עבור אדם חרדתי והיפוכונדר כמו חנוך דאום, הקורונה הייתה אמורה להיות סוף העולם, התגשמות של כל תרחישי האימה. "אני דווקא חושב שלאנשים כמוני, שחשבו שהעולם ממילא הולך להיחרב, אלה היו רגעים יפים", הוא מסביר ברצינות, "כשהיינו ילדים הייתה בדיחה שעל קבר של היפוכונדר כתוב: 'אמרתי לכם'. אז גם אנחנו אמרנו לכם. וכל הזמן הירוקים עושים מאמץ להציל את הכדור".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מה לא בסדר?
"למה להציל את הכדור? לא מגיע לו, לבן זונה. הוא לא מתנהג כמו מישהו ששווה להתאמץ בשבילו. כשדיברו על הקורונה בסין, נזכרתי ששאלו אותי אם יש לי פחד קהל, אמרתי שרק אם הקהל אלים. אבל יש את זה שתמיד משתעל בהופעה, הרבה פעמים הוא משתעל לך על הפאנץ'. אני אומר לו אחי, זה בני ברוכים שלח אותך לדפוק אותי? הוא מקנא? אגב, אהבתי שניקול ראידמן ביטלה את ההופעה בגלל הקורונה. אין לך קהל, מה ביטלת, מה?"
ואתה באמת לא חרד מהידבקות?
"יש לי הרגשה שלנו במשפחה הייתה כבר קורונה. בסגר הראשון אחד אחרי השני לא הרגשנו טוב, לדעתי זה מאחורינו. הייתי עושה בדיקה סרולוגית, אבל יש לי סיוטים מליצמן. דבר מדהים, היה לנו שר בריאות חולה. זה כמו שאגיד לך, שהייתה לנו שרת תרבות לא מתורבתת. בעצם, לא דוגמה טובה".
אתה אמרת.
"אבל אגיד לך מה היתרון במצבי. אני כרגע כמו נער כמורה שנחטף על ידי שבט של 400 פראי אדם, שהתעללו בו במשך חודשיים, לפי התור. מצד אחד זה מאוד קשה. מצד שני, יותר נמוך מזה אין. מה תעשו לי עוד? היה לי מפעל משגשג של הופעות, הוא נסגר. הייתה לי מכונה להדפסת כסף, לקחו לי אותה. זה מחורבן אבל וואלה, אין מה להפסיד יותר".
בעשור הקודם נחשב חנוך דאום כעצם בלתי מזוהה בתעשיית הטלוויזיה, כזה שאהוב על ראשי חברות כמו רשת וערוץ 10, אבל לא באמת חלק מהחבר'ה. קרבתו היחסית לנתניהוז הוסיפה למסתורין סביבו. ההשתתפות ב'מחוברים' בשנת 2012 הייתה המנוף שלו לפרונט, וההמשך נכתב באחד מדפי הפייסבוק החזקים בישראל שדאום מתפעל. פרט לכך, הוא גם בעל טור פופולרי במוסף '7 ימים'. לפני חמש שנים העז לעלות מופע סטנד־אפ ומאז הפך לאחד מהמצליחים בז'אנר, מה שאומר שבקורונה היה מאלה שסבלו יותר מאובדן ההכנסות. "במשך ארבעה חודשים אני מקבל רק ביטולים. זה הגיע למצב שאנשים כבר מתקשרים להזמין ביטול הופעה. אנשים אמרו לי בוא תופיע בפייסבוק־לייב".
למה לא?
"אמרתי להם, 'אני מתגעגע לכסף שלכם ולא אליכם'".
בכמה ירדו ההכנסות שלך בקורונה?
"הדבר שהכי כואב לי, ואני לא אומר את זה כמליצה, אלה האנשים שמתפרנסים מזה שאני על הבמה: מנהל ההצגה שלי, אחראי ניו־מדיה, סדרנים באולמות בפריפריה שאני כבר מכיר, חברת הכרטיסים שנסגרה על כל 30 עובדיה, משרד ההפקה. אני מסתדר, אבל ההכנסות שלי ירדו ב־90 אחוז. אפרת, אני חושב שהיא עובדת במחשבים, בזכותה נהיה בסדר. נפל לי קמפיין ענקי שהיה אמור להתחיל ומאוד ריגש אותי".
ספר.
"זה כאב כי בפעם הקודמת שפנו אליי בהצעה לקמפיין, זה היה מבנק יהב, והסוכן שלי אמר להם שהעלות שלי היא 400 אלף שקל. אמרתי לו, תשמע, אני מתנחל עם טיקים בעיניים, אתה מייצג את רותם סלע אז אתה רגיל לסכומים גבוהים. אתה לא קצת מתבלבל? תביא לי 50־70 אלף שקל, העיקר שיהיה מה לאכול. הוא הסתכל עליי ואמר, 'הם יחזרו על ארבע'. קאט, חודשיים אחרי אני רואה את קובי מימון, שאני מאוד אוהב, עושה את הפרסומת. התקשרתי לסוכן שלי ואמרתי לו, 'באיזה שלב הם חוזרים על ארבע? אחרי שקובי מימון מסיים ארבע שנים של חוזה?'"
כמה היית צריך להרוויח בקמפיין הנוכחי?
"אני לא רוצה לענות על זה ואגיד לך למה. הציבור, ובצדק, לא אמפתי לסיפורים של אנשים שהפסידו קמפיין או שבוטלה להם קיסריה. עם כל הכבוד, אנחנו לא הסיפור העצוב פה. תשאירו את הבמה לעובדי הבמה".
מה דעתך על ניהול משבר הקורונה?
"יש תחושה שבין הגל הראשון לשני, חבר'ה בממשלה יצאו לשנ"צ. לי יש פתרון מדהים: האנשים שבודקים אם אתה חולה בקורונה או לא, יש להם חליפות מיגון. הם לא יכולים להידבק, נכון? למה שלא כולנו נלך ככה? זה נשמע הזוי, אבל זה לא הזוי כמו לנעול אנשים בבתים. זה נשמע יקר? לא יקר כמו לסגור את המשק. מגוחך? לא כמו המצב שהגענו אליו, כזה שאם פלסטיני בהתנחלות משתעל עליי, אני שואל אותו, 'אחי, למה לא הבאת סכין'".
ברצינות: איך נתניהו מנהל את הקורונה עד עכשיו?
"לי יש הרגשה, שנפתלי בנט הוא האיש הכי מדויק בהבנה של האירוע הזה, ולכן עצוב לראות שדווקא הוא לא נמצא בין מקבלי ההחלטות. אני הבנתי שאנחנו בבעיה כשהתחילו לקרוא לבר סימן טוב 'ברסי'. שם התחיל הבית זונות".
אתה בורח לי מראש הממשלה.
"מה פתאום. בגלל שאני מעריך את נתניהו אני מוכן לסלוח לו על המון דברים. למשל, החזרי המס. בימים רגילים אני אומר, אוקיי, יש לו חולשה לכסף. עליי. אבל כשאנשים רעבים ללחם - ולא צחי, זה לא חרטא - מכולנו נדרשת גדולה. גם ממנו. לביבי קרה משהו בסוף הגל הראשון. הוא התחבר ליורם לס הפנימי שבו ויצא במחולות. כישראלים, אצלנו או אושוויץ או אורגיות אצל גילי מוסינזון, אין לנו אמצע. רגע אחד כולנו בבתים ואחרי חצי שעה מסכות על הסנטרים ברחובות".
הממשלה לא מכילה את הזעם הכלכלי.
"יש לי בלוח השנה התראות, איפה הייתי צריך להופיע כל יום. הייתי מדוכא, הרגשתי מובטל, פתאום הייתה לי הארה. אמרתי לאפרת, אני לא מובטל יותר - פרשתי. אני בפנסיה. אני כמו בהישרדות. אגב, הציעו לי ללכת ל'הישרדות VIP'".
למה לא?
"דווקא תיכננתי ללכת, ולפני שמגיעים לאי בפרק הפתיחה, לקפוץ מהסירה למים ופשוט לשחות לווילת המודחים עם הכסף. אבל אז אמרו לי שהכסף ניתן לפי כמה זמן אני שורד שם. יש לי חבר שהיה על האי, סתם כתייר, הוא אמר לי שאילנה אביטל עוד בבקתה, שכחו אותה שם. היא לא יודעת שיש קורונה, היא עוד מחכה".
בעת הראיון דאום לא חובש כיפה. מהצד נראה שהתרחק מהדת בשנים האחרונות. "אפשר לדייק ולומר: התרחקתי מהחלקים שהכאיבו לי בדת, התקרבתי לדברים שריגשו אותי. אני הולך לבית כנסת בכל שבת. פעם הבן שלי שאל אותי על עשר המכות, אם אני מאמין שהן היו. אמרתי לו, 'יהודה, גם אם אלה שקרים, אלה השקרים שלנו ואנחנו משקרים אותם מאב לבן אלפי שנים'. אני גאה בהם ואוהב אותם".
והכיפה?
"אצלי בכיס, זה כמו המסכה שהישראלים שמים על הסנטר. כשהייתי ילד, הכל היה דיכוטומי, היום יש רצף וכל אחד מוצא את המקום שלו עליו. כשאני שם כיפה, בשבת בבית כנסת, אני שם כיפה ענקית כמו ש"סניק כי אני רוצה להרגיש אותה עוטפת אותי".
הוא נשוי לאפרת 23 שנה, ולהם ארבעה ילדים. "בגיל 24 היו לנו שני ילדים, כך שכבר אז היינו ארבעה ילדים בבית. הגדול שלי היום בעתודה והקטן שלי סיים כיתה א'".
הילדים שלך קראו את הספר 'אלוהים לא מרשה'?
"לא מרשה להם לקרוא את הספרים שלי, אסור להם לבוא להופעה שלי ואסור להם לקרוא את הטור בעיתון. אם יש למישהו מהם איזושהי טענה, שיחזיר את האופניים שקניתי לו ושילך קיבינימט. אמרתי להם שאבא צריך להביא אוכל הביתה ושלא יתערבו לי. הסברתי להם שאין לי ידע בשום תחום אחר, אז אני אמכור את ארבעתם כדי להתפרנס. כלומר, זה או שאני אספר בדיחות או שאין פורטנייט, תבחרו".
הילד הרבה בפורטנייט?
"יצא פעם לטיול שנתי, התקשרו מהפורטנייט לשאול מה קורה".
ו'מחוברים' הם ראו?
"יש לי הרגשה שהם לא ממש מעריכים אותי, כי הם לא מסתקרנים ממה שאני עושה".
עכשיו מוציא דאום ספר שביעי, 'החיים הם תקופה קשה', "סוג של ביוגרפיה קומית", כדבריו. דאום הוא סטורי־טלר חד מאוד, והספר, שנכתב בימי הקורונה, מצחיק ומרגש, ולא נזהר מלבעוט גם באייקונים הכי קדושים בישראל למאמיני הפוליטיקלי־קורקט. "מה שמיוחד, שעשיתי פה ניסיון די חלוצי, לכתוב ספר בלי רשתות הספרים".
מה זאת אומרת?
"הספר הזה לא יהיה בחנויות. אפשר להשיג אותו רק דרכי, מי שרוצה גם עם הקדשה. ותבין, הוצאתי כבר ספרים, שלושה מהם היו רבי־מכר, אבל הדהים אותי כמה החלוקה בסוף היא נגד הסופר. מי שכותב ספר יכול להרוויח על עותק חמישה שקלים גג. אתה בידי החנויות. אתה עובד כמו משוגע, אתה מוסר להן את התינוק ואין לך איתו יותר קשר. התינוק התימני שלך נחטף".
אתה משוכנע לגבי ילדי תימן?
"אין לי ספק שנחטפו תינוקות, וזה מחריד. רק לא ברור לי לגבי בועז שרעבי, שאומר שאחותו נחטפה. אני חושב על משפחה אשכנזית, יושבת ברמת אביב סביב השולחן, ובאמצע האחות של שרעבי. מה, אף אחד לא חושד?"
אתה לא חושש שהומור כזה יפגע בהרבה אנשים?
"היום הכל יכול לפגוע. אבל גם כשעמדתי מעל קברו הפתוח של אבא שלי, רצו לי בראש בדיחות לא נאותות על כל מיני אנשים בלוויה. בעיניים שלי כקומיקאי הבכי והצחוק הם שני נחלים שזורמים לאותו ים. אישית אין בדיחה שהיא פוגענית מדי בעיניי, אבל אני יודע שבעידן הזה לא הכל עובר, אז אני מצמצם את עצמי".
אתה כותב למשל על שמעון פרס: "אני יכול להיות עצוב כשמודיעים שהוא נפטר ואז לכתוב למי שהודיע לי על כך, שכמו בכל המאבקים בקריירה שלו, גם בקרב על חייו פרס הפסיד". אבל עובדה שלא העזת לכתוב את זה בזמן אמת.
"כי הקהל לא יקבל דברים כאלה בזמן אמת. אני אעשה ספוילר ואגיד שאני כותב בספר איך שעתיים אחרי הרצח של שירה בנקי, סיפרתי בדיחה נוראית ביותר, והקהל מחא כפיים".
איך אתה מסביר את זה?
"הבדיחה באה אחרי שסיפרתי בדמעות כמה קשה לי להופיע אחרי שיהודי רוצח ילדה בשם האלוהים כביכול. לימים סיפרתי להורים של שירה בנקי את הסיפור, והם אהבו את זה מאוד. אני בקשר עם המשפחה, ואם לא הייתה קורונה, הייתי אמור להופיע בהתנדבות בערב לזכרה".
במה הספר הנוכחי שונה מקודמיו?
"אני יודע שיש הרבה אנשים, וגם אני ביניהם, שמנסים להבין מי אני: דתי, כן מאמין, לא מאמין, כן ביבי, לא ביבי. הספר הזה עושה סדר בכאוס של החיים שלי".
בספר 'אלוהים לא מרשה' כתבת כמה היה קשה בישיבה כי אסרו עליכם לאונן. בספר החדש אתה קצת מקהה את הביקורת הזאת.
"הביקורת שהייתה לי על הישיבה שלמדתי בה ועל החרד"לות המוגזמת יצאה מהלב. אני לא מצטער שכתבתי אותה ואני יודע שהרבה מאוד ישיבות ופנימיות דתיות השתנו בגלל ההדים שהספר עורר. מחנכים הבינו שאתה לא יכול לבוא לילד בכיתה ט' ולבקש שיתנזר ממחשבות זימה. אם תיקחו מנער מתבגר את מחשבות הזימה, יתפנה לנו לו"ז חודשים קדימה. בספר הזה אני מסכם את החוויה ממקום קצת יותר בוגר. כאילו הייתה לי צעקה שהייתי צריך להשמיע, השמעתי אותה, ועכשיו, באחרית ימיי, אני מרשה לעצמי להיות יותר מפויס".
אחרי שנים ארוכות של קרבה והזדהות עם נתניהו, בשנה האחרונה דאום החל לבקר את ראש הממשלה ולמד שלכל מילה יש מחיר מכיוון בלפור. כמו שהיו כותבים פעם במדורי הרכילות, דאום והנתניהוז כבר לא.
"אומרים שאם יש שכן משוגע בבניין, לאט־לאט כל הבניין משתגע", הוא מודד מילים, "יש סביב משפחת נתניהו שיגעון שאתה לא יודע איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר. בבלפור יש שיגעון, בהפגנות מול בלפור יש שיגעון, גם באלה שבעד וגם באלה שנגד. תפסיקו להפגין כל הזמן, מה יש לכם?"
דמוקרטיה, אתה יודע.
"אני אומר את זה מקנאה, לא מבין מאיפה הכוחות. אני מאלה שעדיין מסוגלים להתייחס לנתניהו בלי מטען רגשי. לא של הערצה ולא של שטנה. אני אוהב את זה שהוא לא נטל סיכונים, לא בהסכמי שלום מופרכים, ולא בסבבים מיותרים בעזה, ובאותו זמן אני לא מוכן להתייצב מאחוריו ולומר שכל התיקים נגדו מופרכים, שכל הסיפורים על עובדות משק הבית הם בדיה. בספר אני מסביר למה לדעתי אי־אפשר באמת להיות קרוב מדי למשפחת נתניהו, בלי לוותר על אינטגריטי. כדי להיות קרוב אליהם, צריך לוותר על החלק של נגדם. בזמנו מני נפתלי אמר שהוא מאוכזב מבני הזוג נתניהו כי הוא היה מוכן לחטוף בשבילם כדור. שלחתי לו הודעה, שהזוג מבקש לברר אם זה עדיין רלוונטי".
קיבלת ריקושטים ישירות מהם?
"לא. לא הייתה מריבה ספציפית עם נתניהו. אני איש ימין. הדמות שמייצגת אותי היום בכנסת כימין ליברלי, היא יועז הנדל. וזה רק מבהיר לך כמה אני במיעוט. להרגשתי, יש לנו מספיק מנהיגים עתידיים במחנה".
מדברים למשל על יוסי כהן, ראש המוסד.
"נחתתי פעם בתאילנד וראיתי את יוסי כהן. אמרתי לו, 'יוסי, אני לא רוצה לשאול מה אתה עושה פה, אבל אם יש בעיה תדע שאני כאן בגזרה, אתה רוצה את המספר שלי?' והוא אמר, 'אני אעשה מאמץ להשיג את זה'".
אתה מספר בספר על קבוצת ווטסאפ שהייתה לך עם שמעון ריקלין, הפרשן של ערוץ 20. עם מי עוד מבין עיתונאי הימין אתה בקשר?
"אני מעריץ גדול של עמית סגל. הוא אחד בדורו. לפעמים אני רואה אותו בחדשות עונה סימולטנית לתשעה שמאלנים, הוא באמת עילוי".
ואחרים?
"אני אוהב את יאיר שרקי, אבל רואים שמתשע בערב הוא צריך לישון. הגן שלו מתחיל בשמונה. ריקלין הוא איש קורע מצחוק, לא באופן מודע בהכרח. אני מניח שזה יאכזב שמאלנים לשמוע את זה, כמו שאני אתאכזב אם יגידו לי שרוגל אלפר הוא איש מקסים בחיים האישיים שלו".
בניגוד לחבריך, אתה בחרת להיעדר מהטוויטר.
"עם ישראל נמצא בפייסבוק ובאינסטגרם. הטוויטר בישראל הוא כמו קבוצת ווטסאפ מרירה של עיתונאים ופוליטיקאים. לפעמים משודר פרק באיזה תוכנית תחקירים, בטוויטר כולם מדברים עליו, ובבוקר אתה רואה שבשעה שהם התווכחו, העם שר עם הילדים של 'בית ספר למוסיקה'".
צופה בתוכנית?
"מה שאני אוהב בה זה שיש לך שעתיים בשבוע שבהן הפדופילים לא ברחובות ואפשר לשחרר את הילדים בלי השגחה".
הגעת השנה גם ל'ארץ נהדרת'. שימשת שם כעלה תאנה ימני?
"חדרתי לשטח האויב. לזכותו של מולי שגב, העורך, הוא לא צינזר שום בדיחה ימנית. אבל אגיד לך משהו על 'ארץ נהדרת' שאולי יישמע קצת פרובינציאלי. הפעם הראשונה שאיל קיציס אמר, עכשיו נעבור לפינה של חנוך דאום, הייתה הרגע שבו הרגשתי שהדרך הארוכה מרמת הגולן, מהישיבה, לעולם הקומדיה הישראלי, הסתיימה בהצלחה".
הוא ניסה לשרטט את המציאות מהזווית שלו גם עם 'המתנחל', דוקו־ריאליטי שבו התנחל בכל פרק בביתה של דמות אחרת. "כל הדמויות ההזויות שאיתן צילמתי, מיורם שפטל, דרך איתי שגב ועד מירי רגב, נכנסו לי ללב".
משהו שנשאר על רצפת חדר העריכה?
"ישנתי בבית של ארי שמאי בסיטי־טאואר ברמת־גן. באמצע הלילה לא מצאתי את השירותים. עשינו כאילו אני משתין מהמרפסת, קומה 20, ואז צילמנו למטה בכביש את אלעד, הגמד 'מהאח הגדול', הולך וסוחט חולצה ואומר, 'איזה אנשים משוגעים יש בעיר הזאת'. ערוץ 10 לא אישר לנו לשדר את זה, אבל גם אני וגם אלעד בטוחים עד היום שזה היה גאוני".
מה חשבת על השרה רגב שחנכה כביש בטקס רב־משתתפים?
"היא הכעיסה אותי. אני רוצה לראות את האזרח שיגיד לשוטר שתפס אותו בלי מסכה, 'לא נורא אחי, להבא נשתדל יותר'. יש בי הערכה להרבה דברים שמירי רגב עשתה. ראיתי מספיק סרטים על הסבל הפלסטיני, אשמח גם ליצירה מימין. אבל כשאתה רואה איך חילי טרופר עובד בשקט, יש תחושה שמישהו כיבה קומפרסור ענקי שהיה לך מעל הראש".
שמע, אני רוצה לסגור איתך חשבון על דודו טופז".
שוט.
"היה לך קיבעון שיש לי הרבה ידע על דודו".
בוא נסביר: שלחת את אילן שושן לעשות עליו סרט לרשת בדיוק לפני שנכנס לכלא. זה עורר מחשבות שידעת משהו.
"פה הטעות שלך. לי לא היו הרבה שעות דודו. פשוט השעות שלי איתו היו כשבמקביל הוא שולח אנשים לתת מכות לאנשים אחרים. ברור שלא ידענו עליו. אני אמרתי לדודו, 'בוא נעשה עליך סרט שנקרא 'עלייתו, נפילתו ועלייתו של דודו טופז', כשהעלייה עתידית, מעין משאלה שיהיה בסדר. ידעתי שיש בדודו כוחות: אני לא חושב שיש עוד מישהו בעולם שמסוגל לתלות את עצמו מכיור בגובה חצי מטר".
אבל אם לא ידעת כלום, למה שלחת במאי ללוות אותו?
"באמצע צילומי הסרט התחילו אנשים בתעשייה לקבל מכות ואז היו לחשושים שזה הוא. יש הרבה חומר מצולם מאותה תקופה. ראיתי את החקירה שלו במשטרה, שאותה אסור לשדר כי ילדיו הוציאו צו. מדהים לראות איך ב־40 שניות בחדר הסגור הוא הפך מהראשון בבידור לילד ג'ינג'י בסחנה שאיבד את ההורים ומטפטף עליו טילון".
ראית את הסרט של חיים אתגר עליו?
"אני מעריץ של אתגר, אבל בגלל 'המתחזים' אני לא מצליח לשמוע אותו שואל שאלות בלי לחשוב שמישהו עובד עליי. בסרט על דודו, החוקר הציג את עצמו כשרלוק הולמס. אחי, כל מי שלא נתן לדודו עבודה, קיבל מכות, ואתה היית צריך עשרה חודשים כדי לעלות על זה? כבר יותר קשה לחקור ילד בן ארבע על משיכה בצמה. ולא רק זה, החוקר מספר בסרט שדודו שלח לאבי ניר מכתבים עם כל מיני משימות, זה הרי בדיוק הפורמט של 'הראשון בבידור'! הכתובת הייתה על הקיר, בחייכם".
פורסם לראשונה: 07:59, 17.07.20
