דבורה עומר, אולי סופרת הילדים והנוער המפורסמת ביותר בישראל אי פעם, נותרה תיק פתוח. האם ידענו בכלל על הרגע ההוא, בגיל 11, שבו כולם - כולל הוריה - עזבו אותה, והרגע הנוסף, לקראת סוף חייה, שבו עזבה את כולם? מה ידענו בכלל על שנותיה האחרונות - השנים שבהן איבדה קשר למציאות וניסתה, פעמיים, להרוג את עצמה? לא ידענו. הכל נשאר במשפחה.
עוד כתבות למנויים:
דבורה עומר, שמתה לפני שבע שנים, הייתה כאן, וכאילו לא הייתה. לא יהיה מדויק לומר שהיא הולכת ונשכחת, אבל היא הולכת ומתפיידת. הולכת ונגרעת. מכירות ספריה בצלילה מתמדת.
"בשנות ה-80 היא הייתה בסט-סלר, היום לילדים יש חומרים אחרים, יותר מעודכנים", יודע גם רון עומר, בנה, שמתקשה להביא אפילו את ילדיו שלו לקרוא את סבתם: "אני מנסה, אבל הם מראש באים באנטי, כי זה אני ביקשתי שהם יקראו. והאמת? הם לא קוראים הרבה, ואם הם קוראים, דבורה עומר זו לא הבחירה הראשונה שלהם".
וכך קורה שדבורה עומר, כלת פרס ישראל ואחת הנשים המסוגרות, הכאובות והפחות מפוענחות שפעלו כאן - השאירה אחריה בעיקר אותנו; הדור, אולי דור וחצי, שקרא אותה בשקיקה על קו התפר שבין סיום ילדותנו לתחילת התבגרותנו.
אנחנו זוכרים את הספרים כי אין דרך לשכוח. כי השם עצמו, "דבורה עומר", כמו מעמיד בתודעתנו איזה עידן פרטי שלם, איזו פינה מצונפת בבית ההורים שבה צללנו, קדימה, למעמקי ספרים כמו "אני אתגבר", "דפי תמר", "שרה גיבורת ניל"י", "שלך באהבה", "הרפתקאות עמרי" ו"הבכור לבית אב"י". ספרים שדייקו תחושות שנדמו אישיות כל כך של פגיעות, קושי, דחייה חברתית. היינו הילדים ההם, שבספרים שלה. או קיווינו - או חששנו - להיות.
אבל מה ידענו על האישה עצמה? מה יכולנו לדעת על מי שמיעטה כל כך לצאת לעולם והעבירה את רוב חייה הבוגרים לבדה בחדר הכתיבה הביתי, "על קו חדר השינה-חדר העבודה", כדברי בנה?
מה ידענו על דבורה עומר, הילדה בת ה-11 שבעודה בשיעור פסנתר בקיבוץ שמעה ירייה בודדה, קרובה להפחיד, ודקה אחר כך נפרצה דלת החדר והיא התבשרה שאמה מתה - במה שעשרות שנים אחר כך עוד תאמין, בטעות, שהיה התאבדות? ומה שמענו, אם בכלל, על השנים האחרונות לחייה, שבהן הדמנציה לקחה הכל והיא ביקשה מבני משפחתה, לשווא, שיניחו לה למות?
ידענו קרוב לכלום על האופן שבו קפאה, כנראה, באותו רגע מכונן בגיל 11. "דודה שלי ורד (מוסינזון - ר"ש) אומרת שכל חייה היא נשארה ילדה בת 11 - מאז אותה ירייה היא נתקעה שם, במובן הרגשי והמעשי", מעיד עליה רון. "לצאת החוצה לעולם - זאת יכולת שכמעט לא הייתה לה. היא לא אובחנה עם דיכאון או מחלת נפש, אולי אם היו בודקים היו מאבחנים דיכאון, אבל היא באמת הייתה אדם נטול עור. היא לא יכלה להתמודד עם העולם האמיתי. ציפרלקס בטוח היה עוזר לה, אבל אז היא אולי לא הייתה כותבת טוב כל כך".
עומר (47) מסיים עכשיו את צלילת העומק הפרטית שלו בעקבות חייה האניגמטיים של אמו, מי שהייתה עבורו, כבן זקונים (אחרי טלי, כיום אשת תקשורת; וגיל, כיום יו"ר תאגיד "כאן"), אמא ובו-זמנית קצת ילדה. "היא עצמה הודתה שהיא נשארה ילדה", כדבריו. "היא אהבה לאכול אוכל של ילדים: שניצל, פירה ולחם עם שוקולד למריחה. היא לא עישנה, לא שתתה אלכוהול או קפה, גם לא תה. ההנאות היחידות שלה היו לכתוב, ובגדים. היא מאוד אהבה בגדים. היה לה חדר ארונות מטורף".
הסרט התיעודי שביים עומר על אמו, "גשם בעיניים" (יוקרן בפסטיבל "דוקאביב" שייפתח ב-3 בספטמבר (בהמשך ב-HOT8) הוא המסמך האישי, המקיף והמרתק ביותר - וגם המעציב ביותר שנעשה כאן סביב חייה ומותה של עומר. הסרט הזה, מעבר להיותו איזו קינה על ישראל נאיבית יותר שהייתה וכמעט שאיננה, חושף הכל על חייה של אישה שבזמן אמיתי לא ידענו עליה דבר. בין השאר, מתברר שאמה של עומר - שנדמה היה שהתאבדה - נורתה בטעות על ידי מי שהייתה, באותם ימים, המטפלת שלה, במהלך תאונת אימונים של ההגנה.
דבורה עומר הילדה - שאביה, משה מוסינזון (אח של יגאל), נטש אותה כבר בגיל שנה והצטרף לבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה - הייתה תלויה לחלוטין באמה באותן שנים. "היא הייתה אבא שלי, אמא שלי, היא הייתה הכל בשבילי", נשמע קולה בסרט.
ואז האם פשוט נלקחה. "הם היו עושים אימונים בנשק במסגרת ההגנה, וקראו לבנות המשק למטווח. אבל מכיוון שאסור היה לייצר רעש של ירי כי הבריטים אסרו על נשק בקיבוץ - מלבד לנוטרים - זה היה מטווח ללא אש חיה. סבתא שלי, לאה, הייתה המדריכה, והם היו משכיבים את הבנות בשורה כשהיא מחזיקה דסקית עם חור צמוד לעין, והבנות כיוונו לדיסקית, והיא הסתכלה דרך החור וכשראתה את לוע הקנה שמכוון לעברה הייתה אומרת 'פגיעה ישירה'. אבל ברובה שהמטפלת של אמא שלי החזיקה נשכח כדור, והוא נורה באמת והרג את סבתא שלי בפגיעה ישירה לראש. כדי שהבריטים לא יידעו שזה קרה, כתבו בתעודת הפטירה 'התאבדות', וזה גם מה שחברי הקיבוץ התחילו ללחוש זה לזה".
עומר הילדה גדלה לפיכך בידיעה שאמה העדיפה להתאבד, וגם אביה סירב לחזור מחו"ל ולטפל בה לאחר מות האם, בנימוק שהצלת שארית הפליטה חשובה לו יותר כרגע. נסיבות מות האם התבררו רק 24 שנה מאוחר יותר."עד גיל 35 היא חיה עם העובדה שאמא שלה התאבדה. ואז היא נפגשה עם חוקר משטרה לצורך תחקיר לספר 'שרה גיבורת ניל”י' ובשלב מסוים אמרה לו: 'אם אתה כזה חוקר גדול, אולי תסביר לי מה באמת קרה עם אמא שלי'. והוא אמר: 'אין בעיה, הכל ממוסמך', וכעבור שבועיים קרא לה לפגישה, והיא מגיעה למשרד שלו ויושבת שם גליה, המטפלת האהובה שלה מהילדות, שיומיים אחרי אירוע הירי נעלמה מהקיבוץ. ורק אז הסיפור סוף-סוף התבהר. לימים התברר שהיא גרה ממש ברחוב שבו גדלתי, בכפר מעש, אבל אני לא זוכר שום אינטראקציה איתה".
אבל פרשת ההתאבדות לכאורה של אמה הפכה את דבורה עומר למי שתהיה כל חייה אישה מסוגרת ומלנכולית, שגם תתאר את עצמה תדיר כ"ילדה עם גשם בעיניים" - מי שבוכה מכל עניין כמעט - ובעלה עוד יגער בילדיהם המשותפים: "ששש, אל תפריעו לאמא, הייתה לה ילדות קשה".
"איזה משפט זה להגיד לילדים!" רון עומר צוחק עכשיו, "אבל אולי העובדה שנשארה, לאורך חייה, בצללים, כמעט מחוץ לכל פרסום מלבד זה של הספרים עצמם, תורמת להשתכחותה. "לפי המכירות של הספרים יש ירידה כל הזמן, והמוטיבציה העיקרית שלי לעשות את הסרט זה שלא ישכחו אותה. שיהיה פה עוד דור שקורא אותה.
"באיזה יום הבת שלי חזרה מבית הספר ואמרה לי: 'אבא, אתה יודע, הילדים בכיתה לא יודעים מי זאת דבורה עומר'. וזה ממש העציב אותי. אני חושב שהיא ניסתה להשוויץ בזה שסבתא שלה היא דבורה עומר, וההשווצה הזאת נשארה ללא מענה. יש לי פחד שהיא תישכח מהלב".
דבורה עומר לא הייתה מסתדרת טוב עם הזמן הנוכחי. הטכנולוגיה, בנה משער, לא הייתה מיטיבה איתה. "רק בשביל לעבור ממכונת כתיבה למעבד תמלילים הביאו לה מורה פרטית, והיא הייתה ממש נעלבת מהמחשב ברמה האישית. לחשוב שהיא הייתה עושה עכשיו פייסבוק ועניינים? קשה לי להאמין. לא יודע גם כמה הייתה לה יכולת לכתוב קצר".
שנותיה האחרונות, שבהן דעכה אל תוך דמנציה שנטלה לבסוף את מלוא תודעתה, מצאו את הבן מתקשה להכיל את הסיטואציה. "אני מודה שלא הצלחתי להתמודד עם השנים האלה של הדמנציה ומיעטתי לבוא, וכשבאתי הייתי יושב שם ורק חיכיתי לרגע שאני אלך".
הסרט מתעד מקרוב, בפירוט מצמרר, את שקיעתה של אמו לתהומות אובדן המודעות. ביומן פגישות סטנדרטי קטן שנמצא בפינוי דירתה היא רשמה הבלחות של שורות בודדות, בכתב יד לא מסודר: "כנראה נגמר", "מה עושים עכשיו בפנאי שיש", "אילו יכולתי להתחיל הכל מחדש", "מתי לעבור מפה? לאן? למה?", "עצמפלצת", "ממתי אני כאן? מי אלה שמטפלים בי?"
בשלב שבו הייתה עדיין במודעות חלקית למצבה, ביקשה עומר לסיים את חייה בטרם תידרדר עוד. "אהובים שלי", כתבה בפתק למשפחתה שחושף בסרט הבן גיל, "אני רוצה שתדעו שאתם האור של חיי, אבל החושך עכשיו גדול".
בשתי הפעמים שבהן ניסתה לשים קץ לחייה באמצעות בליעת כדורים, הציל אותה בעלה, שמואל, שאהבתו אליה לא הניחה לו לאפשר לה ללכת, למרות בקשתה המפורשת. "יגיד לך את זה כל מי שיש במשפחתו דמנציה: האקט הכי נכון זה לגאול את הבן אדם מייסוריו", עומר יודע, "והיו תקופות שחשבתי שאם אני בן טוב, אני מצמיד לה כרית לפנים ועוזר לה ללכת מפה, אבל זה כמובן לא דבר שאתה מסוגל לעשות. ואני כל כך מעריך את אצילות הנפש שלה להבין בזמן מה קורה לה ולנסות למנוע את זה, ולצערי היא לא הצליחה ונגזר עליה להיות, משך שנתיים, רק גוף.
"הבטחנו לה שהיא לא תצא מהבית, והיא הייתה במיטה שלה בבית בכפר מעש, ואבא שלי טיפל בה במסירות אין קץ גם כשהיא כבר לא הייתה שם. בסופו של דבר היא מתה מהסיבוכים של זה - של גוף ששוכב שנתיים".
כמו חייה של עומר, הסרט מסתיים בחשיכה כמעט גמורה, שבתוכה מהבהב אור בודד: אהבתם של דבורה ושמואל. בביוגרפיה שהתחילה לכתוב, "הייתי מתה", וחלקים ממנה נחשפים לראשונה בסרט, עומר כותבת על אהבתם בגוף שלישי: "עברו עליהם שנים של אהבה גדולה וחברות אמיצה, אושר אמיתי והקמת משפחה נפלאה. נזכרת איך רק לפני ימים אחדים, כאשר ישב לצידה כשחשה לא בטוב, אמרה לו את שהרגישה מאז פגשה בו: 'העולם כל כך גדול. איזה מזל שמצאתי אותך'".
"איזה משפט מדהים זה", אומר בנה. "האהבה שלהם היא משהו שאני לא מגזים בקשר אליו. היא יכולה הייתה לבהות חודש בתקרה, לא להכיר אף אחד, ואז אבא שלי היה נכנס לחדר שלה ומשהו בה היה נדלק פתאום מחדש והיא הייתה אומרת: 'איזה מזל שמצאתי אותך', וכבה שוב".
אנחנו נפגשים בחדר העריכה שבו הוא עובד כאחד מעורכי הקולנוע והטלוויזיה העסוקים בישראל (הוא ערך, בין השאר, את "מישהו לרוץ איתו", "אבידות ומציאות", "תמרות עשן" ו"הכל דבש") וניכר מיד - גם מבלי לפגוש את אמו - שהוא לגמרי הבן שלה.
הוא רהוט ברמה כירורגית, רך דיבור ומבט, משהו בו משמר עדיין את ראשית דרכו כשחקן ודוגמן ("נערי החוף" ו"עניין של זמן", אם מתעקשים להזכיר לו) - קריירה זמנית שאולי נקלע אליה גם בהשראת אביו, שמואל עומר, שניהל לאורך 15 שנה את תיאטרון הבימה.
עד היום, מעולם לא הצליח לחזור כל הדרך הביתה, עד למקום שבו ירשה לעצמו לחקור את תולדות חייה של אמו בצורת סרט משלו. "לקח לי הרבה שנים להיות מספיק בטוח בעצמי כדי לחזור להיות 'הבן של דבורה עומר', כמו שתמיד היו מציגים אותי", הוא מודה.
"גשם בעיניים" מגיע, בהתאם, ממקום אישי ואוהב, סרטו של בן זקונים שאמו הרתה אותו רק בגיל 40, והוא עדיין מגונן עליה. אבל העובדות, כולל אלו שנחשפות בסרט, מספרות סיפור על היעדרות הורית שמתגלגלת במשפחה מדור לדור. גם אמו, בתורה, לא ידעה להיות שם עבור ילדיה, והעדיפה לבלות את רוב זמנה בחדר העבודה, מול מכונת הכתיבה.
"עד שאח שלי אמר לה באיזה יום שהוא ישבור לה את המכונה, והיא כנראה הבינה משהו והתחילה לכתוב מהרגע שהייתי יוצא לבית ספר, והפסיקה כשהייתי חוזר הביתה כדי להיות איתנו", עומר נזכר. "אבל מה זה 'איתנו'? היא לא ידעה להיות אמא קלאסית".
מה זה אומר?
"היא לא ידעה לעשות שום דבר שהיה קשור לפרקטיקה של החיים. פעם הלכתי מכות בהסעה של בית הספר ושברתי יד. היא לא ידעה לקחת אותי לבית חולים והייתי צריך לחכות עד הערב, כשאבא שלי בא הביתה. ויש את הסיפור המפורסם שפעם, לקראת פורים, היינו צריכים להכין משלוח מנות, וכל ילד קיבל פתק למי הוא אמר לתת אותו. ואמא שלי שכחה מזה, ובבוקר פתאום נזכרתי ואמרתי לה בבהלה: 'אמא, לא הכנת לי משלוח מנות', והיא, בחיפזון, דחפה לתוך שקית בננה, תפוח וקלמנטינה, קשרה, שמה לי בתיק ואמרה לי: 'הנה המשלוח מנות שלך'. והגעתי לבית הספר, והגיע הרגע להחליף משלוחי מנות, והילדה שקיבלה את משלוח המנות שלי פרצה בבכי".
זה כמעט סיפור דבורה-עומרי קלאסי, כולל דינמיקת הצער, הדחייה והאכזבה הילדית, אבל עומר מבהיר שאמו עשתה למענו כל מה שיכלה, לפחות ברמה הרגשית. "יש לי זיכרון חזק ממנה, שכל יום אחרי שהייתה מגישה לי ארוחת צהריים היא הייתה אומרת לי אותו משפט: 'עכשיו בוא נתחבק ונישן'. והייתי הולך לישון איתה את שנת הצהריים. המשפט הזה, 'נתחבק ונישן', ליווה אותי כל הילדות. אז במובן הרגשי היא הייתה שם, אבל במובן האופרטיבי - היה בה משהו קצת אוטיסטי".
והדינמיקה הזאת, שבה האם היא נוכחת-נעדרת, הגיעה לשיאה כשעומר הצעיר הסתבך בשנת 92', במהלך שירותו הסדיר, בפרשה שנראית כמעט מגוחכת כיום של כליאה על עישון ג'וינט. העיתונות טענה אז שהוא עישן יחד עם הדוגמנית הצעירה גלית גוטמן, אבל עומר עושה סדר: "היא אכן הייתה חברה שלי בגיל 17, לפני שהתגייסתי, אבל פרשת הסמים שלי לא קשורה לפרשת הסמים שלה. היינו חברים במשך שנה, הכרנו על סט של איזו פרסומת, וחוץ מזיכרון של עצמי נוסע אליה לאבן יהודה עם הסיטרואן בי-איקס של אבא שלי, אני לא זוכר כלום מזה".
אבל את בוקר אותו יום ראשון שבו ניגשו אליו שני שוטרים צבאיים בלבוש אזרחי, הכניסו אותו למכונית והסיעו אותו לצריפין לחקירה, הוא זוכר לפרטים. "שאלו אותי אם לקחתי סמים, ואמרתי: 'מה פתאום'. הצלחתי להחזיק מעמד שמונה שעות בלהגיד 'מה פתאום', ואז ביקשו ממני להשתין לבקבוק, והבנתי שהלך עליי והודיתי. והכניסו אותי לכלא ל-40 יום".
ההלם היה גמור. לא רק חומרת העונש - הייצוגי, ללא ספק - אלא בעיקר העובדה כי בנה של סופרת הילדים והנוער הלאומית נכלא על סמים. אתם מוזמנים לדמיין את הכותרות בעיתונות התקופה - דמיינתם? עכשיו תכפילו - ולהתקשות להבין את האופן שבו אמו לא הצליחה להביא את עצמה אפילו לבקר אותו בכלא.
"לא היו לה את הכוחות הנפשיים, היא ידעה שהיא חלשה מדי, שאם היא תבוא לכלא היא תבכה ותיכנס לדיכאון", הוא נזכר. "נפגעתי מזה, אבל ידעתי שזה בא משם, ולא כסוג של עונש. והיא כתבה לי מכתב קורע לב על למה היא לא תוכל להיות שם בשבילי. לא רק שהיא מאוד נפגעה מזה שהבן שלה עשה משהו שנתפס בעיניה כלא ייעשה, אלא זה בעיקר פגע בדימוי שלה. היא חרדה למעמדה".
בראיון שהעניקה באותם ימים לכתבת "ידיעות אחרונות" ענת מידן, סיפרה אמא עומר על ההלם שאחז בה: "בשבילי, מסוממים זה ישראל השלישית... זה לא בית שחינכו בו על אורגיות, סמים ואלכוהול". עומר, מצידו, קרא את הראיון ההוא בעודו בכלא, ולא ידע את נפשו מצער.
ממרחק הזמן, הפרשה כולה נראית לו כמעט קוריוזית. בצה"ל, אגב, לא הסתפקו ב-40 ימי המחבוש וביקשו להפוך את בנה של סופרת הנוער הלאומית למקרה הרתעתי לדוגמה, והוא נזרק מתפקידו כמש"ק חינוך ושובץ מחדש כעובד רס”ר בבסיס נבטים. בתגובה, ביקש להוציא פרופיל 21 ולהשתחרר, ודווקא אז נחלצה אמו לסייע לו.
"יש איזו ועדה שצריך לבוא אליה עם ההורים, ואמא שלי, בשלב ההוא, באה איתי לבקו"ם ואמרה לפסיכיאטרית שישבה שם: 'אם אני פה, סימן שכלו כל הקיצים, ואני תומכת בבן שלי: 'שחררו אותו'. וכך היה. והייתי כל כך גאה ושמח שהיא באה".
עם שלושה ילדים משלו ‑ תמרה בת 11 וחצי, תום בן התשע ואסיה בת השנה וחודשיים ‑ עומר מסתכל על ההורות הנוכחית, כולל שלו, מתוך תסכול מוכר. גם הוא לא נמצא שם מספיק בשביל הילדים. "כל יום אני בא לפה, לחדר העריכה, סוגר את הדלת ויושב עשר שעות לבד. במובן הזה אני עושה את מה שאמא שלי עשתה: נכנסה כל בוקר לחדר העבודה שלה והייתה בו לבד וכתבה. שנים. כל החיים".
ההתמודדות מול ההורות שלו עצמו עמדה במרכז הסדרה התיעודית שיצר לפני כשנתיים עם רוני קובן וליאת לויאן, "ואז הגיע ילד", שהביאה למסך בעיקר ערימות של תסכולים וחרטות חמוצות בקרב הורים טריים, מהסוג שהפך כמעט אופנתי מדי בשנים האחרונות. אצל עומר זה הגיע תמיד כהשוואה להורים שקיבל בבית.
"אני באתי מבית שמעולם לא צעקו בו, לא הרימו קול ולא הענישו", הוא זוכר. "מספיק שלאמא היו קצת דמעות בעיניים, או שאבא היה אומר, 'אני לא אוהב את זה אבל תעשה מה שאתה מבין', ומייד יישרנו קו. וכיום, אצלנו בבית, אני צועק וכולם צועקים ‑ לפעמים אלה שאגות שלא האמנתי שהגוף שלי יכול לייצר".
אתה מחכה שהילדים שלך יהיו כבר גדולים?
"החלום הגדול שלי בימים אלה הוא להיות זקן ערירי. אני אומר את זה כבדיחה, אבל כמות הרעש בבית גורמת לי להגיד את זה".
ההתעסקות בהורות - הפצע שתידלק את יצירתה של אמו, ובמידה רבה מתדלק גם את שלו כיום - משליכה אותו להשוואות בלתי נמנעות. "ההורים שלנו עשו ילדים במרווחים גדולים - עשו ילד ונחו. ואמא שלי הייתה בת 40 כשהם התחילו לחשוב על לעשות אותי. זה היה די מהפכני אז שאישה תעשה ילד בגיל כזה, אבל היא נורא רצתה, ועברה שתי הפלות והייתה איתי בשמירת היריון של שלושה חודשים, אבל בסוף היא אמרה כל הזמן שזה הדבר הכי חכם שהיא עשתה".
למעשה, עומר לא זוכר תלונות אפילו כשביצע, כילד, את החטא הכבד מכל, ובחר להתמכר דווקא לספריה של גלילה רון-פדר. "שתיהן היו סופרות מצליחות מאוד באותן שנים - אני לא חושב שאמא הרגישה שהיא בתחרות איתה, אבל הרבה פעמים חשבו שהן העפרה והירדנה של ספרות הילדים והנוער", הוא נזכר. "החלום שלי היה להיות ילד שעוזר לאצ"ל וללח"י כמו הילדים בספרים של גלילה, שינקתי בשקיקה".
אפשר לטעון שאמא שלך הייתה ייצוג של ישראל הראשונה, וגלילה של ישראל האחרת.
"שמע, אמא שלי נולדה באוהל ברעננה, והייתה חלק ממקימי קיבוץ מעוז חיים. אחוז ההתאבדויות שם, בגלל החיים האומללים והמסריחים שהיו להם, הרקיע שחקים. אז להגיד עליה 'אליטה' זו לא הגדרה נכונה. הייתה להם ילדות איומה בעמק בית-שאן, עם חול וחום מטורף וילדים עזובים ומסכנים להורים שהיו עסוקים בעצמם".
אבל הגיבורים בספריה היו מאוד ישראל הראשונה.
"נכון שהיא כתבה על גיבורים שגדלו בקיבוצים, אבל היא כתבה את מה שהיא ידעה. ובוא לא נשכח את 'צוללים קדימה', שהגיבור שלו היה מרוקאי".
וכשאתה קראת את גלילה היא התלוננה?
"לא. היא התלוננה שאני לא קורא מספיק, אבל בגיל 17-16 חזרתי לספרים שלה וקראתי את כולם".
מי הפייבוריט?
"נורא אהבתי את 'פתאום באמצע החיים' וגם את 'לאהוב עד מוות' ו'מעבר לכביש'".
רגע, מה לגבי "כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי"?
"מה, אני מת על קרשינדו! זה ה-ספר. קרשינדו נולד מאירוע אמיתי: סבא שלי, משה מוסינזון, כשכבר הגיע לחופשה מהבריגדה אחרי יותר משנה שהוא לא היה, ונגמרה לו החופשה ואמא שלי ליוותה אותו לתחנת האוטובוס, והיא נורא בכתה - הוא אמר לה: 'בואי רגע, תני לי את כף היד שלך, תפתחי אותה, אני מניח לך בכף היד את קרשינדו, זה גמד שיהיה איתך כשאני לא נמצא. רק מי שאוהב אותו רואה אותו'. והוא עלה לאוטובוס ונסע. והיא פתחה את כף היד וראתה את קרשינדו. ומאותו רגע היה לה חבר ילדות דמיוני.
"ואני עושה ניתוח פסיכולוגי בגרוש, שהמשפט הזה - 'רק מי שאוהב אותו רואה אותו' - הוא משפט לא פשוט, כי מה הוא בעצם אומר לה? אם לא תאהבי אותי, לא תראי אותי. אם תכעסי עליי ולא תסלחי לי על זה שהלכתי - אז אני לא אהיה שם. כך שתיזהרי מלבוא איתי חשבון".
פורסם לראשונה: 06:59, 21.08.20
