חודשיים לתוך הסגר, ג'ונתן פראנזן הרגיש שהוא לא יכול יותר. "אני חי בסנטה־קרוז שבקליפורניה, אזור שגרים בו בעיקר ליברלים כמוני", הוא מספר. "איך שהתחילה המגפה, אנחנו היינו הראשונים להיכנס לסגר, לשמור על עצמנו, ובאמת היו פה בהתחלה אחוזי תחלואה נמוכים מאוד. גם אני מאוד הקפדתי - זה לא היה קשה במיוחד, אני עובד במשרד משלי ואני לא חייב לגעת בשום דבר שאנשים אחרים נגעו בו. אבל אחרי חודשיים אפילו אני כבר התחלתי להשתגע - אז נסעתי לשלושה ימים להרים, לצפות בציפורים".
כתבות נוספות לקוראי +ynet:
הפרת סגר!
"אני יודע, אני יודע, זה היה נגד ההוראות - למרות שטכנית לא ממש פגשתי אנשים, כך שלא היה לי סיכוי להידבק. ובעיניי, אגב - וזו אולי המחשבה המקורית היחידה שיש לי בנושא הזה - המצב בכלל צריך להיות הפוך: הצעירים הם אלו שצריכים להישאר בבית, והמבוגרים צריכים להסתובב בחוץ. תחשוב על זה: אם יש לך סיכוי של שני אחוזים, נניח, למות מקורונה, ונניח שאתה בן 30 שיש לו עוד איזה 50 שנה לחיות - לא עדיף לך להקריב שנה אחת מתוכן כדי לא לקחת סיכון? לעומת זאת, אם אתה בגיל שבו ככל הנראה ממילא נשארו לך רק עוד כמה שנים של פעילות אמיתית - לא חבל לשרוף אחוז גדול מהן בישיבה בבית? בגדול, זה משחק של מספרים".
לפחות הנסיעה הייתה שווה את זה?
"הו, כן, ראיתי כמה ציפורים נהדרות".
זה כלום לעומת הציפורים הנהדרות שפראנזן ראה בנובמבר 2016, כשנסע לאפריקה ימים ספורים לפני הניצחון של טראמפ, במטרה לשבור את השיא הקודם שלו שעמד על זיהוי 1,286 מיני ציפורים. "הייתי בגאנה ביום הבחירות, מצַפֵּר עם אחי ועם שני חברים", הוא מספר במסה שפותחת את קובץ המאמרים החדש שלו, ''הקץ של קץ העולם'' (הוצאת עם עובד, בתרגום נעמי זוסמן). "מוקדם מאוד בבוקר המחרת, כשהקלפיות עוד היו פתוחות בחוף המערבי של ארצות־הברית, הפעלתי את הטלפון שלי למען העונג שבאישור שקלינטון זוכה בבחירות. במקום זאת מצאתי טקסטים המומים של חבריי בקליפורניה, ובהם תמונות של עצמם צופים בטלוויזיה ונראים קודרים, ושל חברתי מכורבלת על ספה בתנוחת עובר. הכותרת הראשית של ה'טיימס' באותו רגע הייתה 'טראמפ לוקח את צפון־קרוליינה, בונה מומנטום; סיכויי הניצחון של קלינטון קלושים'. לא נותר דבר לעשותו חוץ מלצאת לצפר".
אני מניח שלמדת את הלקח והשנה תישאר קרוב לבית ביום הבחירות.
"ב־2016 נסעתי כי הרגשתי שאני לא יכול להיות פה בשבוע האחרון. זה היה פשוט נורא. הקמפיין היה כל כך מלוכלך ואלים, ואני מניח שגם עכשיו, ככל שנתקרב למועד הבחירות, זה הולך להיות יותר ויותר מלוכלך. אבל הפעם אני לא אסע, ולא רק כי ממילא אסור לנסוע עכשיו לשום מקום".
כי הפעם זה חשוב יותר?
"הפעם זה הדבר הכי חשוב. אין דבר חשוב יותר. אין שום מטרה בחיים שחשובה יותר לי או למדינה הזאת, מאשר שטראמפ לא יהיה הנשיא שלנו יותר".
ואתה מאמין שזה יקרה?
"אני בעיקר מצטער על זה שהבחירות לא מתקיימות מחר, כי אם הן היו מתקיימות מחר הוא בוודאות היה מפסיד, בהתחשב במה שקורה עם המחאה והטיפול בקורונה והמצב הכלכלי. אבל אני חושב שגם בנובמבר הוא יפסיד".
ככה חשבת גם ב־2016.
"זה היה משהו אחר - ב־2016 התמודדו זה נגד זה שני המתמודדים הכי פחות פופולריים בהיסטוריה של ארצות־הברית. אז נכון, חשבתי שקלינטון תנצח, אבל השנה זה סיפור אחר".
זה אומר שאתה מתומכי ג'ו ביידן?
"חבל לי שביידן לא צעיר יותר ב־20 שנה", הוא עונה אחרי שתיקה ממושכת, שבמהלכה חיפש ניסוח מספיק דיפלומטי כדי לא להסתבך עם שותפיו למחנה. "אבל אני חושב שביידן הוא האדם הנכון כדי להשביע את רצונם של אנשים מסוימים, מה שיאפשר להחליף את טראמפ".
פראנזן יושב בחדר העבודה שלו ומחייך חיוך רחב. בפעם הקודמת שפגשתי אותו בסקייפ, בדיוק לפני שלוש שנים, הוא היה עסוק ולחוץ, רגע אחרי החתימה על חוזה לספר חדש, רומן שישי, ובראשיתו של תהליך הכתיבה - לכן דאג מראש לסגור את המצלמה של המחשב. את פרצופו על המסך החליפה תמונה של ציפור, כמובן. הפעם, לעומת זאת, יש לו סיבה טובה להתרווח בכיסא, לפתוח את המצלמה ואת הכפתור העליון בחולצה הלבנה, וללגום בהנאה מכוס משקה גדולה שייתכן שאינה מכילה מים: שעות ספורות לפני השיחה, הוא מסר להוצאה את כתב היד של הרומן החדש.
"אני מבין שאתה צריך לשאול את השאלה הזאת, ואני מכבד את זה", הוא אומר כשאני מנסה לדלות פרטים על הספר, "אבל אסור לי לענות. אני רק יכול לספר שהוא ייצא באוגוסט 2021, ושכמה מתרגמים כבר התחילו לעבוד עליו".
כשהתחלת לכתוב את הספר הזה אמרת ל''ניו יורק טיימס'' שזה יהיה הרומן האחרון שלך.
"כן, אני חושש שהכתב שלהם לא ממש הבין את חוש ההומור שלי. לפעמים אני כל כך רווי מהכתיבה, שאני מרגיש שאחרי הפרויקט הנוכחי לא יישאר בי יותר כלום, ואז יוצאים לי משפטים כאלה. אבל האמת היא שזה בכל מקרה לא יהיה הרומן האחרון שלי, ולו רק מהסיבה שזה בעצם רומן ראשון מתוך טרילוגיה. כשהגשתי את ההצעה לספר כתבתי שהוא מחולק לשלושה חלקים - הראשון מתרחש בתחילת שנות ה־70, השני כעבור 30 שנה והשלישי בהווה. אבל תוך כדי כתיבה הבנתי שאם אני אכן אכתוב את זה ככה, זה יהיה ספר עצום של יותר מאלף עמודים, אז החלטתי להפוך אותו לשלושה. עכשיו אני מסודר מבחינת כתיבה עד לסוף שנות ה־60 שלי".
תן לי לנחש: הרומן הזה לא כתוב בגוף ראשון.
פראנזן צוחק ומהנהן. הוא הרי ביטא לא פעם את הסתייגותו מכתיבה אישית, אוטוביוגרפית, שהשתלטה בשנים האחרונות על הפרוזה, עם נציגים בולטים כמו קרל אובה קנאוסגורד. לעג לתפיסה העכשווית שלפיה כתיבת דמות שאינה דומה למחבר היא "פעולה של ניכוס, אפילו קולוניאליזם". כבר ב־2010 פירסם ב''גרדיאן'' את ''עשרת הכללים לסופר'', שמופיעים גם בקובץ המסות החדש וכוללים בין היתר את ההוראה, "כְתוֹב בגוף שלישי אלא אם כן קול מובחן באמת בגוף ראשון מציע את עצמו בעקשנות".
גם עכשיו הוא אומר, "אני מבין שזה עידן העצמי, הרשתות החברתיות, שלטון הסיפור האישי - אבל בלי להעליב אף אחד, אני באמת לא תופס את הדבר הזה. יש לנו המצאה כל כך מדהימה כמו כתיבה בגוף שלישי, הסתכלות מהצד. למה לכתוב בגוף ראשון? אתה הרי לא רואה טלוויזיה בגוף ראשון או קולנוע בגוף ראשון, נכון? אז בסדר, פיליפ רות כתב ספרים כאלה נהדר. אבל לא כולם טובים כמו פיליפ רות".
כמי שמבקר בעקביות את שיח הזהויות והתקינות הפוליטית, פראנזן מצופה אולי להסתייג מהקריאה הנוכחית לצנזר ולמחוק, ברוח הזמן, יצירות פוגעניות כמו ''חלף עם הרוח'' - אבל נראה שאפילו הוא כבר למד לא לירות בתוך הנגמ"ש. "אני בעד חופש ביטוי ונגד צנזורה מכל סוג שהוא", הוא אומר, "ויחד עם זאת, אני מבין את הכאב של האנשים שקוראים להסיר פסלים ולצנזר יצירות שמייצגות עמדות גזעניות, כך שבמקרה המאוד־מסוים הזה אני יכול לקבל את הקריאות האלה".
ואם בעוד 50 שנה אנשים יבקשו לצנזר את ''התיקונים'', כי חלק מהביטויים שבו לא יתאימו לשיח של התקופה?
"אני בהחלט מודע לעובדה שזה יכול לקרות, ואני יכול להבין את זה. גם מבחינתי, יש דברים שכתבתי בעבר ושהיום הייתי כותב אחרת, או שלא הייתי כותב בכלל, בגלל רגישויות חברתיות שהשתנו מאז".
אבל זה בדיוק השיח שמייצר השתקה, ואולי פוגע בחופש הביטוי. במעמדך, אנשים יפרסמו כל מה שתכתוב. אבל מה לגבי סופרים צעירים – הם באמת יכולים לכתוב היום כל מה שהם רוצים?
"זאת בעיה היום בארצות־הברית, ולא משנה אם אתה פרוגרסיבי או תומך טראמפ - אם אתה סופר צעיר שרוצה להיות בטוח שלא ישתיקו אותו, יש דברים שאתה לא יכול לכתוב. במובן הזה, בארצות־הברית אין אולי צנזורה כמו שהייתה בברית־המועצות, אבל יש צנזורה עצמית שכופים עליך לאמץ מבחינה תרבותית. וזה משהו שצריך לטפל בו. בעיניי, המקור של השיח הזה הוא תרבות הביטול וההשתקה שמגיעה מסיליקון ואלי ומהעולם של הרשתות החברתיות. זו תרבות אלימה מאוד שלא מאפשרת חופש ביטוי אמיתי".
ועדיין, הרשתות החברתיות הוכיחו בשנים האחרונות שהן כלי חשוב לשינוי חברתי. מ"האביב הערבי" במצרים ועד מחאת השחורים היום באמריקה – המאבקים האלה חייבים הרבה לרשתות החברתיות שאתה כל כך שונא.
"אמנם בשלב מסוים היה נראה שעם מורסי מצרים הולכת לדרך אחרת, אבל היום אין ממש הבדל בהשוואה לימים של מובארק - שלטון דיקטטורי אחד החליף שלטון דיקטטורי אחר. תראה, בשורה התחתונה טוויטר ופייסבוק הביאו לנו את הנשיאות של טראמפ - וכשאתה שם את העובדה הזאת על צד אחד של המאזניים, אין שום דבר שאתה יכול לשים על הצד השני כדי לאזן את זה".
את אירועי הפרקים הקודמים כבר כמעט מיותר להזכיר. ילד טוב מיזורי שנחת בניו־יורק בשנות ה־80, הפך לסופר וקנה את תהילתו עם ''התיקונים'' מ־2001, שאחריו באו גם ''חירות'' ו''טוהר'', והשער ההוא ב''טיים'' שבו התנוסס פרצופו הממושקף תחת הכותרת ''סופר אמריקאי גדול''. מאז עבר פראנזן עם אשתו השנייה קתי לקליפורניה ותיחזק את מעמדו כאליטיסט במפגיע, פעיל סביבתי, ליברל חמוץ מהסוג שנוטה לעצבן אנשים. או כמו שהוא עצמו יודע לנסח, "סתם ברנש לבן מפונק שאוהב לעסוק בצפרות".
את מה שיש לו לומר על העולם - אם מישהו בכלל עוד רוצה לשמוע (למסות, הוא כותב בספר, יש היום פחות קוראים "ממספר עוקבי חשבון הטוויטר של מרגרט אטווד") - פראנזן מפרסם לאורך השנים בעיתונים ובכתבי עת, ומכנס באסופות. כמו זו עם השם הרלוונטי־יותר־מתמיד ''הקץ של קץ העולם'', שיוצאת עכשיו בעברית, ומככבים בה שלושת הנושאים שמעסיקים את פראנזן: ציפורים, ספרים ודונלד טראמפ. להלן "גס הרוח קצר האצבעות".
אם לסכם את מסקנות הספר בשורה אחת: אזלו הסיכויים להציל את כדור הארץ מפני התאבדות אקולוגית. ספוילר. למזלו ולמזלנו, פראנזן מסביר כי "יתרונו היחיד של הפסימיסט הדיכאוני הוא הנטייה לצחוק בזמנים קודרים". או לפחות להכיר בגיחוך שטמון בכוסות חד־פעמיות כנשק מול קרחונים נמסים. באחת המסות הוא מתאר מסע שערך לאנטארקטיקה בספינה יוקרתית של נשיונל ג'יאוגרפיק, מודע לאירוניה שבה "יושבים בטרקלינה של אונייה ששורפת שלושה גלונים וחצי של דלק בדקה, שמענו את אדם מהלל את יתרונותיהם של שוקי איכרים ושל החלפת נורות החשמל שלנו בנורות לד".
אבל כל זה היה פעם, בעידן שלפני הקורונה, לפני המהומות ברחובות, לפני שפראנזן הסתגר מול המחשב וכפה על עצמו בידוד חברתי. "האמת היא שהייתי די מנותק מהחדשות בחודשים האחרונים, לפחות עד כמה שהצלחתי. עבדתי באופן מאוד נמרץ על הספר. הלכתי למשרד שלי לכמה שעות ביום, כל יום, שבעה ימים בשבוע, שלוש שנים, כך שלא היה לי זמן לדברים אחרים. זה לו"ז קצת נוקשה, אני יודע, אבל רק ככה אני יכול לעבוד. כמו שטום ווייטס כתב, 'צריך להתייצב מאחורי הפרד כל בוקר, ולחרוש'".
אז שום דבר מאירועי החודשים האחרונים באמריקה לא השתרבב לרומן שכתבת?
"לא, ובמובן מסוים לא במקרה. אחת הסיבות ששמחתי לכתוב שלושה ספרים במקום אחד היא שלא רציתי לכתוב את החלק של ההווה בשנים שבהן טראמפ הוא הנשיא. הרגשתי שזו תקופה שמשתנים בה הרבה דברים, ושעדיף לכתוב את החלק הזה בדיעבד. מכיוון שאת החלק של ההווה אני אתחיל לכתוב רק בעוד חמש שנים לפחות, זה כנראה יהיה אחרי תקופתו של טראמפ. אלא אם כן ישנו את החוקה או משהו".
את הזמן הפנוי שלו, עכשיו כשסיים את החלק הראשון בטרילוגיה, פראנזן לא יוכל לנצל כדי לרדוף אחרי פינגווינים. "אבל אני לא חושב שימי הצפרות שלי תמו", הוא אומר, "אני מאמין שהכל יחזור, לכל המאוחר בתוך חמש שנים. יש שתי אפשרויות עם הווירוס הזה - או שימצאו לו חיסון שיהפוך אותו ללא רלוונטי, פרט אולי להתפרצויות נקודתיות פה ושם, או שממילא בסוף כולנו נחלה בו בצורה כזו או אחרת. כך או כך, אני מאמין שבתוך כמה שנים נחיה בעולם שבו הקורונה לא משחקת תפקיד משמעותי".
ועד אז, איך אתה מעביר את הזמן?
"אני מאוד אוהב לצפות בספורט, וגם את זה אין לנו עכשיו. אני יודע שפוטבול זה משחק מסוכן, ושאולי לא מוסרי לצפות בזה, אבל מה לעשות, אני נהנה מזה. אגב, אני חושב שהספורט והמחאה החברתית קשורים מאוד זה לזה: בתקופה הזאת של סוף אפריל, מאי ויוני אנחנו בדרך כלל בשיא העונה כאן מבחינת תחרויות, עם הפלייאוף של האן־בי־איי, תחילת עונת הבייסבול וההכנות לפתיחה של ליגת הפוטבול. אני מאמין שהעובדה שהשנה אין את כל זה, בגלל הקורונה, יצרה איזשהו ריק שאליו נכנסה המחאה. וכשקיירי אירווינג, כדורסלן מהברוקלין נטס, יוצא נגד ההחלטה לחדש בקרוב את ליגת האן־בי־איי, וטוען ששחקנים שחורים צריכים לסרב לזה כי זה יסיט את הפוקוס מהמחאה וינמיך את הלהבות שלה - אני חושב שיש בזה הרבה צדק".
אתה לא מתגעגע?
"אני מאוד מתגעגע, אבל אני מכין את עצמי לחיות עם התחושה הזאת, כי אני חושב שאנחנו נכנסים עכשיו ל'עידן ההתגעגעויות'. בשנים הקרובות אנחנו בעיקר נתגעגע לדברים, ונגיד אחד לשני, 'זוכרים איזה נחמד היה פעם כשהיה לנו כך וכך?' זה מה שצפוי לנו בשנות ה־20 של המאה ה־21. ולא רק בגלל המגפה הזאת או מגפות אחרות, אלא בגלל שינויי האקלים שצפויים לנו. ספורט זה רק חלק קטן מזה. אנחנו צריכים להתחיל להתרגל לזה שהעולם הנחמד שלנו כבר לא יחזור להיות מה שהיה".
פורסם לראשונה: 07:32, 10.07.20
