מיקיילה קול הייתה האישה השחורה הראשונה שנשאה את הנאום המרכזי בפסטיבל הטלוויזיה באדינבורו, סקוטלנד, האירוע שאף בכיר בתעשייה לא מרשה לעצמו להחמיץ. זה לקח למארגנים רק 42 שנה, מה שבטח לא מנע מהם להתבשם מזרם הנאורות שלפתע פרץ מתוכם. אפשר ממש לדמיין את החדר שבו התקבלה ההחלטה, וגם את התרחיש שרץ לכולם בראש: היוצרת והכוכבת של Chewing Gum, מהסדרות הכי אדג'יות של העשור הקודם, תעלה לבמה ותגיד תודה על ההזדמנות וכמה יפה שהזמנים משתנים. הקהל ימחא כפיים וימשיך ליהנות מהפריבילגיות.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אבל קול, עכשיו כבר היוצרת הכי מדוברת בעולם בגלל "להרוס אותך", לא מקבלת תסריטים - היא כותבת אותם. ובאותו ערב, בשנת 2018, היא החליטה לפתוח ארון מפוצץ בשדים של התנשאות, אפליה, גזענות וסקסיזם. בנאום ההיסטורי שלה קול חשפה, בין השאר, איך דקות אחרי שזכתה בפרס, מפיק לונדוני ניגש אליה ואמר לה: "נחמד לפגוש אותך. את יודעת כמה בא לי לזיין אותך עכשיו?"
הקהל בקושי הספיק לעכל את ההטרדה המינית הזאת, וקול הנחיתה פצצה נוספת. "עבדתי בלילה במשרדי חברת ההפקה; הייתי צריכה להגיש פרק בשבע בבוקר. עשיתי הפסקה והלכתי לדרינק עם חבר טוב שהיה בסביבה. התעוררתי לתוך הקלדה, הרבה שעות אחר כך. היה לי מזל. היה לי פלאשבק. התברר שהותקפתי מינית על ידי זרים. האנשים הראשונים שהתקשרתי אליהם, לפני המשטרה, לפני המשפחה שלי, היו המפיקים". בהמשך תיארה כיצד הבינה שעליה להסביר למפיקים שאין ביכולתה לכתוב כרגע, ולדרוש מהם לקבל טיפול. "היה לי מזל, מישהו היה כן איתי ואמר לי 'הם לא יציעו לך הפסקה... את חייבת לקחת אותה בעצמך".
"ברגע שעליתי על הבמה, נהניתי", היא מספרת היום על הנאום שעורר הדים. "אהבתי להגיד את המילים ולעורר את מה שרציתי לתקשר לקהל. כשסיימתי, עליתי על רכבת ונסעתי הביתה. עשיתי את זה".
והיא לא סתם עשתה את זה. קול הציבה את הטראומה הזאת בבסיס "להרוס אותך" (משודרת בישראל ב-HOT, yes וסלקום טי-וי), הסדרה שטורפת את הקלפים בכל הנוגע להתמודדות עם פגיעה מינית. הבריטית בת ה-32 כתבה, ביימה, הפיקה והיא גם מגלמת את אראבלה, מילניאלית מגה-מוכשרת עם עתיד מזהיר, שנאנסת על ידי גבר שהגניב סם לדרינק שלה. קול צללה פנימה וחזרה עם תובנות חשובות, מטרידות וגם מעוררות השראה. "כשהתחלתי לכתוב בהשראת אירועים שקרו לי באמת, אנשים התחילו לחלוק איתי סיפורים", אומרת קול. "ואז הבנתי: יש הרבה דרכים לחקור את הנושא של תקיפה מינית".
את חולקת את הסיפור שלך וגם של אחרים. יש בזה גם ממד חינוכי.
"גם אני בהחלט למדתי הרבה דברים תוך כדי. למשל, לא ידעתי על Stealthing, כשגבר מוריד את הקונדום תוך כדי סקס. הבנתי שלשים את זה בתסריט חושף אנשים לזה. במובן הזה, הסדרה היא באמת קצת חינוכית".
אפילו בתור ריבוע קטן בשיחת זום קבוצתית, הנוכחות של קול כריזמטית וממגנטת. בעוד הביקורות על 'להרוס אותך' מתחרות בסופרלטיבים, נראה שהיא משתדלת להיצמד לאיזו קרקע דמיונית, לא להיבלע בתוך המשבצת המתבקשת: "קולו של דור".
למעשה, מכיוון שיש מעט מדי מודלים כמוה, הנטייה האוטומטית היא להסתכל על "להרוס אותך" דרך הפריזמה של יצירות כמו "בנות", "פליבג" ו"לא בטוחה". קול מבינה ודווקא מוחמאת. "זה משוגע כמה 'לא בטוחה' של איסה ריי דומה ל'להרוס אותך'", היא אומרת. "אני מסמסת לה לפעמים דברים כמו, 'וואו, חלקנו את אותו שיר!!!!' העובדה שיש קווים מקבילים עוד יותר מוזרה, כי צפיתי בעונה השלישית (מתוך ארבע) רק לפני כמה שבועות. לינה דנהאם היא גם חברה ואנחנו מחליפות מיילים. אני זוכרת שראיתי את 'בנות' והבנתי מיד שזה פורץ דרך ואיקוני. ראיתי רק פרק אחד מהעונה השנייה של 'פליבג' וממש אהבתי. אולי זה עניין של נשים חופשיות - ליצור בלי להיות מוטרדות יותר מדי ממה אנשים יחשבו. נראה לי שזה מה שאנחנו עושות, לא?"
היא נולדה במזרח לונדון, על התפר בין שכונות לא קלות ורובע הסיטי הנוצץ. הוריה, ממוצא גנאי, נפרדו בטרם לידתה והיא גדלה עם אמה ועם אחותה בסביבה לבנה יחסית. הסבל שלה התגלגל החוצה: "הייתי מאוד לא מאושרת והתמודדתי עם זה בלתת לאנשים מכות", סיפרה ל"גרדיאן". בחטיבת הביניים המצב השתפר, אבל בגיל 17 היא הכירה את החבר מספר אחת: אלוהים. קול בסך הכל רצתה לרקוד, אבל השיעור שנרשמה אליו התגלה כחלק מפעילות של כנסייה קיצונית, שדגלה בין השאר בהתנזרות מינית. "זה קצת כמו היפנוזה", הסבירה. "אם את במקום פתוח, את תתהפנטי. ואם את לא, אז לא. הייתי במקום שלא ידעתי מה לעשות עם החיים שלי. זה היה או לסיים בהיריון בדיור ציבורי או... לא הייתה לי אופציה אחרת".
החיבור לאלוהים המריץ אותה לכתוב שירים (באחד מהם תיארה את עצמה בתור "הטופ מודל הבאה של אלוהים") והיא הופיעה איתם בברים ובבתי קפה. המחזאי צ'ה ווקר גילה אותה ועודד אותה להירשם לבית ספר יוקרתי למשחק. קול פעלה בעצתו והייתה, אלא מה, האישה השחורה היחידה במחזור. זה לא הגיע בלי נטל התיוג: אחת הביקורות עליה הייתה שהיא "אגרסיבית וקולנית".
בשנתה האחרונה בלימודים כתבה קול סצנה בת עשר דקות למחזה. התרגיל התגלגל לכדי מחזה שלם ומשם לסדרה Chewing Gum בצ'אנל פור, שבישרה לעולם על פריצתו של כישרון בלתי רגיל. השנינות, הרעננות וההומור של קול בלטו גם בפרסונה התקשורתית שלה, למשל כשסיפרה למה היא מעדיפה את ריהאנה על ביונסה: "אני יכולה לדמיין את ריהאנה מחרבנת", אמרה ל־Evening Standard, "אם אני מדמיינת את ביונסה על האסלה, כלום לא קורה. לריהאנה יש שלשול, אני יכולה לראות הכל".
שלא יהיו טעויות: זה לא רק מצחיק, אלא חלק מהגישה נטולת הפילטרים והבולשיט שבה קול כותבת חוויות אנושיות ונשיות, שהתרבות הגברית נוטה להרחיק ולהדחיק. ב'להרוס אותך', לדוגמה, היה לה חשוב להראות סצנת סקס שבה היא נמצאת במחזור ומודיעה לפרטנר שעליה להוציא טמפון ספוג בדם.
"אני לא בהכרח חושבת 'זה טאבו' או 'דבר כזה עוד לא ראינו'", היא אומרת. "מסיבה מסוימת, זה מה שקורה כשאני כותבת. אני לא שולטת בזה! אני חושבת שאם יש קריש דם בסצנה, אז צריך לראות אותו. זה לא ניסיון להיות שנויה במחלוקת או 'הראשונה'". "מה שמעניין", הוסיפה בהמשך, "שזאת בערך הפעם היחידה בסדרה שרואים שני אנשים עושים סקס בהסכמה".
ההצלחה האמנותית והמסחרית של הסדרה הראשונה שלה, שזיכתה אותה בשני פרסי הבאפט"א (המקבילה הבריטית לאמי), הולידה הזדמנויות נוספות: היא הופיעה בשני פרקים של 'מראה שחורה' ובמיני־סדרה 'זעקת האדמה השחורה'. הייתה לה גם הבלחה ב'מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי'. אבל הפוקוס של קול היה ונשאר החומרים שלה עצמה.
ובכל זאת, כשנטפליקס הציעה לה מיליון דולר על 'להרוס אותך' היא עשתה את מה שרבים לא מסוגלים להעלות על הדעת - ואמרה לא. אחרי הסדרה הראשונה שלה, שם התפשרה על מרכיבים מסוימים וגם ראתה מקרוב את הבדלי המעמדות בתעשייה, קול רצתה יותר שליטה. נטפליקס לא הציעה לה שום זכויות על היצירה, וקול פיטרה את הסוכנים שלה, שעודדו אותה לחתום ולא גילו שבצד השני של הדיל מחכה להם עמלה.
"אני לא יודעת אם אפשר לייחס את הסירוב לכוח שלי", אומרת קול. "הרי מן הסתם קיבלתי חוזה והתלבטתי אם לחתום. מה הניע אותי לסרב? המודעות לחוסר השקיפות. תהיתי אם זה קשור לדמות ששיחקתי ב'זעקת האדמה השחורה', שהיא סקרנית וחקרנית הרבה יותר ממה שהייתי לפני כן. נראה לי שזה קצת ממנה, שאמרתי 'לא' לנטפליקס".
בבי-ב-סי וב-HBO, שהפיקו במשותף את "להרוס אותך", היא קיבלה את החירות שרצתה. וכל דקה מנוצלת היטב. לא רק בעלילה של אראבלה, אלא גם של חבריה: קוואמי (פאפא אסיאיידו), שבעצמו חווה סקס עם גבר נגד רצונו; וטרי (ורוצ'ה אופיה), שמרגישה אחריות על מה שקרה לאראבלה. לצד העיסוק הנרחב והחדשני במושג ההסכמה, 'להרוס אותך' מציבה במרכז גם את האשמה ואת הבושה של הקורבן ושל סביבתו. "אשמה היא בלתי נמנעת", אומרת קול, "זה דבר נורא אבל אמיתי. אפילו אנשים שאוהבים אותך ורוצים את הטוב ביותר בשבילך, אומרים לך דברים כמו, 'היית צריכה לשמור על הדרינק שלך'. זה לא מתוך כוונה רעה. מה שאני לא רוצה לעשות זה לשפוט. כולם פועלים ממקום של אהבה ובתוך זה עושים טעויות איומות".
מהמקום הזה היה לה חשוב להשמיע גם קול גברי. "כי אם זה קשה לנשים, כמה זה קשה לגברים? השיחה הזאת רק התחילה עבור נשים. וגברים? זה ממש מפחיד אותי שיש כל כך הרבה גברים עם טראומה. זה נורא. זה גם נוגע לגזע. רציתי לתת לזה במה, בתקווה שזה יניע שיחה. שיראו אותם ויבינו שזה קורה".
המפץ של "להרוס אותך" הוביל את קול לפסגות נחשקות, כגון כתבת שער מפוארת ב"ניו יורק מגזין". אבל כשכל זה קורה בזמן שהעולם נכנס ויוצא מסגר, החוויה הופכת לסוריאליסטית במיוחד. כשקול משוחחת עם עיתונאים ומסתובבת ברשתות החברתיות, היא יכולה להתרשם מהחותם החיובי שהיא מותירה על 2020 האומללה. ואז היא סוגרת את המסכים ונשארת בבית שלה במזרח לונדון, מקסימום יוצאת להאכיל את הברווזים בתעלת ריג'נט הסמוכה.
גם בסדרה, הרשתות החברתיות משחקות תפקיד כפול. מחד, זאת הבמה שהקפיצה את אראבלה לאור הזרקורים. מנגד, זהו החור השחור ששואב אותה למקום מסוכן. "משהו קורה למוח שלנו בזמן השימוש ברשתות", אומרת קול, "הקולטנים שלנו כבר שזורים בתוכן ואנחנו לא יכולים לחיות בלי זה. אנחנו שפני ניסוי וצריך לדעת מה בדיוק זה עושה לנו".
ואת מרגישה אחריות בגלל זה? כל דבר שאת אומרת בסדרה נבחן.
"אני לא משתמשת ברשתות החברתיות, אז למזלי הנטל הזה כבר לא עליי. יש לי חשבון טוויטר, כל הפיד שלי הוא רק חדשות מיינסטרים. שום פייק־ניוז או שטויות ושערוריות. ניקיתי את האלגוריתם שלי. והחיים שלי, אני חייבת לומר, הרבה יותר טובים".
עם שידור הפרק האחרון והמופתי (ישודר בשבועות הקרובים בישראל), שמעלה לדיון את השאלה מהו ה"סוף" של מסע כה מטלטל ואם הוא בכלל קיים, קול מצאה את עצמה בסיטואציה מורכבת. "זה לא שזה נגמר", אמרה ל'ניו יורק מגזין'. "אני מסתכלת על ארבע השנים האחרונות ומרגישה תחושה חזקה מאוד של אופוריה וכאב".
אבל כשקול מסתכלת החוצה לעולם, מבעד לאותו ריבוע זום, היא מבחינה שאולי משהו קורה, גם בזכותה. "התשוקה שלנו היא איכשהו לשנות את האדם שחווה את האמנות", היא אומרת, "אני רוצה לגרות, לעורר מחשבה ולבדר. אני רוצה שהתוכנית תעודד את הצופים לחשוב ולהבין את עצמם ואת העולם סביבם. זה אולי לא לשנות את החוקים, אבל הלב שלי נמצא עם איך שאנשים מרגישים עם עצמם וישנים בלילה".
ולא היה לך חשש לאבד את עצמך בכל זה?
"או, וואו", היא משיבה בחיוך, "אני לא יודעת אם אי פעם היה לנו את עצמנו לגמרי".
פורסם לראשונה: 07:35, 24.07.20
