הרלן קובן מוציא ספר בשנה. כל אחד מהם הוא רב־מכר עולמי, רובם הופכים לסרטים ולסדרות טלוויזיה. זה אומר שהוא יושב חודשים רבים מול המחשב. לא פלא שלפעמים הוא קצת משתגע מלשבת במקום אחד, אז הוא ייצר לעצמו שגרת כתיבה שאין בה שגרה. זה יכול להוביל אותו למקומות מוזרים. "אני כותב היכן שהכתיבה זורמת, עד שזה מפסיק לעבוד", אומר קובן בשעת בוקר מוקדמת בביתו שבניו־ג'רזי, "אני יכול לשבת שבוע־שבועיים בבית קפה, עד שהכתיבה תיעצר. ואז אלך לחפש מקום אחר".
מה המקום הכי לא צפוי שכתבת בו?
"כשעבדתי על הספר 'אדם זר' הייתה לי פגישה בניו־יורק. לקחתי אובר, ובגלל שזו יכולה להיות נסיעה ארוכה מאוד בפקקים התחלתי לכתוב. זה זרם נהדר, אז במשך שלושה שבועות אחר כך הזמנתי אובר כל יום. הוא נסע בלי מטרה ואני סיימתי את הספר במושב האחורי. אין לי שום הסבר למה זה קרה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לראשונה בעברית: סיפור לא מוכר של המינגוויי
לקובן גם אין הסבר לתדהמה הקבועה שמביעים מראיינים שרוצים לדעת איך הוא מצליח לכתוב ספר בשנה, כבר שלושים שנה, כשיותר מ־20 מהם שברו שיאי מכירות. או מאיפה בא הכישרון של אדם שמגדיר את עצמו כ"משעמם" לייצר ספרי מתח שקשה לעזוב גם מאוחר בלילה. 32 הספרים שלו תורגמו ל־43 שפות והודפסו ב־70 מיליון עותקים, הוא נמצא בתוך חוזה חסר תקדים עם נטפליקס לעיבוד 14 ספרים לסדרות, ובשאר הזמן חי חיים בורגניים שקטים, עם אשתו וארבעה ילדים גדולים.
זה לא תמיד היה ככה. דרכו של הרלן קובן, 58, למעמד של אחד מסופרי המתח הפוריים, המצליחים והטובים של המאה ה־21 הייתה רצופה בכישלונות. לקח לו עשרה ספרים עד שהצליח לפרוץ. גם בישראל נחשב כיום קובן — בן למשפחה יהודית מניו־ג'רזי — לאחד מסופרי המתח האהובים והנמכרים ביותר. 29 מספריו תורגמו לעברית, ביניהם רבי־מכר כמו "הנעלמים" ו"היער". הוא ביקר בארץ מספר פעמים ואפילו יש לו קרובי משפחה בראשון־לציון. אבל בתחילת הדרך ההצלחה הגדולה הזו נראתה כאמור כמו חלום רחוק.
חשבת שזה כבר לא יקרה?
"למזלי, כשהתחלתי לא היה אינטרנט ולא היה כל כך מידע בחוץ, אז לא ידעתי כמה כושל הייתי. הספר פורסם, קיבלתי קצת כסף וזה הספיק לי. לא היה דירוג באמזון, לא הייתה לי דרך לדעת שאני קטן וחסר משמעות, הייתי יכול להיות קצת יותר נאיבי. היום זה הרבה יותר קשה, ספר אחד לא מצליח והלחץ של האינטרנט יכול לחסל אותך. עכשיו אני בעמדה שאני יכול לא לקרוא ביקורות בכלל. לפעמים, כשאני מרגיש קצת את הגיל, אני מזכיר לעצמי שלא יכולתי להיוולד בזמן יותר טוב".
הספר החדש של קובן, "הבריחה", שיוצא עכשיו בישראל בהוצאת "כנרת זמורה־דביר", הוא קובן קלאסי: נושאים עכשוויים, תפניות לרוב, ועדיין אחד הדפדופים המהירים ביותר בספרות הפופולרית. הוא מתחיל, כמו רוב הספרים שלו, עם אירוע בנאלי שקרה לקובן עצמו. "החיים שלי נטולי דרמות", הוא אומר, "אבל אני יכול לראות משהו שגרתי לגמרי והמוח שלי מתחיל לרוץ".
תסביר.
"יום אחד ישבתי ב'סטרוברי פילדס' בסנטרל פארק, יש שם פינת זיכרון לג'ון לנון ואנשים יושבים ומזייפים שירים של הביטלס. ראיתי זמרת אחת שנראתה במצב לא טוב, ומיד תהיתי מה אם במקום שבו אני יושב היה יושב אבא שלה, שלא ראה אותה כבר כמה חודשים, מנסה לגשת אליה והיא שוב בורחת".
וכך בדיוק מתחיל "הבריחה", תעלומה שמכניסה לתוכה סרטוני וידיאו ויראליים, סמים, כתות וצלילה לעולם המסקרן והמסוכן של אתרי די־אן־איי לגילוי קרובים. "זו לא בדיוק תקופה נהדרת באמריקה", אומר קובן, "והנושאים האלה קצת אפלים, אבל העבודה שלי היא לא להגיד משהו על ההווה אלא לאפשר לך בריחה ממנו".
ואת האסקפיזם הזה מצליח קובן לייצר גם בתקופות מאתגרות במיוחד — כשאמריקה מצד אחד נמצאת לאורכה ולרוחבה בבידוד בגלל נגיף הקורונה, ובהפגנות המוניות נגד גזענות ואפליה על רקע רצח ג'ורג' פלויד מצד שני. קובן מסביר שהוא לא מוכן עדיין לכתוב על משבר הקורונה והמגפה, אבל הוא בהחלט מצפה שרומנים עתידיים ישקפו את העולם — ככל שזה נראה — ברגע שנעבור את המגפה.
השאלה הכי מעניינת בספר החדש שלך היא כמה רחוק ילכו הורים בשביל ילדיהם.
"בהנחה שאת לא פסיכופטית, התשובה לשאלה 'האם תהרגי מישהו' היא כמובן לא. אבל התשובה לשאלה 'האם תהרגי מישהו כדי להציל את הילד שלך' היא כן. אז איפה עובר הגבול, מה מוסרי ומה לא, והאם יש הצדקה לתירוץ כמו 'עשיתי מה שהייתי צריך לעשות'".
עשית בדיקת די־אן־איי?
"כן, זה היה 'התחקיר' שלי לספר", הוא צוחק, "לא מצאתי שום דבר מעניין בהיסטוריה שלי".
אתה תוהה לפעמים מה יש בתוכך שמוציא ממך סיפורים כאלה אלימים?
"אני לא בטוח שהספרים אלימים. אני רומז לאלימות, אבל לא מתאר פרצי דם. אנשים תמיד מחפשים איזו משמעות עמוקה לכל דבר, אבל אני רק ממציא סיפור, שם שני אנשים בחדר והם מתחילים לריב. רוב כותבי הפשע הם האנשים הכי נורמלים ורגועים שאני מכיר. גוסטב פלובר אמר 'תהיה נורמלי ומשעמם בחיים, כדי שתוכל להיות אלים ומקורי בעבודה'".
הסיום מאוד מפתיע. אתה יודע איך הספר נגמר כשאתה מתחיל לכתוב?
"כן, אני יודע את ההתחלה והסוף, אבל לא את הדרך. זה כמו לנהוג מניו־יורק ללוס־אנג'לס - אולי אעבור בתעלת סואץ, אבל בסוף אגיע לאל־איי".
אתה כותב על היעלמויות יותר מאשר על תעלומות רצח נטו.
"היעלמויות הרבה יותר מעניינות. אם מישהו מת - הוא מת, אין חזרה מזה. אבל במקרה של נעדר אפשר לקבל גאולה שלמה וזה גם סיפור על תקווה. תקווה יכולה להיות דבר נפלא ודבר אכזרי. לפתור רק סוגיות רצח לא מרגש אותי".
לפני שנתיים לקח קובן את המשחק שלו לדרגה אחרת כשחתם על עסקת מיליונים עם נטפליקס, במסגרתה הוא מעבד לא פחות מ־14 מספריו לסדרות. הוא התלהב מאוד מהרעיון להעביר את הסיפורים מארה"ב למדינות שונות בעולם. ההפקה האחרונה שלו, "ביער", מתרחשת בפולין, ולפני כן לקח ספרים לקנדה ולבריטניה, ויש לו גם חלומות בספרדית ובצרפתית. הוא מקרה נדיר למדי של סופר בקנה מידה בינלאומי שלא מגונן באופן אובססיבי על כל מילה שכתב. להפך, הוא שמח לראות שינויים. הוא אפילו עושה אותם בעצמו.
למה ללכת לעולם ולא לעשות הכל בהוליווד?
"חלק זה משיקולים מסחריים וכלכליים, אבל הספרים שלי תורגמו להרבה שפות, והרבה יותר מלהיב אותי לנסות משהו מרענן. אני מסתכל על זה ככה: כתבתי להיט, הופעתי איתו, עכשיו להקה ממדינה אחרת רוצה לעשות לו קאבר, ואני מעדיף שזה יהיה באמת קצת שונה מהגרסה שלי. היום אמרו לי ש'ביער', סדרה בפולנית, נמצאת במקום הראשון בנטפליקס באנגליה. זה מדליק אותי, אני יכול לעבוד עם הכישרונות הכי טובים במדינות אחרות ולהגיע לצופים ב־119 מדינות".
בעיבוד של "אדם זר" החלפת לגמרי את הגיבור שהיה גבר לבן באישה שחורה.
"נכון, וגם ב'ההזדמנות האחרונה' החלפנו מינים. למה לספר אותו סיפור. יש כאלה שאומרים 'אה, זה בשביל הפוליטיקלי קורקט'. קשקוש. הסדרה קרתה שנים אחרי הספר, והרגישה יותר נכון להרגע. ספר הוא ספר וסדרת טלוויזיה היא סדרת טלוויזיה. לפעמים אנשים אומרים 'הסרט הרס את הספר', אבל זה בלתי אפשרי, הספר הוא עדיין אותו ספר, הסרט לא יכול לשנות אותו לטוב או לרע. ברגע שאתה עושה בראש את ההפרדה הזו, הרבה יותר קל לשחרר. וכשהתוצאה היא סדרות טובות בכל מיני שפות, זה מרגש אותי. אלה מדיומים שונים לגמרי גם עבורי כיוצר".
באיזו צורה?
"לדוגמה, בפרק 3 של 'ביער' שני נאהבים נפגשים אחרי 25 שנה. בספר אני יכול לכתוב שלושה עמודים על מה עובר להם בראש, אבל פה שני שחקנים עושים את זה בכמה שניות של מבט. העיבודים הכי גרועים לקולנוע שראיתי הם כאלה שנצמדו לספר באופן דתי. מצד שני, 'הסנדק' אפילו לא קרוב לספר, 'קן הקוקייה' מאוד שונה, 'סודות אל־איי' לוקח רק חלק קטן מהספר. מה שאת אוהבת בספר הוא עולם פנימי, תחושות, מחשבות, ואת זה אי אפשר לעשות בקולנוע. אז למה להשתגע".
כשרואים את קובן עם זקן עבות אפור, יודעים שהוא בשלבים מתקדמים של כתיבת ספר חדש. ואז, כצפוי, הוא קצת פחות נחמד מהאיש הנחמד מאוד שהוא בדרך כלל. אולי זה בגלל הזיכרונות מהשנים הרזות בתחילת הדרך.
"הספר הראשון שלי, Play Dead (עדיין לא תורגם לעברית — צ"ש), יצא ב־1990", הוא אומר, "הייתי בן 26. קיבלתי 5,000 דולר מקדמה. בספר הרביעי, 'מכת מחץ', קיבלתי 6,000 דולר. רק הספר העשירי, 'אל תגלה', שינה את חיי. היום אני מעריך את מה שיש ואת העבודה שזה לקח. זה גם עזר לי להשתפר, כי אני קורא דברים שכתבתי לפני עשרים שנה וחשבתי אז שהם מבריקים, אבל עכשיו הם מביכים אותי. כשהתחלתי לעבוד על הסדרות של נטפליקס הייתי צריך לחזור ולקרוא חלק מהספרים הישנים, וזה לא היה קל. יש ספרים מוקדמים שאני פשוט לא מסוגל לקרוא".
עד כמה השתנית עם ההצלחה?
״אני בטוח שהשתניתי, אבל בסופו של דבר החיים שלי נורמליים מאוד. אשתי רופאה, אז אני בבית יותר ממנה. וכשהילדים היו קטנים לקחתי אותם לבית הספר והכנתי להם ארוחת צהריים. הייתי רק אבא, לא היה אכפת להם שאני כותב רבי־מכר. גם אף אחד לא מזהה אותי ברחוב, אני לא בראד פיט".
פס הייצור הזה שלך חייב להיות מאוד מלחיץ.
"כן ולא. היה הרבה יותר מלחיץ לא לדעת אם אפרסם עוד ספר, אם אקבל עוד חוזה, אם אצליח לפרנס את המשפחה. היום יש את הלחץ של 'כן, הרבה אנשים קוראים אותך', אבל הלחץ הגדול באמת הוא זה שאני מפעיל על עצמי. אני מרביץ לעצמי יותר מכפי שכל אחד יכול להרביץ לי".
אז אתה אומר שהספרים האלה לא באים בקלות כפי שזה נראה.
"הלוואי. זה ממש עינוי. אתה תמיד בספק, תמיד אומר לעצמך 'פעם הייתי יותר טוב', או 'אנשים לא יקראו את הספר זה'. אני נע כל הזמן בין מאניה לדפרסיה. אני יכול לכתוב ולהגיד לעצמי 'הספר הזה נורא', ואחרי חמש דקות 'זה ספר גאוני'. אתה חייב להיות גם חסר ביטחון וגם לחשוב שאתה הכי טוב בעולם כדי להגיד לקורא 'תישאר איתי 400 עמודים'. הדבר היחיד שנעלם הוא החשש שלא אוכל לפרנס את המשפחה, כל היתר הוא בדיוק כמו בספר הראשון. ביום שבו אתיישב לכתוב ולא אהיה בפאניקה אבין שאיבדתי את הדבר הזה שהביא אותי לכאן. רק סופרים רעים בטוחים שהם טובים".
