קורין אלאל, שנחשבת לאחת מגדולות המוזיקאיות בישראל, הלכה הבוקר (חמישי) לעולמה לאחר לאחר התמודדות עם סרטן הלבלב. לאורך שנותיה, אלאל כתבה, שרה, ניגנה, הלחינה והפיקה שירים רבים, כשבין להיטיה הגדולים נמנים כמובן "אין לי ארץ אחרת", "זן נדיר", "אנטארקטיקה", "ארץ קטנה עם שפם", "שיר בכיף" ועוד. ב-2020 בתקופה שבה מגפת הקורונה עוד הייתה בראש הכותרות, ישבנו איתה לשיחה על הסודות שמאחורי השירים שהפכו לחלק בלתי-נפרד מהפסקול הישראלי, "רציתי להתרחק מהמציאות ולהגיד את האמת בצורה יותר גבוהה. לא לדבר על הכאב עצמו", שיתפה.
"הייתה לי המנגינה וחיפשתי לה מילים. הרגשתי שיש בה משהו שזקוק למילים שמחות, אבל בכל פעם שמישהו ניסה לכתוב מילים, זה לא היה קרוב. את קלוסקי לא הכרתי בכלל, ואיכשהו המנגינה הגיעה אליו. פתאום הוא שולח לי טקסט. אמרתי, 'זהו, המילים הגיעו. זה זה'. אבל הייתי עסוקה במופעים עם להקת גן עדן, ושמתי את השיר בצד. יום אחד הגיעו אליי שני מפיקים חיפאיים, שהחליטו לערוך פסטיבל רוק בבלומפילד. כל המשרדים ניחסו אותם, אמרו שלא יכול לקרות. הם רצו שאופיע כאמן ישראלי יחיד, כל האמנים האחרים הוזמנו מחו"ל, ורצו שיר שיעשה יחסי ציבור לפסטיבל הזה. השמעתי להם את 'שיר בכיף', הם התאהבו בו, שילמו לי, הלכתי למפיק ירון בכר, הקלטנו, והשיר יצא. לפסטיבל לא הגיע קהל, במקום שלושה ימים עשו יום אחד, אבל 'שיר בכיף' יצא מכל זה חי, עד היום".
"לא יודעת למה אריק בחר אותי לשיר איתו, הוא לא הכיר אותי. התברר שהוא אהב את הקול שלי, אבל אף פעם לא אמר לי את זה. באתי לחזרה אצל יוני עם אריק ויהודית (רביץ), ובאולפן הקלטנו כל אחד את הקול שלו. במצב כזה, אתה גומר להקליט והולך, לא מבקש לשמוע את השיר, בכל זאת, השיר של אריק. יום אחד אני יושבת באוטו, השיר עולה ולא האמנתי שאני שומעת כזה דבר יפה. יצירה מדהימה. לימים הקלטנו אותו מחדש, כי אריק לא היה מבסוט מהשירה שלו".
"אריק איינשטיין המליץ עליי למיקי גבריאלוב, שלקח אותי להצגה 'אדם וחבל', שיהונתן גפן כתב. הגעתי להחליף זמרת שעזבה, ואחרי ההצגה מיקי ואני המשכנו לעבוד ביחד. יהונתן גר אז ליד כפר-סבא, ואני זוכרת שראיתי את הבת שלו, שירה. באותו יום הוא נתן לי את השיר, חזרתי הביתה והלחנתי אותו. עד 1984, כל שנה הוצאתי שיר אחד. 'שיר לשירה' היה אחד מהם. הוא יצא לרדיו ולא הצליח. כשעבדנו על האלבום 'אנטארקטיקה' שיהודית רביץ הפיקה לי, היא אומרת לי, 'תגידי, מה עם 'שיר לשירה'?' דווקא היא זכרה אותו. אמרתי לה, 'הקלטתי אותו כבר'. והיא ענתה, 'אז מה? בואי נקליט אותו מחדש'. אז יהודית אחראית".
"אני מאוד אוהבת מתמטיקה. חשבתי ללמוד חשמל, זה מעניין אותי בשביל המוזיקה, לדעת בדיוק איך הצליל עובר. בתקופה של 'שיר בכיף', הזמינו אותי להופיע בפסטיבל ילדים בחיפה. הייתי יושבת בפינה בצד עם ספרי מתמטיקה ומחשבים, עד שהייתי צריכה לעלות להופיע. יום אחד מגיעה אליי זמרת חדשה בשם הראלה בר ואומרת לי, 'את חייבת להכיר את מאיר גולדברג'. אחרי כמה ימים היא מביאה לי את הטקסט של 'זן נדיר'. ישר אני מלחינה ונותנת לה אותו. שכחתי מזה.
"אגב, בתקופת הפסטיגל ביקשו מאיתנו לשיר בבית חולים כרמל בחיפה. יגאל בשן ז"ל הופיע לפניי עם הכנר יונתן מילר. עמדה חבורה של ילדים סביבנו, וילדה קטנה בת ארבע נפלה פתאום. ברגע שזה קרה, גם אני נפלתי. איבדתי את ההכרה. זה היה המקרה הראשון ומאז יש לי כזאת בעיה: אני רואה פציעה, וגם אני נפצעת באותו מקום. זה קרה לי גם במשחק כדורסל שראיתי, כשאחת השחקניות נפצעה. בכל אופן, אחרי אותה נפילה בבית החולים פרקתי את הכתף, והייתי מחוברת לצינורות כל השבוע. בהופעה האחרונה של הפסטיגל ביקשו ממני שאעלה לבמה, לכן רואים אותי שם עם יד חבושה".
ו"זן נדיר"?
"בערך חמש שנים אחרי, בהקלטות של 'אנטארקטיקה', נזכרתי בשיר. התקשרתי להראלה בר ושאלתי מה קורה איתו. אמרה לי, 'הלכתי לדברים אחרים, קחי אותו את'. ידעתי שיש לי אלבום חזק בדרך".
"אחרי שמצאתי את השירים של מאיר, הבנתי את הטעם של האלבום הבא: טקסטים ממזריים, עם קריצה, שהם לא אחד לאחד, אלא אחד למאה למעלה. רציתי להתרחק מהמציאות ולהגיד את האמת בצורה יותר גבוהה. לא לדבר על הכאב עצמו, למשל. הלכתי לחפש טקסטים אצל חנה, שהייתה אז שותפה לפרויקט שעשיתי עם דני בסן. היו שם שלושה קלסרים קשוחים עם מיליוני דפים. קראתי ממש את כולם. אחרי שעתיים אני שולפת 'אנטארקטיקה'. חנה עונה, 'כתבתי את זה לזמר אחר, אבל הוא לא אהב בסוף, מוזר שהתחברת אליו'".
מה חיבר אותך לשיר?
"הדבר הראשון שאני זוכרת שחשבתי כשעליתי לארץ, בגיל שמונה, היה באיזו שפה החיות מדברות פה. זכרתי את זה. ובקשר לסוס, בתוניסיה היה ראש ממשלה שמאוד אהבתי, חביב בורגיבה, והיה פסל שלו בעיר הבירה, רוכב על סוס. אז המשפט 'אין סוסים שמדברים עברית' התחבר לי עם בורגיבה. ב-1999 הזמינו אותי להופיע בתוניסיה, ואמרתי לעצמי שאני חייבת לראות את הפסל. התברר שהורידו אותו בהפיכה צבאית, אבל לקחו אותי לאיזה חור רחוק, ושם באמצע שדה, על האדמה, הפסל היה. את השיר עצמו הלחנתי מהר מאוד".
"לקח לי חמש שנים לעבוד על השיר. אחרי 'זן נדיר' עברתי את משבר גיל 40. האקורדים שהייתי רגילה לנגן פשוט לא דיברו אליי יותר. ממש עברתי משבר עם הגיטרה, והלכתי ללמוד מחדש לנגן בגיטרה אקוסטית, אצל אגון קרטן, שנחשב למורה גדול, הוא היה כבר אז בן 80 ומשהו. שנה וחצי רק ניגנתי. התפלאתי מחדש מכל צליל. היה מצב שהיד שלי נלחמה בפה שלי, לא נתנה לו לשיר, כי היא רצתה 'לשיר' מנגינות. ואני לא רציתי לשיר.
"באותה תקופה עבדתי עם טמירה ירדני, והיא שואלת מדי פעם, 'מה עם תקליט חדש', ואני אומרת שלא עכשיו. יום אחד חברתי, רונית יניצקי, אמנית פלסטית, שעבדה במרתף בבית ליסין, אומרת לי, 'בואי תעשי ג'ם'. אמרתי שאני לא ממש אוהבת ג'מים, אבל פתאום נזכרתי בסיפור שאבא שלי סיפר לי על ילדותו בתוניס. אז לא היה שם רדיו והמוזיקאי היה יושב בכיכר עם כלי המיתרים שלו, כשהקהל מסביב זורק לו מילים והוא מלחין במקום. ככה היו זוכרים את השיר. אמרתי לעצמי, זה מה שאני רוצה, אבל לא עם קהל, אלא עם מוזיקאים. קראתי לזה 'סטנד-אפ מוזיקה', כאילו, 'תקומי מוזיקה'. עשינו 11 הופעות, ממש במחתרת, בלי פרסום, עם 12 נגנים על הבמה, בהם ערן צור וענבל פרלמוטר. אחרי כל הופעה הייתי מזמינה אותם אליי הביתה והיינו שומעים את כל ההופעה.
"לפני ההופעה האחרונה הבנתי שני דברים, ובדרך להופעה חלקתי אותם עם הנגנים. אמרתי להם, 'ווליום, מאפס עד עשר, אבל לא מגיעים לעשר, מרפרפים לשנייה על תשע ויורדים למטה'. הדבר השני, אמרתי לדפנה שדה הקונטרבסיסטית: 'את מנגנת כל הזמן עם המתופף, ואתם צריכים להיפרד. תנגני מוזיקה, לא קצב'. זו הייתה ההופעה הכי טובה, ולמחרת הודעתי לכולם שזהו, אני חוזרת לחיים הרגילים שלי, והם הצטערו כי עפנו ברמות, אבל הבינו.
"ועדיין קלטתי שיש לי בעיה, לא הצלחתי לשיר או להלחין. הלכתי לפסיכולוגית שלי, והיא מסתכלת עליי ואומרת לי, 'את יודעת מה הטעות שלך? החיים זה לבנה על לבנה ואת בעטת בכל הלבנים, ונשארת רק עם הנגינה. ככה זה לא החיים. את צריכה לחזור לאקורדים של פעם ולשלב'. אחרי הפגישה הזאת התחלתי את השורה הראשונה של 'כשזה עמוק'. אבל לקח לי שנה לכתוב כי היו לי בעיות עם המילים".
אפשר להבין את זה כשיר מאוד ארוטי.
"לא מבחינתי. ברגע שאתה כותב שיר, אתה נכנס נורא עמוק לנפש שלך, להוויה שלך. ואז קורה הקסם הזה, אתה לא יודע מה מסתתר שם ומוציא את המנגינה. זה מה שזה בשבילי, לא ארוטי בכלל".
לימים ביצעת את השיר עם אביתר בנאי.
"אחרי שענבל נהרגה כמעט לא יכולתי להופיע ולא רציתי לעשות שום הפקה חדשה. אביתר בנאי גר אז בגנות, לידי, וכל בוקר בא אליי, היה עושה לי קפה ואומר לי, 'קורין, בואי נעשה ערב עם השירים שלך ועם החברים שלך'. אמרתי שאני לא רוצה, אבל במשך כמה חודשים אביתר והמפיק חיים שמש ישבו עליי עם זה כל יום. בסוף השתכנעתי. הצלחתי לצאת מהאבל שהייתי בו".
"אח של יעקב גלעד, בני, למד איתי בתיכון. ניגן בס, היה לנו הרכב יחד. יום אחד הוא סיפר לי שיש לו אח גדול שכותב מילים. נפגשנו, יעקב ואני, וזה היה השיר השלישי שכתבנו יחד".
"אחרי ההיכרות הראשונית עם טקסט של מאיר גולדברג, הלכתי אליו הביתה כדי להכיר אותו אישית. הוא הראה לי שתי מחברות של שירים. ביקשתי לקחת אותן איתי, לקרוא בשקט, ומאיר אמר, 'בתנאי שתפיקי לי ולחבר שלי רונן מאיר אלבום'. שניהם עבדו בכלל בפרסום. אמרתי לו, 'אף פעם לא הפקתי'. והוא ענה, 'אז תתחילי'. אמרתי בסדר.
"בחרתי שלושה שירים מהמחברות, אחד מהם היה 'ארץ קטנה עם שפם'. המשפט שהדליק אותי היה: 'רוב העם מתעסק בריגול', כי אבא שלי, הוברט, עבד שנים בשירותי הביטחון. אחרי יום ההולדת שלי באותה שנה, ישבתי במטבח ביפו, הטקסט פרוס על השולחן ואני מצליחה להלחין, אבל לא הולך לי עם המשפט 'חצי סיכה על מפת העולם'. ראיתי בדמיוני סיכה של תלתלים במספרות. איך אני מלחינה סיכה כזאת שחורה מגעילה? המשכתי להלחין ללא השורה הספציפית.
"12 בלילה, יום שלם אני על השיר, הכלבה שלי כבר ביקשה לצאת. בתיבת הדואר חברה השאירה מעטפה. אני פותחת ורואה סיכה מזהב, גדולה כזאת, כמו שעון. רצתי הביתה וסיימתי את השיר. המחסום להלחנה ירד".
"סולו יורמן, המפיק של אריק סיני, חיפש עוד שיר בשבילו אחרי 'דרך הכורכר' שהלחנתי לו. השמעתי לו כמה שירים, בהם את המנגינה הזאת, ללא מילים. אמר לי, 'את זה אני רוצה, זה בסדר שאהוד יכתוב?' ברור. אהוד התקשר אליי, הקריא לי את המילים. חשבתי שהשיר הורס. אחרי כמה חודשים, אריק עשה תקליט בלונדון, שאלתי את אריק וסולו מה עם השיר, והבנתי שהוא לא נכנס לאלבום, שאריק לא התחבר אליו.
לכתבות נוספות:
"יום אחד קיבלתי טלפון מגלי עטרי, 'אני עובדת עם סולו על אלבום חדש והוא סיפר לי שיש לך שיר, אפשר לבוא לשמוע?' אמרתי בטח. גלי מאוד התלהבה, עשיתי לה סקיצה בבית ונתתי לה קלטת. אחרי כמה חודשים אני מקבלת טלפון בהול מזאב אולמן, אחד המנהלים בחברת סי-בי-אס (לימים NMC Music) והוא אומר לי, 'אני חייב אותך באולפן, יש לי בעיה גדולה'. אני נכנסת, גלי בהקלטות, אולמן אומר לי, 'כשאני שם פליי על הקסטה שלך, השיער שלי עומד. כשאני שם פליי על כל 24 הערוצים שבהם גלי הקליטה, לא קורה לי שום דבר. תסבירי'. אמרתי לו, 'תן לי לשבת על הקונסולה'. אני פותחת את השיר, שומעת מלא תפקידי גיטרות. עשיתי מיוט כמעט על הכול. השארתי בס, תופים, פסנתר, שירה וזהו, ככה זה יצא".
לימים גם את ביצעת את השיר.
"בהופעות. ואז טמירה אמרה לי, תקליטי א-קפלה באולפן. והביצוע תפס".
המילים רלוונטיות למציאות של 2020?
"ברור. בהופעות הראשונות אחרי הקורונה, שרתי את השיר ואמרתי שאני גאה שהצלחנו להתגבר על הקורונה, אבל אחרי חודשיים זה התהפך".
איך היה בסגר?
"בעיקר שקט, יום כיפורים ארוך. רותי ואני חזרנו לפני שנה וחצי, אחרי פרידה של כשנתיים, וזה הצעד הכי חזק שעשיתי בחיים. אני כל כך שמחה עכשיו. אנחנו יחד, כל המשפחה חזרה. הילדים יחד. אחרי הפרידה, פתאום לא הייתה לי משפחה באותו בית, וזה היה נורא".
ועכשיו איך את מתנהלת?
"אני כל הזמן מודדת חום ופיתחתי לי תחושה. נכון שלפני ווייז לא ידענו לאמוד כל כך מרחקים במדויק לפני הנסיעה? אז אני מאוד רגישה למעלות שעולות לי. אני לא חרדה מהקורונה, גם לא מהמצב הכלכלי, למרות שמאוד קשה. במקצוע שלי יש תקופות גם בלי הופעות, ואני יודעת מה זה כשאין. מסתדרים, מלמדים יותר גיטרה, ויש משהו חדש שאני עושה: הופעה בבתים פרטיים, לאירועים. אני עושה לא מעט טרקים של מוזיקה אלקטרונית, והתחברתי גם לשירת קהלת, עם קבוצה של עשר נשים צעירות, לא זמרות, מהמושב, שלמדו איתי לשיר את כל 12 הפרקים. אני רוצה לצאת איתן להופעות, נראה לי שזה בדיוק מתאים לתקופה, מילים חזקות".
"'השער נעול, הסהר אכול', זו השורה שדיברה אליי. סבא שלי הסביר לי בזמנו שאלאל זה סהר, ובטקסט הזה הוא היה אכול, כלומר משהו רע קורה. עכשיו, היה לי איזה קטע עם 'אין לי ארץ אחרת'. כששרתי אותו חשבתי תמיד שכן יש לי ארץ אחרת, תוניסיה, שאני לא אמיתית עד הסוף, אבל כשביקרתי שם ב-1999, הבנתי סופית שהסהר אכול, ושזו לא המדינה שלי. אין לי ארץ אחרת".
"נגנבתי מהדרך שבה מאיר תיאר תמונה: 'במקום שבו צל הירח ירד אל הכביש'. המילים שהוא כתב כישפו אותי. ראיתי מיד את כל התמונה והלחנתי אותה מיד, עניין של כמה דקות".
"אחרי 'אנטארקטיקה' טמירה אמרה לי, 'אולי תעשי שירים בצרפתית'. התשובה שלי הייתה: 'לא'. אבל אז אמרתי לעצמי, 'למה לא, מה הבעיה?'"
ומה הייתה הבעיה?
"הבנתי שאני מתביישת שאנשים אומרים לי שיש לי מבטא צרפתי, מרוב שרציתי להיות ישראלית, ואז אמרתי לעצמי, 'תעשי את השירים האלה, אולי זה מה שירפא אותך'. עבדתי עם אהוד מנור על האלבום 'שפת אימי'. צדי צרפתי היה שותף בעבודה. 'אי שם בלב' בכלל לא היה באוויר. לפני אחת ההופעות ישבתי בחוץ, אהוד בא ואמרתי לו שיש שיר של ברסאנס שאני אוהבת, ושרתי לו אותו. אהוד אומר לי, 'לא נכון! לא מזמן תירגמתי את השיר הזה. הנה קחי'. זה היה לו בכיס! ורגע לפני ההופעה, הכנסתי את השיר לליין-אפ. משם זה כבר זלג לאלבום".
"עד גיל שמונה למדתי בתוניס במנזר. עברנו המון על ההיסטוריה של אירופה, על הנורמנים ועל אוניות העבדים הגדולות. זה התקשר אצלי לטקסט של 'התעשייה האבירית', כי יש שם הזמנה לבנות ספינה. חשבו שהשיר הזה נכתב על פרויקט הלביא והתעשייה האווירית, אבל מבחינתי זו התעשייה האבירית והמלחמות של פעם".
"אמרתי לשמרית שאני מחפשת טקסטים. היא גרה אז ליד חדרה, דירה נורא יפה. נסעתי, ראיתי את הטקסט, אהבתי. באתי הביתה והלחנתי, התקשרתי אליה ואז היא אומרת לי, 'זה שיר שכתבתי על מנגינה ספרדית לזמר אחר, והוא לא רוצה את המילים'. אמרתי לשמרית, 'מה אכפת לך, כתבתי מנגינה אחרת'. בדיוק הילד שלי, עומר, היה בן שנתיים, וגיליתי שהפרח הכי מעניין זו החרצית. למה? כי היא הולכת לישון שונה משאר הפרחים שאני מכירה, היא נפתחת ממש וכל עלי הכותרת נוטים לאחור. ב-NMC מאוד אהבו את השיר, ביקשו קליפ, באתי בהתרגשות לבמאית ואמרתי לה שהפרח הוא חרצית. 'את רוצה להשקיע כסף על חרצית, שזה הזבל של הזבל?' היא שאלה. נעלבתי בשביל החרצית והלכתי. מצאנו מישהו אחר שעשה קליפ מדהים על חרצית".
"את יענקל'ה הכרתי דרך החבורה של אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב. הוא הגיע אליי עם השיר הזה יום אחד שאלחין אותו, חשבתי שהטקסט מדהים. ויענקל'ה אומר, 'כן, אבל אני רוצה לשיר'. אמרתי לו, 'לא, זה שלי. עד שאני מתחברת ממש לטקסט שלך, לא תמסור לי את השיר?' ממש נלחמתי".
"צרויה הביאה לי את הטקסט ואהבתי את המשפט: 'אל תקרא לי מותק, זה מביא לי פריחה, זה עושה אותי לדג משוקולד'. ובאמת, שוקולד היה עושה לי פריחה ממש, ולא הכרתי אף אדם בעולם שלא אוהב שוקולד. זה קרה כי לסבא שלי היה את בית החרושת הכי גדול בתוניסיה לשוקולד, 'שוקלה-אלאל', ועד גיל שמונה אכלתי כמויות ענקיות. עם הבית השלישי של השיר לא הסתדרתי. גדעון כפן בא לבקר וכתב בית אחר. התקשרתי לצרויה לבקש אישור. היה לה קשה, אבל היא נתנה".
"בפעם הראשונה בקריירה, גנזתי אלבום. אחרי הוצאה של 70 אלף דולר. הרגשתי שזה היה רע ובחברת התקליטים NMC הסכימו איתי, ביקשו שאחשוב על פתרון. הסתובבתי כמו אריה בבית ופתאום נזכרתי במשהו שפעם קראתי, 'אל תחפש רחוק מדי, הפתרון נמצא קרוב אליך'. ראיתי את המחשב בבית וחשבתי, זה הפתרון שלי. חיים שמש לקח את השירה שלי ונתן למוזיקאי מרקו גורקן, שעשה רמיקס הורס. נדלקתי, אמרתי שאני צריכה שלושה חודשים ללמוד את התוכנה שמרקו עובד עליה. בכל יום, משש בבוקר עד שלוש בלילה, קראתי את הספר של התוכנה והתחלנו לעבוד. הקלטנו הכל מחדש, בעיבודים אחרים, ונהייתי אלופה במחשבים".
"אחרי שגלי עטרי עזבה את סולו יורמן, ליליאן שוץ שעבדה איתה פנתה אליי שאפיק לה את האלבום הבא. הלחנתי את השיר במקור לריטה, שחיפשה בזמנו שירים לאירוויזיון ופנתה לכמה יוצרים. שלחתי לה את הלחן הזה עם מילים אחרות, והיא לא לקחה. הרגשתי שהשיר יתאים לגלי מאוד. עכשיו נשאר עניין הטקסט, אז ביקשתי מאסתר שמיר שתכתוב, והיא קלעה בול.
"ליליאן ואני החלטנו שבאלבום ניקח את גלי למקום חדש, של העצמה נשית. עשיתי לה הפקה מאוד מיוחדת, והבאנו את זה לחברת NMC להשמעה. המנהל דני ידין אמר, 'זה לא גלי'. אמרתי שאני יודעת למה הוא מתכוון, אבל שניסינו לעשות משהו אחר. והוא אומר, 'אבל זה לא גלי'. אמרתי לגלי, 'טוב, קחי את כל השירים, ניסיתי משהו, לא עבד, אני מצטערת'. אחרי יום גלי מתקשרת, 'אין מצב שלא את מפיקה את האלבום, תמצאי פתרון'. חשבתי והצעתי שנלך לאילן וירצברג. הייתה לי רק התעקשות אחת: את העיבוד של 'ערמונים מהאש' ו'חזקה מהרוח' אני אעשה. וכך היה".
פורסם לראשונה: 07:01, 07.08.20
