אם תכונת הצייתנות התגלמה אי פעם באופן מושלם באדם, היה זה כנראה סגן משנה הירו אונודה. בראשית שנות ה-40 הוא היה קצין צעיר בצבא יפן, ובעיצומה של מלחמת העולם השנייה נשלח להילחם על אדמת הפיליפינים. כפי שהיה נהוג אז בצבא של ארץ השמש העולה, המפקדים הבהירו לו כי במידת הצורך עליו להילחם עד מוות, וכי אין בסמכותו לשים קץ לחייו או להיכנע בשום תנאי. הירו אונודה שמע - והפנים. ב-28 בפברואר, כשהכוחות של צבא ארצות הברית הגיעו לאי לובאנג וכבשו אותו, אונודה היה בין החיילים היפנים הבודדים שנותרו בחיים. הוא הבין שיש לו רק מפלט אחד - ונמלט עם חבריו מבעד לצמחייה בעומקו של האי. בלית ברירה, יחכה שם עד יחלוף זעם. או בעצם, עד שייאמר לו אחרת.
על אף שכבר באותה שנה נתקלו אונודה והחיילים האחרים, שלושה בסך הכול, בכרזה המודיעה כי המלחמה נגמרה, הם סברו כי מדובר בתעמולה של האויב. גם כאשר הגיעו אותות נוספים - חלקם בדמות אנשים בשר ודם, שמעידים כי הקרבות שככו מזמן - אונודה והחיילים האחרים שללו את אמינותם. בשנים שלאחר מכן, חבריו נכנעו או נהרגו בזה אחר זה - ורק אונודה נותר בחיים. בשנת 1974, כמעט 30 שנה לאחר שרגליו נחתו לראשונה על האי, פגש במטייל יפני צעיר שהגיע לאי בין היתר כדי לאתר את החייל האגדי האבוד. אונודה החל להשתכנע שמלחמת העולם השנייה אכן הגיעה לסיומה - ובכל זאת סירב לעזוב את האי בטרם יקבל פקודה ישירה מחייל בעל דרגה גבוהה מזו שלו עצמו. כחודש לאחר מכן הגיע רב-סרן טניגו'צי, מפקדו הישיר מימי המלחמה, לאי לובאנג בכבודו ובעצמו והורה לחיילו הממושמע להניח את נשקו. הירו אונודה חזר למולדתו כגיבור עטור תהילה, והפך לאייקון תרבותי ופוליטי.
על אף שהסיפור הזה נשמע כמו אירוע יוצא דופן מכל בחינה, עניין של פעם בהיסטוריה, הוא לא היה יחיד במינו אפילו באותה שנה. שבועות ספורים לאחר מכן אותר טוראי טראו נקמורה, חייל נוסף בצבא יפן, באי באינדונזיה, כ-30 שנה לאחר שהרשויות ביפן הכריזו על מותו. גם הוא סירב להיכנע, וגם הוא דבק בהוראות מפקדיו שלושה עשורים רצופים, שבמהלכם העולם התהפך מקצה לקצה. מילה של חייל יפני היא מילה.
צייתנות היא עניין רציני, ובהיסטוריה יש רגעים שהיא יכולה לדון את חייהם של מיליונים לחיים או למוות. מגפה עולמית בסדר גודל של פעם במאה שנה, למשל, עשויה להיות אחד מהם. הציצו מחוץ לחלונכם, בהנחה שאתם נמנים עם היושבים בציון. מי מסתתר מאחורי המסכה? פחות ופחות ישראלים בכל יום שעובר. בשבועות האחרונים נדמה שמשמעת הקורונה שלנו הולכת ומתרופפת בהתמדה. טיול בעיר - בכל עיר, ולא רק בתל אביב, בניגוד לטענות המלעיזים - מגלה שלצד מיעוט של פנים מכוסות, רובם המכריע של הפיות והאפים סובבים חופשיים ברחובות (דווקא דיזנגוף סנטר, שאינו ממש מעורב בתהליכי הנשימה, זוכה להגנה מרבית). זה לא נובע מהוראה מפורשת "מלמעלה" - מהממשלה או מהנהגת משרד הבריאות - אלא נראה כמו מיאוס ספונטני של האזרחים. מה שאפשר לכנות אס"ק, אווירת סוף קורס, או גישה של עלא-באב-אללה, יהיה מה שיהיה. אם יבוא גל שני, נעצור את הנשימה. רק לפני כמה חודשים זה לא היה כך: הקפדנו על השילוש הקדוש של ההיגיינה - שטיפת ידיים, מרחק ומסכות (פסח, מצה ומרור על פי ראש הממשלה נתניהו), גמענו באדיקות כל מילה של מנכ"ל משרד הבריאות היוצא משה בר סימן טוב ועקבנו בשקיקה אחרי הדרמות הקטנות של חילוקי הדעות בינו לבין איתמר גרוטו וסיגל סדצקי.
האם השבירה המהירה הזו ייחודית לישראלים? והאם צייתנות בכלל היא עניין תלוי תרבות או נטייה אנושית אוניברסלית? בעוד שהנתונים על החודשים האחרונים עדיין נאספים, הספריות בפקולטות למדעי החברה ולפסיכולוגיה קורסות מרוב חומרים רלוונטיים. שני הניסויים המפורסמים ביותר שבחנו בדיוק את שאלת הציות הם הניסויים של מילגרם ושל סטנפורד, שנערכו בשנות ה-60 וה-70. החוקרים עסקו אז בשאלת הצייתנות כאשר העולם עדיין עיבד את הזעזוע מהאופן שבו מיליוני חיילים, ללא הבדל דת, גזע ומין, הקריבו את חייהם במלחמת העולם השנייה בחסותם של משטרים טוטליטאריים. חוקרים אמריקנים, שמצאו את עצמם מרותקים על ידי תפקודו היעיל של הנאציזם ומבוהלים ממנו, שאלו בעצם אם כל אדם יציית בתנאים המתאימים.
בניסוי של סטנלי מילגרם, שנערך בראשית שנות ה-60 בהשראת משפט אייכמן ובמהלכו, נבדקה מידת ההיענות של משתתפים אקראיים לבעל סמכות - החוקר - שביקש מהם לחשמל אדם אחר, שהיה שחקן. אף שהשחקן לא באמת חושמל, הוא הגיב באופן המדמה סבל, כולל עוויתות וצעקות. גם לאחר שאמר באופן מפורש שהוא סובל וביקש כי הניסוי ייפסק, החוקר הפציר בנסיין להמשיך לחשמלו. מילגרם מצא ש-65% מהמשתתפים התמידו בניסוי, ואף היו מוכנים לתת את השוק החשמלי בעוצמה הגבוהה ביותר, של 450 וולט. מסופר כי מילגרם הזדעזע מתוצאות הניסוי שלו עצמו - שהוכיח שלא רק הגרמנים, אלא גם האמריקנים, בני עמו, מסוגלים להתאכזר לזולת כאשר בעלי סמכות מורים להם לעשות כן. בשנת 1971, החוקר פיליפ זימברדו ערך ניסוי שונה במהותו, שהשיג תוצאות דומות ומדכדכות לא פחות. הוא אסף סטודנטים, כולם גברים מהמעמד הבינוני, וחילק אותם באופן אקראי לתפקידים של אסירים וסוהרים. בינתיים, במרתף של אוניברסיטת סטנפורד, נבנה כלא זמני. האסירים הוכנסו לתאים, והסוהרים קיבלו מדים ואלות. עברו ימים ספורים עד שנרשמה התעללות - ברמות שגם החוקרים לא ציפו להן - שהובילה לפיצוץ הניסוי תוך פחות משבוע. הסוהרים התגלו כבעלי נטיות סדיסטיות, והאסירים שקעו בדיכאון.
מהניסויים האלו עלה שלכל קבוצה אנושית יש פוטנציאל לציית. זוהי נטייה אוניברסלית. כך שנותרת שאלה אחרת: עד כמה התנאים לקיומה של חברה צייתנית משתנים מתרבות לתרבות. חשוב גם לציין ולהזכיר, כמובן, שלא כל צייתנות היא שלילית - ולפעמים בדיוק להיפך. לצייתנות יש פנים כפולות, ובדיוק כמו במקרה של המאבק בהתפשטות הקורונה, עשויים להיות לה גם צדדים חיוביים. זהו מטבע עם שני צדדים.
פרופ' דן אריאלי, חוקר של כלכלה התנהגותית, אמר בחודש שעבר כי "אנחנו פשוט עם לא צייתן". לדבריו, "אנחנו מכירים את עצמנו. כשהממשלה אומרת לנו להסתגר, היא מניחה שנרמה ב־20%. בגלל שלא סומכים עלינו נתנו לנו הוראות פשוטות, להישאר בבית, לא לצאת למרחק של יותר מ־100 מטר. ההוראה לשמור ריחוק פיזי ולשים מסכה יותר מורכבת, גם כי אנחנו לא מגיבים יפה כשמעירים לנו. נניח שמישהו הולך בלי מסכה או לא שומר מרחק ותעירי לו, מה הסיכוי שהוא יגיד 'את צודקת' לעומת הסיכוי שהוא יקלל?"
ד"ר טל ארבל, היסטוריונית וחוקרת של מדע וחברה במכון כהן באוניברסיטת תל אביב, אומרת מנגד כי אי אפשר לטעון שאומות או עמים מסוימים צייתנים יותר מעמים אחרים באופן מוחלט. "הראיתי נתונים מבוססי סקר על רמות ציות גבוהות יחסית להנחיות של משרד הבריאות בנקודת זמן מסוימת בישראל. זה עניין מאוד ספציפי, ויש לו הסברים סוציולוגיים והיסטוריים, וזה בטח לא מאפיין של עמים או תרבויות", היא אומרת. לדבריה, גם הקשר בין מעמדם של מומחים בחברה מסוימת לבין צייתנות אינו חד-משמעי או ברור. "צייתנות למה? בצפון קוריאה האזרחים מצייתים להנחיות השלטון כי אחרת ימצאו את עצמם במאסר או גרוע מזה. בישראל כמעט כל ההורים מצייתים לציווי לשלוח את ילדיהם לצבא, להרוג ולהיהרג. בשני המקרים אין שום קשר למומחיות", היא מסבירה.
אם כן, לדברי ארבל מדובר בשני דברים נפרדים: מידת הצייתנות ומעמד המומחיות. בנוגע לסוגיה האחרונה, ארבל אומרת כי בהחלט ניתן לזהות הבדלים במידה שבה אנשים נותנים אמון בבעלי מקצוע "שמחזיקים בידע מיוחד", כלומר מומחים. "זה משתנה בין חברות דמוקרטיות-ליברליות (שמסתמכות באופן גורף על מומחיות בקביעת מדיניות ובתהליכי קבלת החלטות פוליטיים) לחברות אוטוריטאריות, פופוליסטיות או מסורתיות יותר", היא אומרת, "אבל גם בין החברות מן הסוג הראשון יש הבדלים. למשל, בינינו לבין ארצות הברית או גרמניה. הסלידה מן האליטיזם לכאורה של מומחים, והאשמתם בזה שהם 'מנותקים' מהצרכים ומהדאגות של 'האנשים הקטנים' או גרוע מזה - מקדמים אינטרסים של תאגידים (למשל חברות התרופות) - אינה נרחבת בישראל כפי שהיא בארצות הברית".
ארבל אומרת כי בישראל למומחים "טכניים" (אנשי מדע ורפואה, מומחים בחקלאות ובכלכלה וכו') היה תמיד מעמד מיוחס. "ידע מתמחה נחשב חיוני לבניין האומה ופיתוח הארץ, ובן גוריון אימץ עמדה מוצהרת של שיתוף פעולה של השלטון עם המומחים והישענות עליהם", היא אומרת. אם חל שינוי לאורך השנים, לדבריה, "הוא חל אולי במידה שבה ידע מדעי וטכנולוגי - מושגים, טענות, צורות חשיבה ועובדות - נכנסו לסירקולציה בדיבור היומיומי והפכו לאמצעי בדיון הציבורי, לחלק מן האפיסטמולוגיה האזרחית". ובכל זאת, "זה לא אחיד. נראה שישראלים שאין להם השכלה מדעית פורמלית מרגישים בנוח לדבר כך על שאלות של בריאות, תורשה ודמוגרפיה אבל לא כל כך על זיהום אוויר ושינוי אקלים".
במילים אחרות, צייתנות ממאדים ומומחיות מנוגה. כל קשר מקרי בהחלט. באופן תיאורטי, בתרבות מסוימת מעמדם של המומחים עשוי להיות גבוה, אך הכאוס ישתולל ברחובות. תרבות אחרת עשויה להיות צייתנית אך נבערת. בזמן הקורונה נוצר מצב שבו שתי הסוגיות האלו נפגשות. אנו נושאים את עינינו אל המומחים, של ארצנו או של ארגון הבריאות העולמי, ובלי קשר מצייתים או לא מצייתים להנחיות של הרשויות. מה מכריע את הכף בעניין הזה? זו כבר שאלה שלאף אחד אין תשובה מלאה עבורה - רק השערות על טמפרמנטים כאלה ואחרים של עמים, ועל מערכת שלמה של נסיבות משתנות.
ובכל זאת, התבוננות סביב - וגם אחורה אל עבר ההיסטוריה - עלולה לתת לנו תשובה מסוימת, גם אם היא לא מושלמת. מספרטה של העת העתיקה ועד סינגפור של ימינו, אנו רואים שחינוך נוקשה ופיקוח כוחני הם שני אמצעים שעשויים לייצר תרבות עם אזרחים ממושמעים יותר. כאן משתלב גם העניין של אינדיבידואליות. קחו למשל את ספרטה של ימי קדם, הנחשבת לאחת התרבויות הצייתניות ביותר המוכרות לנו. כל הגברים התלבשו באופן זהה ושאפו למראה זהה - שיער ארוך וגולש, שאותו נהגו ככל הנראה לסרק בצוותא לפני הקרבות, כי הם סברו משום מה שזה יוצר רושם מאיים. בנוסף, רובם ככולם נהגו ללבוש בבד אדום וזהה, בלי קשר למעמדם הכלכלי. חוקרים מניחים שזה לא מקרי: הספרטנים רצו לשדר אחידות לא רק כלפי חוץ - כדי ליצור רושם שהם גוף אחד בלתי ניתן לשבירה - אלא ביקשו לשכנע בכך גם את עצמם. בפועל היו ביניהם הבדלי מעמדות ועוד איך - אך הם הדחיקו אותה לשולי התודעה והכחישו אותם מבחינה תרבותית. הספרטנים שיקרו לעצמם על מנת להגביר את מידת הציות שלהם. הספרטנים אולי נעלמו, אך לא הספרטניזם, ועד היום - צפון קוריאה היא דוגמה מעולה לכך - אנו רואים שאחידות וצייתנות הולכות יחד. במקביל, אפשר להציע בזהירות כי בחברה מגוונת ופלורליסטית יותר - או שסועה יותר ומבוזרת, תלוי את מי שואלים - אמירת ה"כן" מתחלפת בסקפטיות.
יש מי שדווקא בשל הסכנות הגלומות בציות העלו על נס את אי הציות. כזה היה למשל הפסיכואנליטיקן היהודי-גרמני אריך פרום, מהכותבים המשפיעים בתחום, שהדגיש את חשיבותו של המרד: מהחטא של אדם וחוה שהוביל לגירוש מגן העדן ועד לאי הציות של פרומתיאוס במיתולוגיה היוונית, שהתעקש להשיב את האש לבני האדם בניגוד לציווי של זאוס. המיתולוגיה וההיסטוריה רצופות מעשים שהובילו לעונש מצד אחד, אך כוננו את הציוויליזציה האנושית כפי שהיא מוכרת לנו. פרום והוגים נוספים טענו שכל חברה מוכרחה לגבש לעצמה קריטריונים מסוימים של ציות על פי צווי מצפונה - ובהתחשב בזהותו של המצווה.
בחזרה אלינו בימי הקורונה. יש רושם שבעניינים מסוימים לישראלים אין אמצע. קצוות יש ועוד איך. כשאנחנו משתכנעים בדחיפות של פעולה מסוימת, אנחנו עלולים לשקוע בהלך רוח שגובל בהיסטריה - ומסתגרים בבתינו עם קופסאות שימורים, מתכוננים לסכנת הכחדה ונעתרים לאמצעי פיקוח וריגול טכנולוגיים מהמתקדמים שיש. אנחנו אפילו מוכנים לוותר על ליל הסדר - הפריים-טיים של המשפחתיות - ולהסתפק בשיחת וידיאו נרגשת ומקוטעת בין צנצנות החזרת והחרוסת. רק שהנגיף לא יעמוד עלינו לכלותינו. ברגע שהסכנה מעט דועכת - גם תשומת הלב שלנו מתפוגגת. ההיסטריה מתחלפת באג'נדה ישראלית אחרת: לא לצאת פראייר. וכך, זמן קצר לאחר שנרשמה ירידה מסוימת במספר החולים, ובעקבותיה הקלה מסוימת בהגבלות - הפרצה קראה לבליינים, לחובבי החופים ולשופוהוליקים. על אף שברשויות ביקשו שוב ושוב לשמור על מצב ביניים - חזרה מתונה לפעילות תוך שמירה על מגבלות - נדמה שכבר היה מאוחר מדי. ימים יעידו אם ההתרופפות הזו עתידה להוביל לגל שני של תחלואה, אם אנו הישראלים סומכים מספיק על המומחים שלנו, ואם הצייתנות הבלתי שיטתית תעלה יפה או תגרור מחירים כבדים.
