במשך שנים יועד דץ היה בטוח שהעלייה הדרמטית במשקל שלו התחילה עם משבר הגירושים של ההורים, אורנה ומשה דץ. אבל התמונות באלבום מספרות סיפור קצת יותר מורכב. "הייתי ילד רזה שלא אהב לאכול, ובמועדונית שבה ביליתי כשההורים שלי יצאו להופעות הייתה מטפלת שהאכילה אותי עד ששכחתי מה זה לסגור את הפה. לא הייתה דיאטה שלא ניסיתי, קיבלתי המון תפריטים ולא ירדתי כלום. המשקל שלי תמיד היה בעלייה. לא אכלתי כמויות גדולות במיוחד, אבל לא היו לי שלוש ארוחות, בין לבין נישנשתי ללא הפסקה. ביני לבין עצמי כבר השלמתי עם העובדה שאני שמן, שזה מי שאני, וניצלתי מהמצב הזה את המרב. הייתי המצחיק של החבר'ה, מוקף חברים ומלא שמחת חיים".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
את הכאפה הוא חטף בצבא. "בצו הראשון הורידו לי פרופיל על המשקל וגם על אסתמה, התגייסתי במשקל 176 ק"ג, הגעתי לבסיס ולא מצאו מדים שיישבו עליי, וביום השני בטירונות הרופא העלה אותי על המשקל ואמר, 'אתה לא יכול לשרת בצה"ל, אתה הרבה יותר כבד ממה שמותר'. זו הייתה הפעם הראשונה שביקשתי מאבא עזרה כי לא ידעתי מה לעשות. אף אחד מהטירונים לא הבין למה ביום השני שולחים אותי הביתה".
לא סיפרת?
"ברור שלא. התביישתי. אבא הגיע איתי לאיזה קצין בכיר וחתמתי על שנת התנדבות עם פרופיל זמני. בשנה הזאת הבנתי שקיבלתי הזדמנות חד־פעמית והחלטתי לעבור ניתוח לקיצור קיבה כדי להגיע למקום שבו חלמתי לשרת, יחידת ההסרטה של חיל האוויר. לא רציתי לקחת גימ"לים וקבעתי את הניתוח לשבועות של הדממה".
גם על הניתוח שעבר לפני ארבע שנים הוא מדבר בפתיחות. "חתכו לי את הקיבה, השאירו רק חלק קטן מאוד ממנה. חלמתי על לאפה שווארמה, זו הייתה הדודא שלי, אבל בימים הראשונים יכולתי לעכל רק נוזלים, אחר כך עברתי ליוגורטים, ביצה מרוסקת, טונה ומוס של מוצקים. בפעם הראשונה שאבא הכין לי פריכית עם אבוקדו נתתי ביס וכאב לי נורא בקיבה. זו לא הייתה תחושה של שובע שמחייבת אותך לפתוח כפתור במכנס, הקיבה כאבה בגלל הפצע. גם התהליך של רכישת הרגלים חדשים היה כואב. כששתיתי אחרי הארוחה, למרות שהזהירו אותי לא לעשות את זה, הרגשתי שאני נקרע מבפנים. בשלושת־ארבעת החודשים הראשונים הקאתי המון. כשהתחלתי להרגיש קצת יותר טוב התחלתי לרוץ וגיליתי שהרבה יותר קל לי לעשות את זה מפני שהייתי פחות כבד".
איך הייתה הירידה?
"חצי קילו כל יום, שלושה וחצי ק"ג בשבוע. התחלתי לשים לב למה שאני מכניס לפה. סדרי העדיפויות שלי השתנו רק על סמך גודל הקיבה, לא על סמך העיניים והראש, שהמשיכו לרצות עוד. בהתחלה הייתה ירידה תלולה שלאט־לאט התמתנה. בכל פעם שהסתכלתי במראה ראיתי יועד חדש ואמרתי 'סבבה', אבל אחרי יומיים ראיתי יועד עוד יותר רזה. אנשים התחילו להחמיא לי, אבל לא ידעתי איך אני נראה. לפני שנתיים נעצרתי על 81 ק"ג, פלוס־מינוס קילו".
נולדת מחדש?
"הייתה לי ילדות מדהימה ותמיד היה לי כיף, אבל רק אחרי הניתוח והירידה הבנתי שהייתה יכולה להיות לי ילדות אחרת. לא היו לי קשרים רומנטיים. החברה הראשונה שלי הייתה בצבא".
את דץ, בנם של אורנה ומשה, שותפיי ליצירת 'טיף וטף', ראיתי לראשונה כשהוא היה בן שעתיים. תינוק די מכוער. "תודה על המחמאה", הוא מגחך, 23 שנה אחרי, וממרומי המטר־תשעים־ואחת ממליץ לי להתרכז בהווה ולהתעלם מהעבר. "את ואבא שלי אחראים לאחת מטראומות הילדות שלי. מה עבר לך בראש כשכתבת את השיר 'היכן יועד'?"
בגלל השורה 'אולי הוא מחפש חבר במגירות במקרר?' פחדתי לפתוח את המקרר. יש לך מושג מה זה ללכת לגן כשכל הילדים שרים לי במקהלה? כשגדלתי, והתחלתי לעלות במשקל, נעלבתי. חשבתי שתיארת אותי בתור זללן. עד היום, כשמישהו כותב את השם שלי ביוטיוב ישר קופץ לו השיר 'היכן יועד'. העוקבים שלי מסתלבטים עליי, שואלים אם כבר יצאתי מהמגירה. אפילו בבר־מצווה שלי, כשנכנסתי לאולם עם אבא ואמא ואחי עומר, הדי־ג'יי ניגן לכבודי את השיר הזה. אחלה כניסה".
אאוץ'.
"השיר שלך עשה לי המון פדיחות, אבל הרבה פחות מהשיר של יפתי, 'אני חם בטירוף על אורנה דץ'. הוא יצא בתקופה שהבנות מהכיתה שלי חגגו בת־מצוות, ובכל מסיבה דאגו לנגן אותו יותר מפעם אחת. כולם רוקדים בלי להוריד ממך את העיניים, מחכים לתגובה".
ואיך הגבת?
"לפעמים התחזיתי לחירש, ולפעמים התאמצתי להישאר קול. יש ברירה?"
עכשיו, לראשונה בחייו, הוא מדבר. אנחנו יושבים במטבח ביתו של משה דץ בגבעתיים, זה בית של ארבעה גברים - משה, עומר, יועד והכלב דילן - עם מקרר מלא וסירים על הגז. "נכון שזה קטע?" הוא שואל. "דווקא בגלל שגדלתי בבית כל כך מתוקשר ברחתי מראיונות ומחשיפה. מגיל אפס ידעתי שאני לא רוצה לשיר, פחדתי מזה. גם סירבתי להצטלם כי התביישתי בעודף המשקל. לאחי עומר, שגדול ממני בארבע שנים, הייתה בבטן בעירה, לשיר ולעמוד על הבמה. אני ברחתי אל מאחורי הקלעים. כשאמא צילמה את 'מהפך' עמדתי בצד ושיניתי את הפוקוס של העדשה. כשאבא צילם את 'הכבשה שושנה' ישבתי בקונטרול, עם אוזניות, בתור עוזר נתב שמחליף מצלמות. תמיד חשבתי על ה'מאחור' כעל מקום יותר מגניב מאשר הפרונט".
אמא מגיעה לכאן הרבה?
"כן. בסגר של הגל הראשון החלטנו לשפץ את הבית שהיה מוזנח ומיושן. אבא ניקה וקנה חומרי עבודה ובעיקר זרק, ואנחנו צבענו. היה כיף".
השיפוץ המשפחתי לא עורר בו תקוות. "ההורים התגרשו כשהייתי בן תשע, הידיעה על כך התפרסמה ב'ידיעות אחרונות' ביום שישי ואבא לקח את עומר ואותי לסופשבוע בבודפשט כדי להתרחק מהסערה. כשנחתנו שם והפעלתי את הסלולרי חיכו לי 300 הודעות ממורים ומהורים של ילדים שלמדו איתי בכיתה, ואבא אמר לנו, 'אל תענו, תתנתקו, הגענו לכאן כדי ליהנות, כשנחזור לארץ הכל יהיה יותר רגוע', והוא צדק. בהתחלה זה היה קשוח, אבל למדתי לחיות עם זה. הם הכי לא מתאימים לחיים משותפים".
זה לא היה ברור מאליו שעומר ואתה תעברו לגור עם אמא?
"לא, למה? אמא גרה שני רחובות מאיתנו, אבל מאז שאני זוכר את עצמי הייתי מאוד צמוד לאבא ובסביבה הגברית שנוצרה בבית שלנו הרגשתי יותר נוח מאשר בבית של אמא שיש לה או־סי־די חזק בענייני סדר וניקיון. אני לא מסוגל לשמור על סדר בגלל שהמחשבות שלי לא מסודרות"
אמא שלך סיימה לאחרונה זוגיות בת שבע שנים.
"היא חיפשה זוגיות ומצאה וקיבלתי את בן הזוג שלה ב'היי, אחי, מה נשמע'. אבא שלי נשאר לבד ולא מצא בת זוג בגלל שלא חיפש. עומר ואני סיפקנו לו מספיק תעסוקה".
קצת פחות מהתעסוקה שמספקים לו 300 אלף העוקבים של ערוץ היוטיוב של קווין רובין, שהפך השנה לכוכב ילדים ענק. הם מכירים את דץ בתור הצלם, עורך הווידיאו וחלק מהחבורה שמעלה, פעמיים־שלוש בשבוע, ולוגים שכוללים משימות אתגריות ומתיחות אקסטרימיות לטובת בני העשר עד 20 שבולעים אותן בשקיקה. מאמבטיית קרח בחורף, דרך מפגש עוקץ עם נמלי אש ועד לפיצוץ פצצות סירחון. רובין, למשל, עטף את מכונית היונדאי האהובה של דץ בסלוטייפ. "ברור שהתעצבנתי", הוא מסנן. "אני דואג לאוטו שלי ושומר עליו, פחדתי שאם אנסה לקלף הצבע יירד. בסוף התברר שהעצבים היו לחינם. כל המעטפת של הסלוטייפ הייתה תלויה בסקוץ' אחד, שנשלף בצ'יק ובלי שום נזק. בתור נקמה, סיפרתי לו שלוגן פול, ולוגר אמריקאי, מזמין אותנו אליו לשנה, ורק בערב שלפני הטיסה גיליתי לו שזאת מתיחה. ובתור נקמה הוא עטף את כל החדר שלי בנייר כסף".
וזה מצחיק?
"לא ראית? זה יצא קורע. באנו לשמח קבוצה מאוד ספציפית של גילים וזה מה שאנחנו עושים הכי טוב. המספרים מדברים".
שחייה בתוך בריכת זבל מהווה, עבורך, הגשמה של חלום?
"בואי, נכנסתי לזה רק לפני שנה וחצי, זו העבודה הראשונה שלי אחרי הצבא, ויש לי עוד הרבה חלומות להגשים. עכשיו אני מגייס משקיעים לצילום הסרט הקצר הראשון שלי".
את רובין הוא פגש כשזה חיפש צלם חדש. טבילת האש הייתה מזעזעת. "קווין ואוראל צברי היו קשורים למזרן ים בצורת אבטיח שהיה קשור לטרקטורון שנסע בשלולית של גשם. אני נסעתי מאחוריהם ולא ידעתי שהמיקרופון חייב להיות בתוך המצלמה עד הסוף. קווין נפל מהמזרן ים, נפצע מאבנים, הרגליים שלו התמלאו חתכים ודם, ואני עברתי על החומרים וגיליתי שבאף אחד מהסרטונים אין קול. שיא החורף, קפוא, איך אגיד לו שפישלתי? כשקווין שמע מה קרה הוא אמר בשיא הנונשלנט, 'בוא נצלם עוד פעם' ועלה לטרקטורון כאילו כלום, למרות שהיה פצוע. זה היה הרגע שהוא הפך לחבר".
יש לך קווים אדומים?
"היה לי גבול אדום עם ג'וקים. אין לי בעיה להיות כלוא בחדר עם אריה שואג, אבל יש לי בעיה עם 15 ג'וקים שכל אחד מהם עלול לקפוץ עליי ואז אמות מפחד. צרחתי כמו ילדה קטנה כשקווין עשה לי את זה, אבל נשארתי בחיים".
אתה חושב שהתכנים מתאימים לגיל הצעיר של הצופים?
"אנחנו תמיד חושבים על איך הצופים שלנו מסתכלים על התוכן שנייצר. למשל, צילמנו ולוג שבו מסובבים בקבוק ומי שהבקבוק נעצר עליו לוקח רובה פיינטבול ומתחיל לירות. הבאנו מומחה שיבדוק את לחץ האוויר ברובה, סגרנו את המקום, המפיקה דאגה למיגון ובמהלך הוולוג הסברנו כמה שאסור לעשות את זה בבית".
על איזה ולוג אתה מתחרט?
"קווין ובת זוגו, דניאלה קריסטיה, גידלו כלב שהיה נרגע רק כשהוא ישב עליה. יום אחד צבעתי את השיער לוורוד, כמו צבע השיער של דניאלה, כדי לראות אם הוא נרגע גם אצלי. מיום חמישי עד ראשון לא יצאתי מהחדר בגלל שהתביישתי בשיער הוורוד, וביום ראשון הספר החזיר אותי לצבע החום, בתהליך של חמצון שהרס את השיער. והכלב העצבני שלהם תקע בי ביס".
אתה הסייד־קיק של רובין?
"לא. יכול להיות שביום מן הימים אחליט לפתוח ערוץ משלי, אבל זה יקרה רק כשאמצא קונספט שיהיה לגמרי שונה ממה שאנחנו עושים עכשיו".
בניגוד להוריו ולאחיו, שהקורונה שיתקה אותם, הוא ממשיך להעלות לרשת קמפיינים בכיכובו ("חטיף, חברת נעליים, בנק, זה מקור הכנסה לא רע. מבחינה כלכלית אני כבר יכול לעזוב את אבא ולשכור דירה, אבל אני לא מסוגל לנהל משק בית") וחוגג את הקיץ הראשון שלו בים בלי חולצה. לפני עשרה חודשים, התאשפז לניתוח נוסף. "הדבר הכי כואב שעברתי בחיים. היו עליי ארבעה ק"ג של עור מיותר. עברתי ניתוח מתיחה, יש לי צלקת של 360, מהבטן עד לגב, הייתי מרותק למיטה וזה היה נורא, לא יכולתי לשבת ולא יכולתי לשכב, אבל זהו, נגמר".
אתה פוחד להשמין?
"חד־משמעית. אני עולה על המשקל פעמיים־שלוש בשבוע כדי להירגע. לא אמנע מעצמי עוגה, אבל ביום שאחרי אעשה יותר טי־אר־אקס ומתח ומשקולות. בשתיים־שלוש לפנות בוקר אני שם לעצמי מוזיקה ומתחיל להתאמן. מחקרים הוכיחו ש'משורוולים' עלולים לחזור למשקל הקודם אחרי שנתיים וחצי, וכבר עברתי את השלב. האוכל עדיין מהווה חלק גדול בחיים שלי".
מה עם לאפה שווארמה?
"בחיים לא. הקיבה שלי בקושי מעכלת חצי מנה".
פורסם לראשונה: 06:13, 31.07.20
