בחודש מאי האחרון נזכרה הצלמת יעל רוזן (75) בפרויקט שצילמה לפני שנים רבות: הספר "אלינה היא אילנה". מדובר בספר שיצא ב־1977 בהוצאת ספרית פועלים, כחלק מסדרת "ילדי העולם", והציג את סיפורה של אלינה, עולה חדשה מברית המועצות. את הטקסט כתבה הסופרת והעורכת מירה מאיר ז"ל (שנפטרה לפני ארבע שנים), ויש בו מעין תיעוד של צעדיה הראשונים של ילדה שהגיעה לישראל: טועמת פלאפל ("פוי כמה שזה חריף, ולא טעים! איך יכולות הבנות בכתה לאהוב את הדבר הנוראי הזה? כנראה לעולם לא תבין את הישראלים!"), מטיילת בירושלים ושואלת את חברתה: "את חושבת שבסמטאות האלה ממש הלך פעם דויד המלך?", וגם הופכת מאלינה לאילנה. את גיבורת הספר גילמה אלינה שילנסקי, ילדה שעלתה מברית־המועצות.
עוד כתבות למנויים:
"יום אחד אמרתי לעצמי, מעניין מה עם הילדה הזאת עכשיו?", משחזרת רוזן, הצלמת. "צילומי הספר היו חוויית חיים מיוחדת. הם נמשכו כמה שבועות, בעבודה שדמתה להפקת סרט, ואלינה הייתה מקסימה, ילדה מתוקה כזאת. הסתקרנתי לפגוש אותה".
מתי הייתה הפעם האחרונה ששמעת ממנה?
"בתחילת שנות ה־90, כשהוציאו מהדורה חדשה והחליפו את העטיפה של הספר משחור־לבן לצבעונית, הרמתי טלפון למשפחה שלה, ואני זוכרת שאמרו לי שהיא נשואה. אבל המספר אבד לי. אז בתחילת הקיץ התקשרתי לבית הספר שהיא למדה בו, ודיברתי עם המזכירה, אבל לא ידעו איפה היא. הגעתי למורה שלה, למנהלת, נורא רציתי להפגיש את כולן ולעשות מזה סיפור מדליק, אבל אף אחת מהן לא ידעה איפה היא. הפכתי עולמות כדי למצוא אותה, יש לי מעטפה עם כל הצילומים של הספר, אבל לא מצאתי זכר למספר הטלפון שלה, ואפילו לא ידעתי מה היה שמה האמיתי, כי 'אלינה היא אילנה' זה רק שם הספר, רעיון של מירה מאיר - ולא מצוין בו שמה המלא. היום זה נראה לי תמוה".
רוזן, גרושה ואם לשתיים, עוסקת בצילום מגזיני ואמנותי מאז סוף שנות ה־60, ובשנים האחרונות מציגה מעבודותיה בתערוכות אישיות וקבוצתיות. היא עבדה בעיתונים שונים, ובימים אלה מוצגת תערוכה שלה ב"קיוסקו" בשכונת פלורנטין בתל־אביב, ובה צילומים של תל־אביב משנות ה־70. "הצילום הוא חלק חשוב בחיי, זה אמצעי לבטא את עצמי ולהגיב למה שאני רואה בדרכי שלי", היא אומרת.
מאז שנזכרה באלינה תכולת העיניים וזהובת הצמות, הנושא לא עזב אותה, והיא החליטה להמשיך בחיפושים. "רק אחרי שהעליתי כמה פוסטים בפייסבוק על הנושא, התחיל להגיע אליי מידע מאנשים שלמדו איתה".
ואז הייתה פריצה דרך.
"מגיבה אחת בפייסבוק סיפרה לי שאלינה גרה בקנדה, וששמה כיום הוא לינה קליימן. הגעתי לדף הפייסבוק שלה ושלחתי לה הודעה. הצגתי את עצמי ושאלתי האם את 'אלינה היא אילנה'? והיא אמרה שכן. כך נפתרה התעלומה הבלשית".
היה איחוד מרגש?
"דיברנו קצת בטלפון, אבל פה זה נגמר. הייתי שמחה לפגוש אותה, אבל אין סיכוי שהיא תגיע לארץ בקרוב, בגלל הקורונה".
איך הרגשת כשגילית שגיבורת הספר שעוסק בקליטה בישראל בכלל לא גרה פה?
"אני לא בן אדם ששופט אנשים, כל אחד בוחר את הבחירות שלו, ואני מכבדת כל בחירה. לא הייתי מודעת לכך שיש קהילה גדולה של רוסים שעברו מהארץ לטורונטו".
מה לדעתך היה תפקיד הספר בקליטת העלייה?
"אנשים אומרים לי שהם גדלו עליו ושהוא תרם ליחס לעולים. היו גם תגובות של עולים מרוסיה על שם הספר, שלא הרגישו בנוח עם שינוי השם אלינה לאילנה. אבל זה היה סמלי, במטרה להראות תהליך מסוים שהיא עברה. בשנים האחרונות הספר נמכר פחות, אני יודעת את זה מהתמלוגים שהלכו ופחתו".
הגיע הזמן שנקפוץ לצד השני של העולם. לינה קליימן, בת 53, נשואה ואם לשתיים, שמתגוררת עם בעלה ובתה בפרברי טורונטו שבקנדה, קיבלה ביום בהיר אחד בקשת חברות מיעל רוזן בפייסבוק. "זכרתי אותה טוב מאוד", היא אומרת בשיחת טלפון. "כשהיא כתבה לי בפייסבוק, היא התחילה להתלהב, 'מצאתי אותך! כל כך הרבה זמן חיפשתי אותך!' חיפשת? למה צריך לחפש אותי? היה לי מאוד נעים שפתאום מחפשים אותי".
אז איך לקרוא לך? לינה? אילנה? אלינה?
"כשנולדתי קראו לי אלינה רובימוונה שילנסקי. בבית תמיד קראו לי לינה. כשעליתי ארצה הציעו לי להחליף את השם מאלינה לאילנה. אמא שלי אמרה שזו החלטה שלי, אבל 'אילנות יש הרבה ולינה יש רק אחת, אז אולי תשמרי על השם?'. אז הייתי ונשארתי לינה כדי לא להיות חלק מהעדר. אמא שלי הפכה מז'אנה לחנה, אבא שלי הפך מרובים לראובן, אחי, מישה (מיכאל) הפך למשה, ואני לא שיניתי את שמי".
בניגוד למה שקורה בספר.
"בספר מציעים לאלינה לשנות את שמה לאילנה והיא מסכימה. היא הופכת ליותר ויותר ישראלית, ואז יכולה לעזור לעולים אחרים. זה הלם את המסרים של העלייה שלנו, בשנות ה־70 כולנו רצינו להיות ישראלים כמה שיותר. העלייה בשנות ה־90 שמרה יותר טוב על מאפייניה".
מתי את עלית?
"ב־1971. נולדתי בווילנה, סבא שלי היה אסיר ציון. הוא הוגלה לסיביר לעשר שנים ורעב ללחם. ב־1966 הצליח לעלות לארץ. אבא שלי, שגדל בבית דתי, הגיש פעמיים בקשה לעלות וסורב. אמא שלי ילידת מינסק, היא גדלה במשפחה לא דתית, אבל ידעה שהיא צריכה להתחתן עם בחור יהודי. הוריי הכירו באוניברסיטה בווילנה והתחתנו. הם כבר היו הורים לשניים ועבדו בבתי ספר כשאבא שלי אמר שהוא רוצה לנסות שוב לעלות ארצה. הוא סיכן את העבודה שלהם כשהגיש בקשה בפעם השלישית, אבל הם קיבלו אישור. שמונה ימים לפני יום הולדתי הרביעי עלינו ארצה, למרכז קליטה בבית חב"ד. בהמשך הוא מצא עבודה כמורה לספורט ועברנו לירושלים. בהתחלה גרנו בגבעת־מרדכי ואחר כך עברנו לגבעה הצרפתית".
איך לוהקת לצילומים בספר?
"למדתי בבית ספר יסודי שנקרא בזמנו 'גבעת שפירא' (לימים הוחלף השם ליאנוש קורצ'ק). כשהייתי בכיתה ג', המנהלת זימנה אותי אליה. חששתי - אני ילדה טובה, למה קוראים לי ללכת למנהלת? ואז הציגו לי את מירה מאיר ויעל רוזן, ששאלו אם אני מוכנה להצטלם. התייעצתי עם אמא והיא הסכימה. לקחו אותי לכל מיני מקומות, וזה היה נחמד. זכורים לי צילומים בקיבוץ נחשון, ובכל יום צילום - מיליון תמונות. תעשי ככה וככה. היה כיף".
בואי נתנתק ממה שכתוב בספר על אלינה הדמיונית - איך הייתה הקליטה שלך?
"כשאמא שלי שאלה את הגננת איך הולך לי, היא ענתה שאני מסתדרת יופי, 'אני אומרת לקום, כל הילדים קמים וגם היא', כי חיקיתי את כולם. אני מאוד ישראלית עד היום, נשארה לי ה־ר' הרוסית כי המשכתי לדבר רוסית בבית, וגם זה רק כי אח שלי התעקש".
ההשתתפות בספר שיפרה את המעמד שלך בכיתה?
"לא הייתי מלכת הכיתה, למעשה הייתי מאוד לא פופולרית, ופתאום בעקבות הספר הייתי במרכז העניינים. יעל ביקשה לצלם אותי בבית הספר, וכל הכיתה התיישבה סביבי, זה היה וואו. וואלה, פתאום הפכתי למקובלת. אחר כך השתתפתי בסרט טלוויזיה שהתבסס על הספר והופק לקראת ט"ו בשבט 1978. הוא נקרא 'העץ נטעתי', סיפור על עולה חדשה שמתרשמת כל כך מחגיגות ט"ו בשבט בישראל שהיא מחליטה לשנות את שמה מאלינה לאילנה. ביקשו מאמא שלי שתביא אותי לצילומים בתל־אביב והיא אמרה שזה לא בא בחשבון. היא חשבה שכל מה שקורה לי נחמד, אבל להפוך את הילדה שלה לכוכבת? זה לא התאים לה. גם אני לא ביקשתי והתחננתי, כל עוד זה פשוט קרה לי זה היה נחמד. בסופו של דבר צוות ההפקה הגיע אלינו הביתה, לדירת שני חדרים וחצי בגבעה הצרפתית, עם כל הפרוז'קטורים. הסרט הצטלם אצלנו וגם לקחו אותי לאיזה שדה ונטעתי עץ".
כיום קליימן נשואה לקים, יליד קישינב, יועץ פיננסי, ואמא לשתי בנות (מיכל, 29, עדי, 28) עד לפני שלוש שנים עסקה בריפוי בעיסוק, אך נאלצה לפרוש לאחר שעברה שני אירועים מוחיים ("יצאתי בזול, אבל אחרי דבר כזה אי־אפשר לחזור לעבודה").
היא ובעלה נשואים 33 שנה. "לפני שהוא התחתן איתי הוא הציב לי שני תנאים: 'הראשון שלא תחזרי בתשובה, כי אבא שלך דתי. והשני שלא תעזבי את הארץ, כי אח שלך עזב".
הפרת את החוזה! מה הביא אותך לקנדה?
"האמת, לי הייתה קליטה מאוד טובה, אבל לאחי לא. הוא ממש סבל. הוא אינטלקטואל, בן אדם שלא מסוגל לדפוק מסמר, ובבית הספר המקצועי אמרו שהכי טוב שיהיה נגר. הוא עשה צבא, וגם התחתן בארץ, אבל אף פעם לא השתלב, ותמיד אמר שברגע הראשון שיתאפשר לו יעזוב את הארץ. אני, לעומת זאת, בחיים לא חשבתי לעזוב. היה לי טוב, ראיתי את עצמי כישראלית, ולא דמיינתי את עצמי חיה במקום אחר".
ובכל זאת זה קרה.
"ב־2002 עברנו לקנדה במקריות גמורה. בעלי עבר ניתוח ופוטר מעבודתו כאיש מחשבים. אחי כבר היה עשור בקנדה ואמר, 'מה אכפת לכם, בואו, נסו ותראו, בין כה וכה אין לכם עבודה'. התקרבנו לגיל 40, וחיינו במודיעין בדופלקס נחמד עם גינה ענקית ועצים. היו לנו שתי מכוניות, והכל היה טוב. לא רצינו בזה במיוחד, לא היה לנו עניין בקנדה - פשוט הגענו. ההורים שלי ושל בעלי הגיעו בעקבותינו".
מה את אוהבת בקנדה?
"את זה שהמשפחה שלי פה. חוץ מזה אין את האהבה למדינה כמו שיש אהבה למדינה בישראל. את החורף בקנדה אני שונאת שנאה יוקדת. אנשים חיים פה כי נוח לחיות פה, זהו. אני לא יכולה להגיד לך שטיילתי והתרגשתי".
ואיך טורונטו? יותר שווה ממודיעין?
"לא. אבל זה לא פייר, במודיעין הייתי יותר צעירה, יותר מעורבת, עם הרבה יותר חברים".
בינתיים הבת שלכם עזבה אתכם וחזרה ארצה.
"היא תמיד הייתה ציונית. היא הגיעה איתנו לקנדה בגיל 12 וקראה לנו כל השנים 'בוגדים במולדת'. היא ממש שנאה את קנדה למרות קבלת הפנים היפה שהייתה לה, והעובדה שהיא התקבלה לבית ספר מעולה לאמנויות. היא אמרה לנו 'אני לא מבינה איך עשיתם את זה', ושבהזדמנות הראשונה שתהיה לה היא תחזור להתגייס. כשהיא הגיעה לגיל 18 התחננו בפניה שלפחות תשלים תואר באוניברסיטה קנדית, והיא הקשיבה לנו, עשתה תואר בפסיכולוגיה, ובגיל 22, אחרי המבחן האחרון, היא אמרה לנו ביי ביי והלכה לגרעין צבר. אין לנו קרובים בארץ, אז היא גרה בקיבוץ, והתנדבה לשירות מלא בצה"ל. משעמם לה בטורונטו. היא אומרת שאין פה חיים. אחרי שנתיים בצבא היא הוציאה תעודת הוראת אנגלית מבית ברל, והיום היא עוסקת באבחון ועובדת עם ילדים אוטיסטים. עדי, בתנו השנייה שהגיעה איתנו לפה בגיל עשר, דווקא מסתדרת יפה בקנדה ולא רואה את עצמה חוזרת. היא גננת באזור יהודי בעיר וגרה בדירה עם חבר שלה, גם הוא יהודי.
"אנחנו אוהבים לבקר בארץ פעם בשנה־שנתיים. כמעט כל החברים שלנו בקנדה הם ישראלים לשעבר ומרביתם עולים מברית־המועצות לשעבר. אבל אנחנו לא כל כך מעורבים בקהילה היהודית בעיר, ולא בישראלית. הישראלים רואים בנו רוסים, והקנדים היהודים חושבים שאנחנו ישראלים חוצפנים. למרכז הישראלי בדאון טאון אנחנו הולכים בעיקר כשיש הופעות. לפני הקורונה ראינו פה את דני רובס, שלומי שבת, רוני דלומי, עידן רייכל, היה תענוג".
איך היחס לישראלים לשעבר בקנדה?
"בקנדה, מדינת הגירה, לא כל אחד אוהב ישראלים או יהודים. בטורונטו יש חנות שכתוב בה מפורשות, שאין כניסה לציונים. כשהבנות שלי למדו באוניברסיטה היו הרבה אירועים נגד ישראל. פעם מיכל התקשרה אליי מהקמפוס ואמרה לי בקול החזק שלה: 'אמא, לא תאמיני, הם צועדים עם ארונות קבורה עם דגל ישראל!'. אמרתי לה, 'תפסיקי לדבר עברית!' וניתקתי".
למה את מתגעגעת בארץ?
"לבת שלי ולחברים. יש לנו חברה אשדודית שמארגנת מסיבות לקהל הרוסי שמאוד נהנינו מהן. בביקור האחרון שלנו בארץ הלכנו כל ערב להצגה אחרת. אהבנו מאוד את 'מרי לו'".
למה את לא מתגעגעת?
"למתח. להרגשה שבזמנים מסוימים ברחובות מסוימים אסור ללכת. אנחנו גרים בפרברים, אין פה תאורה, ובכל זאת אני יוצאת לטיול עם הכלב ביער מאחורי הבית בלילה בלי הפחד שמישהו יתנפל עליי וידקור אותי".
שקלת לחזור בעקבות הבת שלך?
"בפרידה ממנה בשדה התעופה בעלי התחיל לבכות. הוא אמר שאם היה יודע שהיא תחזור ארצה, לא בטוח שהיה עוזב לקנדה. זו הפעם הראשונה שראיתי אותו ככה. אבל מתרגלים לכל דבר. אני מאמינה שיום יגיע ונחזור, אבל זה לא בא בחשבון נכון לרגע זה כי יש לנו הורים בני 85+ ולהזיז אותם מפה אי־אפשר. בעתיד אנחנו לא פוסלים את הרעיון לפצל את החיים שלנו בין הארץ לפה. מעולם לא ראיתי את עצמי כרוסייה או כקנדית. אני רואה את עצמי ישראלית לכל דבר".
