לפני שלוש שנים, כששרית חיים פרסמה את ספרה הארוטי הראשון, "עוצרת נשימה", היא החליטה ליצור סוף מקורי: מיכאלה ויונתן, הגיבורה והאהוב שלה, לא פוסעים יחד יד ביד אל השקיעה. הקוראות שלה הופתעו לגלות שסיפור האהבה המתוסבך מסתיים בטריקת דלת. אין "הפי אנד" ואין הזמנות לחתונה.
כתבות נוספות למנויים:
"רציתי לשבור את כללי הז'אנר של הספרות הארוטית", היא מסבירה, "אבל הקוראות לא נתנו לי. הייתה ממש היסטריה סביב העניין, קוראות ביקשו שאכתוב את ההמשך".
ונשברת?
"כן, אבל לא לגמרי. גם בספר השני זה לא מסתיים כפי שכולן רצו. בתגובה הקוראות דרשו ממני בכל מקום לפרסם פרק בונוס עם חתונה. הסכמתי. כולם בסוף רוצים סוף טוב".
מי כמו חיים יודעת שגם כשכולם רוצים סוף טוב, הוא לא תמיד קורה במציאות. העיסוק בסקס ורומנטיקה הוא כנראה הבריחה שלה מסיפור חיים מטלטל ורצוף טרגדיות. זה החל בפטירתו של אביה ממחלה כשהייתה בת חמש וחצי, נמשך בתאונת דרכים קשה שעבר אחיה הבכור והיחיד לפני 13 שנה ושהותירה אותו משותק, ובמות אמה מדום לב לפני שמונה שנים.
אנחנו נפגשות בביתה היפה בגן-יבנה, כשהיא בעיצומה של שנת אבל על אחיה, שנפטר כתוצאה מאלח דם ב־15 בפברואר, עשרה ימים לאחר שחגגה יום הולדת 50. האובדן האחרון היה שובר לב במיוחד, והשאיר אותה היחידה ממשפחתה שנותרה בחיים. כדי לשמר את זכר המשפחה, החליטה לצרף לשם משפחתה מנישואיה גם את שם נעוריה, והיא נקראת כיום - לא בשמה הספרותי, אך כן בתעודת הזהות - שרית חיים שירם.
ולמרות כל זאת, חיים היא אישה שמחה, תאבת חיים, שעל גופה קעקועים ובשערה פסים סגולים. מחר הם יהיו ורודים, או צהובים, מה שיתחשק לה באותו הרגע.
חיים גדלה בבת־ים, אחת משני ילדיהם של שאול, פרסומאי, ואתי, פקידה בבנק. היא זוכרת היטב את העצב הראשון, ויודעת לספר אותו באופן מצמרר.
"הייתי בת חמש וחצי כשאבא שלי נפטר מסרטן במוח, בגיל 42. חוויתי את מותו כנטישה. יום אחד היה לי אבא ויום אחד כבר לא. לפני שנפטר, שלושה חודשים לא ראיתי אותו ואת אמא. אחי היה בן 14, ואמי אמרה לאחותה, ׳הם אצלך עד ששאול ימות׳. יום אחד היא חזרה ואמרה, 'זהו, אבא נפטר'. היא חשבה שהיא עושה טוב, לא רצתה שנראה אותו ברגעים הקשים".
איזו ילדות הייתה לך?
"בתפיסה שלי הייתה לי ילדות נורמלית לגמרי. הטראומה עלתה רק בטיפולים פסיכולוגיים שהתחלתי כמה שנים אחרי שאחי נפצע. אף פעם קודם לא הרגשתי שום חסך. אמרתי שאבא נפטר ושזה לא השפיע על חיינו כי אמא הייתה לביאה לוחמת וכוח טבע. היא מעולם לא התחתנה שוב. היא אמרה שאף אחד לא יכול להחליף אותו".
5 צפייה בגלריה
שרית חיים בילדותה עם הוריה. ''בתפיסה שלי הייתה לי ילדות נורמלית לגמרי''
(צילום: אבי רוקח)
אולי יום אחד חיים תכתוב ספר על החיים שנשברו אחרי הפציעה הקשה של אחיה. כרגע קל לה להיזכר בפרטים היבשים. בבוקר אומלל בנובמבר 2007, יצאה ליום כיף. יום קודם לכן עזבה עבודה, ולפני שהתחילה עבודה חדשה, החליטה להתפנק.
אחיה מיקי, שהיה בן 47, גרוש ואב לנערה בת 16, נזכר שלא קנה לה מתנה לכבוד העבודה החדשה, יצא לרגע מהמשרד בתל־אביב והלך ברגל, מרחק דקות ספורות, למדרחוב נחלת בנימין. הוא עבר במעבר חצייה ומכונית פגעה בו.
"הייתי בנהיגה וקיבלתי שיחת טלפון מעובדת סוציאלית של בית החולים איכילוב, שאמרה שאחי נפצע ושכדאי שאבוא״, היא נזכרת. ״בבית החולים הוא נראה בסדר. חשבו שמההלם הוא לא מצליח להזיז את הגוף. רק למחרת, בצילום סי־טי, גילו שחוט השדרה נקרע ושהוא משותק מהצוואר ומטה".
הטרגדיה שוברת הלב חצתה את חייה לשניים. "שם התחיל הסיפור הכי קשה של חיי. זה הרס את המשפחה שלנו. היה צריך למצוא לו דירה נגישה, למצוא מטפל, לשלם הון כסף. הכל השתנה. בהתחלה הוא היה מאושפז כמעט כל חודש, ונפרדנו ממנו כמה פעמים בטיפול נמרץ".
מתי הרשית לעצמך להתמוטט?
"פחות משנה אחרי התאונה הייתי בחופשה בלונדון עם חברה. בעלי התקשר לומר לי משהו על אמא שלי, והתחלתי לרעוד בידיים. חברה שלי נבהלה ורצתה לקחת אותי לבית החולים. סירבתי. היא הכריחה אותי לקבוע תור לפסיכולוגית אחרי שנחזור לארץ. בטיפול הבנתי שיש לי התקפי חרדה. שריטה מהמוות של אבא שלי".
איך הושפעה אמך מהתאונה של אחיך?
"אחרי שאחי נפצע והבנו כמה המצב קשה, אמרתי לה, 'יותר גרוע מזה כבר לא יכול לקרות לנו׳. והיא אמרה, ׳מי אמר לך?׳ היא התפרקה לגמרי ואני טיפלתי בכל ענייני הלוגיסטיקה".
מה היה הרגע הכי מאתגר?
"שבועיים אחרי הפציעה גילינו שמאחר שהתאונה אירעה במהלך יום עבודה ולכן נחשבת לתאונת עבודה, הכסף שאחי יקבל מהביטוח – סכום של יותר מארבעה מיליון שקלים - יעברו לביטוח לאומי והם ישלמו לו קצבה חודשית, שבפועל לא הספיקה לכל הוצאות המחייה שלו. היינו בשוק. אמי לקחה את זה קשה. באחת השיחות האחרונות שלי איתה אמרתי לה, 'אמא, אני מוותרת על החצי שלי בדירה שלך בשביל מיקי'".
חמש שנים לאחר התאונה, הגיע פסק הדין הרשמי בתביעת הנזיקין של האח מול חברת הביטוח. "אמי הבינה שאחי ימשיך לחיות כך, עם קצבת ביטוח לאומי, ולא ברווחה כלכלית. שבועיים לאחר מכן היא נפטרה מדום לב. פשוט סגרה את העיניים".
למרות הכל, לא הפכת לאמא חרדתית.
"מה אני אעשה? אמשיך לדאוג? איך זה יעזור לי? אני מאמינה שלא משנה מה - מה שצריך לקרות יקרה. אח שלי עבר במעבר חצייה ברמזור ירוק. מי יכול היה להאמין שזה יקרה?"
איך השפיע עלייך מות אמך?
"המוות של אמא שלי שחרר אותי. שחרר אותי מלדאוג לה, מכל הזמן לפחד שעוד משהו יקרה. אם היא לא הייתה מתה, לא הייתי מתחילה לכתוב. לא הייתי עושה גוונים סגולים בשיער. לא הייתי עושה קעקועים. אני ממלאת את הצוואה הלא כתובה שלה".
5 צפייה בגלריה
שרית חיים עם אחיה, מיקי ז"ל. ''אח שלי עבר במעבר חצייה ברמזור ירוק. מי יכול היה להאמין שזה יקרה?''
הטרגדיה האחרונה בחייה הייתה, כאמור, מותו של אחיה, שנפטר מאלח דם כתוצאה מסיבוך רפואי. "הפסקתי לפחד. פעם, כשאחיינית שלי הייתה מתקשרת, תמיד שאלתי בבהלה, 'מה קרה?' מאז שאחי נפטר, אני כבר לא שואלת מה קרה.
"אולי בגלל סיפור חיי לא היה לי שום משבר בגיל 50", היא מוסיפה בהתרגשות, ״אצלי המשברים היו תלויי משפחה. אני נהנית להגיד שאני בת 50, ולא מוכנה לחזור אחורה. חיי היו אז מורכבים, כי הייתי עסוקה בלדאוג לאמא שלי ולאחי. התחבאתי. לא רציתי שישימו לב אליי. היום אני במקום אחר".
לכתוב ספרות ארוטית זה לא רק לא להתחבא. זה להגיד, "אני כאן".
"כן. הגשמתי במידה מסוימת את המשאלה של אמא, שהייתה הכי מוחצנת שהכרתי, לא דופקת חשבון ולא נשמעת לכללים. היא רצתה שתהיה לה בת שאפשר לקנות איתה בגדים ולא ספרים. היא רצתה בת שתהיה כמוה. זה עבד לה רק אחרי שהיא נפטרה".
חיים היא בעלת תואר ראשון בסוציולוגיה ומנהל חינוך ותואר שני במידענות. משנת 1995 היא עובדת כמידענית עצמאית ממשרד בבית. בעבר העבירה קורס מידענות בטכניון. כיום היא עוסקת גם בניהול דפי פייסבוק לספריות ציבוריות.
היא יודעת שאנשים מופתעים לשמוע שהיא נשואה מגיל 24, לחבר הראשון והיחידי שלה, ניסים, בעל עסק לחומרי חשמל ("עד גיל 20 לא יצאתי בכלל עם אף אחד"). מנישואיה אלה היא אם לשלושה (בן ובת תאומים בני 23 ובן 16).
לפני שלוש שנים, כאמור, הוציאה את ספרה הראשון, "עוצרת נשימה", שעסק במערכת יחסים בין מיכאלה, מורה לספרות, ליונתן, קרדיולוג, ובסקס הסוער שמדביק ביניהם. שנה לאחר מכן יצא ספר ההמשך, "מחסיר פעימה". עכשיו מתפרסם ספרה השלישי, "כשאעזוב אותך" (שכמו שני הקודמים, יצא בהוצאת מודן). הספר מתאר דילמה מסקרנת: מה היית עושה אם בן זוגך היה מאושר יותר עם חברתך הטובה ביותר, אך לא יעזוב ולא יבגוד מרצונו. האם היית משחררת אותו?
זה מבוסס על סיפור אמיתי?
"בכלל לא, אבל השאלה הזו הציתה בי משהו שאני סוחבת איתי שנים. התחתנתי עם ניסים, החבר הראשון שלי. הכרנו בשידוך - גרושתו של אחי ואמא שלו היו חברות והחליטו להכיר בינינו. תמיד חשבתי שהוא התחתן איתי כי מצא מישהי שמתאים לו לחיות איתה, ושיגיע יום שבו הוא יתאהב בתשוקה מטורפת במישהי אחרת ויעזוב אותי. זה נגע בי כל כך בפנים שהייתי חייבת לכתוב על זה".
בעלך יודע על המחשבות האלה שלך?
"לא. בחיים לא דיברתי על זה איתו. יכול להיות שהמחשבה הזו קשורה לכך שכאשר היינו רק שנה ביחד, הוא נפרד ממני. חזרנו אחרי שנה וחודשיים. זו פרידה שנצרבה בי. אני עד היום חולמת חלומות שהוא עוזב אותי. אני מתעוררת בבוקר וצריכה לגעת בו ולדעת שהוא שם (צוחקת). כנראה זה קשור לסיפור החיים שלי".
מסקרן לדעת איך זה לכתוב על סקס סוער, ובו-בזמן להיות נשואה לחבר הראשון והיחיד.
"בשבילי הוא מושלם, ומעולם לא רבנו. אני לא מרגישה צורך בבן זוג אחר או לבדוק מה קורה בחוץ".
מעולם לא פנטזת אפילו?
"אני לא מסוגלת לחשוב על זה שמישהו אחר ייגע בי. מתחילים איתי בפייסבוק ואני עוצרת את זה בשנייה שזה קורה. כותבת, 'היי, אני נשואה באושר, וביי', חוסמת אותו. בשבילי ניסים חשוב יותר מהילדים שלי, והם יודעים את זה. זו אמירה לכאורה נוראית, אבל הם לא נעלבים. כשאני נוסעת איתו לחו"ל, אני לא מתגעגעת אליהם, ולא התגעגעתי גם כשהיו בני שמונה חודשים.
"הייתי פעם בהרצאה שמדברת על 'איזו אלה את' (מהמיתולוגיה היוונית - אמ"ר). אחרי שעניתי על שאלון בנושא המרצה אמרה שאני הרה, אלת הנישואים, זו שמציבה את בעלה במקום הראשון".
5 צפייה בגלריה
שרית חיים עם בעלה ניסים, שהיה גם החבר הראשון והיחיד שלה.''אני עד היום חולמת חלומות שהוא עוזב אותי''
איזו זוגיות יש לכם?
"אנחנו יכולים להיות ביחד שבוע שלם בלי צורך לפגוש אף אחד אחר, ותמיד יש לנו על מה לדבר. הוא המעריץ הכי גדול שלי, תמיד מפרגן. יש לנו הסכם מגיל 20; ניסים נסע לטיול הגדול של אחרי צבא עם שני חברים רווקים, ואמרתי, 'אני מרשה לך לבגוד בי פעם אחת'. הוא אומר שעד היום הוא שומר את האופציה למקרה שתגיע אנג'לינה ג'ולי. אני לא זקוקה לזה".
את טוטאלית כאמא כפי שאת בזוגיות?
"אני אמא לא טוטאלית בכלל במובן הנורמטיבי, אבל מאוד מעורה בחיי ילדיי ויודעת הכל עליהם. אני לא שואלת 'מה אכלת היום', אין לי את זה. אני זמינה להם תמיד, והם שיתפו אותי בדברים הכי אינטימיים שלהם, אבל יש לי עולם פנימי משלי שמספיק לי כנראה.
"שני הילדים הגדולים שלי עזבו את הבית בגיל 21. פעם אמרתי לבת שלי, 'אבא נורא מתגעגע', והיא אמרה, 'את לא, נכון? את יכולה להגיד לי את האמת'. אמרתי, 'האמת היא שלא'. אם מישהו מהילדים שלי צריך, אני מגיעה מיד. אני אמא טובה, פשוט לא אמא רגילה".
ההתעוררות שלה החלה כשקראה לראשונה את "חמישים גוונים של אפור". "זה ספר שאנשים נהנים היום לכתוש, אבל בזכותו זוגות התחילו לנסות דברים, כמו BDSM. זה ספר שבפירוש הציל זוגות, גרם לנו לחזור להתאהב בבני הזוג שלנו והצית את התשוקה מחדש.
"כשקראתי אותו הרגשתי שהגעתי הביתה. גם סצנות הסקס הטריפו אותי. לא ידעתי שאפשר לכתוב ככה. הייתי מאוד מופנמת, לא דיברתי על סקס עם בעלי או עם חברות. זה קשור לגוף שלי, שבעבר הייתה לי איתו בעיה. היום השלמתי עם הנשיות המלאה שלי. מאז שהתחלתי לכתוב - זה עשה דברים נפלאים לדימוי הגוף שלי".
לפני שש שנים נרשמה לסדנת הכתיבה של הסופר אילן הייטנר. היא בכלל רצתה לכתוב ספר מקצועי בנושא שיווק, הייטנר שכנע אותה לכתוב רומן והיא החליטה לנסות לשלב סקס. "סיפרתי בסדנה שאני כותבת ספר ארוטי, ומישהו אמר שאני אדם מיושב, וכדאי שאשתה וודקה ואשתחרר. בתגובה כתבתי בבית סצנה ושלחתי במייל לכל חברי הקבוצה. במפגש שהתקיים שבוע לאחר מכן, אף אחד לא הסתכל לי בעיניים. כולם היו בשוק".
איך כותבים סצנות סקס בלי ליפול לקלישאות הז'אנר?
"יש בספר הראשון סצנה שבה הגיבורה לא גומרת, וחברות שלי שקראו אמרו, 'לא יכול להיות'. אמרתי, 'למה לא? זה קורה'. ברור שהגיבורה גם לא יכולה להיות בתולה, זה עבד רק לכריסטיאן ואנה ב'חמישים גוונים'. גם לגמור שלוש פעמים בלילה או לגמור ביחד זה מצחיק ומטופש וחסר אמינות".
יש לך קווים אדומים בכתיבה?
"לא. הייתה סצנה אחת ב'עוצרת נשימה' שעד היום אני לא יכולה לקרוא, שהוא גורם לה למצוץ לו קצת בכוח. לא יודעת איך כתבתי אותה. אם הייתי משחררת את עצמי, אגב, הייתי כותבת עוד יותר בוטה. מצד שני, הספרים שלי יותר בעניין של אהבה. הסקס מתבל את העלילה אבל אנחנו, סופרות הז'אנר, כבר לא שם, בקטע של מי תכתוב יותר בוטה. בכלל, נשים רוצות היום לקרוא כמה שפחות סצנות סקס. הן קוראות הרבה שנים את אותן סצנות, ואם זה לא קשור לעלילה - הן מדלגות".
אין לך ניסיון מיני עשיר. מאיפה את שואבת רעיונות?
"יש לי ניסיון אחד ומתמשך כבר 30 שנה (צוחקת), ואני קוראת בטירוף. פעם הייתי קוראת שלושה ספרים בשבוע. קראתי מאות ספרים מהז'אנר הזה. זה ממש לא מבוסס על חיי".
הכתיבה היא בריחה מהטרגדיות בחייך?
"זה לגמרי קשור אליהן. הכתיבה הפכה למפלט עבורי מכל מה שקורה לי ביום-יום. כשאני כותבת, אני נכנסת לבועה ושוכחת לרגע כמה החיים קשים".
