"לואיזה. איפה הסיר שלך? אין לך סיר!"
ניסיתי למיין את ארגזי הבגדים בחניה המקורה כשאמא הציצה פנימה ונאנחה. "מה הולך פה? את יודעת שאבא לא מצליח להגיע למכסחה עם כל הערימות שלך כאן”.
דווקא הזהרתי אותו לפני שדחסנו לשם את כל הארגזים, אבל הוא משך בכתפיו ואמר שיהיה בסדר. עכשיו ראיתי אותו מרחוק, יושב על כיסא נוח בתוך הדשא שצמח עד גובה המותניים בגינה הקטנה שלנו ופותח עוד פחית בירה. "נורא חבל", הוא מילמל ולגם.
"האיש הזה מתכונן לסגר כל החיים", היא אמרה כשהנחתי ארגז על ארגז. "יושב על התחת שתיים־עשרה שעות ביממה וקם רק לאכול. קדימה, ברנרד! הגיע הזמן לדפוק! על הרגליים!"
"את חייבת להפסיק לקרוא לזה ככה, אמא. ואני חייבת להשתתף? אני צריכה לסדר את הארגזים האלה."
"הטפלון היה שקט מדי בשבוע שעבר. אולי הפעם נשתמש בסיר לביצים עלומות ובכף מתכת. קדימה. לא נשאר הרבה זמן. את בסדר? את קצת חיוורת. יש לך חום?"
"אני בסדר."
היא הביטה בי בפקפוק, הסתובבה ונכנסה הביתה.
הסתכלתי על ששת הארגזים המלאים בגדי וינטג', השלל מהמכירה הפומבית שהבאתי הנה לפני כמעט חודשיים. גררתי את דלת החניה החורקת עד שהיא נסגרה והלכתי לחפש סיר רועש יותר.
הגעתי לאנגליה במרס, כמנהגי ארבע פעמים בשנה, כדי לחדש את מלאי בגדי הווינטג' לדוכן שלי, "דבש ועוקץ". בדרך כלל נשארתי ללון אצל אמא ואבא וחזרתי לניו־יורק כעבור שבוע, והבגדים הגיעו מאוחר יותר במכולה. "מוזר. חברת המשלוחים טוענת שאי־אפשר לשלוח את המכולה שלי”, אמרתי עכשיו להורי אחרי שבדקתי את המיילים. "יש איזה וירוס".
"תמיד יש איזה וירוס", אמר אבא. "זה יעבור. שמעתי שגם חזירים נדבקים בזה, ואני לא רואה שהם נכנסים ללחץ".
"שלא תעזי לחזור לניו יורק ולהשאיר את כל הארגזים האלה בחניה", אמרה אמא.
"בארגז הזה יש בגדים של שאנל", אמרתי. "יותר הגיוני שאקנה לו כרטיס למחלקה הראשונה ואשלח אותו הביתה לפנַי".
ישבתי על הטלפון עם חברת התעופה, חיכיתי שיחליפו לי כרטיס ותהיתי בפעם החמש־עשרה למה אף אחד לא עונה.
ואז התחיל הסגר.
והעולם נעצר.
פדי, חבר של אבא מהמועדון, שהכיר מישהו שהכיר מישהו בשירות הציבורי, אמר שזה ייקח שבועיים־שלושה גג. התקשרתי לבנות בהיכל הווינטג', ביקשתי שיסגרו את הדוכן שלי והבטחתי שאחזור בקרוב. הזמנתי באינטרנט מצרכים בשביל סם, והוא אמר שאין טעם שאתאמץ לחזור בהקדם כי ממילא יכניסו אותי לבידוד. "זה אמור להימשך שבועיים. עדיף שתישארי אצל ההורים שלך ולא תיתקעי כאן לבד בבית".
שמחתי שהבאתי איתי את דין מרטין (הוא זקן, ולא רציתי שיישאר לבד ליותר מיומיים). הוא שכב ונחר בסלסילה לרגלי כשהתקשרתי ללקוחות הקבועים שלי והסברתי שטסתי למסע קניות ושאחזור בקרוב עם מלאי חדש.
"אלוהים, איזה כלב מכוער", אמר אבא בהתפעלות, כדרכו תמיד כשנכנס וראה אותו. "בטוח לוקח מדליית זהב באולימפיאדת המכוערים".
"ששש", אמרתי כרגיל וסתמתי את אוזניו הרכות של דין מרטין. "אתה תפגע ברגשותיו".
"הוא פוגע ברגשותי בכל פעם שהוא מפליץ, ואני לא מתלונן".
"כולנו יודעים שזה לא הכלב, ברנרד". אמרה אמא.
בחלוף השבועות התקדמתי ממצב של בהלה עיוורת לחרדה, לאי־שקט ואז לזעם, עד שהגעתי לסוג של השלמה. כמו שלבי האבל של קובלר־רוס, רק עם ארבע ארוחות עתירות פחמימות ביום ואמא שמרססת חומר חיטוי על כל דבר שזז. אפילו בתוך הבית.
הורי דווקא עמדו בזה יפה בהתחלה, חמקו באלגנטיות מהולכי רגל, ומראה כוכבי הטלוויזיה החיוורים, שהופיעו כעת ללא איפור מקצועי, שעשע אותם. "ראית מה סופי ראוורת עשתה לשיער שלה? היא רק הולכת ומשתבחת. מעניין באיזה מסלסל היא משתמשת".
"אצל החזאי דווקא רואים שורשים אפורים". טען אבא. "נראה כאילו הוא מרח על עצמו משחת נעליים".
אמא ואני עשינו כושר מדי בוקר בסלון עם ג'ו ויקס בטלוויזיה, צחקנו והזענו והשתדלנו לא להתרסק על שולחן הקפה. קיטרנו כששמענו את העדכונים הליליים מטעם הממשלה ברדיו, ואמא תקפה בקטריות בלתי־נראות, שאולי הצליחו להתגנב הביתה, בערנות ובאכזריות של רוצח שכיר, ניקתה באקונומיקה כל ידית ולולאת וילון, ואפילו את הכפות של דין מרטין, ומדדה לנו חום שלוש פעמים ביום. הבית מעולם לא היה נקי יותר. פעמיים היא ניסתה להחליף לי מצעים עוד לפני שהתעוררתי.
מדי ערב דיברנו עם טְרינה בזום, וכשניסיתי לדבר עם ליילה, הבת שלה ושל אדי, היא הדביקה נשיקות למסך, ואמא ניקתה אותו במגבון לח. טרינה פתחה קובץ אקסל שבו השוותה מדי יום את מספרי המתים והמאושפזים במדינות השונות ובתוך כך לעגה לתיאוריות הקונספירציה שאמא ציטטה מפייסבוק. "לא, אמא, אילומינטי לא הפיצו את הווירוס דרך מזגנים. ולגרגר אקונומיקה זה לא רעיון טוב". היא ואדי השקיעו כל כך הרבה זמן ומאמץ בלמידה הביתית של תום, עד שהמורים שלו ביקשו שיאטו את הקצב כי הוא מקדים את כל הכיתה. מיומנויות האוריינות של ליילה בגיל שלוש עברו זה מכבר את אלה של אבא.
מדי שבוע נסעתי לסופרמרקט ועמדתי בתור, צייתנית ומיוזעת תחת מסכת הנצנצים הוורודה (לפחות את החוש לאופנה לא איבדתי). הנדתי בראשי לעבר אנשים שחשדתי שהם שכנים שלנו והדפתי גברים בגיל העמידה שהתנגשו בי, כאילו השתתפנו במשחק תזזיתי במיוחד של מכוניות מתנגשות. התהדרתי בהישגי כמו בשלל מלחמה: "תראו! קמח לבן! ותה איכותי! זאת היתה האריזה האחרונה ונאלצתי להשתעל ממש חזק כדי לגרש את האישה ההיא מהמעבר".
מדי יום חמישי עמדנו ומחאנו כפיים מחוץ לדלת וציינו כמה נחמד שכל השכנים מדברים. אמא הכניסה לנו מרפק כדי שלא נפסיק למחוא, עד שנופפנו בגפיים כמו אריות ים מותשים.
"לא ניתן לשיבון ממספר 42 תירוץ להגיד שאנחנו לא תומכים בצוותי הרפואה", היא סיננה.
"אמא. את דופקת על מכסה, מחלקת עוגיות בטיפול נמרץ ולובשת סינר שרקום עליו באהבה לצוותי הרפואה. נראה לי שהיא הבינה את המסר".
עשינו את זה שמונה ימי חמישי ברצף. אמרתי לעצמי שזאת הפוגה קטנה והזויה מהחיים ושבקרוב מאוד אתאחד עם סם. אחזור לחיים האמיתיים שלי. בינתיים כדאי שאנסה ליהנות מהזמן הפנוי עם אמא ואבא ולא אעשה עניין מכך שהבית קטן, ושאם בטעות אני מפליצה בקול, אבא מריע לי.
אבל למען האמת זאת היתה העמדת פנים שנועדה לרומם את מצב הרוח הכללי. ההורים שלי שקעו במעין קיפאון. אמא ואני הפסקנו להתעמל כשאשתו היפה של ג'ו ויקס השתלטה על המסך והודינו שכשאנחנו צופות בה אנחנו מרגישות כמו שתי בטטות. אבא לא עשה דבר מלבד לצפות בטלוויזיה או לשבת בכיסא הנוח בגינה המוזנחת. הוא התגעגע לחבריו במועדון ולא נהנה לדבר איתם בטלפון או במחשב, אז הוא פשוט ישב וקיטר על מצב העולם, כפי שאמא ניסחה זאת. אני טיילתי עם דין מרטין ברחובות ילדותי, והוא נראה מיואש לא פחות ממני (אם כי יש לציין שהוא תמיד נראה ככה). שוטטתי באינסטגרם והתפעלתי מכיכרות של לחם בננה, משקיעות מטושטשות ומגופים חטובים בביקיני; שכבתי במיטה, התפלאתי ששוב הגיעה השעה ארבע אחר הצהריים וניסיתי לשרוד עד סוף היום.
מדי יום בדקתי את הטלפון מאה חמישים ושמונה פעמים, בתקווה שסם שלח לי הודעה. עקבתי בכפייתיות אחרי הנתונים מאמריקה. אם הוא לא התקשר כל שתיים־עשרה שעות בדיוק, הייתי בטוחה שהוא מת. לבסוף הפסקתי להקשיב לחדשות כי הן רק הגבירו את החרדה שלי מפני העתיד. לפעמים הרגשתי שאני חיה רק בזכות השיחות שלנו.
אני מתגעגע אלייך.
אני מתגעגעת אליך.
גם אני מתגעגע אלייך.
לפעמים היתה לי הרגשה שזה כל מה שאנחנו אומרים.
3 צפייה בגלריה
(צילום: shutterstock)
התגעגעתי אל סם כאילו כרתו לי איבר חיוני. כשעצמתי עיניים יכולתי לדמיין שאני מתרפקת עליו, ראשי על חזהו, רגלי תלויה על רגלו, זרועו עוטפת אותי ומצמידה אותי אליו. התגעגעתי לימי ראשון בבוקר בדיינר בכיכר קולומבוס, ליציאות של יום שישי ולטיולים בגן הבוטני בפארק פרוספקט. התגעגעתי לבדיחות המטופשות שלנו ולבגדים המעורבבים בסל הכביסה, לדמותו המחכה לי מחוץ לחנות על האופנוע כשסיים את המשמרת מוקדם.
בכל בוקר, כשהתעוררתי, שלחתי אליו יד, וכשקלטתי שהוא לא שם הרגשתי כאילו נפערה לפני תהום ואני צריכה לקפוץ מעליה רק כדי להתחיל את היום.
"אני מרגישה שזה לעולם לא ייגמר", אמרתי בשיחה האחרונה שלנו. לא היה לי שום דבר מיוחד לספר לו. את הדברים שהוא היה יכול לספר לי — שיחות החירום, ההחלפה הבלתי־פוסקת של חליפות מגן, התשישות, המוות, החמצן, הסירנות, הסירנות, הסירנות — הוא לא רצה לספר.
"את יודעת מה אומרים מטפסי הרים?" הוא שאל כעבור רגע. "אל תסתכלו למעלה. תסתכלו רק על הרגליים. נתקדם צעד־צעד, לוּ, עד שנגיע לישורת האחרונה".
השתדלתי לא להתלונן. הוא התמודד מדי יום ביומו עם שאלות של חיים ומוות. אני התמודדתי עם העובדה שאבא אכל את השוקולדים ששמרתי בארון שמעל הכיריים.
"תשמור על עצמך", לחשתי וחזרתי על כך ביני לביני בכל פעם שניתקנו, מחשש לעין הרע.
@@@
בוקר אחד בשבוע התשיעי התעוררתי ומצאתי מייל ששלחה לי לידיה מהיכל הווינטג'. חשבתי שהיא מתעניינת בשמלה כלשהי - לפעמים מכרנו זו את הסחורה של זו - אבל רוח הדברים היתה שונה וקודרת למדי.
בעל הבית אומר שהוא לא יכול להוזיל את שכר הדירה. אנחנו מנהלים משא ומתן כבר כמה ימים, אבל בשורה התחתונה נראה לי שנצטרך לסגור. במקרה הטוב נמכור רק אונליין. אני ממש מצטערת אבל אין ברירה. גם ככה אנחנו בקושי מרוויחות.
אולי נפתח יחד חנות מקוונת?
תשמרי על עצמך, מותק. מתגעגעים אלייך.
לידיה XXX
חששתי מפני האפשרות הזאת כבר כמה שבועות, אבל כשקראתי את המכתב לא האמנתי למראה עיני. המילים הדהדו בראשי, שנשמט אל תוך ידַי.
זהו. העסק שלי איננו, ועם משכורת אחת לא נוכל לשלם שכר דירה. כל מה שתכננתי, כל העבודה הקשה שלי בחמש השנים האחרונות - הכול קרס.
"את בסדר, חומד?" שאלה אמא כשסוף־סוף ירדתי. "את נורא חיוורת".
היא הניחה יד על המצח שלי. מפלס ההיפוכונדריה בבית הרקיע שחקים. אחרי כל שיעול, עיטוש או רמז לעייפות, אחד הדיירים צעק קורונה! ונסוג מיד למרחק בטוח. והכי נורא היה שדמיַינו כל מיני תסמינים. יש לי בחילה? אין ספק שזאת בחילה. ולמה כואב לי בריאה?
"סתם עייפות", אמרתי והתיישבתי ליד השולחן. מעולם לא הייתי עייפה כל כך. קראתי שבמצב של מגיפה, האמיגדלה מעוררת בנו דחף לברוח כאילו מאיים עלינו דוב או משהו כזה. כשהדוב לא נראה בשטח, המוח מתעייף עוד יותר. ניסיתי להסביר את זה לטרינה בזום יום קודם לכן, והיא ציינה שאין שום דוב, ובמקרה שלי כנראה אין אפילו אמיגדלה. נאלצתי להזכיר לה ששרדתי נפילה מבניין כדי שתסתום את הפה, ואמא התערבה ואמרה: בנות כמה אתן, שתיים־עשרה?
לא הייתי מסוגלת לספר לה על המייל של לידיה.
"אני פשוט לא ישנה טוב. יהיה בסדר," אמרתי. אמא נעצה בי מבט שאמהות נועצות כשהן לא מאמינות לאף מילה שאת אומרת ומתכננות לשאוב את המידע ברגע שתוכנית האירוח האהובה עליהן תיגמר. לבסוף היא חזרה למרֵק ולאבּק ולקרצף.
באותו לילה, בסקייפ, שיתפתי את סם בהתפתחויות והיה לי מאוד לא נעים, כי הוא היה מוקף חדשות רעות כל היום.
"אולי תמצאי אאוטלט אחר", הוא אמר ושפשף את פניו. הוא נראה הרוג.
"במנהטן? מי בכלל תרצה ללבוש בגדים יד שנייה אחרי הקורונה? בטח תצא הנחיה חדשה שצריך להרתיח כל בגד לפני המכירה".
"את לא יכולה לדעת".
"ואיך נשלם שכר דירה?"
"יש לנו חסכונות".
"לא מספיק".
"אולי נדאג לזה כשניפגש...?"
"סליחה. אני פשוט... עצובה. כאילו הכול נגמר ואפילו לא הספקתי להיפרד".
"לא הכול נגמר. אנחנו בסדר, לא? לכל היותר זה יאלץ אותנו לקבל החלטות".
כנראה שידרתי פקפוק.
"הכול משתנה, לו. אולי הגיע הזמן שגם אנחנו נשתנה".
לדברי אחותי, סם ואני היינו אלופי העולם בחוסר החלטיות ודחיינים כרוניים. מדי פעם העלינו את האפשרות שנחזור לבריטניה - התגעגענו למשפחות שלנו וסם רצה לגור בבית משלו, לא בדירה קטנטונת עם שכר דירה מופקע. אבל לא הצלחנו לקום ולעזוב. דיברנו על האפשרות שנקים משפחה - ההיריון של אדי עורר בי מחשבות, וכמו שאבא ניסח את זה (לעתים קרובות מדי), אני לא נעשית צעירה יותר. אמא ואבא ואני צפינו בילדים שמשתוללים על המסך, וכשאמא אמרה בדמעות שהיא מפסידה את הילדוּת שלהם, הרגשתי דקירה של עצב כי עם כל חודש שחלף בסגר, החמצתי עוד הזדמנות עם סם. הבטחנו אחד לשני שנדבר על זה כשאחזור. או כשהוא יהיה פחות עייף אחרי משמרות. נפנה מקום בלוח הזמנים, נשב ונתכנן הכול. אבל איכשהו, כשזה הגיע לשיחה הגורלית - איפה נגור, אם נתחתן, מה יהיה עם העסק שלי - אף פעם לא הרגשנו מוכנים או בוגרים מספיק כדי לנהל אותה.
למען האמת, כשלא הייתי עם סם בכלל לא ידעתי מה אני רוצה.
"כשאני אחזור", אמרתי.
"אנחנו יכולים לדבר על זה עכשיו, אבל..."
"אתה עייף. זה לא הזמן המתאים".
הוא מחה את עיניו ואני רק רציתי לחבק אותו.
"אני מתגעגעת אליך".
"אני מתגעגע אלייך יותר".
"זה בלתי־אפשרי".
הוא חייך ולרגע הרגשתי השתפרה, כמו תמיד. אבל כשניתקנו גיליתי שהעיניים שלי מלאות דמעות.
× × ×
ראיתי אותו כשעמדתי בתור לסופרמרקט. עמדנו עם מסיכות על הפנים, איש־איש על הסימן שלו, במרווח של שני מטרים. התקדמנו סימן אחר סימן ונעצנו עיניים בכל מי שהעז לעשות צעד מיותר, כשקלטתי פתאום שהגבר שעומד במרחק שלושה סימנים ממני נראה לי מוכר. הכרס שלו השתפלה מעל מכנסי טרנינג, ופלג הגוף העליון היה כפוף בלאות מעל עגלת שלישייה, ששלושה פעוטות נרגנים צווחו בה והכו זה את זה בבקבוקי חלב ריקים.
צמצמתי את עיני והוא הוריד את המסיכה.
"...פטריק?" אמרתי ולטשתי בו מבט.
"לו!" הוא אמר. שני האנשים שחצצו בינינו התרחקו, כנראה מחשש שנדביק אותם.
"אתה... אתה נראה... וואו. הם... שלך?"
הוא הצליח להעלות חיוך על פניו. "כן! שלושתם! זה... נפלא להיות אבא. פשוט... נפלא. הדבר הכי טוב שעשיתי. האישה רצתה קצת חופש אחרי הצהריים אז לקחתי אותם איתי".
"חשבתי שאסור לקחת ילדים לסופרמרקט".
"אה, אני משאיר אותם בחוץ. אף אחד לא לוקח אותם".
הוא נעץ בהם מבט וחזר מתחת לאפו, "אף אחד לא לוקח אותם".
"מדהים! מה שלום ההורים שלך?"
"בסדר", הוא אמר ושפשף את עיניו. "כולם בסדר. החיים טובים. זאת אומרת, אין לי זמן להתאמן ואני כבר לא כל כך בכושר, אבל... את יודעת. אני אחזור לאיש הברזל מהר מאוד".
"ברור".
הסטתי את עיני מהכרס שלו בדיפלומטיות. בהינו זה בזה, כיאה לשני אנשים שפעם היו יחד ועכשיו לא מבינים מה חיבר ביניהם בכלל.
"אז... את עוד גרה בניו יורק?"
"כן. נתקעתי כאן בגלל הסגר עד ש..."
"...יחדשו את הטיסות".
"כן".
"כן. תקופה משונה... תקופה משונה".
לא רק שהוא לא נראה כמו פטריק, אלא הוא נראה כמו מישהו שבלע את פטריק. בעודי מנסה לעכל את הגרסה החדשה של ארוסי לשעבר, הוא אמר: "חבל על מר טריינר".
הרמתי את עיני.
"לא שמעת? הוא מת. בסוף השבוע שעבר".
הכול נעצר.
"מה?"
"מר טריינר".
לא שמעתי טוב בגלל הצלצול באוזניים.
"את יודעת, אבא של ויל".
כשהמשכתי לבהות בו הוא הוסיף: "קראתי בגיליון האחרון של ה'סטורטפולד ריקורדר'. קורונה. פרסמו מודעת אבל".
"אבל - אבל יש לו ילד קטן".
"אני יודע. בן שש. זה נורא עצוב. אבל הוא היה זקן. כנראה לא נזהר מספיק".
הסתובבתי והתרחקתי לפני שהוא יגיד עוד משהו. לא ידעתי לאן אני הולכת, אבל נתקפתי בחילה והרגשתי שאני חייבת לצאת מהתור. כשחציתי את החניון בתוך עננה של הלם, שמעתי אותו צועק מרחוק, "טוב לראות אותך!"
מר טריינר היה האדם הראשון שהכרתי שמת מקורונה. עד עכשיו הנגיף היה בשבילי דבר מופשט; מפלצת מטושטשת באופק. אבל מר טריינר? נזכרתי כמה אדיב הוא היה כשעבדתי אצלו. כמה עדין הוא היה עם ויל. כאב לי נורא על גברת טריינר, למרות הגירושים. חשבתי על לילי. בקושי דיברנו השנה, ופתאום לבי יצא אליה. אחד החיבורים הבודדים שלה לאביה נגדע. המחלה הזאת אמיתית.
הכול השתנה.
ניסיתי להתקשר לסם שלוש פעמים באותו ערב, אבל הוא לא ענה והבהלה הלכה וגאתה בי. מילאתי אמבט ובכיתי כשהמים זרמו, כדי שהורי לא ישמעו. פתאום הרגשתי כאילו כל הדברים הטובים שהרכיבו את חיי, כל הדברים המובנים מאליהם, נעלמו כמו בועות סבון. הכנסתי את הראש מתחת למים ולראשונה תהיתי אם חיי - או החיים בכלל - יחזרו אי־פעם למסלולם.
לא הצלחתי להתנער מהעננה שירדה עלי. הפסקתי להקשיב לחדשות כי לא יכולתי לשאת את סבלם של אחרים. הסתתרתי בחדרי, הצטנפתי עם דין מרטין ורציתי רק לישון עד שזה ייגמר. לא היה לי כוח לענות למיילים שקשורים לעבודה. חשבתי שלעולם לא אבלה עוד עם הבנות בהיכל הווינטג', לא נתפעל יחד מהתפרים בסרבל של אוסי קלרק ולא נלבש מעילים אפגניים משנות השבעים שעדיין מריחים כמו מעילים אפגניים משנות השבעים. התאבלתי על חיי החלומיים. הכול התפורר. הכול ירד לטמיון.
אמא חלפה על פני הדלת מתנשמת ומתנשפת, והתרעמתי על כך שאין שום פרטיות בבית הזה. הרשתות החברתיות הוצפו בגילויי חרדה ובלחמי מחמצת, אז הפסקתי להיכנס גם אליהן.
טרינה שלחה לי כמה הודעות ואמרה שאמא דואגת לי. אמא הגישה לי תה ואמרה שאתקשר לטרינה כי היא דואגת לי. אבא דפק בדלת לבדוק אם נשארו שוקולדים. "אני לא אוהב ללכת לסופר בעצמי. זה עושה לי צמרמורת".
סם שלח לי שתי הודעות. מצטער. המון לחץ. אתקשר כשאוכל. אוהב אותך XX
עברתי על כל התמונות שלו בטלפון, על תמונות שלנו יחד, צוחקים בעולם אחר, כי חששתי שאני מתחילה לשכוח איך הוא נראה. ברגעי השפל תהיתי אם אי־פעם אראה אותו שוב. אולי הוא יידבק וימות הרחק מכולם, מוקף פרצופים במסיכות ומשקפי מגן? הוא מסוג האנשים שמעדיפים את טובת הזולת על טובתם האישית. מסוג האנשים שייתנו למישהו את המסיכה שלהם או יחבקו חולה על ערש דווי. הצטערתי שקראתי על אנשים בריאים שנדבקו ומתו בתוך ימים ספורים. כשנזכרתי בהם נתקפתי בחילה ונאלצתי להצמיד את הברכיים לחזה ולעצום עיניים בחוזקה עד שהיא עברה. ואז שוב נרדמתי.
באחד הימים המוזרים, הזוחלים האלה, אמא נכנסה לחדרי עם ערימת כביסה, הפילה אותה על שידת המגירות ואמרה: "קדימה. את צריכה לקום".
כיסיתי את ראשי בשמיכה ומלמלתי.
"לא יכולה. אני לא מרגישה טוב".
"את פשוט מדוכדכת. זה לא אותו דבר".
"אני עייפה מדי".
"קומי. יום חמישי. ערב. הגיע הזמן לדפוק".
"אוי, אמא, לא אכפת לי מה השכנים חושבים". ההורים שלי התחילו לעלות לי על העצבים.
אמא הסיטה את הווילונות והזעיפה פנים כשראתה את אוסף הספלים על שולחן הלילה שלי.
"זה לא קשור לשכנים. אנחנו מביעים תמיכה באנשים שפועלים למעננו. אנשים כמו סם שלך. הרי לא מבקשים מאיתנו לעשות הרבה חוץ מלשבת על התחת. קדימה. קומי!"
"לא יכולה..." התחלתי לבכות. "העסק שלי הלך. הבנות לא עומדות בתשלומים וכולנו מושבתות. זה נגמר, אמא. הכול נגמר".
היא עמדה לרגלי המיטה וחיכתה שאפסיק לייבב. לא יכולתי להפסיק ולא הבנתי מה עובר עלי.
"אני מצטערת, חומד", היא אמרה לבסוף. "זה קשה. אני יודעת כמה העסק חשוב לך". היא נשפה אוויר. "לכולם קשה עכשיו".
היא אחזה בידי ומעכה אותה. כשמשכתי באף, היא תלשה מעלי את השמיכה והשליכה אותה על הרצפה. "עכשיו קומי! ושימי קצת ליפסטיק וסומק. ותסתרקי. את נראית כמו סוף שבוע גשום".
× × ×
הצלחתי לצאת בדקה לשמונה ומצמצתי באור הערב הזר. אמא עמדה ליד השער, ואילו אבא ואני מחאנו בלאות כפיים מאחוריה. אמא הכתה במרית על מחבת נחושת שצחצחה במיוחד לשם כך ("קרול לא תוכל להגיד שאני לא יודעת להשתמש בצמר פלדה") ודין מרטין נבח, כמדי יום חמישי, בגלל הרעש.
פתאום המחווה הזאת נראתה לי חסרת משמעות. למי אכפת בכלל, מלבד השחצנים ברשתות החברתיות? הקשבתי לתרועות ולצופרים ולדפיקות ולגברת פיצוויליאם, שניגנה בחמת חלילים בתקווה שמישהו יעלה אותה ליוטיוב. מעת לעת הצצתי בשעון ובדקתי כמה זמן עוד אצטרך לעמוד שם.
ואז הבחנתי בילדים.
בכלל שכחתי שיש ילדים ברחוב שלנו. אף אחד כבר לא שיחק בחוץ. שום קטנוע לא חלף על פני הדלת, שום כדורגל לא נחת בגינה הקדמית. איש לא שיחק ברחוב כבר שבועות.
שני ילדים חיוורים ועייפים עמדו בגינת הבית ממול והביטו בהוריהם בחרדה. הם נראים עוד יותר אומללים ממני, חשבתי.
אמא עקבה אחרי מבטי. "מסכנים קטנים. הם בטח מטפסים על הקירות. לרובנו יש לפחות איזה גינה קטנטונת. לאלה שגרים בדירות אין אפילו את זה".
הפנים שלהם נשארו איתי כשסגרתי את הדלת. בערב ישבתי על הספה, מעוכה בין אמא ואבא, וצפיתי במשפחות של כוכבי ריאליטי שצופות במשפחות אחרות של כוכבי ריאליטי. תהיתי איך מרגיש ילד בן שבע שתקוע בין ארבעה קירות, עשרים וארבע שעות ביממה, במשך חודשים. כשאנחנו היינו ילדים שוטטנו ברחובות ברגל או באופניים כמו להקת חיות פרא; הצבנו זה לזה אתגרים כמו להכניס ידיים לקן צרעות או לקפוץ מאיזה גג. מה שזכרתי יותר מכול מילדותי היה החופש. לא מפלצת חסרת צורה שנועלת אותנו בבית כמו אסירים ומאיימת להרוג את סבא וסבתא אם רק נחבק אותם.
בלילה לא הצלחתי לישון. באחת ורבע התעטפתי בחלוק וירדתי לחניה. הרחוב היה דומם ושמעתי כל תנועה של ציפור על העצים. הרמתי את דלת החניה החורקת, הדלקתי את נורת הפלואורסצנט המרצדת, לטשתי מבט בששת הארגזים הענקיים של בגדי וינטג' אבודים וחשבתי.
3 צפייה בגלריה
(צילום: shutterstock)
למחרת כתבתי בקבוצת הווטסאפ השכונתית (היא נפתחה במטרה לסייע למבודדים בקניית מצרכים, אבל לאחרונה הופיעו בה רק תלונות על חניה או על רעש והלשנות בסגנון השטאזי מי ביקר את מי בחצר האחורית).
תספרו לי מי הדמות האהובה עליכם מספר או מסדרת טלוויזיה, תגידו בני כמה אתם, ואני אכין לכם תחפושת לקראת ההצדעה של השבוע הבא. חינם אין כסף.
לואיזה קלרק מרנפרו רוד 17
(חנות הבגדים "דבש ועוקץ")
במשך יום שלם לא קרה דבר. תהיתי אם אנשים חשבו שזאת מתיחה, או סתם החליטו שאני תימהונית. אבל בשש בערב הטלפון צפצף כשהתקבלה הודעת ווטסאפ חדשה.
אם זאת הגברת ממול, אני אשמח להיות אלזה מ"פרוזן". אני בת שמונה. אחי אוהב את איפה אפי. הוא בן חמש.
מישל רודמן. מס' 14.
"אמא, את מכירה את מישל רודמן?"
"בטח! ילדונת מתוקה. שיער ג'ינג'י מהמם".
"היא רוצה להיות נסיכה. אני אכין לה תחפושת".
"איזה יופי". היא קימטה את מצחה. "אני רק מזהירה אותך שהיא... אוהבת לאכול. אל תתפרי משהו... קטן מדי".
"הבנתי".
חציתי את הכביש, צלצלתי בפעמון של מספר 14 וביקשתי מאמה של מישל רודמן שתבקש ממנה לעמוד בחלון כדי שאוכל להעריך את המידות שלה. הילדה חייכה אלי בביישנות מאחורי החלון ואחיה קפץ וחרץ לי לשון, עד שזקרתי לעברם אגודל וחזרתי הביתה.
תפרתי כל אחר הצהריים. פשפשתי בארגזי הבגדים שבחניה עד שמצאתי חלוק סאטן תכול ועיטרתי אותו בתחרה של וילון. התחפושת של אפי היתה קצת יותר מסובכת, אבל מצאתי טישרט מתאימה וגזרתי אותה בצדדים. הכנתי פונפון מכדור צמר ופיסת קרטון ותפרתי אותו לכובע צמר ישן של תום. הראיתי לאמא את התוצר המוגמר והיא מחאה כפיים.
"הם ימותו על זה, לואיזה. באמת יש לך ידי זהב".
וחשוב מזה, העברתי יום שלם בלי מאמץ. הייתי שקועה כל כך בעבודה עד שבקושי הספקתי לדאוג לשארית חיי. בלילה ישנתי ברצף עשר שעות וחצי.
למחרת הגיעה הודעה ממספר 27.
את יכולה בבקשה לתפור לי תחפושת? אני בן תשע ורוצה להיות לורד וולדמורט.
זה היה קל. מצאתי פיג'מה ירוקה מטונפת, תפרתי לה אמרות חדשות והוספתי צווארון מתאים. את מלאכת האיפור והסרת האף השארתי להורים שלו.
שטף ההזמנות הלך וגבר. קיבלתי הזמנות לבילבי, לרו פול, לבת הים הקטנה (את השיער הכנתי מצמר כתום תפור לסרט) ולליירה מ"חומריו האפלים". היה נחמד לקום בבוקר בתחושה שיש לי משימה וללכת לישון בידיעה שמילאתי אותה. אמא הוציאה את מכונת התפירה והתחילה לעזור לי. היא סרגה צעיף של הארי פוטר וחיפשה בגדי גוף ישנים בשביל באטמן. היא מצאה כותונת לילה ישנה של סבא שאפשר לתפור ממנה תחפושת, ושתינו עמדנו ליד המגירה הפתוחה ולטשנו מבט בבד הרך שבידיה.
"אני שמחה שהוא לא רואה את זה", אמרה אמא וקיפלה את הכותונת בעדינות.
"גם אני".
נתתי לה חיבוק קצר ופתאום היה לי מוזר לגעת באדם אחר.
× × ×
בבוקר יום חמישי צעדנו אמא ואני לכל אורך רנפרו רוד, הנחנו מחוץ לבתים את התחפושות שתפרתי ודפקנו בדלת כדי שידעו שהן שם.
אחר כך חיכינו.
חמש דקות לפני שמונה, אחרי שאמא בחרה את המחבת הטובה ביותר ואת כף העץ הגרועה ביותר ("הן כל הזמן נשברות לי"), יצאנו למדרגות החזית. אבא הניף את פחית הבירה לעבר השכנים. אנשים בירכו אלה את אלה בחצי קול ומלמלו מתחת לאפם מי השמין ומי עשה לעצמו עוול והסתפר לבד. סיד, שטען שפעם ניגן בס עם אֵיי־סי/די־סי, יצא עם הגיטרה, אבל כולם צעקו: "לאאאא סיד", עד שהוא נסוג בחזרה פנימה. הדבר האחרון שאנשים צריכים בזמן מגיפה זה לשמוע עוד ביצוע של "סמוק און דה ווטר".
"הם לא התחפשו", אמרתי בעצב אחרי שהבטתי סביבי.
"עוד לא כולם יצאו, חומד", אמר אבא. "אולי הם אוכלים ארוחת ערב".
"בשמונה? פה זה לא אירופה", אמרה אמא בסלידה ניכרת.
אבל כשהצהלות הראשונות נשמעו ברחוב, לורד וולדמורט יצא מהבית. הוריו כיסו את ראשו בגרבון שקוף, כך שתווי פניו היטשטשו והוא אכן נראה מבעית למדי. נופפנו לו ומחאנו כפיים בהתלהבות. אחר כך יצאה ליירה עם בובת לוטרה על הכתף. הילדים התקדמו לעבר שערי הגינות, השוויצו בתחפושות שלהם וקראו זה לזה בשמות הדמויות. גם השכנים התחילו לצעוק על רקע קרקושי המחבתות והסירים. בילבי. איפה אפי. פדינגטון.
"מה זה?"
"תחפושות. סתם כדי לעודד את הילדים",
"איזו אנה יפה!"
"זאת אלזה".
"פףףף", הפטיר אבא. "אפילו אני מבדיל בין אלזה לאנה".
ילדים שלא התחפשו פנו אל הוריהם ואחדים מהם הצביעו עלי. אמא של בילבי התקרבה אלינו ונעצרה, כנדרש, במרחק שני מטרים. "היא מתה על התחפושת", אמרה. "היא רוצה לישון בה. תודה. זה ממש עודד אותה",
הילדה הביטה אלי בביישנות.
"אין בעד מה", אמרתי. "את נראית נפלא".
בילבי ניסתה לחבק אותי, אבל אמה משכה אותה לאחור ושתינו עמדנו וחייכנו במבוכה. נימוסי מגיפה.
בלילה סיפרתי על כך לסם. רציתי שידע שעשיתי מעשה טוב. הוא התקשר אלי בסקייפ כשחזר ממשמרת, וראיתי את כתפיו השחוחות ואת לוח השעם שלנו מאחורי ראשו, עם תזכורות על טיפולי שיניים שלעולם לא יתבצעו, כרטיסים לקונצרט בסנטרל פארק שבוטל ותצלומים משותפים שלנו. הצורך להיות איתו היה עז כל כך, עד שכמעט הסתערתי על המסך בציפורניים שלופות.
"נשמע נהדר", הוא אמר. הוא חייך, אבל עיניו היו אדומות והאף שלו היה מכוסה סימנים מהמסיכה.
"בשבוע הבא אני אתפור גם לגדולים".
"אל תתישי את עצמך", הוא אמר. "את נראית... עייפה".
"אני בסדר".
"אמרה הבחורה שנרדמה תוך כדי שיחה אתמול בלילה".
אמש, כשהתעוררתי, גיליתי שהראש שלי מונח על השולחן, ועל המסך הריק נראה קיר הדירה שלנו. סם תלה עליו פתק: הלכתי לעבודה. אוהב אותך XXX
"איך היה היום?" שאלתי עכשיו.
הוא השפיל מבט ונענע בראשו.
"לא משהו".
זמן־מה לא הוצאנו הגה ושקענו כל אחד בהרהוריו הקודרים.
"תשמור על עצמך, בבקשה".
"בסדר", הוא חייך. "אני שומר. נחמד לחשוב שאת מלבישה את כל הרחוב. זה מזכיר לי שיש חיים מחוץ למחלה".
"צריך למצוא שימוש לכל הבגדים האלה, לא?" אמרתי וניסיתי לא להסגיר בקולי את העצב.
לא אמרתי לו שרק התפירה שומרת על שפיותי. שברגעים שבהם אני לא תופרת, אני בוכה מעייפות או רועדת מפחד. תסתכלי רק על הרגליים, אמרתי לעצמי וחייכתי אליו חיוך ענקי ומעודד לפני שהתנתקנו.
אמא ואני פשפשנו בארגזי הבגדים ושלפנו כל בגד משנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת. חשבנו להציע לאנשים תחפושות ברוח יום הניצחון במלחמת העולם השנייה, אבל רוב הבגדים היו קטנים מדי למותניים מודרניים. "אפשר להרחיב את זה", אמרה אמא, שהרימה חליפת חצאית מבד טוויד. "פשוט נוציא את הכפתורים ונוסיף גומי".
"לא בטוח שהתפרים יחזיקו מעמד. מה עוד אפשר לעשות?"
"נראה לי שדמות ספרותית לא תעבוד עם המבוגרים", אמרה אמא כשדיברנו עם טרינה בזום באותו ערב.
"אבל לא מתחשק לנו לתפור רק בגדים של זונות וכמרים. או של המערב הפרוע. או כל תחפושת פופולרית אחרת, כי הן נראות מתאימות לסרט פורנו. נכון שזה תמיד נראה כמו פורנו?"
"מה אבא ילבש?" שאלה טרינה.
"אבא שלך לא מוכן לשמוע על זה בכלל. הוא בקושי מסכים להשתתף בהצדעה".
טרינה עטתה את הבעת החשיבה הקבועה שלה, שלדעת אבא גורמת לה להיראות כמו תרנגולת, רגע לפני שהיא מטילה ביצה. "זאת הצדעה לגיבורים שנלחמים במגיפה, לא?" היא אמרה. "אז תגידו להם שיתחפשו לגיבורים שלהם".
הפעם הגיע מבול של הזמנות, ואמא ואני בקושי עמדנו בקצב. תפרנו שתי תחפושות של מָלאלה, אחת של קני דלגליש, אחת של צ'רצ'יל ואחת של דיוויד בואי. תפרנו תחפושות של סטירלינג מוס ושל פרינס, וגרג אבוט ממספר 43 שלח זוג מכנסיים שלו לדוגמה, אבל מיד אחר כך התנצל והסביר שהתכוון לשלוח אותם לשומרי משקל.
"שומרי משקל בתחת שלי", אמר אבא.
הפעם נראה שכל השכנים משתפים פעולה. כשאמא יצאה לקנות חלב בחנות הפינתית, שני אנשים עצרו אותה כדי שתיקח מהם מידות, ואחרים דיברו על אביזרים שמצאו בעליית הגג או בתחתית הארון. בחורה בשם מלאני, סטודנטית לאמנות, שאלה בקבוצת הווטסאפ אם מישהו רוצה שהיא תצלם אותו בערב והציעה שנתלה את התמונות באולם הקהילה, כמזכרת מהתקופה המוזרה הזאת. נאלצתי לנהל משא ומתן עם שני שכנים שלא יכולתי להיענות לבקשותיהם. ("אין לי שמלות נשף מהמאה השמונה־עשרה. ולא, אין לי מושג איך מתחפשים לבראד פיט").
לקראת יום חמישי כבר היתה ציפייה באוויר. אמא ואני עבדנו סביב השעון, קרענו בגדים ותפרנו אותם מחדש, ופעמיים צבענו בדים. אפילו מסיבת העיתונאים הלילית לא הצליחה להעכיר את האווירה. לאמא לא היה כוח לקרוא בראבו אחרי שאבא הכריז כדרכו, "תסתמו כבר את הפה שלכם, חבורה של פרזיטים!"
המלאכה הסתיימה בשעת אחר צהריים מאוחרת של יום חמישי. ישבנו ליד שולחן המטבח, מוקפות גזרי בד ורוכסנים שבורים וקרעים מהמלאי המפואר שלי, וכשאמא קשרה בסרט את האריזה האחרונה, צנחנו בכיסאות וניפחנו את הלחיים זו לעומת זו.
"את באמת חושבת שהם יאהבו את זה?"
"זה הדבר האחרון שמעניין אותי כרגע, לואיזה. העיקר שעמדנו במילה שלנו". אמא סילקה את השיער מפניה והציצה בשעון. "איפה אבא? ביקשתי לפני חצי שעה שהוא יכין לנו תה".
עצמתי את עיני והרגשתי שאם אמשיך לעצום אותן, רוב הסיכויים שאירדם לפני ההצדעה. נדמה לי שמעולם לא הייתי עייפה יותר. כשפקחתי עיניים ראיתי שאמא צופה בי.
"תראו אותה. מתי גמרת לתפור הלילה?"
"רבע לשתיים בערך".
"יש לך עוד תסמינים? את יודעת שעייפות היא אחד - "
"הלכתי לישון מאוחר, אמא".
היא נענעה בראשה.
"ברנרד..." היא קמה והציצה מעבר לדלת. "ברנרד? אוף, נמאס לי ממנו".
"זה בסדר, אמא. אני אכין לנו תה".
אבל לחייה של אמא היו סמוקות מאוד. "לא, לוּ. זה לא בסדר. הוא יושב שם יום אחרי יום, אומר שהוא אומלל ולא עוזר בשום צורה. את חושבת שאני לא מדוכאת? את חושבת שאני לא רוצה לבכות כשאני קמה בבוקר או שוכבת ערה בלילה ודואגת? אין לך מושג כמה אני מתגעגעת לקורס שלי בקולג'. אני מתגעגעת לימי הכיף שלנו בלונדון. אני כל כך מתגעגעת לנכדים שלי, שכואב לי בגוף. אבל חייבים לשמור על המורל. חייבים לבשל ולסדר את הבית ולהראות לילדים שהכול יהיה בסדר. חייבים לנסות... רק לנסות... אני פשוט... אבא שלך גורם לי להרגיש בודדה מאוד לפעמים. זה הכול.
"בכל אופן, אני שמחה שאת כאן. עם יד על הלב, אין לי מושג איך הייתי עוברת את זה בלעדייך".
היא קינחה את האף בזריזות, וכשקמתי להעמיד קומקום היא נשמה עמוק.
"מצטערת".
"את לא צריכה להצטער, אמא".
"לא הייתי צריכה לקטר. אל תחשבי שאני לא יודעת כמה את מתגעגעת לסם. אני יודעת. נורא קשה להיות רחוקים ממי שאוהבים. ואני חושבת שאת אמיצה מאוד בעניין העסק שלך". היא הנידה בראשה. "את באמת אמיצה מאוד. רק רציתי שתדעי".
אמא ואני לא חבקניות גדולות, אבל אני יכולה להגיד בביטחון שהחיבוק שקיבלתי ממנה באותו רגע היה אחד החיבוקים הטובים ביותר בחיי.
× × ×
אמא ציידה את אבא במסננת ובכף הגשה מאיכות מצוינת, אבל כשהגיעה שעת ההצדעה הוא לא התייצב בחוץ. "כמה אופייני לו לצאת לסיבוב דווקא עכשיו", היא סיננה כשקשרה את הסינר עם הכתובת באהבה לצוותי הרפואה. "אבל לבוא איתי לפארק הוא לא מוכן, נכון?" היא עדיין כעסה על כך שלא הכין לנו תה. אמא מסוגלת לנטור טינה במשך שנים.
ניגבתי את פני. לא היה לי זמן רב להתכונן - למעשה, אמא ואני שכחנו לגמרי לתפור תחפושות לעצמנו. אבל לבשתי את הז'קט של שאנל, גולת הכותרת של ארגזי הבגדים שלי, ושילבתי אותו עם חצאית־מכנסיים ונעלי בלרינה. מה הטעם לשמור את הבגדים להזדמנות חגיגית? אולי זאת ההזדמנות הכי חגיגית שתהיה לנו אי־פעם?
אמא הסתרקה והתיזה על עצמה בושם - כאילו מישהו מלבדי יריח אותה. היא התייצבה לפני השער וכף העץ השנייה באיכותה מונחת על המחבת שבידיה, כמו מתופף שמחכה לסימן מהמנצח.
"הנה הם, לו! תראי!"
השכנים התחילו להגיח מהבתים. תחילה במבוכה קלה, אבל כשראו שהם לא לבד, כולם פרצו בצחוק ונופפו בידיים. היה שם גנדי, בגלימה שאמא תפרה מסדין. היה פרינס - לֵיילה ממספר 120 - עם תסרוקת גבוהה ואוברול סגול משנות השבעים, שהוספתי לו רצועות על הכתף. שמתי לב שכל תחפושת ותחפושת מעלה חיוך על פני והתפעלתי למראה האביזרים תוצרת בית - גיטרה מקרטון או פאה צעקנית. כמה מאמצים הם השקיעו! כמה נהניתי לראות את התחפושות שלהם, לשמוע אותם מסבירים למה הגיבור המסוים הזה או ההוא חשוב להם. ובזמן שמחאנו כפיים והרענו ופעמון הכנסייה צלצל שמונה והמחבתות קרקשו, חייכתי למראה הפרצופים המאושרים של הילדים, שפרצו החוצה כדי לראות מה כולם לובשים, צחקו והצביעו. מלאני, הסטודנטית לאמנות, התרוצצה מבית לבית וצילמה את כולם אחרי שארגנה את המשפחות בקבוצות, שרק החמיאו לתחפושות. סיד פצח בנגינת "כולנו יכולים להיות גיבורים" ואף אחד לא התלונן.
"הצלחנו, לו", אמרה אמא וקרנה מאושר. "תראי כמה כולם שמחים! אוף, יורדות לי דמעות".
3 צפייה בגלריה
ג'וג'ו מויס
ג'וג'ו מויס
ג'וג'ו מויס
(צילום: GettyImages)
משהו בתוכי נרגע. פתאום לא הייתי עצובה בגלל המלאי האבוד. שמחתי בָּרגע, בָּרחוב השלם שמצא סיבה לשמחה משותפת. ניסיתי ליהנות מהרגע, כשפתאום חלף מין רחש בין השכנים ואחריו נשמעה נביחת צחוק. יד הונחה על כתפי. כשהסתובבתי ראיתי שאבא עומד מאחורי בחצאית טוטו ורודה, ז'קט ג'ינס וטייטס בדוגמת פסים של דבורה.
"...אבא?"
אמא לטשה בו מבט.
"ברנרד? מה זה - "
"אין לי מושג ממי ירשת את היכולת לשמח את כולם, אבל את פשוט קוסמת, לו, ואני כל כך גאה בך. אז החלטתי שגם אני יכול להתחפש... אלייך. את הגיבורה שלי", הוא אמר וחפן את פני בידיו.
"אוי, ברנרד". פניה של אמא התקמטו מעונג. היא ניגשה אליו וחיבקה אותו חיבוק גדול. לרגע הם עמדו שזורים זה בזה.
"אין לך מושג כמה התאמצתי להשתחל לתוך הטייטס האלה. אני לא מבין איך אתן עושות את זה".
אמא פרצה בצחוק ונישקה אותו.
"קצת בא לך עלי בבגדים האלה, מה?" הוא אמר כשסוף־סוף שחררה אותו. אבל היא התחלחלה.
"אלוהים ישמור. חס וחלילה. אני אצטרך לעשות מאמץ מיוחד כדי למחוק את התמונה הזאת מהראש שלי. אבל אני אוהבת אותך, אשמאי זקן אחד".
כשהסתובבתי ראיתי שהשכנים לא מביטים באבא אלא בי. מלאני השתופפה לפני השער עם מצלמה צמודה לעין, וכל השכנים מחאו לי כפיים - צ'רצ'יל, מלאלה, סטירלינג מוס - וקרנו מאושר. נענעתי בראשי לעבר המצלמה ובמבוכתי רציתי להגיד שזה לא ראוי, שאנחנו צריכים להתמקד בצוותי הרפואה. שהם הגיבורים האמיתיים ושאסור להסיט את תשומת הלב מהם אל -
פתאום המדרכה התחילה לשחות סביבי.
והכול השחיר.
× × ×
צריך לבדוק אותה.
הקול של אמא: אוי ואבוי - אתה חושב שהיא נדבקה?
נעשה בדיקה ונראה.
תנו לה לנשום. את יכולה להתרחק קצת, גברת?
"מה קרה?"
הזדקפתי לישיבה וראיתי שני פרמדיקים שפופים לידי בסלון, בוחנים אותי מאחורי מסיכות. אחת מהם החזיקה במפרק כף ידי והביטה בשעון היד שלה, והשני הניח מסיכת חמצן על פני. אמא עמדה במרחק־מה, חיוורת מאימה. אבא היסס בפתח החדר בחצאית הטוטו והטייטס. הפרמדיקים לא התייחסו אליו בכלל. אולי בתקופה הזאת, שום דבר כבר לא נראה להם מוזר.
"התעלפת".
"באמת?"
"אלוהים, את שוקלת טונה", אמר אבא. "נאלצתי לסחוב אותך פנימה לבד. זללת הרבה בסגר?"
"איך את מרגישה?" שאלה הפרמדיקית.
"לא משהו". הסבתי את ראשי אל אמא. "למען האמת, אני לא מרגישה טוב כבר כמה ימים".
אמא התכופפה אלי וחיבקה את מותניה במאמץ לא לגעת בי. "ידעתי שאת מגזימה. התעלפות זה אחד הסימפטומים? לואיזה, את מריחה משהו? אולי אני אביא בצל ונראה אם תריחי אותו? מדדתם לה חום?"
כשנשכבתי בחזרה על הרצפה, הפרמדיקים ביקשו מהורי שיצאו מהחדר.
כעבור שעתיים ישבתי במיטה בפיג'מה ודיברתי עם סם דרך המחשב. ספל תה עמד על השולחן הצדדי וכריך עבה מלחם לבן, שאמא הכינה "כדי שיהיה לי כוח", נח על צלחת. ממרחק שמעתי את מלמול החדשות בטלוויזיה, ולשם שינוי התנחמתי בו ולא ראיתי בו הוכחה נוספת לכך שאין לי פרטיות.
"אבל את מרגישה בסדר?"
"כן. פשוט הגזמתי עם התפירה".
"אמא שלך אמרה שהיא הזמינה אמבולנס".
"נכון".
"עשו לך בדיקה?"
"כן".
"נו?”
"לו?"
כווננתי קצת את המסך. "הבדיקה חיובית. אז תביא בחשבון שאני לא חוזרת לבד".
סם נאנח ונענע בראשו. "אלוהים. לו - אני יכול לטפל בך בעצמי, וממילא לא ייתנו לך לטוס כל עוד יש לך חום. אבל אני מצטער, לא נראה לי שאני מסוגל להתמודד גם עם ההורים שלך בתקופה הזאת. הדירה קטנה נורא ואם הם יידבקו - "
"ההורים שלי לא מגיעים".
"אז מי - "
"למען האמת, אני לא צריכה עוד כרטיס".
הוא לטש בי מבט.
"...לפחות בינתיים".
שתיקה ממושכת השתררה. הוא המשיך ללטוש עיניים במסך.
"לא עשו לי בדיקת קורונה".
מצחו נחרש קמטים.
"אבל הלכתי לבית מרקחת שפתוח כל הלילה וקניתי, אה, שלוש בדיקות. בעצם ארבע. ליתר ביטחון".
"את רוצה להגיד לי ש..."
הנהנתי.
"את..."
"אני בסדר. רק מרגישה כמו טיפשה כי לא שמתי לב. כנראה התחרפנתי לגמרי".
הוא בהה במסך רגע נוסף ולבסוף הרכין את ראשו, הליט את פניו באחת מידיו הגדולות ואת השנייה שלח לעבר המסך. לא עמדתי במתח.
"סם?... סם?"
החזקתי את המחשב בשתי הידיים וראיתי שהמחשב שלו רועד. אולי עשיתי טעות שסיפרתי לו. אולי הייתי צריכה לחכות שהמצב יירגע.
"סם? אתה בסדר? תסתכל עלי... סם?"
הוא חיכה עוד רגע וכשהביט בי שוב, עיניו היו מלאות דמעות.
"אני בסדר. אני פשוט... מאושר".
"באמת?"
"תינוק? תינוק שלנו? את צוחקת?"
הפנים שלו היו רכות כמו חמאה מומסת. למרות העייפות, הוא נראה כל כך מאושר ומתוק, שגם אני התחלתי לבכות. המשכנו להביט זה בזה ולבכות ולצחוק.
רק את מסוגלת להתעבר באמצע מגיפה, אמר אבא קודם. תצטרכו לקרוא לה קורונה.
אל תדבר שטויות, אמרה אמא.
אז פנדמיה, התרצה אבא.
"לו, מתוקה. אני לא מאמין שעשית את זה", אמר עכשיו סם.
הטיתי את ראשי. "נדמה לי שגם לך היתה יד בזה".
"לא בדיוק יד, אבל תודה". הוא מחה את פניו. "תינוק. אני לא קולט את זה".
"יש לך עוד שישה חודשים וחצי לקלוט".
"והכול בסדר?"
"הכול בסדר. אני בשבוע העשירי. באמת היו בחילות, אבל לכולם יש סימפטומים עכשיו".
"שבוע עשירי. נכון... אוי, זה פשוט... חבל שאת לא כאן. הייתי מחבק אותך כל כך חזק. אותך ואת..."
"...הג'וק".
"אולי נחשוב על כינוי אחר".
המשכנו להביט זה בזה ולהתפלש בחיוכים. פתאום יכולתי לחשוב אך ורק על העתיד. ראיתי אותנו עם תינוק, מיני־סם קטן ושמנמן, עם הפנים האהובות של אבא שלו. ההורים שלי, המאושרים והנרגשים, שתו בירה וחגגו את אושרם למטה. העתיד התמלא פתאום תקווה, ציפייה לאושר.
"נצטרך לקבל החלטות".
"נכון".
"אבל דברים טובים באמת קורים, סם פילדינג", אמרתי והנחתי את ידי על המסך. הוא הרים את ידו והניח אותה על כף ידי. האפשרות שאראה אותו שוב לא נראתה רחוקה כל כך פתאום. "נכון?"
הוא עצם את עיניו והנהן.
"נכון, לואיזה קלרק. דברים טובים באמת קורים".
פורסם לראשונה: 08:35, 03.07.20