הקהל בבנייני האומה פרץ בשירת "עם ישראל חי" כשבית המשפט גזר עונש מוות על ג'ון דמיאניוק. כמה מהעדים, אלה שזיהו את הנאשם כ"איוואן האיום" - האיש שהזרים במו ידיו גז לתאי המוות בטרבלינקה - יצאו בריקודים והתחבקו בהתרגשות.
עוד כתבות למנויים:
גם הדיווחים בתקשורת היו אופוריים. אבל השמחה לא נמשכה זמן רב. עורכי דינו של דמיאניוק הגישו ערעור, במהלכו נחשפו ראיות חדשות שהעלו ספק באשר לזהותו של הנאשם והביאו בסופו של דבר לזיכויו.
10 צפייה בגלריה
ג'ון איוון דמיאניוק. מי שעקב אחר הפרשה, עוד זוכר את פרצופו המחייך כשהוא עושה את דרכו למחלקת העסקים של טיסת אל על
(צילום: AP)
בספטמבר 1993, שבע וחצי שנים אחרי שהוסגר מארה"ב, עזב דמיאניוק את ישראל. מי שעקב אחר הפרשה עוד זוכר את פרצופו המחייך כשהוא עושה את דרכו למחלקת העסקים של טיסת אל על. יחד עם עזיבתו של דמיאניוק, גם הפרשה שנקראת על שמו נעלמה מהתודעה הקולקטיבית.
"ימים ספורים לאחר גזר הדין החלה הפרשה להידחק אל העמודים הפנימיים של העיתונות היומית בישראל עד שנעלמה כמעט כליל", כותב ההיסטוריון תמיר הוד בספרו החדש, "מדוע זכרנו לשכוח?", שמתאר איך מה שתוכנן כמשפט ראווה - "אמצעי חינוכי והיסטורי בעל חשיבות עליונה", כפי שהוגדר אז בקרב ההנהגה - התרסק אל קרקע המציאות.
"אני בוגר מערכת החינוך בישראל, הייתי מורה להיסטוריה במשך הרבה שנים ויצאתי עם משלחות לפולין", אומר הוד. "ידעתי שאנחנו מלמדים את משפט אייכמן וגם את פרשת קסטנר - שהיא סיפור מורכב לא פחות - אבל השם דמיאניוק פשוט לא מוזכר בספרי ההיסטוריה שלנו. חמש שנים אחרי שהסתיים המשפט שודרה כאן סדרה בשם 'תקומה', שסקרה את 50 השנים הראשונות בתולדות המדינה. שבעה מתוך 22 פרקי הסדרה היו יכולים להתייחס לפרשת דמיאניוק מבחינת הזמן או הנושאים שבהם עסקו, אבל הוא אפילו לא מוזכר שם. היה לי ברור שיש כאן שכחה של אירוע".
מפתה לחשוב שאם המשפט היה מסתיים בהרשעה, ודמיאניוק היה מוצא להורג כמו אייכמן לפניו - הפרשה הייתה מקבלת את המקום הראוי לה בזיכרון הלאומי. אבל לפי הוד, הזיכוי הסופי הוא רק חלק מהסיפור. התחושה שעולה מהספר היא ששילוב בין ערימת ציפיות כבדה מדי שהועמסה על הקשיש האוקראיני, לכשלים הטכניים של ההליך הפלילי - לא הותיר לה סיכוי אמיתי.
גם אם הוד לא אומר זאת במפורש - הקוראים רשאים להסיק שמשפט דמיאניוק לא היה רק פלופ, אלא הסב נזק ממשי: הזיכוי עורר ספקות ביכולתם של הניצולים לזכור, ונתן תחמושת למכחישי שואה.
הוד עצמו היה בן 12 כשג'ון איוואן דמיאניוק הוסגר מארצות-הברית לישראל, ב-1986. בין הכדורסל לגיטרה, הוא זוכר את עצמו יושב מדי פעם מול הטלוויזיה שהעבירה בשידור חי את הדיונים, מנסה למצוא עניין. "אני בעיקר זוכר דיונים מאוד טכניים, משהו שמתרחש כל הזמן ברקע. ומכיוון שזו פרשה שהתגלגלה במשך שבע שנים וחצי - בהדרגה הציבור איבד עניין".
האולם שבו נערך המשפט נבחר בקפידה. בנייני האומה, 400 מקומות ישיבה, חלל שמשמש להקרנות קולנוע ולהצגות תיאטרון. גם על עיתוי המשפט נערכו דיונים והוחלט שלא לקיימו בחודשי הקיץ, כדי שבמערכת החינוך יוכלו לעסוק בו.
ואכן, בתחילת הדרך, בשלב העדויות, תורים ארוכים השתרכו מחוץ לבנייני האומה בירושלים. אבל כשניצולי השואה פינו את מקומם לעדויות המומחים, ככל שהדיון העמיק בסוגיות טכניות וביורוקרטיות - האולם הלך והתרוקן.
בקריקטורה שפורסמה ב"על המשמר, באותה תקופה, מספר הוד, נראה קהל נוטש את המשפט לטובת משחק כדורגל של נבחרת ישראל נגד נבחרת גרמניה. גם רשת א' הודיעה אחרי עשרה חודשים על הפסקת שידוריה מבנייני האומה. "הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות ברדיו הוא לשדר תוכנית משעממת", הסביר מנהל מחלקת החדשות, יגאל רום.
משפט אייכמן היה רגע היסטורי חשוב ששינה את שיח השואה בישראל. אולי לא היה הוגן לצפות שזה יקרה גם למשפט דמיאניוק.
"ההבדל העיקרי בין שני המשפטים הוא שבמקרה אייכמן לא היה צל צילו של ספק שזה האיש. הוא הודה שהוא אדולף אייכמן. הטיעון שלו היה שהוא מילא פקודות ושאין לישראל סמכות לשפוט אותו. בניגוד לכך, ההגנה של דמיאניוק אמרה, הכל נכון, הדברים שאיוואן האיום עשה היו נוראים, אבל זה לא האיש. וזה הכתיב הליך שמתרכז בנושאים מאוד טכניים, דיונים ארוכים על עניינים כמו דיו וסוגי נייר - 'דיוקן השואה כמהדק משרדי', כמו שהגדיר את זה רוביק רוזנטל שסיקר את המשפט. אוטובוסים היו מביאים ילדים בני 16 כדי שיקבלו שיעור על השואה מיד ראשונה, ותוך עשר דקות הם נרדמו שם".
למה אי-אפשר ללמד את הפרשה כמו שהיא, בלי המשקל העודף שהוצמד לה, פשוט כמשפט שהסתיים בזיכוי?
"השופטים שהרשיעו את דמיאניוק באפריל 88' אומרים בפירוש, 'אנחנו נסמכים בראש ובראשונה על עדויות הניצולים'. ואז, כשמגיע הזיכוי, שקובע שלא ניתן להוכיח שדמיאניוק הוא איוואן האיום מטרבלינקה, יש בו משום ערעור על עדויות הניצולים.
"אם אתה מלמד את זה, או מקדיש לזה סדרה, אתה צריך לספר את הסיפור כולו, ובכך אתה פותח פתח לאפשרות שניצול שואה ידבר מול תלמידים ואחד מהם יגיד לו, 'אתה סגור על זה שמה שאתה אומר נכון? אולי אתה לא זוכר טוב?' גם אם אתה מכיל ומזדהה, אתה לא יכול שלא להטיל ספק בעדויות הניצולים. ובאמת, אחרי הזיכוי הגיעו לארגונים שמטפלים בניצולי השואה מאות טלפונים מאנשים שאמרו שהם מפחדים שלא יאמינו להם".
הרגע בזמן שבו הגיח לחיינו דווקא היה אמור לעזור להפוך את משפט דמיאניוק לאירוע מכונן. האלבום "אפר ואבק" והסרט "בגלל המלחמה ההיא" הביאו עיסוק מעודכן, מורכב, בזיכרון השואה ובהשפעתה על בני הדור השני. שלמה ארצי הוציא את "חום יולי אוגוסט" שכלל שירים על אמו ניצולת השואה. תורים התארכו מול ההקרנות של "שואה", סרטו המונומנטלי של קלוד לנצמן. מסעות התלמידים לפולין כבר החלו להוציא את ההיסטוריה מספרי הלימוד, והפכו אותה לחוויה רגשית טעונה.
נראה היה שהציבור הישראלי צמא לכל מידע בנושא, אבל עם זאת האובססיה הלאומית שינתה פאזה: הנראטיב הגדול, הגורף, שסיפק הצדקה לקיומה של המדינה - "משואה לתקומה" - פינה מקום לסיפורים פרטיים של קורבנות וניצולים.
"סיפור השואה הופרט, ולאנשים במערכת החינוך ובמוסדות שעסקו בהנצחה הייתה תחושה שהאפקט של משפט אייכמן הולך ונחלש", אומר הוד. "בפרוטוקולים של הכנסת ובדיונים מהתקופה נאמר במפורש, 'אנחנו נקיים משפט לדור שלא ידע את משפט אייכמן'. שר המשפטים משה ניסים שטיפל בהסגרה, אברהם שריר שהחליף אותו ושר החינוך יצחק נבון אמרו בפירוש, אנחנו נערוך משפט צדק שבאמצעותו נספר את כל סיפור השואה".
הוד מצטט את חיים גורי שכתב ב-87', "אני משער כי משפט דמיאניוק יהיה לדור הזה פחות או יותר מה שהיה משפט אייכמן לאבותיו ולאחיו הבכירים". אלא שבשונה ממשפט אייכמן, משפט דמיאניוק פגש חברה ישראלית הרבה פחות מלוכדת, שמתמודדת עם אירועים טראומטיים ושנויים במחלוקת כמו מלחמת לבנון והאינתיפאדה - שהשפיעו מצידם גם על שיח השואה עצמו.
"לראשונה התקיים דיון משמעותי בכך שהקורבן יכול להיות גם מקרבן", אומר הוד. "ערב מלחמת לבנון בגין אמר שהאלטרנטיבה לכניסה לביירות היא טרבלינקה. הוא אמר שבבונקר בביירות מסתתר היטלר. ועמוס עוז ענה לו: 'היטלר מת כבר מזמן, תפסיק להחיות אותו כל פעם מחדש'".
במילים אחרות, מסביר הוד, "לקחי השואה מבית מדרשו של בגין, שבמרכזם תודעה של ה'קורבן התמידי', נדרשו לחיזוק בתקופה זו, בעקבות ההסתבכות בבוץ הלבנוני ובשטחים".
אל מול הביקורת שספגה מדיניות הממשלה בשנות ה-80 - בארץ ומחוץ לה - נדרשה תזכורת לכך שהשואה היא עדיין איום על קיומה של מדינת העם היהודי. בעיקר לאור התגברותה של תופעת הכחשת השואה בעולם, שמשפט דמיאניוק אמור היה לתת לה מענה. אברהם שלום, שהיה אז ראש השב"כ והתנגד להסגרה, סיפר לימים שהליכוד רצה "אייכמן משלו".
הוכחת זהותו של דמיאניוק כאיוואן האיום נתפסה כעניין פרוצדורלי שיסתיים במהרה, אלא שמהמחקר של הוד עולה בבירור שהתביעה במשפט התנהלה בצורה שלומיאלית. להבדיל ממשפט אייכמן, שבו העידו 110 ניצולים, כאן התביעה הסתפקה בחמישה בלבד. לפחות אחד מהעדים סבל מדמנציה מתקדמת. בתיאורי העדים דמיאניוק מתואר כגוץ וקירח, ולחלופין כגבוה ושחרחר. עדויות אחרות טענו שהוא בכלל נהרג במרד בטרבלינקה.
"מסמך טרווניקי" - אחד הממצאים החשובים של התביעה - מיקם אותו בסוביבור. התביעה מעולם לא סיפקה הסבר משכנע לכל הסתירות האלה.
"נעשו טעויות בארצות-הברית, כשרשויות ההגירה פתחו בהליך משפטי נגד ג'ון דמיאניוק בטענה שהוא שיקר במסמכי ההגירה שלו, והממצאים האלה לא הועברו בצורה ראויה לצוות בארץ. אחד החוקרים האמריקאים אמר בשלב מוקדם, 'הסיכוי להוכיח שג'ון דמיאניוק הוא איוואן האיום מטרבלינקה שואף לאפס'. חוקר אחר הודה שאם נגד דמיאניוק היה מתנהל הליך פלילי רגיל, לא היו הולכים על זה".
אם עדים רבים ומסמך טרווניקי מצביעים על כך שדמיאניוק היה בסוביבור, למה לא לשפוט אותו על זה? הרי ברור שהוא היה פושע נאצי.
"היו סיבות טובות למקם את דמיאניוק בטרבלינקה. זה לא איזה ואכמן שעמד על מגדל שמירה בסוביבור; זה איוואן האיום, האיש שהפעיל במו ידיו את הגז וגילה אכזריות חריגה כלפי הקורבנות. האיש שאנס נערה מול בני המשפחה שלה, ואז דקר אותה בכל חלקי גופה רגע לפני ששלח אותה למותה. אני לא חושב שמדינת ישראל הייתה מבקשת את ההסגרה של 'דמיאניוק מסוביבור'.
"דליה דורנר - שהייתה בחבר השופטים שהרשיע אותו, ומשוכנעת עד היום שהוא איוואן האיום - אמרה בעצמה שאנחנו לא רודפים את כל הנאצים. רצו נאשם כמו אייכמן, מישהו שאפשר להעמיס על הכתפיים שלו את הסיפור הגדול של השואה".
והטענה של עדים שהוא נהרג במרד?
"יצחק ארד, יו"ר 'יד ושם' באותה תקופה, נדרש מטעם ההגנה להתמודד עם סתירות בעדותו של העד אליהו רוזנברג, שטען ב-1947 בפני צייד הנאצים טוביה פרידמן, 'חיסלנו את כל הגרמנים והאוקראינים שהיו במחנה טרבלינקה ביום המרד'. ואז, במשפט דמיאניוק הוא אומר, 'אין לי ספק שזה איוואן האיום, ראיתי את העיניים הרצחניות שלו'.
"ארד מסביר שאצל רבים מהניצולים משאלת הלב הייתה לראות את איוואן האיום מת, וגם אם לא נכחו באירוע עצמו, בזיכרון שלהם הם הרגו אותו או ראו אותו נהרג. הם נטו לנכס לעצמם אירועים שלא השתתפו בהם, כדי לספק את משאת ליבם".
זה לא בדיוק מתיישב עם הליך פלילי נורמלי.
"עבורי כהיסטוריון, העדויות שהועלו במשפט, עם כל הסתירות ביניהן, מופלאות בחשיבותן. הבעיה מתחילה כשאתה לוקח אותן לעולם המשפט שבו אתה גוזר את גורלו של אדם. ההיסטוריה יכולה להכיל אי-התאמות מסוימות כל עוד האירוע הגדול נחשף. המשפט הפלילי לא".
בסוף, כל הסיפור הזה נראה כמו טעות טרגית.
"זו גם התחושה שלי כשאני חושב על כל הדברים שליוו את המשפט. העובדה שאחד הסנגורים, דב איתן, שם קץ לחייו; שיורם שפטל כמעט איבד את מאור עיניו אחרי שהותקף בחומצה; ששני ניצולי שואה ניסו לשים קץ לחייהם אחרי הזיכוי. שלא לדבר על התמונה של דמיאניוק המחויך במחלקת העסקים של אל על. התחושה שלי היא שבשלב מסוים כבו נורות האזהרה בראשיהם של הרבה אנשים, וזה מתסכל. למה לא עשיתם עוד עבודה? הרי יש מסמכים שמצאתי בארכיונים, שהעלו כל מיני ספקות, ולא הופיעו בהליך הפלילי. כאן רצו לתת להיסטוריה לנצח את המשפט".
זה כמעט סמלי שהגיבור שנחרת בתודעה ממשפט אייכמן הוא התובע גדעון האוזנר, שהמריא ממנו לקריירה פוליטית מצליחה, והגיבור שנחרת ממשפט דמיאניוק הוא הסנגור יורם שפטל, שנחשב לאחד האנשים הקיצוניים והסהרוריים בימין הישראלי.
"בתקופת המשפט שפטל היה האיש הכי שנוא במדינת ישראל. בית המשפט היה צריך להתמודד עם אנשים שצעקו לעברו נון-סטופ 'קאפו' ו'נאצי'. לחברה הישראלית היה בכל מקרה קשה להתמודד עם העובדה שיהודי מסנגר על נאצי, אבל גם הפרסונה של שפטל לא עזרה לזה. היה ברור ששפטל נמצא שם כדי לנגח את מערכת המשפט, שעושה לשיטתו קרקס מהסיפור. הגישה שלו הייתה שאין בעיה שמדינת ישראל תעביר שיעור חינוך על פושעים נאצים, רק שיעשו את זה עם האדם הנכון".
איך היה המפגש שלך איתו?
"לא התיידדתי איתו ולא עם אף אחד מהמעורבים האחרים בפרשה, אבל הערכתי את זה שהוא שיתף פעולה באופן מלא עם המחקר ועזר לי. יש לו זיכרון פנומנלי. אין לי עניין בפוליטיקה שלו, אני לא מקשיב לתוכנית הרדיו שלו, ואת הדברים ששמעתי עליה השתדלתי לשים בצד. הייתי מפוקס על הפרשה. בכלל, אני לא מקשיב לדיבורים ברדיו. מעדיף מוזיקה".
"מדוע זכרנו לשכוח?" (הוצאת רסלינג) מתפרסם חודשים ספורים אחרי הקרנת הסדרה "איוואן האיום", שיצרו יוסי בלוך ודניאל סיוון לנטפליקס, ושזכתה לתהודה גדולה. הסדרה התיעודית, שמבוססת על חומרי ארכיון, כוללת את עדויות הניצולים, את רגעי הדרמה והזעם שאחרי הזיכוי, ומתראיינים בה כל גיבורי הפרשה שנשארו בחיים - וגם הוד עצמו.
על פניו, הקרנת הסדרה והדיון שהעלתה מערערים את הטיעון העיקרי של הוד, שלפיו פרשת דמיאניוק הושכחה ונמחקה מסדר היום הציבורי - או לכל הפחות גונבים לספרו את הבכורה. אבל הוד משוכנע שגם הספר וגם הסדרה הם ביטוי לתנועת המטוטלת של ההיסטוריה, שבמסגרתה פרקים שהודחקו מגיחים פתאום מתת-המודע הקולקטיבי וחוזרים למרכז השיח.
"ולטר בנימין אומר שאירועים היסטוריים הם כמו פנינים בקרקעית הים. הם לא נעלמים, הם מתגבשים שם במשך הרבה זמן. ואז מגיע הרגע שבו ההיסטוריון שולף אותם החוצה. העובדה שהמחקר שלי והסדרה יצאו בערך באותו זמן מעידה שאחרי יותר מ-25 שנה, הגיע הרגע הנכון לגאול את פרשת דמיאניוק מהשכחה שנגזרה עליה".
במשך שש שנים עבד הוד על המחקר שלו, שבמהלכן התחתן עם לירון, הביא לעולם את בנו וגם איבד את אמו. "עיקר העבודה על הספר, שהוא למעשה עבודת הדוקטורט שלי, נעשתה כשהייתי רווק. לקחתי חדר קטן בקיבוץ מחוץ לבית, והפכתי אותו לחמ"ל עם דוקומנטים שתלויים על הקירות ומפוזרים על הרצפה. במשך חודשים רק קראתי את כל מה שפורסם בעיתונים על המשפט. היה ברור ללירון שאני לא ממש בבית, איתה. בסוף היום היינו יושבים בסלון והיא הייתה קולטת שאני עדיין בחדר ההוא. אבל היא נתנה לי את הפוש להגיע לסיום. שלא לדבר על הארוחות שהגיעו אליי לחדר העבודה. לפני זה הייתי מסתפק ב'לחם עם בלובנד' כמו שהיינו אומרים פעם בקיבוץ".
הוא חי בקיבוץ שניר, לא רחוק מבית ילדותו שבקריית-שמונה, מרצה להיסטוריה ומוזיקאי. מנגן בגיטרה ובמפוחית, כותב ומלחין וגם מופיע - כחלק מלהקת 'האבנים המתפללות' וגם לבד, במופע שמשלב הרצאה על תולדות המוזיקה הישראלית, מ"זמר נוגה" ועד סטטיק ובן-אל. הוא נולד לפני 45 שנה לאמא מרוקאית ולאבא יליד פולין, נכד לסבא וסבתא שעברו את השואה.
"זיכרון השואה לא ליווה אותי בילדות, לא דיברו אצלנו על הנושא, אבל ידעתי שזה שם. ידעתי, למשל, שיש דוד יהודה, בן דוד של סבא שאיבד שם בני משפחה. רק לפני כמה שבועות שאלתי את אבא שלי בפעם הראשונה מה הסיפור של הדוד יהודה, והוא אמר, 'אשתו ושני הילדים שלו נרצחו'. וזה אדם שישבתי על הברכיים שלו כילד".
אחרי שהקדשת לדמיאניוק כל כך הרבה שנים, חייבים כמובן לשאול: זה הוא או לא הוא?
"כל חוקר רציני יגיד לך, דמיאניוק היה ואכמן בתקופת השואה. אין ויכוח על זה. אבל בסבירות של 95 אחוז ומעלה, הוא לא היה איוואן האיום. כלומר, הוא היה איוואן איום אחר".
פורסם לראשונה: 06:57, 07.08.20
