בתחילת אפריל, כשהקורונה נראתה כמו הרפתקה אקזוטית ולא כמו חזרה גנרלית לסוף העולם, עלה ברשתות סרטון שבו עמוס תמם לבוש כשליח טייק־אוויי. עם החיוך של קזבלן והבלורית המטופחת טיפס תמם במדרגות, חייך אל המצלמה, ובישר שהוא "דווקא לא כזה מתגעגע לתיאטרון" - שממנו הוצא לחל"ת, יחד עם כל חבריו, בעקבות המצב. אחר כך הוא דפק בדלת, הגיש לבחור הנרגן את המנה שהזמין, והתרגש כשנדמה היה לו שהוא מזהה אותו גם מתחת לחליפת השליח. "מתפרנסים", משך תמם בכתפיו והנרגן מיד תיקן אותו. "אתה זה שהבאת לי בשבוע שעבר את המרק מ'התאילנדית'. הכל נשפך בשקית. זה לא בסדר!" הדלת נטרקה ותמם הנבוך הגניב עוד מבט למצלמה, "הזדמנות לנקות את האגו".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הסרטון הזה היה חלק מסדרת מערכונים שהפיק תיאטרון הקאמרי בתקופת הבידוד של הגל הראשון. הוא צבר לא מעט צפיות ותגובות, עד כדי כך שאם מחפשים את עמוס תמם בגוגל, אחת התוצאות הראשונות שמופיעות היא: עמוס תמם שליח. היו לא מעט שפיספסו את הפאנץ' והיו בטוחים שתמם, מהכוכבים האהובים בישראל, קרס כלכלית ועשה הסבה מקצועית לשליח וולט. "היו אנשים, גם חברים, שכתבו לי, 'אם אתה צריך עזרה כלכלית, אל תתבייש לפנות אליי, אני פה בשבילך'. היו גם כאלה שכתבו, 'עמוס, אם אתה עושה שליחויות תשים קסדה'. דאגו לי. זה היה מרגש מאוד, אבל זאת הייתה אמורה להיות דאחקה. הרבה אנשים לא הבינו את הבדיחה. כשעשינו את המערכון, אף אחד לא הבין מה עוד יקרה. באיזשהו מקום לא קלטנו כמה אנחנו פוגעים בול. הבדיחה הייתה על חשבוננו. היה שלב בתוך הסגר שהדרך להתפרנס הייתה להיות שליח".
נכון. הרבה אנשים עשו את זה בלית ברירה. אתה רואה את עצמך הופך לשליח במצב מסוים?
"המצב לא קל היום. לשמחתי, חונכתי לדאוג ולשמור כסף לתקופות פחות טובות. אני לא במצוקה כלכלית. אבל גם זה יכול להיות זמני, מי יודע כמה זמן נמשיך לא לעבוד. יש לי משפחה. יש לי ילדה. עיקר העבודה שלי בתיאטרון. אני עושה גם טלוויזיה וקולנוע. אבל העבודה על הבמה היא העוגן שלי. אני ילד לאבא שעבד בשלוש עבודות כשהיה צריך. בשביל לפרנס את המשפחה שלי אהיה מוכן לעבוד בכל עבודה. כבר עבדתי בשוק. עבדתי כמלצר באולם אירועים ברמלה. עבדתי כצבעי. כשיפוצניק. בבניין. אכלתי על הברכיים לבנה עם פיתה. בשבילי זה לא יהיה לשבור את הציפורניים המטופחות שלי. זה נכון שבעשור האחרון אני מגשים את הייעוד שלי מבחינתי, לא הייתי רוצה להפסיק לעשות את מה שאני עושה, אבל אם אגיע למצב שאצטרך לעשות דברים אחרים, זה לא יעורר בי שום אי־נוחות".
כבר חמישה חודשים שתמם יושב בבית, מובטל מעבודתו בתיאטרון ומחכה שלמישהו יהיה אכפת. מאז מרץ הוא מנסה להבין איך ומתי, אם בכלל, יעלה שוב המסך. "אני שומע סיפורים מאוד קשים. רוב השחקנים בתיאטרון יצאו לחל"ת. הכסף שמשולם להם הוא נגזרת של משכורת הבסיס שלהם, וחלקם מתקיימים מסכום מאוד נמוך. הקאמרי הקים קרן עבור אלה שזקוקים לסיוע ומנסה לתמוך, אבל אני עדיין שומע על אנשים שלא מצליחים להסתדר".
אני מניח שיש הרבה בושה.
"בטח. הצעתי לאנשים עזרה וסירבו. יש הרבה בושה סביב הדבר הזה, והיא גם מובנת. מדובר באנשים שפירנסו את עצמם בכבוד, ועכשיו צריכים להתנהל במצב הזה עם ילדים, משפחה, שכירות. אני באמת מקווה שהקורונה תקלוט שהבנו את המסר, למדנו את השיעור ותיתן לנו לחזור לחיים".
אם הקורונה העמידה את תמם במבחן, הוא עבר בהצטיינות. בעשור האחרון ביסס את מעמדו כאחד השחקנים המצליחים בתיאטרון והפך לכוכב גם בקולנוע ובטלוויזיה. הייתה תקופה שהיה קשה לזפזפ בלי להיתקל בו על המסך, מחויב לדרישות התפקיד: קשוח, מאצ'ו, אחד מהחבר'ה. מחוספס מבחוץ, נימוח מבפנים. הישראלי היפה פוסט־המהפכה המזרחית וסוג של קונצנזוס במדינה שאף אחד לא מסכים בה על כלום.
בחודש שעבר היה אמור לטפס עוד שלב בליגה של הגדולים ולהתחיל לצלם תפקיד מרכזי בסרט קולנוע בינלאומי על ההוצאה להורג של אדולף אייכמן, 'התנור', בבימויו של ג'ייק פאלטרו (אח של גווינת'). תמם היה אמור לגלם מאבטח של אייכמן. במשך ארבעה חודשים התכונן לתפקיד; עשה מדידות, התחיל חזרות, אפילו גידל שפם כמו של בוראט.
עד שבלילה שלפני יום הצילומים הראשון קיבל טלפון מחבר ששיחק איתו טניס כמה שעות קודם. אחד החברים ששיחק איתם, התבשר, חיובי לקורונה. תמם הבין מיד. "למרות שלא קיבלתי סמס מהשב"כ ולא הודעה ממשרד הבריאות עד היום, היה לי ברור מה צריך לעשות. היה לי לילה קשה, הרבה מחשבות. בסופו של דבר ואחרי התייעצות עם הסוכן שלי, קיבלתי החלטה להתקשר להפקה ולשתף אותם. באותו יום עשיתי שתי בדיקות קורונה. בדיקת דם ועוד בדיקה דרך משרד הבריאות בדרייב־אין. בשתיהן יצאתי שלילי. החלטתי להיכנס לבידוד על אף זאת. בהפקה הודיעו שדוחים את הצילומים. אין לי מושג מה קרה אחרי, אבל העובדה היא שאחרי יומיים שלא צילמו, קיבלתי הודעה: ההפקה ממשיכה, אבל בלעדיי. החליפו אותי בשחקן אחר".
מעליב.
"מאוד. לא עבדתי כל כך הרבה זמן. שמחתי לחזור לעבוד. זה היה תפקיד שמאוד רציתי לעשות. עבדתי קשה כדי להשיג אותו. זה סרט עם כסף של משקיעים אמריקאים. אני מבין שזה ביזנס. אני יודע שאף אחד לא עשה לי דווקא, אבל ברור שנעלבתי. ברור שאתה גם שואל למה זה קרה. הרי אם החבר היה מודיע לי על זה יום אחרי, אם הייתי מצטלם, כבר אי־אפשר היה להמשיך בלעדיי. שיט של מזל. ציון ברוך אמר לי לא מזמן: לקחו לנו את מחר. יש משהו בעבודה שלנו, שהגוף שלנו הוא הכלי שלנו, ופתאום הוא מופקר. אני לא הולך למסיבות. שום דבר. לא מתרועע. לא הולך למקומות הומים. אתה עושה את המקסימום, ובסוף יש פה איזו אקראיות".
ניסית להילחם?
"לא ממש. בדקתי מה זה אומר ברמת החוזה. בימים כאלה יש נספח קורונה ובגלל שאף חברת ביטוח לא מוכנה לבטח שום הפקה, אנחנו מלכתחילה מוותרים על כל הזכויות שלנו ברגע שהקורונה נכנסת לתמונה. הייתה מחשבה לא לוותר, אבל מהר מאוד הבנתי שלא בא לי על זה בקארמה. אחרי שהתפרסמה על זה ידיעה, הוצפתי במבול של אהבה וכעס של אנשים מהתעשייה. במאים, חברים שלי. זה היה מאוד מרגש".
כעסת על החבר שלך?
"דיברנו. הוא התנצל, הוא הבין שאני מפסיד את התפקיד, אבל אני זה שהרגעתי אותו, הסברתי לו שאין לו על מה להתנצל - הוא הרי לא ידע ולא עשה לי בכוונה. הייתי מאוד צרוד בימים האחרונים. התחלתי חזרות לסדרה חדשה שאצלם ל־HOT בקרוב, 'מה שקרה באוסלו', ואיבדתי את הקול לגמרי. כאבי גרון. נכנסתי לסרט שיש לי קורונה. הלכתי לרופאה, עשיתי בדיקה, אבל עד שקיבלתי תשובה שלילית, כל החרדות צפו בבת אחת. הייתי בטוח שהפעם זה נכון".
קורונה לא, אבל תפקיד חדש מעולה דווקא כן. החל משבוע שעבר תמם הוסיף לקורות החיים שלו גם דמות של בד־גאי. לא נבל קלאסי עם צחוק מרושע, אבל בהחלט לא הגיבור הטוב שגילם במסירות לאורך השנים. ב'מנאייכ' המצוינת של 'כאן 11' (ימי ראשון ושני), הוא מגלם את ניצב משנה ברק הראל, שמוצא עצמו במרכזה של חקירת מח"ש דרמטית, אחרי שמתברר שהוא לא בדיוק השוטר הטוב, אלא קצין מושחת; ראש ארגון פשע שהקים בתוך המשטרה, בחסות הדרגות וטוהר המידות. העניינים מסתבכים כשהחוקר שנשלח ממח"ש לחקור את הראל, הוא לא אחר מחברו הטוב - איזי בכר (שלום אסייג המעולה). וכך, יותר מש'מנייאכ' היא סדרת מתח על חברות שעומדת במבחן, היא משל מדויק לזמננו כיצד מוסר, ערכים ואכיפת החוק מתרוקנים מכל משמעות.
הסדרה, שכתב רועי עידן וביים אלון זיגמן ('שטיסל'), עוררה עניין עוד לפני שעלתה. היא משודרת בטיימינג מושלם, כשההפגנות בבלפור מתלהטות, עימותים עם שוטרים פותחים מהדורות וסרטונים של אלימות שוטרים מציפים את הרשת. וזה עוד לפני שדיברנו על מינוי מפכ"ל בתקופה הכי מסובכת להיות בה שוטר בישראל. תמם מבין היטב על איזו חבית נפץ 'מנייאכ' יושבת. "ברור שאני מבין את הבלגן הפוטנציאלי. יש לי אח שוטר והוא סיפר לי שבדף פייסבוק של השוטרים יש כעס על השם של הסדרה. ואני יכול להגיד לך שכשהם יראו את הסדרה הזאת, הם יבינו שלא לשוטרים קוראים מנאייכ אלא למח"ש. חוץ מזה, הרצון שייאמרו רק דברים טובים על המשטרה לא ריאלי".
עשית תחקיר מקיף. מניח שגילית שגם אם הדמות שאתה משחק דמיונית, אנשים שהכוח השחית דווקא אמיתיים.
"הזדעזעתי מהסיפור, אבל לא הופתעתי. אני יודע שלפעמים הגבולות מיטשטשים. כשאתה סמוי ועובד עם מקורות, אתה באיזשהו מקום קצת כמו שחקן, צריך לגרום לצד השני להזדהות, ואתה קצת הופך להיות כמוהם. ומי שלא מספיק חזק, מי שלא יודע להציב גבולות, יכול בקלות ליפול. ואנשים נופלים. כל הדרמות המעניינות הן על אנשים שנופלים. על אנשים שלא פועלים כמו שהיית מצפה מהם".
אחת העלילות בסדרה עוסקת באלימות משטרתית. עוז זהבי פירסם לאחרונה סרטון שבו יצא נגד התופעה הזאת. מה דעתך?
"לא ראיתי את הסרטון של עוז. השבועות האחרונים מראים לנו שאנחנו בקצה. התחושה היא שאנשים לוקחים את החוק לידיים, שיש מלא אלימות, זה מפחיד. חשוב שאנשים ייצאו ויביעו את הכאב שלהם, את מה שהם מרגישים, אבל הייתי נזהר מלצבוע את כל המשטרה בצבעים האלה. הקיצוניים והשוטרים שאולי מנצלים את ההפגנות כדי להיות אלימים, צריך לטפל בהם ביד קשה".
מה דעתך על ההפגנות בבלפור?
"הממשלה שקמה לא מצליחה להיות בקשר עם האזרחים. היא מנותקת. היא לא מצליחה להבין את התחושה הזאת, שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים. שכל מה שאנחנו מכירים כבר לא קיים. יש ניסיונות לעשות דברים, אבל העסק לא עובד. אני מרגיש שהממשלה הזאת קמה מראש על קומבינה. היא שמה אותנו במקום לא טוב. היא מנציחה את הקיטוב. את הפילוג. אני חושב שמגיע לנו משהו יותר טוב. ואני מרגיש כרגע שאת כל חברי הכנסת, את כל ה־120, צריך להעיף קיבינימאט. הם עסוקים בלריב עם עצמם. הם גוררים אותנו לתוך המלחמות האלה במקום לדאוג לנו".
ולעובדה שלראש הממשלה יש שלושה כתבי אישום, יש קשר?
"ברמה החוקית, העובדה היא שהוא ראש ממשלה. ברמה הערכית הייתי מעדיף שראש הממשלה שלי לא יהיה אדם עם שלושה כתבי אישום".
זה אומר שתצטרף מתישהו להפגנה?
"אני לפני צילומים לסדרה חדשה. בקושי באתי לשבת איתך פה בבית קפה, במרחק שני מטרים, אז לא נראה לי שאצא כרגע להפגין".
הקשיחות המצטברת של תמם משכיחה שתחילת הדרך הייתה בכלל אינפנטילית. הוא היה הצלע הרביעית מההרכב המקורי של 'מה קשור', עד שנטש אותם שנייה לפני שפרצו. הוא דיבר על תחושת ההחמצה ההיא לא מעט, אבל האמת היא שהחיים הסתדרו לא רע גם ככה. הוא לא מרגיש שהעולם פיספס אותו כקומיקאי, ובינתיים הוא עושה צחוקים על הסט. בסוף החודש הוא יחזור לשתף פעולה עם ציון ברוך בעונה החדשה של 'ג'ודה' ב־HOT (שתעלה ב־27 באוגוסט, ב־HOT3, ב־HOT VOD וב־NEXT TV).
תמם מספר שבמהלך הצילומים לא מעט אנשי צוות - כולל הוא בעצמו - נפצעו, עד שברוך דרש לקיים טקס טיהור. "אני קרעתי מיניסקוס בברך. עברתי ניתוח וחזרתי למחרת על קביים. מייק בורשטיין קרע רצועות. איש הפקה חטף פריצת דיסק. הצלם נפצע. היה שם טירוף, ואז ציון עשה מין טקס טיהור: לוקחים סיר, שמים תבלין שנראה כמו אבנים קטנות, ושורפים אותו. עם העשן שיוצא, הולכים בכל הפינות בסט ומטהרים את האוויר. סבתא שלי הייתה מטהרת ככה את האנרגיות במקום בבית".
ציון הוא היוצר של 'ג'ודה'. קשה לעבוד עם חבר שהוא בעל הבית?
"ציון הוא אח שלי. יש לנו חיבור מאוד חזק. הדי־אן־איי של התפקידים שלנו בסדרה מבוסס על היחסים שלנו בחיים. יחסים מאוד קרובים שלפעמים מרוב קרבה מאבדים את הגבולות. זה ברמה שצוחקים עלינו שאנחנו זוג. אני הכי שמח בשבילו שהוא מגשים את עצמו ככה בסדרה. ברור שזה עושה חשק לכתוב גם בעצמי. ואני גם מנסה. אני מפלרטט עם הרעיון הזה הרבה זמן. יש יותר מהתחלה. וציון הוא המנטור שלי".
הוא בן 42, גר ברמת אביב ונשוי כבר שבע שנים לטל, פסיכותרפיסטית, ואבא של אן בת השלוש. הדרך להורות, כפי שסיפר בעבר במוסף זה, הייתה רצופה מכאובים רבים. שנה לפני לידתה של אן חווה בני הזוג לידה שקטה. תמם שיתף אז בכנות בטרגדיה והציף נושא שזוגות רבים ממעטים לדבר עליו. "רק אחרי שזה קרה לנו והתחלנו לספר לאנשים סביבנו, גיליתי כמה אנשים עברו דברים דומים בעצמם. אני מדבר על מאות. אחד מספר לי על אשתו, אחד על הבת שלו, אחת על אמא שלה, ולכל אחד יש את הסיפור שלו, ואני לא מבין, איך יכול להיות שלא ידעתי, ושאף אחד לא שיתף על זה. הבנתי שזה משהו שלא מדברים עליו. זאת לא הייתה החלטה קלה לדבר על זה, אבל התוצאה של זה הייתה מדהימה. עד היום אני מקבל כמעט כל שבוע הודעות בנושא הזה. אנשים רק רוצים לשתף".
וזה לא מעיק? אין רצון להניח את הדבר הזה, שבסוף הוא גם פרטי, בצד?
"יש רגעים שזה לא קל. אבל אני באמת מאמין שאור השמש מחטא. כשאתה מוציא משהו החוצה, מגלה את הפצע, הוא בסוף מגליד, ויש כוח לדבר על הדברים באופן הזה. נכון, באותו רגע זה שורף, הייתה תקופה שלא הצלחתי לענות לכולם, אלפים של תגובות. מישהו אמר לי פעם: כשייוולדו לכם ילד או ילדה אתם לא תזכרו את זה. זה לא נכון שלא זוכרים את זה, אבל ברגע שאור כל כך גדול נכנס לחיים, אתה לא מתעסק במה שאין, אלא במה שיש. וזה נכון. וזה גם מה שאני אומר לכל מי שעובר או עבר לידה שקטה. כשמגיע הילד הבריא אז משהו טוב קורה".
החרדה הזאת, שזה יכול לקרות שוב, קיימת במחשבות על הילד הבא?
"ברור. זאת טראומה. איך דואגים שהחרדה הזאת לא תשתלט? הולכים לפסיכולוגית פעם בשבוע, מדברים, מתמודדים, כמו שמתמודדים עם החיים".
איזה מין אבא אתה?
"אם יש משהו טוב שקרה בזכות הקורונה, זה שבילינו המון זמן יחד. אם לפני זה מקלחות היה משהו שבגלל התיאטרון כמעט לא זכיתי לעשות, אז כבר הרבה חודשים אני מפצה על זה. בעיקר משתדל לדבר איתה כמו בן־אדם מבוגר. נדהם מכמה שהיא חכמה. מתמסר מאוד לאהבה שלה. היא כל הזמן אומרת לי, 'אבא, תחבק אותי, אבא תנשק אותי, אבא תאכל אותי'".
ואתם משחקים בנסיכות ואנה ואלזה?
"אתמול שיחקנו עם הבובות, והייתי שתי נסיכות. אני לא כל כך בן־אדם שיכול לעלות לפלצט, אז הנסיכות שלי לא מדברות בקול נשי. היא בעיקר נקרעת מצחוק".
תמם מדבר לא מעט על המקום שגדל בו, רמלה, ועל הילדות במשפחה תוניסאית, בין שישה אחים ואחיות. במידה רבה סוד ההצלחה שלו נעוץ בדיסוננס בין מה שציפו לקבל ממנו - ערס - למה שקיבלו בפועל - שייקספיר. הדמויות הגבריות המחוספסות שלו עבדו על אותו עיקרון: מה שאתה רואה הוא ההפך ממה שתקבל. "אני מאוד לא מה שאני נראה", הוא מהנהן בהסכמה. "זה נכון שגדלתי במקום מאוד מחוספס, בשכונה, ראיתי סביבי אלימות וקשיחות ומשטרה, גדלתי עם הורים שעבדו מאוד קשה לפרנס אותנו, שעטפו אותנו ושמרו עלינו מאוד־מאוד, לא הייתה לי הזדמנות ללכת מכות. אבא שלי שמר עלינו שלא נתקלקל. מגיל תשע עבדתי בשוק כל יום אחרי הלימודים. הייתי בצנחנים. אני משחק כדורגל. עשיתי הרבה דברים שנחשבים למאצ'ו. אני מכיר את האווירה הזאת. אני יודע באמת מה זה הדבר הזה של גבר־גבר, אבל בפנים, אני הכי רחוק מזה".
ועדיין, מבחינת רוב המלהקים אתה קזבלן.
"בסוף הכל מסכות. הכל תבניות. גם בקזבלן יש פער. יש שיר שנקרא 'תרד ממני קזבלן'. לקזבלן קוראים יוסף סימן טוב. קזבלן הוא התדמית שלו. הוא ילד שמתגעגע להורים שלו שנשארו במרוקו, כשהוא לבד ביפו. קזבלן זה חייל מצטיין בצנחנים שהציל את החברים שלו והראשון שהיה מוכן להסתער ולהילחם. קזבלן זה מה ששמו לו על הכתפיים. הוא חייב למלא את הציפייה הזאת".
ואתה מזדהה עם זה?
"ככה הייתי שר את השיר הזה, 'תרד ממני קזבלן', גם אני הרגשתי ככה: לא רוצה לחיות את התדמית הזאת. אני חושב שבגלל שזכיתי לעבוד בעבודה הזאת, שאני כל הזמן מחליף תחפושות, אני זוכה ללמוד על עוד חלקים בי, ואני יודע ששום חלק בי הוא לא 'אני' באופן מוחלט. אני מת על התפקידים האלה, שהם פחות 'גבר־גבר'. עשיתי תפקיד כזה ב'סרוגים' וב'ילד טוב ירושלים'. אני מאוד אוהב שיש לי את ההזדמנות לעשות דמויות יותר עדינות ופגיעות".
שיחקת לא מזמן בסדרה של נטפליקס על אלי כהן. לא עשה חשק להוליווד?
"מה שכיף היום זה שאתה לא באמת צריך לנסוע ולנסות את מזלך, בזמן שאתה מוותר על כל מה שיש לך. הכל נמצא פה. מה שאנחנו עושים - מעניין את העולם. בחודשים האחרונים 'לאבד את אליס' ו'טהרן' נמכרו לאפל. אלה פרויקטים שנמכרו כמו שהם, לשידור בעברית, מעבר לים. אני אשמח אם משהו כזה יקרה, אבל טוב לי איפה שאני. אני לא רואה את עצמי עוקר את המשפחה שלי ועובר למקום אחר. אני מאוד ישראלי ואני לא רואה את עצמי, בגילי, בסטטוס שלי, עוזב הכל ונוסע לגור בארץ זרה, בשפה זרה. אני מגשים את החלום שלי כאן".
פורסם לראשונה: 07:00, 07.08.20
