הילה-חיה קורח, עכשיו גם שלפמן. על שם סבתא שלי, הלי חיה קורח, אמא של אבא, שנפטרה שנתיים לפני שנולדתי. מהסיפורים הבנתי הפסדתי בענק שלא זכיתי להכיר אותה. גדלתי בתל־אביב לאבא מהנדס בתעשייה האווירית ואמא מורה לחינוך מיוחד. שתי אחיות גדולות, טלי ושירה. ילדוּת תל־אביבית מאושרת. חזקה מאוד בצופים. מדריכה, מרכזת צעירה ובאמצע שנת הריכוז אחד הרשג”דים פרש והחלפתי גם אותו. לא הייתי סוררת, לא היה לי מרד גיל הנעורים. עודדו אותי כשקיבלתי ציונים טובים, עודדו אותי לקרוא ספרים ולחקור, היה לי מנוי בבית אריאלה. לאבא שלי יצאו שלוש בנות, והוא מהנדס תא טייס. כל החיים רק ניסה להלהיב אותנו על מטוסים וחלל, לא מאוד הלך לו. אבל יצאתי סקרנית.
עוד ראיונות עם אנשי תקשורת למנויים:
- שלי יחימוביץ': "לעמוד בראשות העבודה זה סיוט"
גל”צ זה לא היה משהו שבכלל חשבתי שאני יכולה להגיע אליו. כל החיים אני חזק בתסמונת המתחזה, בכל שלב שעברתי במיונים הייתי בטוחה שיעלו עליי, יגידו “תודה רבה, היה נחמד, שלום”. איכשהו לא עלו עליי.
במהלך הקורס מכינים כתבות. בכתבה שהכנתי סיפרתי על המחדל — השתמשתי במילה הזאת — שהיה לנו בטירונות: שלחו אותנו עם עוזי הביתה בלי שעברנו מטווח או איזו הכשרה. אחלה סיפור, נכון? וכולם מקשיבים בקשב רב, ואז רינו צרור אומר בסוף ההאזנה, “מי את בכלל שתקראי למשהו מחדל?” (נקרעת מצחוק) אז חשבתי הנה, עלו עליי. בקורס הזה למדתי הרבה צניעות.
האם אני עדיין בתסמונת המתחזה? בתקשורת, אני חושבת שהשנה האחרונה הייתה הראשונה שבה הרגשתי שאולי אני לא מתחזה, שאולי אני יודעת מה אני עושה. ברפואה אני עדיין לגמרי בתסמונת המתחזה, אבל את לא מסיימת לימודי רפואה או סטאז' ואת יודעת רפואה, זה מגיע אחר כך, אחרי המבחנים של ההתמחות. אז כשזה יקרה אולי אני ארגיש אחרת, כרגע אני מתחזה ביג־טיים.
סיימתי את גל"צ בידיעה - אפרופו מה שגדלתי עליו בבית - שתקשורת זה לא מקצוע. אחרי השחרור הלכתי למלצר בחומוסייה כדי לחסוך כסף לטיול הגדול. ואז עומר בן רובי שהיה מפקד הקורס שלי ובזמנו כתב תרבות בחדשות 10, עבר במקרה ליד החומוסייה וראה את האושר העילאי על פניי. יום אחרי הוא אמר שמחפשים מישהו להגיש פינת חדשות חוץ בתוכנית הבוקר של אברי גלעד ולינוי בר גפן, ואם אני רוצה שיכניס אותי לרשימה של האודישנים, והשאר היסטוריה.
אחר כך התחלתי לערוך חדשות ולהגיש מבזקים ואהבתי את זה. היו שמות בערוץ שהיו פונים אליהם אם היה משדר גדול, ולי לא נתנו להנחות את זה. הרגשתי שאני יכולה יותר ולא נותנים לי. כשהגיעה ההצעה מרשת להגיש את תוכנית הבוקר, מנכ”ל חדשות 10 דאז, ראודור בנזימן, לקח אותי לחדר ואמר, "שמעתי שקיבלת הצעה מחדשות 2, אני הייתי הולך על זה". ככה הבנתי שבערוץ 10 אין לי יותר מדי עתיד ועברתי. זה נתן לי את זריקת האומץ שהייתי צריכה. הייתה גם עורכת בכירה שלקחה אותי לשיחה ואמרה שאני עושה טעות, שמביאים אותי כדי להיות עציץ. שגורלי יהיה כגורל סיגל שחמון שעזבה את הכיסא ליד אברי בתוך שלושה שבועות.
הלכתי בלי ציפיות. בראש שלי זו עבודה סטודנטיאלית לזמן הלימודים. הייתי בת 23, למדתי מדעי המדינה ופסיכולוגיה, חשבתי ששם העתיד שלי, והתקשורת זה מה שמשלם לי בינתיים.
אברי מאוד יודע מה הוא רוצה ומה החזון שלו לגבי השידור. הסתדרתי איתו מאוד. אהבנו אחד את השנייה מאז פינת הבוקר שהגשתי אצלו. עם אברי למדתי שאי־אפשר לזייף עניין ואי־אפשר לזייף צחוק וידע. צריך באמת להתעניין, צריך באמת להקשיב למרואיין. למדתי ממנו גם שאני לא רוצה להיות נחרצת. הוא מאוד דעתן ואומר את מה שהוא מרגיש באותו הרגע, ושבוע אחרי זה הוא אומר דעה הפוכה ואנשים לא יכולים להתמודד עם זה שאדם משנה את דעתו.
לגבי סיפור קוסרא (ב־2017, בזמן שידור על עימות בכפר קוסרא בין מתנחלים לפלסטינים, גלעד אמר ש״לפעמים אין ברירה אלא להפגין נוכחות וגם נוכחות אלימה” — א”ב), זו אמירה שלו, לא אמירה שלי. אני חשבתי שהוא טועה ואמרתי לו את זה בשידור. אני לא יכולה לשלוט במילים שלו, אני יכולה להביע את דעתי. אמא שלי לימדה אותי שלא הולכים לישון כועסים ועוד באותו יום פתרנו את זה. היו לנו לאורך השנים הרבה חילוקי דעות. למדנו להסתדר טוב.
אברי זה אברי ואושרת (קוטלר) זו אושרת. והילה זו הילה. כל אחד אחראי למילותיו. אם אתה רוצה להילחם על האג'נדה שלך - זה אחלה. אבל זו בחירה שלך. האם אני נזהרת בדברים שלי? אני לא, אבל הגישה העיתונאית וגישת החיים שלי שונה. לא הייתי אומרת את הדברים שאושרת אומרת, אבל אני כן מתבטאת בדברים אחרים שמעצבנים אנשים. כל אחד והכפתורים שלו. הכפתורים שלי זה בעיקר נשים והטרדות מיניות.
היה לי דיון עם חברות, האם ילדות בנות 15 שהולכות למסיבה ומתחילות עם כדורגלנים עושות את זה מתוך רצון חופשי או לא. ודיברנו על עצמנו. אנחנו זוכרות איך כשהיינו בנות 15 ניסינו להיראות יותר מבוגרות ממה שאנחנו באמת והתחלנו עם בחורים יותר מבוגרים, וחשבנו שאנחנו בעניין ורצינו לשתף פעולה כדי שיאהבו אותנו. חשבנו שזה מתוך רצון חופשי ואנחנו מספיק בוגרות כדי להחליט על גופנו ועל רצוננו, אבל יש סיבות שיש חוק וגיל הסכמה.
כשהייתי בת 22, לגמרי בגיל ההסכמה, יצאתי עם חברים וכולנו היינו שיכורים מאוד. חבר של חבר היה שפוך ורצה לנהוג, אז הצעתי שיישן אצלי. לא הייתה לי כוונה לרגע שנשכב, או שנעשה משהו. באמצע הלילה הוא עבר מהספה בסלון למיטה שלי לנסות את מזלו. יש שיגידו, “סליחה, את הזמנת אותו לישון אצלך”, אבל זאת לא הייתה הכוונה שלי. נאלצתי ממש להדוף אותו בכוח. זאת הייתה התנסות מסוכנת, הרגשתי שאני בסיטואציה שאני לא רוצה להיות בה. אני הכנסתי אותו הביתה, בסדר, אבל לא רציתי לשכב איתו, והוא לא הבין את ה”לא” הזה, אחרי שמבחינתו כל הדרך הייתה רצופה ב”כן”. מצד אחד הייתי מספיק חזקה כדי להדוף אותו, וזה לקח כמה ניסיונות, אבל יום אחרי זה הייתי אכולת אשמה שהבאתי את זה על עצמי. בחוויה שלי זה היה כמעט — אני כמעט עברתי אונס כי אני הבאתי אותו אליי הביתה. אז האם זו אשמתי?
זה עולם מבלבל. את גדלה בדואליות: מצד אחד תהיי סופר-סקסית, ותתאפרי בגיל מוקדם ותהיי נחשקת, ומצד שני תשמרי על עצמך, ואל תיתני לכל אחד, וגם “את צריכה להיזהר” כי אם תהיי עם יותר מדי פרטנרים, את תיחשבי סחורה פגומה. כל החינוך למיניות של בנות, מגיל אפס, הוא פגום. זה עולם מאוד קשוח לנשים וגברים לא מבינים את זה. הם לא מבינים מה זה לרוץ בערב בפארק ולשמוע פתאום צעדים מאחורייך. אני הפסקתי לרוץ בשדות באזור כי זה מפחיד. גברים גם לא מבינים מה זה כשבראיון עבודה מישהו מסתכל עלייך ישר למחשוף.
בשבוע שעבר, ואני אישה חזקה, ובת 36, הייתי עם חולצה קצת פתוחה בגב, ואיזה מישהו שאני מכירה שנים, באמצע שיחה עם אנשים, הכניס לי את היד דרך החולצה. הערתי לו והוא אמר, “כן, אבל זה פשוט היה שם”. אם יש משהו אחד שאני מנסה ללמד את הבנות שלי זה שבכל רגע נתון ישאלו את עצמן אם זה מה שהן רוצות לעשות. אסור לנו לגדל בנות מרצות.
דרור ואני הכרנו בשידוך, לפני 12 שנה. בן דוד שלי למד איתו במכללה והביא אותו לארוחת שבת אצל דודים שלי, הדתיים. דודה שלי התאהבה בו ממבט ראשון ואמרה שהיא חייבת להכיר לי מישהו. זה לקח משהו כמו חצי שנה, עד שהסכמנו להיפגש. אני מאוד אוהבת את הדודה שלי, אבל מפה ועד לסמוך על שיקול הדעת שלה בבחורים?
יצאנו שלוש פעמים וחתכתי ממנו. בשבוע שבו יצאנו בפעם הראשונה פגשתי בבר מישהו שהיה החתיך של הצופים. הוא התקשר והציע שנצא ואמרתי לו, “שמע, אני בדיוק היום יוצאת לדייט עם מישהו”. הוא אמר, “סבבה, תצאי עם שנינו ואז תבחרי במי שאת רוצה”. יצאתי עם שניהם במקביל שבועיים והחלטתי לחתוך מדרור.
ביום שחתכתי, אישרתי את הבחור השני בפייסבוק ומי החבר המשותף שלנו? דרור. כשהבחור בא לאסוף אותי אמרתי לו, "דרור שלפמן, זה הבחור שבדיוק חתכתי ממנו בשבילך", והבחור אומר לי, "עשית טעות! את לא מבינה איזה בן אדם הוא". אחרי שני דייטים הוא ואני נפרדנו. המשכתי לשמור על קשר עם דרור, קבענו להיפגש ושלושה חודשים אחרי זה כבר עברנו לגור יחד.
דרור ואני מדברים מלא ועל הכל, ומקפידים לצאת ולשמור על הזוגיות שלנו. שישה שבועות אחרי שאורי נולד דרור חזר מהעבודה עם בייביסיטר ואמר שאנחנו יוצאים לסרט. יש לנו טקס שכל יום אחרי שהילדים הולכים לישון אנחנו יוצאים למרפסת עם כוס יין ומדברים על מה שהיה היום ורק אז הולכים לראות טלוויזיה.
כל השנים ההורים לחצו עליי ללמוד רפואה. אבל לא הרגשתי שזה בא ממני, אז הלכתי ללמוד דברים אחרים. ואז סבא יעקב התחיל להתאשפז יותר ויותר, וכשראיתי איך מטפלים בו משהו נדלק אצלי. היה בינינו קשר מיוחד. קברנו אותו ביום הולדת 30 שלי והוא חסר לי מאוד. טיפלו בו מאוד יפה, הוא גם שבר סטטיסטיקות, הבן אדם עישן שתי חפיסות ביום מגיל 13 ומת בגיל 92, אמנם מדלקת ריאות, אבל הוא היה אוקראיני קשוח.
כשדרור ואני היינו בירח דבש, באחת הנסיעות הארוכות על כבישים חוצי אמריקה, כשיוצא לך לחשוב על מה את הולכת לעשות עכשיו, הוא אמר, "תפסיקי לבלבל את המוח ולכי כבר ללמוד רפואה". שמתי את כל הז'יטונים על אוניברסיטת תל-אביב ואמרתי - ייצא, ייצא, ואם לא אז זה לא היה אמור לקרות. נכנסתי לרשימת המתנה, ואז עלינו על מטוס ונסענו לאלסקה. חצי שעה לפני הטיסה עשיתי שוב רפרש וראיתי שהתקבלתי וככה נסענו.
האם מטופלים מזהים אותי? לא ברמה של נועה קירל נכנסת לבית ספר תיכון. יש שיחה מביכה של חצי דקה, "יא, איך אני אוהבת אותך, אני רואה אותך בטלוויזיה", סלפי בזמן בדיקת דם, ואז בדיקה רקטלית כמו כולם (נקרעת).
שנים חשבתי שאני לא יכולה לעשות גם וגם כי המון אנשים אמרו לי שאני לא יכולה. שצריך לבחור. בשלוש השנים הראשונות ללימודים נכנסתי למיני-התקפי חרדה של "את לא יכולה לעשות את זה". ואז הבנתי שכל עוד אני יכולה אני אעשה, וברגע שאיאלץ לבחור, אבחר.
הייתי אמורה להתחיל התמחות ב־1 באפריל בגריאטריה, מחלקה פנימית ו' בבית חולים מאיר. בפברואר פנו אליי מרשת שאחליף את אודי סגל ב"לפני החדשות". מה פתאום, אני מתחילה התמחות. שנים לקח לי להגיע לפוזיציה של הגשת המהדורה בשבת - כל מה שרציתי מבחינת עניין וגם מבחינת לו”ז, מושלם להתמחות — ואין מצב שאני אומרת כן. ואז העורך של "לפני החדשות" עשה לי תרגיל. אמר, "בואי רק השבוע להחליף את אודי פעמיים". באתי והיה לי ממש כיף. התקשרתי למנהלת המחלקה, חששתי מאוד, הודעתי שאני דוחה את ההתמחות והיא קיבלה את זה באופן מושלם. אין לי ספק שאתחיל אותה מתישהו.
אני חושבת שהקורונה תשנה משהו לטווח הקצר. אני מקווה שזה יהיה אפקטיבי, שיעברו תקציבים למערכת הבריאות. על פניו נראה שכולם מודעים עכשיו לעובדה ש-26 שעות זה לא משך זמן סביר לתורנות. להגיד שזה ישפיע לטווח ארוך? לא יודעת. אחת הבעיות היא שהמערכת עובדת טוב למרות התנאים.
חוויתי כסטאז'רית את התורנות של ה־26 שעות. חוויתי את העייפות וראיתי את המתמחה ער וצריך להיות חד לא משנה באיזו שעה המטופל הגיע. ואם הייתה החייאה הוא היה צריך לתפקד בשיא הכוח. זה קשה. את רואה טעויות. אתה מצפה לקבל את הרפואה הכי טובה גם בשלוש לפנות בוקר, גם מרופא שראה טריליארד מטופלים, ולפעמים את יכולה לפספס משהו, לא בגלל שאת לא רופאה טובה, ולא בגלל שלא ישנת, אלא בגלל שאין מה לעשות, רופאים הם לא אלוהים, לפעמים יש פספוסים. ותוך כדי הם גם צריכים להיות נחמדים, וזה מאוד־מאוד קשה.
6 צפייה בגלריה
''כולם מודעים לעובדה ש-26 שעות זה לא משך סביר לתורנות. להגיד שזה ישפיע לטווח ארוך? לא יודעת''
(צילום: רועי עידן)
כולם מוחאים עכשיו כפיים במרפסות, אבל נראה אם הם ימשיכו למחוא כפיים גם כשהם יגיעו למיון ויקבלו את אותו יחס כי מה לעשות, יש שלושה מתמחים במיון עם שלושה סטאז'רים במקרה הטוב, ושלושה אחים וזה כוח האדם שיש. והכעס מופנה תמיד אל הצד המטפל. וגם זה רק כשאתה חולה. כשאתה בריא אף אחד לא חושב על בתי חולים, לא תצא להפגנות בשביל זה אם אתה בריא ובני המשפחה שלך, טפו־טפו. אף אחד לא רוצה לחשוב על זה.
למה גריאטריה? קודם כל, אני מאוד אוהבת זקנים. כל הגישה של "אוקיי, אז הוא בן 85, אפשר לוותר עליו", הולכת ונעלמת, כי יש מה לעשות. מספיק שיהיה את הרופא שהוא מספיק רגיש ויבין שאפשר להגיע לאריכות ימים באיכות חיים טובה. עם קשישים, 70 אחוז מהטיפול זה לדבר איתם, זה באמת להקשיב להם. כי הגוף בוגד בך, זה נורא אכזרי. אם רק יקשיבו, כבר אפשר לשנות להם את החיים באופן דרמטי, לתת להם עוד חמש שנים טובות.
בשבוע שעבר שידרנו כתבה על מלחמת בית־שאן בקיבוץ ניר דוד סביב נחל האסי. בבית־שאן אין שום נחל או תיירות, וההשקעה בהם הרבה יותר נמוכה. כמות התגובות הגזעניות שקיבלתי לטלפון שלי הייתה עצומה. אנשים טרחו לשלוח לי הודעות, מנימוקים ענייניים ללמה צריך להשאיר את המצב כמו שהוא עד ל"האוכלוסייה בבית־שאן הרבה פחות טובה מהאוכלוסייה בקיבוצים". השד הגזעני קפץ מהמגיבים חזק ויפה. לא האמנתי שזה עוד קיים ב־2020. זה שיעור בצניעות. גדלתי במקום סופר־ליברלי, מעולם לא בדקתי כמה מחבריי אשכנזים או מזרחים, לא חשבתי שזה אישיו. החבר הראשון שלי היה מאיר ביטון. חשבתי שזה משהו של העולם הישן, והופתעתי לגלות שזה חי ובועט.
יש לי שלושה ילדים: אורי, עלמה ורונה. לפני שאת אמא יש לך המון ציפיות של איזו אמא תהיי וכמה תהיי פעילה והזוגיות תהיה שוויונית והכל יהיה מושלם. ואז מגיעים החיים עצמם, והשנה הראשונה שהיא סופר־קשה ואף אחד לא מדבר איתך על זה. עינת נתן ואני החלטנו לעשות בפודקאסט שלנו, "אמא אמא", את השיחה שהאמהות עושות על הספסל. המטרה הייתה לדבר על הורות אמיתית. שנשים ישמעו שאת לא לבד. את הרי מרגישה נורא לבד בגלל כל התמונות ברשתות החברתיות של הילדים שמחייכים, וגם אם האוכל מפוזר זה תמיד נורא אסתטי.
יש את החברות שמעלות את היצירות של הילדים או את הארוחת צהריים המושקעת שהן הכינו, ואני רק חושבת על איך אני מתעכבת עוד חמש דקות כדי לא להוציא אותם מוקדם מדי מהצהרון בשביל לשבת חמש דקות באוטו לבד בשקט. את מרגישה אמא איומה. השארת אותם בגן 9,000 שעות, ואז את עוד רוצה עוד חמש דקות של שקט? אף אחד לא מדבר על הבוקר - צריך להספיק, לארגן, ולא מוצאים את הנעליים, ושעה אני מבקשת ממך ללבוש את החולצה, ותשבו לאכול, ואת מכינה אוכל והם רוצים אוכל אחר. כולם מציגים את ההורות המושלמת וזה מטריף.
הפודקאסט הפך אותי לאמא טובה יותר, ובעיקר קיבלתי את תחושת הנורמליות שכל כך חסרה. אני מוציאה את הילדים מוקדם, אוכלת איתם צהריים ואז הולכת לעבודה ל'לפני החדשות'. באידיאל שלי אני רוצה לבלות איתם. איפה? הם מגיעים מבית הספר, וכמה שאני רוצה להיות איתם בשעתיים שיש לי איתם, רק הקטנה עדיין שמה עליי. הגדולים יורדים לחדר משחקים שלהם וכשאני מעיזה בכלל לרדת לשם הם אומרים לי, "אמא, אנחנו במשחק פרטי" ודוחפים אותי החוצה.
הלוואי שתמיד אצליח לשלב. לקח לי הרבה זמן להשתיק עד הסוף את הקולות החיצוניים. אם מישהו אומר לך שאת לא יכולה, זה לא אומר שאת לא יכולה. וזה שלא עשו את זה לפנייך - גם לא אומר שאת לא יכולה. אולי יום אחד אלמד עוד משהו. אני מרגישה שנפלה בחלקי הזכות לזהות מה שאני אוהבת ולעשות אותו תוך כדי התעלמות ממכשולים ששמו לי בדרך או ששמתי לעצמי. הלוואי שזה ימשיך. אני קצת כמו הסרט 'יס מן' עם ג'ים קארי, לגמרי בזכות דרור. אני מתקשרת ואומרת לו, "הציעו לי לעשות את זה ואת זה, אני לא אעשה, נכון?" וזו תמיד אותה שיחה. דרור אומר, "למה שלא תעשי את זה?” ואז אני אומרת, "טוב נו" ואז אני עושה את זה ונורא נהנית.
פורסם לראשונה: 08:10, 26.06.20
