לפעמים בוץ' ויג לא היה מספיק למצמץ לפני שאסופה של עננים התקדרו מעל ראשו של קורט קוביין. כולם באולפן הבינו פחות או יותר מה יש להם ביד - שירים ממש־ממש טובים - ונירוונה נשמעה בשלה כמו ענבים והדוקה כמו סניקרס חדשים. אבל ויג, המפיק המוזיקלי האגדי של Nevermind ושלל אלבומי מופת אחרים (וגם המתופף של גארבג' וחבר בהרכבים נוספים), לא ידע מה לעשות עם הנפילות של משיח הרוקנ'רול, זה שבסוף לא הצליח לגאול את עצמו.
עוד כתבות למנויים:
- הסודות מאחורי הלהיטים של אביב גפן
"היו לו מצבי רוח והם היו מתחלפים כהרף עין", מספר ויג בשיחה מהאולפן הביתי שלו בלוס־אנג'לס. "הוא היה יכול להיות מאוד מקסים ומעורב, ואז, פתאום, זה היה כאילו המנורה כבתה. הוא היה יושב בפינה וסוגר את עצמו לגמרי. והיה קשה להתמודד עם זה. אני זוכר ששאלתי את קריסט (נובוסליק, הבסיסט של נירוונה - ע"ש), 'מה קורה'. והוא אמר 'אה, קורט נהיה כזה. אתה צריך להניח לו. הוא ייצא מזה'. מן הסתם, קריסט היה רגיל לזה".
אתה חושב שזה היה קשור לסמים?
"לא, לא. תמיד היו לו בעיות בבטן, אולקוס וכאלה. אף פעם לא ראיתי אותו עושה סמים קשים. אני לא חושב שזה התחיל לפני שהם הצליחו בענק. זה אירוני, שזה קורה כשפשוט יש לך יותר כסף לקנות סמים. אבל היו זמנים שנירוונה באמת היו מאושרים. לפני שהם קיבלו את המקדמה מחברת התקליטים הם גרו במקומות איומים ופתאום יש לך בית עם בריכה באמצע הוליווד, מה רע?"
באמת לא רע.
"אגב, הם גרו ממש ליד הווילה של להקת אירופה. מכיר? אלה עם (מתחיל לשיר בקול מצחיק) 'איטס דה פיינל קאונטדאון'. אז אירופה עשו שם חיים, עם מלא בלונדיניות סקנדינביות בביקיני. זה מצחיק, 'נוורמיינד' נעץ את המסמר בארון של כל הלהקות מסוגם. משפת הבריכה הם בטח גם לעגו לא מעט לנירוונה. לא היה להם מושג שזאת הלהקה שהולכת לקבור אותם".
וזה לא נגמר בכמה מטרים באדמה. ויג לקח את הזעם והכישרון של קוביין ואת הכוח המתפרץ של להקה בשיאה ועטף הכל בנצנצים. הוא התווכח עם קוביין שניסה "להחביא את הקול שלו" וגם תימרן אותו להשתמש בטכניקת הקלטה מסוימת "כי ג'ון לנון עשה ככה". כשהעבודה על Something in the Way באולפן הגיעה למבוי סתום, קוביין ניגן אותו על גיטרה אקוסטית על ספה בקונטרול. ויג כיבה את המזגן והקליט אותו שם. כל השאר נפתר בטייק אחד או שניים.
מלאכת המחשבת של ויג הרימה תרומה מכרעת לנצחיות של "נוורמיינד". האלבום הזה, שגם אלוהים לא יזיז אותו מהטופ־10 של האלבומים הגדולים בכל הזמנים, תכף בן 30. כבר לא נעים להגיד שהוא לא הזדקן אפילו בשעה. אלא שקוביין, שלא בדיוק ידע להתמודד עם העובדה שהוא ונירוונה כבשו את העולם כמו ג'ינגיס חאן מול גמדי גינה, פיתח סלידה כלפי הסאונד המשויף. "זה כל כך נקי... ערבוב מושלם של ניקיון והפקה מתקתקה", אמר על Smells Like Teen Spirit, "זה אולי קיצוני עבור אנשים שלא רגילים לזה, אבל אני חושב שזה די עלוב".
"הם אהבו את האלבום", מתעקש ויג, "קורט היה מציק לי להפיק את האלבום של Hole, הלהקה של קורטני לאב, הם היו בעננים מ'נוורמיינד'".
ובכל זאת, אמר מה שאמר.
"אני מבין למה הוא התנכר לאלבום. אתה לא יכול להיות פאנק־רוקר אותנטי אם אתה אומר שזה משמח אותך למכור עשרה מיליון עותקים. אבל כשהאלבום חגג 25 שנים, דייב (גרוהל, המתופף של נירוונה וסולן פו פייטרז - ע"ש), קריסט ואני התראיינו וכולם אמרו שהאלבום נשמע רוצח. הוא בטח לא מופק מדי".
את החדשות על התאבדותו של קוביין, ב־8 באפריל 1994, ויג שמע זמן קצר אחרי שפגש את שירלי מנסון, לימים הסולנית של גארבג'. "לא הייתי כזה קרוב אליו, התראינו פה ושם, אבל ידעתי מה קורה איתו. הייתי קרוב לאנשים שעבדו איתו, וידעתי שיש לו הרבה בעיות אישיות ונשמה מיוסרת. אנשים כן ניסו לעזור לו. הכניסו אותו לטיפול ולגמילה, אבל הוא פשוט היה קופץ מעל לגדר. לפעמים אתה לא יכול לעזור למישהו אם הוא לא רוצה לעזור לעצמו".
ב־2010 ויג קיבל הצעה מגרוהל, כבר מגה־סטאר בפני עצמו, להפיק לפייטרז את האלבום Wasting Light. אחד השירים מתוכו, I Should Have Known, עוסק בקוביין. גם נובוסליק מנגן שם, מה שבכלל הטעין את האירוע בחשמל.
"שלושתנו לא היינו בחדר אחד הרבה זמן", נזכר ויג, "והדבר הראשון שעשינו היה פשוט לשבת על כמה בירות, קריסט אולי שתה ויסקי, ולספר סיפורים. ישבנו ככה, שעתיים־שלוש, עם כל הדברים המשוגעים שיכולנו להיזכר בהם. לפעמים אני מצטער שלא הקלטתי את זה".
ואיך הרגשת כשהקלטתם את השיר?
"השערות שלי בעורף סמרו. ניסיתי לא להיחנק מדמעות".
יש משהו מפתיע בנעימות של ויג. למרות שעבד עם כמה מהדמויות הכי מחוספסות בעסק וכמה הרכבים שלא קמים בבוקר בשביל פחות מאצטדיון מפורק, לא דבק בו גרם של התנשאות. אולי זאת הסיבה שהפרויקט הנוכחי שלו, הסופרגרופ 5 Billion in Diamonds מתנהל כמו קולקטיב מגובש ולא כמו התנגשות של אגואים. האלבום השני והיפה שלהם, Divine Accidents, לוכד היטב את האופקים הרחבים של ויג, כמו גם של אבוט לונדברג (The Soundtrack of Our Lives), המפיק אנדי ג'נקס (שעבד בין השאר עם מדונה ומאסיב אטאק) וטאלנטים נוספים. "בשום צורה אני לא דיקטטור מאחורי הקלעים", צוחק ויג, "הכל מאוד שיתופי. נראה לי שכולם נהנו לעבוד על האלבום".
הוא בהחלט יודע איך זה כשאנשים סובלים בעבודה. ב־1993, עם התהילה של "נוורמיינד" על הגב, הוא הפיק אלבום להרכב לוהט אחר: סמאשינג פאמפקינז. בניגוד לעבודה המשותפת על אלבום הבכורה המרשים שלהם, Gish, הפעם הסולן בילי קורגן היה בדיכאון קשה, הבסיסטית דארסי וורצקי והגיטריסט ג'יימס איהה סיימו את הזוגיות ביניהם ועדיין חלקו דירה, והמתופף ג'ימי צ'מברליין התמכר להרואין. לסיכום: יופי של נקודת מוצא.
"כן, זה היה אסון", מספר ויג. "באחד הימים הרגשתי שממש נתקענו בקיר. דארסי נעלה את עצמה בשירותים, סירבה לצאת ולא הפסיקה לבכות. כנראה גם לקחה כדורים, או סמים. היינו צריכים לעשות שיחת קרייסס לחברת התקליטים שהבהילה לאולפן מישהו. עשינו שם ממש טיפול קבוצתי. זה הרגיש שזה עומד להיגמר. לאף אחד לא היה אכפת מהאלבום. בילי כבר חשב לשלוח את כולם הביתה. אני זוכר את היום הזה, כי גם נקבע צילום פרומו באולפן וחשבתי, זה פשוט יום נוראי בשביל זה. אז שלחתי מישהו לקנות לנו מסכות של ראשי ארנבים וחזירים. אמרתי, בואו נעשה משהו מטופש שיצחיק את כולם. וזה עבד: כולם התפוצצו מצחוק. ככה הצלחנו לסיים את האלבום".
בקיצור, הפקה זה הרבה יותר מאשר לשחק עם כפתורים.
"זה הקטע, להיות מפיק מוזיקלי זה 50 אחוז עבודה פסיכולוגית. אתה צריך לדעת מתי ללחוץ על האמן ומתי לכרבל אותו ומתי לשים רגל על הגז. וזה משתנה לא על בסיס יומי, אלא על בסיס שעתי. כן, להקות זה קשה. אני בעצמי בלהקה. אני יודע איך זה".
במקרה הזה, התוצאה הייתה עוד מאסטרפיס: Siamese Dream נכנס בעצמו להיכל התהילה של הניינטיז. "את Disarm לא הצלחנו לפצח הרבה זמן", מספר ויג על רגע בלתי נשכח. "בהקלטות עם כולם זה לא נשמע טוב. בילי היה ממש מתוסכל, יצא מתא ההקלטה לקונטרול, התיישב עם הגיטרה וניגן. אמרתי לו, ככה צריך להקליט את זה. בדיוק כמו שקרה עם קורט".
באמת רציתי לשאול, איזה אלבום היה יותר קשה. נראה לי שעכשיו התשובה ברורה.
"אין ספק בכלל. נירוונה אפילו היה קל".
בריאן דיוויד ויג, בן 65 ונראה 20 שנה פחות, נולד בוויסקונסין ולמד פסנתר. אמא שלו, מורה למוזיקה, נהגה להשמיע לו כל סגנון שנקרה בדרכה. אבל הכישוף של הדיסטורשן הוליך אותו לאזורי האינדי הקשוחים של ארה"ב בשנות ה־80. ההתפוצצות של הגראנג' הובילה אותו לעבודה עם אייקונים כמו סוניק יות' ועם להקות שלהטו בניינטיז כמו L7 המעולות. בהמשך, ובמקביל להצלחה עם גארבג', ויג הגיע לשמות בעלי אפיל מסחרי מרשים כמו גרין דיי, מיוז, ג'ימי איט וורלד ועוד. "יש יותר ציפיות כשאתה עובד עם להקות גדולות. אף אחד לא אומר לך את זה, אבל אתה מקבל את התחושה, מבין? אתה מרגיש את הלחץ בגלל שיש קהל גדול יותר, וזה אומר גם יותר תקשורת עם הלייבל, והרבה יותר אנשים מעורבים. ככה זה".
דחית הצעות מהסיבה הזאת?
"דחיתי המון הצעות. לא אגיד ממי, אבל לא בגלל שחשבתי שזה גדול עליי. פשוט לא הרגשתי כימיה. היו כמה אמנים שאמרתי להם 'לא' כי ידעתי שיש להם בעיות סמים או שהם קשים מדי".
הייתה תקופה שזה עלה לך לראש? בכל זאת, הפקת את "נוורמיינד".
"לא נראה לי. בכלל, עבר כל כך הרבה זמן, שזה כאילו אדם אחר. זה בטח לא שאני יושב בערב, מוזג שמפניה, משמיע את 'נוורמיינד' ואומר 'וואו''".
עבדת גם עם כמה מהנשים הכי מרשימות ברוק, כמו קים גורדון, שירלי מנסון ודוניטה ספארקס מ־L7. יש הבדל בעבודה עם סולנים וסולניות?
"אתה חושב שנשים אולי יותר רגישות, אבל עבדתי גם עם גברים שהיו רגישים ובוודאי יותר דיוות. זה תלוי מי האדם. שירלי ודוניטה, למשל, לא לוקחות שבויים כשהן מדברות. שמעתי יותר מילים גסות מהן מאשר מגברים".
מצד שני, אחרי מי־טו יש הרבה יותר מודעות, בטח בסביבה נורא גברית כמו סצנת הרוק.
"יש לי ילדה בת 14, בו ויולט, אני מאוד מודע לבולשיט שהיא עומדת לעבור. אשתי ואני מנסים לחנך אותה שיהיו לה כלים להתמודד עם הסקסיזם, הסטריאוטיפים והגזענות בעולמנו".
אגב הילדה, למה היא מקשיבה? זה בדיוק הגיל לנירוונה.
"היא שומעת את כל מה שאני עובד עליו, כי יש לי אולפן בבית. אבל הטעם שלה כרגע זה מחזות זמר. לקחתי אותה ל'המילטון' וגם לי עף המוח".
טוב, אתה יודע ששוב אומרים שהרוק מת.
"כן, אני שומע את זה כבר 30 שנה. אבל פו פייטרז מוכרת 80 אלף כרטיסים. אין הרבה אמני פופ, בשיא שלהם, שמסוגלים לזה, אז יש לזה קהל. ואני בטוח שיהיה גם קאמבק. מי יודע איפה המוזיקה תהיה עוד חמש, עשר שנים מעכשיו. אתה יודע, בילי אייליש היא שכנה שלנו".
באמת?!
"אני מכיר אותה מאז שהייתה בת עשר. אמא שלה, מגי, הייתה המורה הראשונה למוזיקה של הבת שלי. אני מכיר גם את אחיה, פיניאס. וכמו כולם, הייתי בהלם מאיך שהם כבשו את העולם בסערה. ידעתי שהם מוכשרים, אבל מי חשב שהם יתפוצצו ככה. אז לך תדע מה יהיה הלאה".
ויג מגלה שאשתו יהודייה והבת שלהם מגלה עניין ביהדות. "הן מאוד רוצות לבקר בישראל", הוא מספר.
היית פה לאחרונה עם גארבג' ב־2016. בשיא החום.
"אתה יודע, היו כמה הופעות שכמעט מתנו על הבמה מרוב חום. אני בטח מאבד משקל בכל הופעה".
פורסם לראשונה: 06:48, 14.08.20
