוכלוסייה, כמות המנויים עצומה. הגיל הממוצע גבוה כמו ברוב העולם. לפחות 50 שנה מתלוננים שלא יהיה קהל חדש, וזה מוכיח את עצמו כלא נכון, כי בכל פעם אנשים בגיל מסוים מתחילים להיפתח לזה".
ועדיין, הדימוי של התזמורת מאוד אליטיסטי.
"אני יכול להבין את זה. אני יודע שהרבה צעירים חושבים שמחירי הכרטיסים גבוהים, מה שנכון בהרבה מקרים, אבל היום התזמורת מציעה מחירים מיוחדים לצעירים".
התזמורת היא גם המייצגת של הממסד הלבן, לב מלחמת התרבות.
"אובייקטיבית זה לא נכון, כי בתזמורת גם מנגנים לא אשכנזים ומכל העליות. גם מבחינת הקהל זה לא נכון. מבחינת תקציבים: התזמורת מתבססת על מכירת כרטיסים, על סיורים בחו"ל ועל תמיכה פרטית. אחוז מאוד קטן מהתקציב מגיע מתמיכה ממשלתית. תזמורת ברמה כזאת באירופה, הממשלה תתקצב אותה ברמת ה־80 אחוז. באמריקה, לתזמורות כאלה יש מעין קרן עם מאות מיליוני דולרים. פה אנחנו צריכים להישען על המנויים הנאמנים ועל זה שהתזמורת מטיילת בעולם. וצריך לזכור שאין ולא היתה לישראל שגרירה כמו הפילהרמונית. רואים בנו את מה שטוב במדינה, ולפעמים יש תחושה שהיה טוב גם אם היו רואים את זה ככה פה".
כבר עשר שנים הוא גר בברלין. בקרוב יינשא למירי, נגנית קלרינט ישראלית שהכיר עוד בתיכון. "סוף־סוף מצאנו זמן להתחתן, בברלין, מותר לנו להזמין רק שני אנשים, אבל העיקר שאפשר לעשות את זה כבר, אחר כך נעשה אירוע גם בארץ". שני האורחים, אגב, הם חברים ישראלים מברלין.
למה ברלין? "כשעמדתי להשתחרר מהצבא וחשבתי על ניצוח הלכתי להתייעץ עם זובין. הוא כיוון אותי לווינה, שם הוא למד בעצמו, אבל העיקר היה לנסוע למקום שבו אתה יכול לראות את התזמורות הכי טובות בעולם גם בחזרות. לראות מאסטרים גדולים בעבודה. בברלין הלכתי לכל החזרות של דניאל ברנבוים. וגם בלי קשר למוזיקה התאהבתי בעיר. משהו באנרגיה שלה מזכיר את תל־אביב. היום אני מסתובב בעולם וזה מאוד לא פרקטי לגור בארץ, כי אם יש לי סוף שבוע פנוי עד שאגיע לפה כבר אצטרך לחזור לשם. אבל אני רואה את עצמי כתל־אביבי, ומאוד רוצה לחזור לפה בשלב מסוים".
נהנה מחיי הלילה של ברלין?
"נהניתי מחיי הלילה בתור סטודנט כשהיה לי יותר זמן".
אתה יודע שיש בברגהיין גם קונצרטים קלאסיים מדי פעם.
"שמעתי ככה. אבל אני לא יודע אם היו מכניסים אותי בכלל עם איך שאני לבוש".
לבמה הוא עולה בגרסה המודרנית יותר של חליפת מנצחים. "בהתחלה עשיתי כמו כולם, לבשתי פראק, כמו פינגווין, ואז נמאס לי. לא מרגיש שזה אני. ויתרתי על הפפיון ואני לובש חליפה".
תגיד, מה יהיה עם כל השיעולים באולם?
"רובינשטיין אמר פעם שבכל העולם כשאנשים חולים הם הולכים לרופא, בתל־אביב הם באים לרסיטל שלו. האמת, בכל העולם זה ככה. כשאתה מקשיב לפרק בסימפוניה שלוקח רבע שעה־20 דקות, ואמור לשמור על שקט, אז לפני הפרק השני אתה משחרר את כל מה שאולי עלול לקרות ב־20 הדקות הבאות. וכש־2,000 איש משתעלים לידך גם אתה צריך פתאום. זה תמיד נמשך יותר מדי, אבל זה פחות נורא מטלפון שמצלצל באמצע הקונצרט".
פורסם לראשונה: 08:05, 19.06.20
