בואו נודה בזה: אנחנו לא רגועים. 2020 היא שנה מורכבת להיות בה תושב כדור הארץ. טרדות גדולות מרחפות מעל ראשינו השכם והערב, בזמן שמגפה נדירה מאיימת לפגוע בבריאותנו ובפרנסתנו. לצד הדאגות האישיות עולות גם שאלות מוסריות. לדוגמה: כיצד ובאיזה מחיר עלינו לשמור על הקבוצות החלשות בחברה? ד"ר יאיר בן דוד, מומחה לפסיכולוגיה של המוסר, מסכים שזוהי תקופה חריגה בתחום המחקר שלו: ימים שבהם שאלות של חיים, מוות ואתיקה מעסיקות את כולנו, כל הזמן. מצד שני, כמי ששקוע בשאלות של מוסר בכל יום ויום בשנה, המגפה הזו דווקא תפסה אותו מוכן יחסית.
עוד כתבות למנויים:
"זו באמת אחת התקופות הכי מעניינות מבחינה מוסרית שחיינו בהן, כי כל דילמה נוגעת בחיי אדם", הוא אומר. "החל מאם כדאי ולגיטימי לפתוח את מקומות הבילוי גם במחיר של חיי קשישים, ועד לשאלה אם לבקר את סבא וסבתא או לתת להם לחיות בדיכאון. יש גם המון מקום לשיפוט מוסרי - האם מי שמפר בידוד או הולך בלי מסכה הוא בן אדם רע? למעשה, יש עכשיו המון מחקרים חדשים, שרובם עוד לא התפרסמו, שחוקרים התנהגות מוסרית בתחום של הקורונה. יש הסכמה שמצבי לחץ גורמים לנו לחדד את האופי המוסרי שלנו - מי ינקוט פעולות של התנדבות, ומי ייקח את זה לנושא של אינטרסנטיות ושחיתות".
בימים כאלה, היית מצפה מהממשלה להתייעץ עם מומחה למוסר?
"כן, משתי סיבות. גם כדי לדעת מה טוב לעשות - אבל גם כדי לדעת מה מניע אנשים מבחינה מוסרית, שזה התחום שבו אני עוסק. זה מחקר שאנחנו עושים ממש בימים אלה - בודקים מה מניע אנשים לציית לחוקי הקורונה החדשים. למשל, האם לאוכלוסייה החרדית או לאוכלוסיות מדתות אחרות צריך להציג את החוקים בצורה אחת, ולחילונים בצורה אחרת? ברגע שאתה מתיישב נכון על המערכת המוסרית שאנשים מאמינים בה, יהיה לך יותר קל לשכנע אותם לציית לחוקים, בהנחה שאתה חושב שהם טובים".
אז מה בעצם עושה מומחה לפסיכולוגיה של המוסר? אולי תוכל להסביר את זה באמצעות "דילמת הקרונית" המפורסמת.
"זו דילמה מאוד פשוטה. קרונית נוסעת לעבר מסילה שיש עליה חמישה אנשים. אתה יושב בתא שמכוון את הקרוניות, ומבין שלא תצליח לעצור אותה. יש לך אפשרות להטות את המתג לעבר מסילה אחרת, שעליה עומד בן אדם אחד. בעצם תציל חמישה אנשים, אבל תהרוג אחד על ידי פעולה אקטיבית שלך. זו דילמה שכולנו מכירים בווראיציות כאלה ואחרות, אבל היא מבהירה בעצם את ההבדל בין שני סוגי מוסר: מוסר דאונטולוגי, שקשור בעקרונות מסוימים ומוצקים - לדוגמה, אסור להרוג ולא משנה מה - או מוסר תוצאתני, שגורס שמה שחשוב זו רק התוצאה - אם הצלת חמישה אנשים, זו תוצאה יותר טובה. דילמת הקרונית מנסה להפריד בין שני סוגי המוסר האלה.
"אבל אם מסתכלים בהיבט הפסיכולוגי, רואים שרוב האנשים יעדיפו להרוג בן אדם אחד, עד שמציגים להם את הדילמה קצת אחרת: מה היה קורה אם אתה עומד מעל המסילה, ויש שם בן אדם שמן שאתה יכול לדחוף כדי לעצור את הרכבת? בתרחיש הזה הרוב יגידו 'לא אדחף את הבן אדם'. פתאום שינוי קטן בדילמה משנה להם את כל ההשקפה המוסרית. כאן נכנס התחום של הפסיכולוגיה. אתה מבין שמוסר זה לא רק היגיון ושיקול דעת אלא גם רגש, אינטואיציה מוסרית והמון דברים אחרים. אני חושב שזה גם מבהיר את התפקיד של הפסיכולוגיה של המוסר, שלוקחת את הרעיונות הגדולות מהאולימפוס של הפילוסופיה ושל הדת ובודקת איך אנחנו, אנשים קטנים וקטנוניים, מיישמים אותם בפועל, אם בכלל".
אתה אומר בעצם שאפשר להבדיל בין "מוסר של היגיון" ל"מוסר של רגש".
"נכון. בהתחלה, כשדיברו על פסיכולוגיה של המוסר חקרו בעיקר היגיון מוסרי, מה אנשים חושבים שנכון או לא נכון לעשות. ובאמת, לכולנו יש סט של כללים שאנחנו אוהבים להביע ולבטא, של מה מוסרי ומה לא מוסרי בעינינו. זו גם אחת הסיבות לפופולריות של דילמות מוסריות, אבל הרבה פעמים ההחלטות שלנו מבוססות על משהו אחר לגמרי. זה קשור לתיאוריה של חוקר בשם ג'ונתן היידט, שפיתח המודל האינטואיציוניסטי (מלשון אינטואיציה) - הוא בא ואמר שעם כל הכבוד לעיסוק הרב בהיגיון מוסרי, התחום הזה מיותר כמעט לחלוטין, כי בסופו של דבר אנחנו מקבלים החלטה לפי תחושת הבטן, ורק אחר כך משתמשים בהיגיון המוסרי כדי להצדיק אותה. לדוגמה, הרשתות החברתיות. אנחנו קוראים פוסטים של אנשים אחרים, תוך שנייה מחליטים מה דעתנו על פי האינטואיציה, ואחר כך מנסים לנמק. אגב, בניגוד להיגיון, לפעמים הרגש הוא מניע הרבה יותר חזק. קח לדוגמה את כל המחאות הגדולות שראינו בשנים האחרונות - מהאביב הערבי ועד למחאה עכשיו בארצות הברית. הן לא פרצו כי מישהו פרסם נתונים על הרעות החולות של הדיקטטורה או על מצב השחורים בארה"ב. מובן שיש לזה רקע היסטורי ופוליטי, אבל מה שהניע את ההמונים לצאת לרחובות זה בסופו של דבר אירוע ספציפי שעורר זעם מוסרי, וגרר גל מטורף של תגובות".
בספר שלך, "איך להיות טוב", אתה אומר שבעצם רגשות שאנחנו תופסים כשליליים - כמו אשמה, זעם וחרדה - עשויים להתגלות כחיוביים בהקשר המוסרי.
"כן, אלו השוטרים של המוסר. לדוגמה, בתקופות רגישות מתגלים אנשים שמנצלים את טוב ליבם של השאר, ואז הדבר היחיד שיכול למנוע את ההשתלטות שלהם על החברה זה זעם מוסרי. משהו שגורם לנו להוקיע אותם. אבל לפעמים, אם אנחנו עושים את זה יותר מדי, זה כבר עלול לפרק את החברה. בנוגע לאשמה מוסרית - זו הדרך של החברה לשים את השוטר המוסרי בתוכנו. זה לא מספיק שיזעמו עלינו אם נעשה משהו - אז אנחנו מפנימים את החברה אל תוכנו, ומרגישים רע אם הפרנו קוד מוסרי. השוטר הפנימי מונע מאיתנו לעשות דברים רעים".
ומנגד, רבים סבורים שדווקא אנשים פחות רגישים ראויים יותר להנהיג אותנו. אתה אומר, לדוגמה, שנעדיף רופא אמפתי אבל מנהל מחלקה שכלתני.
"ממנהיגים אנחנו מצפים למשהו אחר - לקבל החלטות יותר מההיגיון מאשר מהרגש, וגם החלטות יותר תוצאתניות. כשהמדינה רוצה להניח תשתית תחבורתית, היא יודעת שאנשים צריכים להיפגע בדרך - תמיד יהיה מחיר של חיי אדם לפעולות גדולות. במילים אחרות, אנחנו מצפים ממנהיגים להיות יותר קרי רוח - אבל רק עד נקודה מסוימת. אם הם יהיו מנותקים לגמרי, לא נוכל בכלל להתחבר אליהם".
אם לחדד, זה לא אומר שהמנהיגים האלה בהכרח פחות מוסריים - אלא נוקטים סוג אחר של מוסר.
"בדיוק. חשוב להגיד שהפסיכולוגיה של המוסר לא מנסה להגיד מי יותר מוסרי. לורנס קולברג, אבי התחום, טען שיש סוגי מוסר נעלים יותר מאחרים - למשל, שלהאמין בערכים עליונים של צדק זה נכון יותר מאשר מוסר שמתמקד במשפחה שלי ובקרובים לי. אבל הוא גם טען שנשים פחות מוסריות מגברים. בכל אופן, זה משהו שעדיף שחוקרים בתחום לא יעשו - עדיף שיימנעו מלהגיד מה צריך לעשות. מצד שני, טבע האדם לא מאפשר את זה לגמרי. זה כמו שמדברים על זה שאי אפשר לייצר עיתונות אובייקטיבית".
ד"ר בן דוד לא תמיד תכנן לעסוק בסוגיות גדולות כל כך ברומו של עולם. מלבד המחקרים שלו בפסיכולוגיה של המוסר באוניברסיטת תל אביב, הוא עוסק גם בפסיכולוגיה חברתית, ולאחרונה הוציא את ספרו "איך להיות טוב" (כנרת זמורה דביר). במקביל הוא משתתף במגוון מיזמים חברתיים. חייו כיום רחוקים במקצת מילדותו, שעברה עליו במושב קשת כחלק מהציונות הדתית. כיום, כשהוא מביט אחורה, הוא סבור שדווקא היציאה בשאלה תרמה רבות לעיסוקו באתיקה - ולמעשה דחפה אותו לתחום.
"גדלתי במשפחה דתית, ובוא נגיד שבגיל 18 שיניתי את כל סט הערכים שלי - ממקום שהוא מאוד בטוח מבחינה מוסרית, שאני יודע מה אני צריך לעשות ואיך צריך לעשות, לעולם שבו אני צריך למצוא הצדקות לדברים שאני עושה. כל הדברים שהיו אקסיומות - לשמור על צניעות מסוימת וטוהרה ולכבד סמכויות רבניות - זזו הצידה. זה גורם לך להרגיש את היחסיות של המוסר - יש מערכות מוסריות שונות, ולכל אחת מהן יש המון הצדקות, אבל המוחלטות של הדבר הזה מאוד התערערה בעיניי. זה גורם לך להבין עד כמה הפסיכולוגיה והסוציולוגיה והתרבות משפיעות על המוסר שלנו, על מה שנרגיש שהוא טוב ושהוא ראוי".
זה נכון לא רק לגבי חילונים ודתיים, אלא גם לגבי שמרנים וליברלים. איך יכול להיות שכל קבוצה בטוחה שהיא צודקת?
"זו שאלה סופר-מעניינת. בסופו של דבר, גם אם אנחנו לא מקדישים את כל חיינו לטוב, כולנו חושבים, בגדול, שאנחנו יודעים מה טוב ומה ראוי. ובכל זאת, יש פלג גדול באוכלוסייה שמאמין שנישואים גאים זה משהו שצריך להיות ופלג גדול שמתנגד לזה. או פלג גדול שתומך בהפלות ובזכותה של אישה על גופה, ופלג גדול שמתנגד. ג'ונתן היידט, שהזכרנו קודם, טען שכמעט כל מחקר המוסר לפניו התייחס רק לערכים של ליברלים, ולא סתם - בסופו של דבר האקדמיה היא מקום ליברלי, והסטודנטים שעושים עליהם מחקרים הם אנשים ליברליים, ולכן המחקר חקר יסודות מוסריים שליברלים אוחזים בהם: דאגה לאחר, שוויון, צדק לכול. אבל היידט אמר שהאקדמיה פספסה סט שלם של ערכים שליברלים פחות אוחזים בהם: ציות לסמכות, לויאליות, טוהרה. בשביל בן אדם שמרן הדברים האלה הם לא רק פונקציה כדי לשמר את החברה אלא ממש היגיון מוסרי, וזה משהו שליברלים לא ממש מצליחים להבין. לכן בסופו של דבר, כששמרן נואם לטובת הצניעות, ליברלים מנסים להבין 'מה האינטרס שלו, איפה הכסף'. ויש להיידט גם עמדה יותר רדיקלית, שעוררה עליו את זעם האקדמיה: הוא טוען ששמרנים יכולים להבין ליברלים יותר מאשר להיפך, כי שמרנים אוחזים ביותר ערכים - גם כאלה שליברלים אוחזים בהם וגם נוספים. לכן הפרספקטיבה של שמרן גדולה יותר מזו של ליברל. זה ממש עצבן את הליברלים, אבל בוא נגיד שהם לא הצליחו להוכיח אחרת. בכל אופן, אם לחזור לשאלה - דברים דומים אפשר להגיד על שמאלנים וימנים, למרות שזו לא בדיוק חלוקה זהה".
אחת הסוגיות המוסריות הבוערות ביותר זה שנים היא הטבעונות. אני מודע לזה שזה לא מוסרי לאכול בעלי חיים - ובכל זאת ממשיך. איך זה יכול להיות?
"כמוני כמוך. אני כמעט נקי כרגע בהקשר הצמחוני, וחושב שאנשים צמחוניים הם יותר טובים ממני, אבל לפעמים אני אוכל בשר - למרות שאני מתנגד לדברים האלה. אנחנו חיים בעולם שבו גם אם הערכים שלנו מכוונים לכיוון מסוים, אנחנו זוכרים שהפסיכולוגיה של המוסר שלנו מופעלת גם על ידי הרבה דברים אחרים. הנורמה היא שכולם אוכלים בשר. בתי המטבחיים רחוקים מאיתנו, אז אין כמעט דבר שמפעיל אותנו רגשית ואנחנו רחוקים מאוד ממקור הסבל הזה, אלא אם חושפים בפנינו סרטונים. כשהייתי נער עבדתי בלול, ובאמת ראיתי איזה סבל עוברות תרנגולות שדוחסים אותן בתוך חלל מאוד צר ושמים אותן בארגזים. זה סבל מטורף. אבל עם הזמן התרחקתי מזה - לא מתעורר אצלי רגש מוסרי, והנורמה מצדיקה את הדבר הזה. נשאר רק ההיגיון, אבל כאמור, הוא מנחה מעט מאוד את המוסר שלנו. לכן מי שרוצה לשכנע אנשים לצמחונות צריך לפנות הרבה מעבר להיגיון ולספרות על סבל של בעלי חיים. למעשה, ההיגיון כל כך בעייתי, שמחקרים מראים שאם נותנים לאנשים חתיכת בשר, ושואלים אותם עד כמה הם חושבים שצריך להתחשב בסבל של בעלי חיים, זה משפיע על התשובה שלהם".
מה לגבי הטיעון הבעייתי למדי, ובכל זאת מפורסם, שצמחונות לא מעידה על מוסר - "כי אפילו היטלר היה צמחוני"?
"בסופו של דבר אנחנו רואים שלכולנו יש 'אי הכללה מוסרית' מסוימת. אנחנו מחליטים מי נמצא בגבולות המוסר שלנו ומי נמצא מחוץ להם. למשל בדמוקרטיה האתונאית, המוסר התייחס רק לגברים בני חורין. נשים ועבדים - פחות. גם כיום אנחנו נוטים לעשות 'הכללה מוסרית' לקבוצות שונות - יש סבל גדול בעולם ולא אכפת לנו, למה? כי זו לא הקבוצה שלנו. אם זה היה באזור שלנו, היינו קופצים מיד ועושים משהו. אז אותה 'הכללה מוסרית' היא גם תרבותית, ואם מחנכים בן אדם כמו היטלר שיהודים הם מחוץ לטווח ההכללה המוסרית שלו, ובעלי חיים כן בטווח - זה משפיע עליו. מעטים האנשים שמתייחסים באופן שווה לכולם מבחינה מוסרית. לרובנו יש תעדוף כלשהו, וזה מאוד בולט ביחס שלנו למדינות השכנות שלנו. למשל מה שקורה בסוריה - לא נראה בכלל שישראל שקלה לעשות משהו כדי להציל את האנשים שם. בסופו של דבר זה פשע נגד האנושות שקורה במקום שאנחנו יכולים ממש לעלות על הר ולראות. אז הרבה פעמים הגבול המוסרי הוא גם הגבול הפיזי".
בספר אתה דן גם בשאלה עתיקת היומין אם יצר האדם "רע מנעוריו". אתה מזכיר כמה מחקרים אופטימיים יחסית, שדווקא מראים את ההיפך.
"בשנים האחרונות יש חוקרים שמנסים להראות עד כמה יש לנו אינסטינקט מוסרי כבר מילדות ממש. חלק מהמחקרים מצולמים ונגישים. אז רואים שהחוקר מפיל משהו בטעות, או מנסה להגיע לאיזה משחק ולא מצליח - והילד עוזר לו. ויש גם חוקרים שמראים את זה בקופי אדם - שההתנהגות שלהם היא פרו-חברתית. אז אי אפשר להגיד שאנחנו ממש נולדים מוסריים - כי לגבי מה נולד ומה נרכש יש מחלוקת שלמה - אבל אפשר להגיד שכבר מגיל צעיר אנחנו פרו-חברתיים, זו ברירת המחדל שלנו, והחברה והתרבות עלולות להשחית אותנו. לכן המחקרים האלה שמים מראה יחסית אופטימית מול האנושות. אם כי, כמובן, זה לא מונע את זה שבמצבים קיצוניים או תחת סמכות מסוימת נגיע לרוע כמעט מוחלט".
לסיום, העולם משתנה ללא הרף, ואנחנו נאלצים להתאים את עצמנו אליו. אילו סוגיות מוסריות אתה צופה שיעסיקו אותנו בעשורים הקרובים?
"לחלק מהדילמות האלו אנחנו כבר נחשפים טיפה כיום - אלו שקשורות לזה שאנחנו מעבירים את קבלת ההחלטות לידי מכונות. נגיע למצב שמי שמחליט אם ניכנס למדינה או לא, או אם לאשר לנו הלוואה, זה בעיקר מחשבים. בעוד שבני אדם עושים פעולות שיש בהן אפליה, ואפשר לייחס להם אחריות מוסרית, בקרוב אפשר יהיה פשוט לומר שהמחשב אמר 'לא'. לכן אנחנו צריכים להבין אם אנחנו מצפים ממחשבים לקבל החלטות מוסריות שונות מבני אדם, ואם זה אמור להשפיע על איך שאנחנו מתכנתים אותם, כי ככה יתנהלו החיים שלנו. זה יהיה בולט גם במכוניות אוטונומיות, שיצטרכו לקבל החלטות מוסריות כמו אם לדרוס שלושה אנשים או שהנהג יתנגש בקיר. וכמובן, עוד מגמה שכבר קיימת, ורק תלך ותתגבר, זה שרוב המוסר שלנו יהיה 'מוסר מקלדת'. הרבה מהביטוי המוסרי שלנו יהיה מנותק ומרוחק מאנשים אחרים, בשונה מהתקופה שבה הנורמות החברתיות והרגשות המוסריים שלנו התפתחו כשנמצאנו ליד בני אדם".
