יעל שרוני התעוררה החודש אויבת העם. לא הייתה הכנה מוקדמת, גם לא סימפטומים בריאותיים, תודה לאל, רק תחושה מעיקה של גועל נפש שהלכה והשתלטה. מאז פורסם מספר הטלפון הפרטי שלה בשבוע שעבר, כחלק מקמפיין מחאתי נגד התוכנית בכיכובה, ‘היהודים באים’, הוצפה במאות שיחות והודעות מצופים שביקשו ליידע אותה אישית מה דעתם עליה. שילוב דוחה בין קללות ונאצות, איחולי מחלות ופירוט גרפי כיצד תיאנס ותישרף יחד עם בנותיה. מרגע שעלתה העונה החדשה של סדרת המערכונים שחובטת חזק גם בכל הפרות הקדושות ליהדות - ממשה רבנו ועד אלוהים ישמור - מתחרים ביניהם חברי כנסת ואנשי ציבור דתיים מי נעלב יותר. חלקם דרשו לפתוח בחקירה נגד יוצרי התוכנית ומשתתפיה, בגין פגיעה ברגשות הציבור הדתי; אחרים דרשו להוריד אותה מהמסך, ועל הדרך לסגור את התאגיד; וההמון המשולהב נשלח להעביר מסר ברור לכל אנשי התוכנית: הומור יהודי זה יופי, אבל אם תערבו את אלוהים, נערבב לכם את הצורה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בתאגיד השידור לא נשארו אדישים לאיומים נגד השחקנים והגישו תלונה במשטרה. איכשהו זה לא ממש הרגיע את הרוחות. השבוע העניינים התחממו אפילו יותר. ביום שני, בשעשועון בתוכנית 'העולם הבוקר', הקריא אברי גלעד שאלה הנוגעת לשליחת מכתבי נאצה לשחקני הסדרה. ברשת מיהרו להתנצל אך הסערה סביב התוכנית לא שככה.
באותו ערב נערכה מול בנייני התאגיד בירושלים הפגנה נגד "ביזוי בורא עולם". יאיר נתניהו, אדם שוחר שלום, שיתף את ההזמנה להפגנה בחשבון הטוויטר שלו, חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' עודד את המפגינים לצאת מהאדישות. 14 רבנים מבכירי הציונות הדתית וביניהם הרב שלמה אבינר, הרב צבי טאו, הרב שלמה עמאר והרב שמואל אליהו קראו להפגין נגד התוכנית. בהפגנה השתתפו על פי ההערכות 1,500 איש, וביניהם גם רבנים נוספים, ח"כ שלמה קרעי מהליכוד, ח"כ משה אבוטבול מש"ס ופעילי הימין הקיצוני איתמר בן גביר ובנצי גופשטיין.
7 צפייה בגלריה
שרוני ב‘היהודים באים' עם (מימין לשמאל) מוסרי, מושונוב, ביטון ומרשק. “אני שמחה וגאה להיות חלק ממשהו שמטלטל ומזעזע"
(צילום: רפי דלויה)
"השתעשענו עם הרעיון ללכת להפגנה ולנסות ולייצר איזה דיאלוג, אבל לא עשינו עם זה כלום חוץ מלהשתעשע", אומרת שרוני למחרת. "אם הייתי מגיעה לשם הייתי אומרת להם שאני מבינה ומכבדת את הכעס והמחאה שלהם. יש להם את הזכות המלאה ואת חופש הביטוי המלא להפגין ולמחות על מה שכואב להם. ולצד חופש הביטוי שלהם למחות, לנו יש את חופש הביטוי כיוצרים. דמויות התנ"ך הן שלנו לא פחות משל כל יהודי אחר. גדלנו עליהן. למדנו עליהן. זאת הדרך שלנו להתכתב איתן. אני מבינה שזה קשה להרבה אנשים, אז אפשר פשוט לא לצפות, אבל לא לחנך אותנו תוך כדי".
1,500 איש הגיעו למחות נגדכם. זה לא דרמטי בעינייך?
"מבחינתנו זה עוד 1,500 צופים חדשים לתוכנית".
יותר מהכל, שרוני לא מבינה מה הקפיץ את הדתיים פתאום. אחרי הכל, זו העונה הרביעית של ’היהודים באים’, אז מה קרה שדווקא עכשיו לכולם דחוף לצאת להפגין. "לי אישית זה מריח מוזר. מהתוכנית הראשונה שלנו, לפני שש שנים, אנחנו עקביים לגמרי בפרשנות החילונית שלנו. 'היהודים באים' זו בסך הכל עוד פרשנות לתנ"ך".
את אומרת פרשנות, הדתיים מדברים על ביזוי.
"אנחנו לא בזים לאף אחד. אם אומרים שלהיעלב זאת בחירה, אז יש דתיים שבחרו לא להיעלב ויכלו להעריך הומור עצמי ופתיחות. במסגרת כל ההפגזות עלינו, יש גם כאלה שכותבים: 'אני אדם דתי, אני מת על התוכנית, לפעמים אני כועס על עצמי שהיא כל כך מצחיקה אותי, אבל תמשיכו לעשות את זה'. המון דתיים שמבינים את המשמעות של לפתוח את הראש לפרשנויות נוספות ממה שהם מכירים, כתבו לנו תגובות מאוד מרגשות. יש קול שפוי שגם אם הוא חולק על התוכן או אפילו קצת נפגע, עדיין מבין שיש מקום לדעות אחרות, וששום דבר לא נעשה במטרה לפגוע. ואם מישהו נפגע, אז אני מתנצלת מכל הלב. כל שעליכם לעשות זה לא לצפות יותר בתוכנית. הרבה מההודעות שקיבלתי נושאות את המסר 'תיזהרי, יענישו אותך'. אתה מבין שהם חיים בפחד, שחלילה אם יעשו משהו שאסור - הם ייענשו".
ובכל זאת, מה לדעתך כל כך הרגיז אותם הפעם?
"היה מערכון ששני רבנים דנים איך צריך לקרוא לאלוהים. אני לא מתנערת ולא מיתממת. ברור לי שכשדתי רואה מערכון שבו נושאים את שם השם לשווא הוא יכול להיפגע. אבל זה נעשה מתוך פרשנות שאומרת שלא בטוח שזה מה שהיה לו קריטי, אם זה י' או שני ו'. יכול להיות שחשוב לו יותר היחס של אדם לאדם.
"אני חושבת שרובם לא באמת הקדישו לזה מחשבה, אלא קיבלו הוראה מהרבנים שלהם. אני בטוחה שהם לא ראו את התוכנית. מניחה שגם לא שמעו עליה. אם כבר, עכשיו, בזכות הרבנים שלהם, אולי הם כן ייחשפו אליה. הם פשוט יורים את השנאה שמטעינים אותה בהם. אם זו אכן כמו שאומרים היוזמה של ערוץ ההידברות, איפה בדיוק ההידברות?"
את חושבת שאת יכולה למצוא שפה משותפת עם המפגינים?
"אני בהחלט חושבת שעם חלקם יכולה להיות הידברות. יש ביניהם גם אנשים שאם היה אפשר לשבת איתם ולהציג להם זווית אחרת הם היו יכולים להתחבר אליה, ולא ללכת כעיוורים אחרי הוראות הרבנים שלהם".
7 צפייה בגלריה
"מבחינתנו זה עוד 1,500 צופים חדשים לתוכנית". ההפגנה נגד "היהודים באים" מול בניין התאגיד בירושלים
(צילום: אלכס קולומויסקי)
עד כמה בכלל מונחים כמו דת ויהדות הם חלק מחייך?
"גדלתי בבית חילוני ששומר על המסורת הכי בסיסית של סדר פסח וראש השנה, עם הרבה כבוד לדתיים. לא עושים דווקא על האש ביום כיפור, לא עושים דווקא לאף אחד. כשהייתי בשליחות עם ההורים שלי בניו־יורק, בגיל 14, הם שלחו אותי ללמוד בישיבה אורתודוקסית. למדתי תלמוד ולבשתי חצאית ועשיתי שבת אצל חברים. והייתי במקהלה ושרתי, 'כאייל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוקים' וכל זה במלעיל, כן? הם שלחו אותי לשם כי חשבו שזה יעזור לי להרגיש שייכת. לא התקוממתי. אפילו נהניתי. אני שומרת על מסורת בסיסית, כמו ההורים שלי, והיא תורמת לתחושת שייכות ומחממת לנו את הלב. ועדיין, אני מאחלת לנו הפרדת דת ומדינה. כדי לנהל מדינה בעולם המודרני אי־אפשר שהדת תכתיב את המציאות. חלילה לא להתעלם מקיומה. אבל חוסר ההפרדה הוא מה שיוצר הרבה פעמים את האנטגוניזם החילוני לדת".
‘היהודים באים’ עובדת בשיטת אין דבר שאי־אפשר לצחוק עליו. אולי להפוך את אלוהים לבדיחה היה צעד רחוק מדי.
"לי דווקא יש תחושה שאלוהים סבבה ממש עם 'היהודים באים'. חוץ מזה, מי קבע שאלוהים הוא רק דבר אחד? גם לי יש אלוהים. אין לאף אחד בעלות עליו. והומור עצמי הוא מרכיב חשוב".
בצרפת הביאה קריקטורה שנויה במחלוקת על מוחמד ב’שרלי הבדו’ לרציחתם של 21 בני אדם.
"לחלק מהמוסלמים אין כל כך הומור עצמי. הנה לכם מה קורה כשאין הומור עצמי".
הומור הוא דבר שיש לשרוני בשפע. למעשה, היא בנתה קריירה מרשימה על היכולת שלה להגיש פאנץ' מדויק. היא הייתה גרושתו העצבנית של איצקו ב’רמזור’, המרשעת האולטימטיבית של הטלנובלות (‘לחיי האהבה’, ‘השיר שלנו’), והדוסית הנוגעת ללב של ‘סרוגים’ - תפקיד שעליו זכתה בפרס האקדמיה. אבל לאורך השנים, עושה רושם שהיא מתרחקת מכל מוקד שעלול לערער את שלוותה: היא לא בפייסבוק. אין לה אינסטגרם. היא לא יודעת מה זה סטורי, והפעם האחרונה שראיתם אותה במדור רכילות הייתה כנראה כשהצטלמה עם נינט בתקופת ‘השיר שלנו’.
הבלגן הנוכחי לא מטריד אותה - שרוני, מתברר, טיפוס די קול גם כשמאיימים על חייה - אבל אפילו היא מתקשה להמשיך כאילו כלום. השבוע הושיבה את הבנות שלה - יש לה שלוש ילדות, בנות חמש, שבע וחצי ועשר - לשיחת הבהרה, אחרי ששאלו אותה למה הטלפון שלה מצלצל בלי הפסקה, ולמה היא לא עונה לאף שיחה. "באיזשהו שלב הייתי צריכה להסביר להן מה קורה כי הן קלטו שאני כל הזמן מסננת שיחות. הסברתי להן באופן מאוד כללי שיש אנשים דתיים שמתנגדים לתוכנית, כי הם מרגישים שאנחנו פוגעים בהם, ולכן הם מתקשרים ומציקים לאמא. אנחנו כבר שבועיים בתוך הדבר הזה, וזה עדיין נמשך. שיחות טלפון והודעות בשעות לא נורמליות. ציפיתי שתהיה איזו הפוגה בשבת, אבל מתברר שזה לא תקף אצל כולם. רגע לפני תשעה באב קיבלתי הפגזה ענקית של הודעות 'נהדרות'. אבל זה לא נוגע בי".
איך אפשר? יש הודעות שהן ממש איום ממשי בפגיעה.
"בהתחלה פחדתי. נבהלתי. זה הרגיש פולשני, מאיים. בתחושה שלי הטלפון זה כמו פתח הבית שלי. זו תחושה כל כך לא נעימה שאלפי אנשים זרים מציקים לך. זה הרגיש פלילי לגמרי. איך יכול להיות שאנשים שאין לי כל קשר אליהם מפרסמים את מספר הטלפון שלי וקוראים לציבור לצעוק עליי ולנזוף בי ומעוררים את חמתם עליי?
“אחר כך הגיע הייאוש. ייאוש מהמרחק הענק, ומאיפה בכלל אפשר להתחיל לדבר עם מישהו שכותב לי דברים כאלה. זה הכניס לי הרבה מתח. זה מתיש. חברים התקשרו לברר אם אני בסדר, אם אני חווה איומים על חיי, איך אני מרגישה ואם אני צריכה עזרה. יש דאגה מסביבתי הקרובה.
7 צפייה בגלריה
אחת מהודעות הנאצה ששרוני קיבלה והסכימה שתתפרסם כאן. “בתחושה שלי הטלפון זה כמו פתח הבית שלי"
"בסופו של דבר הצלחתי להפעיל מנגנון הגנה שנאטם ולא נותן לזה לחדור. כי זה קשה לתת לזה לגעת בך יום־יום, שעה־שעה. יש גם הרבה הודעות מרגשות ותומכות ושפויות מצד דתיים מכל הזרמים שמחזקות אותי מאוד. לפעמים אני מתפתה לענות להם אבל מנגנון ההגנה ששומר עליי מאלץ אותי לא לענות גם לאלה שתומכים. כדי לשמור על מרחק רגשי. זאת הזדמנות להגיד תודה רבה לכל מי שבחר לתמוך גם אם לא הסכים עם התוכנית. התרשמתי שהכאב שלהם באמת אותנטי. שהם באמת נפגעו. באמת נעלבו. באמת מתחננים שנפסיק. בתפיסה שלהם אברהם אבינו זה ממש כמו אבא. לא אבא מטאפורי אלא אבא קיים. וכנ"ל גם התפיסה של אלוהים. וזה הכי קשה לי לתפיסה.
"אם כבר, ממש בא לי לבוא ולחבק אותם, את אלה שכותבים הודעות נאצה. תחשוב על האדם שכותב הודעה כזאת. תחשוב מה הוא היה צריך לעבור בשביל זה. כמה רע צריך להיות לו כדי להתיישב ולכתוב את הדבר הזה. זה בן אדם שטוב לו בחיים? שקם בבוקר עם חיוך?"
גם סמוטריץ’ טען שהתוכנית מבזה את קודשי ישראל וקרא להפרטת התאגיד.
"טוב, לסמוטריץ’ יש המון הומור עצמי", היא צוחקת. "אני מרגישה שאנחנו בתקופה כזאת שכולם מחפשים להוציא את הזעם. כל דבר קטן מעורר גלי אמוציות חזקים. סמוטריץ’ הוא חלק מקבוצה של אנשים שרוצים להשמיע הרבה רעש. כנראה לא שומעים אותה בגזרה מסוימת. הם עושים הון פוליטי. מין רעש שהופך עוד רגע לרעש לבן ללא הבחנה במה נאמר. איכשהו מכל הבלגן הזה, יצא שהרבה דתיים רואים עכשיו את התוכנית. עשו לנו שירות טוב. אנשים צופים בתוכנית שלנו עם גוגל פתוח, כדי להבין על מה מדובר. אבא בגן של הילדה שלי סיפר לי שהוא מורה להיסטוריה בתיכון, ואמר שהתוכנית עוזרת לו להנגיש את החומרים שמובאים בתוכנית הלימודים בצורה כל כך משמימה. אני שמחה וגאה להיות חלק ממשהו שמטלטל ומזעזע, מעורר מחשבה ופותח אופקים".
חושבת שתיגשו לעונה הבאה בזהירות יתרה?
"מה פתאום. להפך".
כמו ‘החמישייה הקאמרית’ בשיאה, גם ‘היהודים באים’ שיצרו נטלי מרכוס, אסף בייזר ויואב גרוס, קנתה לה מעמד קנוני עוד בחייה. השיבוץ בכאן 11 מקנה לה ארומה אנדרדוגית, רחוקה משיקולי רייטינג, אבל למעשה העונה החדשה, הודות לסערה הנוכחית, רושמת שיאי צפייה מרשימים על פי דיווחי התאגיד. שרוני היא הצלע הנשית הבכירה, לצד מוני מושונוב, יוסי מרשק, יניב ביטון, עידו מוסרי ושירה נאור שהצטרפה העונה. ומי שלא ראה אותה בתפקיד יפה ירקוני, גולדה מאיר, יונה וולך או חנה רובינא, הפסיד בגדול.
זאת לא הפעם הראשונה ש’היהודים באים’ מעוררת מהומה. קצת לפני עלייתה למסך, ב־2014, למראה פרומו שבו דמותיהם של יגאל עמיר וברוך גולדשטיין שרו שירים עם המילים: "אבל אני רוצח ימני", דרשה ח"כ איילת שקד לאסור את שידור התוכנית בטענה שהיא מסיתה נגד מתנחלים. אחרי מאבק ארוך ושלל הקרנות במחתרת, הושגה פשרה. היהודים באו, אבל בלי המערכון השנוי במחלוקת. "אם המערכון הזה היה משודר בתוך התוכנית, ולא כפרומו, הוא היה עובר", מתעקשת שרוני. "אלה היו שיקולי הערוץ לצנזר, וזו זכותו".
אולי זה שורש העניין. 'היהודים באים’ נתפסת כסאטירה של שמאלנים.
"יש בתוכנית גם ביקורת על השמאל המנומנם. איך השמאל דירדר את עצמו לאיפה שהוא נמצא היום. יש מערכונים שיורדים חזק מאוד על הממסד האשכנזי בכל מה שקשור לקיפוח דאז. הייתה הרבה ביקורת בתוכנית על בן־גוריון, שהיה גזען. כשהיה צריך, לא משנה למי, נתנו בראש".
בתחילת העונה כבר הגעתם לביבי.
"כן, ביבי בשנת 80' כמנכ"ל חברת רהיטים, שמסית שני אנשים שבאו לקנות רהיטים נגד הארון שלהם. הוא שואל אותם: איך אתם יודעים שהארון שלכם לא טרוריסט? איך אתם יודעים שהארון שלכם לא יחלק את ירושלים? אולי הארון שלכם שכח מה זה להיות יהודי?"
את מוצאת קשר בין ההתקפות עליכם עכשיו לקמפיין "השמאל שכח מה זה להיות יהודי"?
"המיתוג השיטתי של ביבי את השמאל כחמוץ, כבוגד, ששכח מה זה להיות יהודי, בהכרח מייצר רגשות מתלהמים ובונה זעם. לתפיסתו, כל מי שלא בדעתו שייך לאותו שמאל מסוכן. בשפת הרחוב הוא מדליק חצי עם על החצי השני. הלו?! אתה ראש הממשלה של כולם. מה אתה עושה? וסביבו כל הפמליה שבאה לריב. וגם לא מסתירים את זה. אז הנה עוד הוכחה שהצליח להם. אפס סובלנות לאחר. בואו, אני לא מסוכנת. אני פטריוטית. אני אוהבת את המדינה שלי. מאמינה בה. אני לא אנרכיסטית. אני שומרת חוק!"
היו פעמים שהרגשת שהתוכנית הלכה רחוק מדי?
"באופן אישי, אם יש אמירה שאני עומדת מאחוריה, גם אם היא נוגעת בנקודות רגישות ונפיצות, אני חושבת שחשוב לומר אותה. אם האמירה לא מספיק מוצדקת, אז אין טעם. היה לנו העונה מערכון אזוטרי ולא בעל מטען לאומי נפיץ על התחרות בין ירדנה ארזי לעפרה חזה. המאפר של ירדנה מבשר לה שעפרה מתה. והיא לא מצליחה להוריד את החיוך מהפנים, עד שהוא מתלונן שהוא לא מצליח לאפר אותה. לא הבנתי למה ירדנה צריכה לשמוח כל כך שעפרה מתה. הרגשתי שזה סתם. זה לא עזר. אמרו, אנחנו מצלמים. קראתי ראיונות עם ירדנה כדי לנסות להבין ובאחד מהם היא אמרה שהסכסוך הפך להיות גדול ממנה ומעפרה. אנשים הלבישו על הסכסוך הזה הכל. את השד העדתי. איכשהו זה הקל עליי. אמרתי, יש מצב שזה אפילו יצחיק אותה. המערכון הזה צולם. אבל בסוף החליטו לא לשדר אותו. הם הבינו שזה רוע שלא מצדיק את עצמו. זו הייתה בדיחה בסגנון, אני אמכור את אמא שלי רק כדי להצחיק, בלי שום אמירה, ולכן הוא נגנז".
את הקורונה, לעומת זאת, עוד אף אחד לא גנז. שרוני מספרת שלא נפגעה כלכלית מהמגפה. את ‘היהודים’ הספיקה לצלם עוד לפני שמישהו חשב שהקורונה כאן כדי להישאר, ורגע לפני הגל השני סיימה צילומים לעונה החדשה של קומדיית הנוער ‘צפוף’. "יש איזו תחושה שהכל בסדר, אני קמה בבוקר ומכינה לי קפה, אז יש איזה מתח סמוי של אי־ודאות. יש משחק חדש, אבל אף אחד לא הסביר את הכללים. חוסר הוודאות הזה מאוד מטלטל ושומט את הקרקע מתחת לרגליים. כואב לי מאוד על מה שקורה בעולם התרבות. אני רואה חברים שלי. הם שמו בצד כסף, אבל זה החזיק לכמה חודשים, ועכשיו מה? לפני כמה שבועות הלכתי להתנדב באריזת חבילות לאנשים שנרשמו כדי לקבל סיוע. זיהיתי לא מעט מהשמות שאני מכירה מהתעשייה. אנשים שלא חשבתי שהם זקוקים לעזרה. זה צבט לי כל כך. מבחינה כלכלית אני בסדר. גם כי שמרתי בצד, וגם בעלי נדב עוסק בתחום הדיגיטל, אז לפחות יש מישהו אחד בבית עם עבודה יציבה".
בעלך הטלוויזיוני, ליאור כלפון, איצקו מ’רמזור’, חטף קשה מאוד את הקורונה. דיברתם?
"מסכן, הוא חטף אותה קשה. אנחנו לא ממש בקשר, אבל דאגתי לו באופן הכי אישי שאפשר. יש לנו היסטוריה משותפת ופינה חמה בלב לעד. הסתמסתי עם אשתו. הוא לא היה במצב לענות. שמחתי שהיה בו רצון לשתף כדי להגיד שזה לא סתם".
הסאטירה של ‘היהודים באים’ כוללת חיקויים ופאות, אבל הבחירה שלה להתרחק מאקטואליה קשה הפכה אותה לערמומית יותר. מתעסקים בפעם, אבל קורצים לעכשיו. אומרים שהיה פה שמח, אבל מוכיחים בדיוק את ההפך. "כל שבוע אני שואלת את אבא שלי בן ה־86, מדור המייסדים, אם הוא ראה את התוכנית. אני אומרת לו: 'היה מצחיק, לא?' והוא עונה: 'עצוב מאוד'. אבא שלי הבין על הרבה דברים שהם עצובים בזמן אמת, אבל גם הוא היה חלק מהממסד. יש דברים שהוא מרגיש שהוא היה חלק ממשהו לא בסדר. כל נושא ההטרדות המיניות בצבא. אבא שלי היה אלוף, ראש אג"ת. הוא שירת 30 שנה בצבא עד שפרש במלחמת לבנון ב־82' כשהייתי בת שבע. הצבא הוא חלק מאוד נכבד ממי שהוא, והוא רוחש לצה"ל הרבה כבוד. אני לא יודעת מה היה מסביבו אז, אבל כשהוא רואה אותי שרה: 'יש לי אהוב בסיירת חרוב, יש רב־אלוף שמראה לי את הגוף', לא קל לו. אבל בניגוד לדתיים, הוא מבין שיש ביקורת שלא נעים לשמוע. לא נעים להכיר שהוא היה חלק מתקופה קשה מאוד, אבל הוא מבין שמישהו צריך להגיד את זה. אני לא צריכה את ההיסטוריה כדי להבין כמה דברים רקובים כאן. אנחנו נשענים הרבה על 'פעם היה פה יותר טוב', ועם הזמן אתה מבין שפעם לא היה פה יותר טוב. אבל כמו שאנחנו רואים, זה בהחלט יכול להידרדר עוד ועוד".
עד כמה את פעילה בהפגנות עכשיו?
"הייתי בבלפור. לקחתי את הבנות לצומת הקרוב לבית שלנו והנפנו דגלים. לא רק שחורים. גם דגלי ישראל. אנחנו אוהבים את המדינה שלנו וחשוב לי נורא לשמור עליה ולזעוק ולצעוק. נמאס לי להיות במקום של השמאלנית המנומנמת הפסיבית. אני רוצה להיות שמאלנית ערסית".
מה זה אומר?
"שאני לא מוכנה להתנצל יותר. שאני אומרת באופן מפורש: ככה אי־אפשר. הגיע הזמן שיראו אותנו. לא אותנו השמאל, אותנו האזרחים. אנחנו נותנים את הלב והנשמה למדינה הזאת כי אנחנו אוהבים אותה. איפה אתם? איפה המנהיגות? איפה האחריות? אני חושבת שיש פה התנקזות של המון מאורעות שמשמשים קרקע פורייה לכל מה שקורה פה עכשיו. גם הקורונה, כמובן, וגם העובדה שיש פה מנהיגות רצופה של 13 שנה בידי אדם אחד. אני שואלת, מה צריך כדי שתהיה פה דיקטטורה? מצוקה כלכלית? טיפוח בורות? להסית? על כל הדברים האלה סימנו וי כדי שהקרקע תאפשר דיקטטורה".
זה לא קצת הכרזה בומבסטית מדי, קץ הדמוקרטיה?
"אני לא חושבת שאנחנו בדרך לשם. אני חושבת שאנחנו כבר שם. אני מרגישה שהמדינה קורסת אל תוך עצמה. בגלל זה הזעקה הזאת כרגע, יום־יום, שבוע־שבוע, כל כך חשובה, כדי שזה לא יקרה. אי־אפשר לשבת ולצפות ברעידת אדמה הזאת. אי־אפשר להיות יותר אדישים. אנשים חושבים שדמוקרטיה זה 'הרוב קובע'. זה הרבה מעבר לזה. בזכות הדמוקרטיה שומרים לנו על זכויות האדם הכי בסיסיות. על הכבוד שלנו. על החלשים. צריך להבין מה המשמעות האמיתית של הפרדת רשויות. איך היא באה להגן עלינו האזרחים. אבל ההנהגה מטפחת בורות כדי שהרוב ילך כסומא אחר סיסמאות נבובות. אני לא יודעת איך משנים את המציאות. אבל אני כן יודעת שלבוא ולהגיד 'אין אלטרנטיבה' זה לא פתרון. לצאת לרחוב כל יום ולזעוק זאת התחלה של פתרון".
היא בת 45. עובדת בלי הפסקה מהיום שסיימה את לימודי המשחק. הקריירה שלה משופעת בתפקידים מעולים, בפרויקטים מדוברים, אבל רחוקה מכל מה שנתפס זוהר ונוצץ. במילים אחרות: היא רוצה לשחק, אבל נמנעת מלשחק את המשחק. אוהבת את המקצוע, אבל סימנה גבולות ברורים כבר מההתחלה כמה רחוק תהיה מוכנה ללכת. "זאת לא בחירה מודעת של אנטי־כוכבות. אני פשוט מרגישה שזה מה שנכון לי. בסופו של יום זה מקצוע, והזהות שלי לא מוגדרת אך ורק על ידי הקיום שלי מול המצלמה. יש הפסד בזה, זה לא שהדבר הזה לא עושה לי קווצ'ים בלב לפעמים, אבל אני חיה עם המחיר הזה בשלום. יכול להיות שאם הייתי 'מתאבדת', הייתי מרוויחה יותר, ועדיין, כשיש משהו שחשוב לי - תפקיד או אודישן - אני אצלול הכי עמוק שאפשר".
אבל העולם השתנה. התפקיד חשוב, אבל גם המסביב.
"הבנות שואלות אותי, 'אמא, למה את לא עפה על עצמך?' הסברתי להן שבעולם 'הישן', שממנו אני באה, אני רוצה לשחק ותעזבו אותי בשקט. הן שואלות ומה עם לקדם את עצמך, וזה דיון שאני מנהלת עם עצמי. אני לא מרגישה נוח במקומות האלה. לא בא לי לפתוח אינסטגרם. לא דחוף לי שיראו אותי יותר ממה שכבר רואים. ככה אני שומרת על עצמי".
הטלנובלות שעשית לפני 20 שנה עדיין משודרות. נבוכה לראות את עצמך?
"הטלנובלות הן הדבר הראשון שעשיתי אחרי שסיימתי בית ספר למשחק. אני רואה את עצמי בסצנות הראשונות - בכל המכלול, ברמת המשחק, ברמת הלוק - וזה מביך בצורה בלתי רגילה. אבל גם משעשע אותי. יש הרבה חמלה. יש מקומות שאני מזהה את הצעירוּת".
מה עם תובנות על 'רמזור' דרך השידורים החוזרים?
"'רמזור' לגמרי עומדת במבחן הזמן. אנשים מגיבים אליה באותה להיטות, מצטטים, עדיין נקרעים מצחוק".
אחת הביקורות נגד 'רמזור' הייתה שהיא מאוד סטריאוטיפית. הנשים מעצבנות, הגברים כנועים. אפילו את משחקת את האשכנזייה הקרה, אשת הקריירה שנשואה ל(חצי) תימני קמצן.
"סטריאוטיפים הם קרקע פורייה לקומדיה כי היא נוגעת לאנשים במקומות הכי אמיתיים שלהם. רואים את זה ממרחק הזמן גם בגשש החיוור בשימוש בעדות. היו פעמים שניסיתי לדבר עם אדיר ולהביא את לילך בזוויות אחרות, רציתי לקרב אותה אליי, אבל אני זוכרת שהוא תמיד היה מחזיר אותי חזרה לדרך שבה זה עובד, כי שם זה מצחיק. הוא כנראה צדק. עם הצלחה לא מתווכחים".
ליאת הר לב הגיעה ל'ארץ נהדרת' מ'רמזור'. זה גם משהו שאת חולמת עליו?
"אף פעם לא כיוונתי לשם. גם ההצטרפות לקאסט של 'היהודים' לא הייתה בשבילי מובנת מאליה בכלל. אולי כי תפסתי מעצמי יותר כשחקנית. עם הזמן, לאורך העונות, צברתי ביטחון ושיכללתי יכולות, אבל בגדול חיקויים מייצרים אצלי חרדת ביצוע. ביטון ומוסרי הם חקייני־על, וכשאני רואה אותם וגם את הקאסט של 'ארץ' ליגת־על של קומיקאים ושחקנים, אני מרגישה שקטונתי. אבל אני לא מחכה לטלפון ממולי".
גם ב’רמזור’, כקלפטע, וגם בטלנובלות לוהקת תמיד לתפקיד האישה הרעה. הסבירית.
"זאת שאלה ששאלתי גם את עצמי. זה הפתיע אותי. התגובות אליי תמיד מתחלקות בין: את הרבה יותר רזה במציאות להרבה יותר נחמדה במציאות. כשהייתי צעירה ונאיבית, זה פגע בי. למה אני לא יכולה להיות הגיבורה טובת הלב. אני הרי בת השכן ממול. שאלתי אז את אבא שלי, איך הוא מסביר את זה. הוא אמר: את פשוט שחקנית טובה. אימצתי את זה. היום אני יודעת שבדמויות האלה יש את האקשן והמורכבות. אני חושבת שגם בתוך הרוע, הצלחתי שיאהבו אותי. זה תמיד היה מלווה בקריצה ומודעות. תמיד היה קצת טוויטס של הומור. לא הייתי רעה מוחלטת".
7 צפייה בגלריה
עם נדב, בן הזוג. “בעלי עוסק בתחום הדיגיטל, אז לפחות יש מישהו אחד בבית עם עבודה יציבה"
(צילום: ניר פקין)
היא בת זקונים. אמה הייתה מורה לחינוך גופני; אביה, אלוף (במיל') נתן שרוני, היה ראש אג"ת וקצין תותחנים ראשי. היא נולדה וגדלה בסביון, אבל לא בצד של הווילות עם הכסף. "מסביבי היו הרבה ילדים וילדות עשירים. אני זוכרת את עצמי עומדת מול כל הבנות, הן רוצות לקנות למישהי מתנה ליומולדת ואוספות מאה שקל מכל אחת, ואני אומרת להן: אני שמה 50. היה לנו בית צנוע, אהבתי אותו מאוד. לא גדלתי בחסר או רגשי נחיתות. אני זוקפת את זה לזכות ההורים שלי".
את בעלה נדב הכירה במסיבה לפני 12 שנה, כשהייתה בכלל במערכת יחסים אחרת. "הרגשתי שהזוגיות שאני נמצאת בה כבר בסוף שלה, אבל עוד לא הצלחתי לעשות את הצעד. אמרתי לנדב, 'הבנתי, אבל בוא נחכה עוד קצת. אני צריכה להתבשל'. במקביל ניסיתי להחיות את הזוגיות שלי אז בטיול באיטליה. אמרתי, זה יהיה המבחן. איפשהו בסיינה, כשהבנתי שהמבחן כשל, נדב שלח לי הודעה: זוכרת אותי? כתבתי: זוכרת. עוד קצת. ענה: 'חיכיתי 33 שנה. יכול לחכות עוד קצת'. אגב, הוא לא זיהה אותי בפעם הראשונה שהוא נתקל בי. היה חשוך. אחרי שהוא גילה מי אני, הוא אמר לי: מזל שלא ידעתי. אחרת לא הייתי ניגש".
בשבוע שעבר חגגת 45. אצל נשים זה הגיל המסוכן של המקצוע.
"מלווה אותי אמונה בסיסית שבאתי לעבוד ושאני אסתדר. אני לא אומרת שאין חרדה מהמשמעות הזאת, אבל היא לא מנהלת אותי. מכיר את אלה שאומרות: 'אני שלמה עם כל קמט'? אני עוד לא שם. אבל יבוא יום ואני אצטרך לעשות כמה טיפולים. עשיתי קצת בוטוקס, אבל אני לא מהמתמידניות והמתחזקות. אני יודעת שיש רגע שהדברים נראים אחרת. עזוב מקצוע, אני רוצה שיסתכלו עליי ברחוב. רוצה להיות האישה שמסובבים אחריה את הראש. מפחיד אותי היום הזה שאת פתאום נהיית שקופה והסקסיות נעלמת. כן, סוג של מוות קטן. אבל אני עוד לא שם. מקסימום פרפורים ראשונים".
