רועי עידן בהחלט זוכר את הרגע שבו החליט שהגיע הזמן להיפרד ממשטרת ישראל. “לפני עשור התנדבתי כשוטר סיור בתל-אביב במשך ארבע שנים, הייתי ממש כמו שוטר אמיתי”, הוא משחזר. “הייתה משמרת אחת בשבת, בקיץ, שאמרתי ׳וואט דה פאק׳ והבנתי שזהו זה. רדפנו אחרי גנב בחוף הים, נדמה לי שזה היה ה'בננה ביץ', רצים אחרי הבן אדם כמה מאות מטרים בחוף הומה אדם, עם מדים שחורים וכל החרא. פתאום הוא קופץ לים ומתחיל לשחות. הזמנו שיטור ימי, עמדנו וחיכינו ופתאום שמתי לב שאין לי אקדח. איפשהו במהלך הריצה לאורך החוף עף לי האקדח, והחוף מלא באנשים, בילדים, ואני אומר ׳מה אני עושה עכשיו?׳ הלכתי הצידה בשושו והתחלתי לעשות סריקות. אני הולך על החוף ובפוקס מטורף מרגיש את האקדח בחול. מהכובד הוא שקע ואף אחד לא ראה אותו ובטעות בעטתי בו עם הרגל וככה מצאתי אותו. איזה ילד היה יכול להרים את זה והיה יכול לקרות אסון ברגע. וזה נתן לי כאפה”.
עוד כתבות למנויים:
- אורנה פיטוסי: "יש שחקנים שחיים טוב, אני לא התנהלתי כמו שצריך"
- עמוס תמם: "את כל חברי הכנסת צריך להעיף קיבינמאט"
- למה מח"ש סוגרת תיקים בסיטונות?
הבנת שהגיע הזמן להפסיק לשחק בשוטרים וגנבים.
״ממש, וזו לא הייתה העבודה האמיתית שלי. כבר הייתי תסריטאי, אבל הרגשתי שאני צריך להתנדב איפשהו, ובחרתי במשטרה כי אני אוהב אקשן, והיה אקשן ברוך השם. רדפתי אחרי גנבים, עזרתי ללכוד אנס, תפסתי שני חבר'ה ששדדו נהג מונית וכמעט הרגו אותו. ראיתי כמה וכמה גופות בשנים האלה”.
גופות?
“כן, אנשים מתאבדים, וגם כשאנשים מתים בבית מזמינים משטרה. ויש גם הרבה שטויות, תלונות על רעש, סכסוכים בין שכנים. והייתה גם פעם שכמעט יריתי במישהו שחשבתי שהוא מחבל. אלה היו ימים של התרעות, היה בחור שברח מאיתנו ברחוב ואמרתי זה פאקינג מחבל, עוד שנייה שלפתי נשק ולמזלי באו שוטרים גם ממול ותפסו אותו”.
וזה היה באמת מחבל?
"לא, בסוף התברר שזה היה שוהה בלתי חוקי שראה שוטרים וברח מהבהלה".
אבל המרדף בחוף שבר אותך.
"כן. הבת השנייה שלי בדיוק נולדה, עשיתי משמרות לילה, ועם התקרית בים הבנתי שזה נגמר, למרות שאהבתי את זה ואני ממליץ”.
לא בטוח שאנשים שצופים ב’מנאייכ’, הסדרה שנולדה בעקבות החוויות שצבר בשנים ההן ומשודרת ב’כאן’ (בראשון ושני בערב), ירוצו לממש את ההמלצה של עידן. בגרסה שלו, כחולי המדים רחוקים מלהיות צחורים, והמשטרה מוצגת כגוף מסורבל ותאב בצע וכוח. בתפריט: חוקר מח”ש שנמצא רגע לפני פרישה בשם איזי בכר (שלום אסייג), נדרש לחקור את חברו הטוב ברק הראל (עמוס תמם), קצין בכיר שעל פי עדויות מנהל ארגון פשע בתוך המשטרה. החקירה פוגעת לו בזוגיות עם אשתו, קצינת משטרה בעצמה (אורנה פיטוסי) שבעיקר רוצה לצאת בסדר עם הממונים, ומצד שני סגנית ראש מח״ש רונית (מיה דגן) יושבת לו על הצוואר, כשגם המוטיבציה שלה מתגלה כנגועה באינטרסים אישיים. בקו העלילה המרכזי שזורים סיפורים נוספים, רוויים באלימות ובמעשים אחרים שמוציאים את המשטרה לא טוב. על פי ‘מנאייכ’, האזרח צריך להיות מאוד מוטרד.
“כל הרעיון לסדרה הגיע לי כשבמהלך ההתנדבות שלי במשטרה נחשפתי באופן חלקי לחקירת מח”ש ואמרתי, ׳בואנה, יש פה קטע׳. אני לא יכול לספר על זה, אבל מדובר בחקירת מח”ש על הסתבכות פלילית של שוטר. זה הצית את הדמיון שלי, אמרתי לעצמי, ׳איזו דרמה זו שוטרים שחוקרים שוטרים׳. זה היה הטריגר לפיתוח הסדרה, אבל העלילה היא בדיונית”.
משהו מהחוויות שלך מאז נכנס לסדרה?
״המון דברים שקשורים לדמויות, לפרוצדורות, לשפה. לשוטרים יש כל מיני שמות מעניינים לדברים, סלנג כזה. 'שישייה' זה משוגע, כשתופסים משוגע אומרים ׳הוא שישייה׳. ובאינטראקציה שלהם בינם לבין עצמם יש המון הומור יבש, ציני, כי זו גם דרך להתמודד עם עבודה מאוד לא פשוטה”.
ההברקה העיקרית בסדרה היא הליהוק של שלום אסייג כגיבור הראשי, תפקיד דרמטי מורכב שמאפשר לו להפגין קשת רחבה של רגשות על הציר שבין פגיעות לקשיחות. “התפקיד של איזי נכתב לשלום”, אומר עידן. “לפני ‘מנאייכ’ עבדתי על סדרה אחרת, ‘פאנץ’’, ונפגשתי עם שלום במסגרת התחקיר. לא הכרתי אותו לפני זה, הייתה לי בראש איזושהי תפיסה של מי זה שלום — סטנד־אפ, ‘שנות ה־80’, התוכי של בזק, והגיע וייב אחר לגמרי של בן אדם. ככה נכנס לי בראש שהגיבור יהיה הוא. דיברתי על זה עם יואב גרוס, המפיק של הסדרה, והוא ישר קלט את הקטע והתלהב. לא סיפרנו לשלום, אבל מכרנו את הסדרה איתו בלי שהוא יודע בכלל שהתפקיד הוא שלו”.
מה זיהית בו?
“אהבתי את הניגוד בין הדמות התקשורתית שלו לבין מי שהוא באחד על אחד. הוא איש מאוד רציני, אנליטי ואינטליגנטי. התפקיד הזה תפור עליו, הבנתי שאנשים יחטפו כאפה חיובית כשהם יצפו בו, מה שאכן קרה. חוץ מזה, אני מאוד מאמין בקומיקאים לגילום תפקידים דרמטיים”.
איך הייתה העבודה איתו?
“הוא איש שכיף לעבוד איתו, איש חכם ועם המון ידע וניסיון. זה כאילו יש לך עוד מוח על הסט שנותן עבודה בקטע טוב, עם רעיונות, הצעות איך לשפר סצנה, הערות על הטקסטים. שלום מבין כתיבה, מבין דרמה ומבין סיטואציות. והכל בסופר־נעימות. אני אוהב לקבל פידבקים משחקנים, אני לא כזה נשוי לטקסטים שלי”.
אבל יחד עם הבאזז הנלהב, ‘מנאייכ’ עוררה גם מחלוקות. באחד מקווי העלילה, תלונה של קצינת משטרה צעירה כנגד ניצב בגין הטרדה מינית ואונס מתגלה כתלונת שווא, בדיה שנועדה לחבל בהתקדמותו של הבכיר. באווירה הנוכחית, סיפור כזה לא עובר בשקט ושלי יחימוביץ’ מיהרה לצייץ בטוויטר: “הלכה עוד סדרה שאני אוהבת… לא ייאמן שמכל עולם ההטרדות המשגשג במשטרה גם הם בחרו דווקא בסיפור על תלונת שווא”. אחת הצופות הסכימה: “זה מחזק את האמונה שתלונות שווא זה משהו שכיח, ויש בזה מסר שוביניסטי בעיניי”. מה שגרם לעידן להגיב: “תלונות שווא הן דבר לא מאוד נדיר”.
ואז התפוצצה פרשת האונס באילת, ובקרב הציבור המזועזע נשמעו גם כאלה שמפקפקים באמינות של הנערה שנפלה קורבן. אבל עידן לא סבור שבכוחה של סדרה, מוצלחת ככל שתהיה, לעצב את דעת הקהל לרעת מתלוננות על אלימות מינית. “סדרה לא יכולה לעשות נזק בנושא. צריך להתמקד בזה שהמשטרה תעשה את העבודה שלה כמו שצריך ותאסוף ראיות כמו שצריך כדי שלא תגיע לכל מיני עסקאות טיעון עם האנסים והמטרידנים כמו שתמיד עושים. עדיף למקד את תשומת הלב בזה, ולא באיזה פרק של סדרה”.
אתה מבין את התגובות?
“בוודאי, שמעתי את הביקורות, לא לקחתי אותן אישית או ללב. מצטער שאנשים נפגעו אבל לא מבין למה נפגעו. בדרמה עושים את מה שמעניין, ומה שמעניין זה לא השכיח. ברור שתלונות שווא זה המצב החריג, מה גם שאין בסדרה מסר של ׳זה קורה כל הזמן׳. גם אם תלונות שווא זה משהו שקורה באחוז קטן, למה לא לספר על זה? זה המעניין. הלא־מעניין זה שמישהי מגישה תלונה אמיתית ומטפלים בה כמו שצריך”.
עדיין, בחרת לשלב סיפור על תלונות שווא דווקא במשטרה, שבשנים האחרונות ידעה לא מעט פרשיות של הטרדות מיניות בקרב קצינים בכירים. זה גוף שבמציאות ידע הרבה תלונות אמת.
“והוא ידע גם תלונות שווא בהיסטוריה שלו, למרות שזו תופעה נדירה. אני בחרתי לספר את הסיפור החריג, גם אם זה שני אחוזים מהמקרים, כפי שבסדרה ׳הנערים׳ סיפרו על יהודים שרצחו ערבי אפילו שזה המצב החריג בהשוואה למצב ההפוך. אין גוף מהז’אנר הזה שלא נאנק תחת הטרדות מיניות, זו מכת מדינה. והנורמות משתנות, כשאני הייתי בצבא מה שקצינים הרשו לעצמם לעשות היום הם לא עושים, אותו דבר במשטרה, אנשים היום יותר נזהרים וטוב שכך. אני לא חושב שהסדרה תגרום לאנשים לחשוב שיש עכשיו הרבה תלונות שווא”.
גם נושא השחיתות במשטרה, לנוכח ההתקפות עליה מצד גורמים פוליטיים אפרופו חקירות נתניהו, הופך את הצפייה בסדרה לחוויה אקטואלית. “היו דברים מעולם, היו קצינים עם קשרים לארגוני פשיעה”, אומר עידן. “זה לא אומר שמשטרת ישראל מושחתת. השחיתות במשטרה היא כמו בכל ארגון. יש לה בעיות אחרות, היא קטנה מדי ולא מספיק מתעסקת בביטחון האישי של האזרחים”.
“במסגרת התחקיר לסדרה זה עלה, יש שם כמה רעות חולות מהסוג הזה כי זה גוף שהוא קצת מכבסה. אמרו מכסתחים במשטרה את כל הבעיות של השוטרים אז נעביר את הטיפול לפרקליטות, אבל הפרקליטות והמשטרה הן שתי זרועות שעובדות יחד, שני צדדים של אותו מטבע, אז יש שם אינטרס לטייח ולטאטא דברים תחת השטיח. מח”ש היא גוף חריג במערכת החוק כי הם גם חוקרים וגם תובעים. מצד אחד מאוד קל לתפור תיקים ומצד שני מאוד קל לסגור תיקים והכל כמובן מאוד חי על לחצים פוליטיים ותככים. זה כלי יעיל למערכת, לא לציבור”.
כך שהסדרה אומרת בעצם שיש לנו הרבה סיבות לדאוג.
“ואני באמת מודאג, במידה מסוימת בגלל זה עשיתי סדרה כזו. הייתה לי גם אמירה להגיד — לא שכל השוטרים מושחתים אלא שמערכות נוהגות לשמור על עצמן ועל הכוח שלהן כאינטרס עליון שלהן לפני שהן משרתות את הציבור ואת הצדק. המסר של הסדרה הוא שכאשר מערכת פועלת בלי ביקורת ציבורית זו מערכת בעייתית. ואני חושב שכל אזרח ישראלי, כולל במשטרה, יודע שזו מערכת בעייתית”.
ההתקפות האחרונות של ראש הממשלה ואנשיו על מערכת המשפט מערערות על עצם הלגיטימציה שלה. יש טענה שהסדרה תומכת בתפיסה הזו.
“הסדרה לא מתעסקת עם מערכת המשפט, אלא עם מערכת החוק. אני מזמין את הצופה לפקפק בכל מערכת כולל לפקפק בביבי, שאפילו מככב שם באיזה פריים בפרק 5 - במשרד של אחד העבריינים יש תמונה שלו מחובק עם ביבי. גם זה עשה לי בעיות ברשתות החברתיות מהביביסטים. כתבו, ‘מה התאגיד עושה עם הכסף שלנו, שם תמונה של ביבי’. לקחו את זה אישית, וגם את הביקורת הזו לא לקחתי ללב. כל עוד זה לא איומים כמו ששולחים לצוות של ‘היהודים באים’ מה אכפת לי, כל שיח שהוא לא אלים הוא תקין. אני חושב שסבבה שנעלבים ומפגינים, אבל כשזה גולש לאיומים ולאלימות ולהטרדות זה פחות לגיטימי. ‘היהודים באים’ ממש קיבלו איומים, השחקנים והצוות, והייתי עד לזה, ראיתי הודעות נאצה בזמן אמת”.
כמו הדמויות הראשיות ב’מנאייכ’, גם דמותו של עידן עצמו (42) היא עגולה ורבת ניגודים. הוא ברנז’אי תל־אביבי שבניגוד לאשתו לא מצביע מרצ, איש ימין שלא תומך בנתניהו, צייצן פעיל בטוויטר שגם נוטה להטריל — תחביב שהוליד עימותים דיגיטליים עם בנו של ראש הממשלה. ואף שבחוג חבריו אפשר למצוא את אראל סג”ל ואת שמעון ריקלין, את האספרסו שלו הוא מעדיף ללגום בלי דיבורים על פוליטיקה. מה שלא הפריע לו לשאול מתמודד ערבי, כאשר השתתף עם אשתו בריאליטי הבישול ‘בואו לאכול איתי’, מיד בסיום הארוחה — “הולכים לזרוק אבנים?”
“זה הוצא מהקשרו”, הוא אומר עכשיו. “כן העלבתי אותו כשבארוחה שלנו הגשנו אלכוהול. בגלל שאני ימני ידעתי שיביאו ערבי, אבל לא הבנתי שילכו צעד אחד קדימה ויביאו מוסלמי שלא שותה אלכוהול, ולא היו לנו בארוחה סודה או קולה. גם הביאו את הערבי היחיד בעולם שלא אוכל כבש והכנתי כבש. הוא לא באמת נעלב, הוא אחלה בחור, נפרדנו כיזיזים”.
עידן מגדיר את עצמו כליברטריאן ימני, אבל אומר שמעולם לא סבל מתחושת זרות בברנז’ה שלו שנוטה בבירור לשמאל. “אף פעם לא הרגשתי מוקצה. בכלל, אני לא מדבר עם אנשים על פוליטיקה בזמני הפנוי. לפעמים כל מיני שמאלנים מתקשרים אליי, רוצים לדעת מה הזווית הימנית שלי לכל מיני דברים. הביביסטים לא אוהבים אותי, מקללים אותי הרבה. יש לי גם ריבים עם שמאלנים אבל אני חייב להודות שהרבה פחות מאשר עם ביביסטים. אבל הדעות שלי לא מובילות אותי, אני לא עושה בחיים היומיומיים שלי דברים מסיבות אידיאולוגיות. המנוע שלי זה לעשות סדרות מגניבות ולחיות את החיים”.
השיח היום נחלק לימין ושמאל, אנשים שאוחזים בדעות שלך נוטים להיות ביביסטים.
“אני מכיר הרבה ימנים קרובים לדעותיי שהם לא ביביסטים והרבה אנשים שהם ביביסטים ולא ימנים בכלל. ביבי הפך למין טוטם כזה, לסמל של הימין, לאין מצב שתהיה ממשלת ימין בלי שהוא יהיה ראש ממשלה, אבל אני לא חושב שהוא עזר לימין באיזושהי צורה ב־11 השנים שבהן הוא בשלטון. אני מדבר איתך על ימין הוליסטי, כלכלי, חברתי. ביבי לא קידם את הימין יותר מדי. גם לא כל מי שנבחר להיות בליכוד מוצא חן בעיניי. מיקי זוהר מדבר הרבה שטויות ועושה נזק. ויש את מירי רגב, שכל המדיניות הכלכלית שלה לא מקובלת עליי”
.
הייתה איזו נקודת מפנה מול נתניהו? משבר שבעקבותיו שינית את היחס שלך אליו?
“הייתה לי נקודת שבר מאוד רצינית איתו ב’צוק איתן’. הייתי אז ב־60 יום מילואים בעוטף עזה ולא האמנתי לאיך שהוא והחבר שלו בוגי יעלון מנהלים את הדבר הזה, זה נראה לי כשל בכל הרמות ואז חטפתי עליו את הג’נאנה. לא שזה הפריע לי לעבוד אצלו אחר כך בקמפיין שלו ב־2015, ואז גם הצבעתי לו”.
איך זה לא הפריע?
“לעבוד בקמפיין זה אף פעם לא מפריע, ולמה הצבעתי לו? כי היה לי חשש רציני שבוז’י וציפי ינצחו ונפלתי לספין הזה של ‘להצביע למפלגה הגדולה’, שמאז אני לא נופל אליו. אבל לא יצא לי לעבוד לצד ביבי בכלל. במסגרת העבודה על הקמפיין ראיתי אותו אולי פעמיים, חוץ מזה שהוא שלח לנו הערות כמה פעמים על טקסטים. המשפחה שלו הייתה ממש מנותקת מהקמפיין, אז גם אליהם לא נחשפתי. הייתי עם הצוות שלי, קבוצה מדהימה”.
חוויה שנחקקה לך מהתקופה הזו?
“זה היה סביב פורים, כל היום היינו קונים מלא נפצים וזורקים אחד על השני. היה מדהים”.
למי הצבעת בבחירות האחרונות?
“לכל מיני גלגלולים של בנט ואיילת שקד”.
הרבה מהציוצים של עידן כוללים ביקורת על מערכת המשפט, שאותה הוא מגדיר, “גוף מאוד בעייתי. ברגע שציבור לא יכול לבקר את הגופים האלה, הם מתנהלים במנותק מצרכיו. מערכת המשפט לא נותנת לציבור את השירות הראוי”. אפשר היה להניח שלפחות כאן הוא ימצא שפה משותפת עם נתניהו, אבל עידן לא מסכים. “אני וביבי לא תמימי דעים בשום דבר. ביבי הגן על החוליים של מערכת המשפט כל הזמן, זה שהוא עכשיו נזכר להיות לוחם צדק כי הוא מריח את התוצאה, זה נחמד אבל זה לא אמיתי, הוא מנסה רק לחלץ את עצמו. אני לא תמים דעים איתו בשום צורה, חוץ מזה שאולי שלום עם אבו־דאבי זה טוב. אני אוהב את ביבי פחות מהרבה שמאלנים”.
במערכות הבחירות הוא לא הגביל את עצמו רק לליכוד. ב־2013 ניהל את קמפיין עלה ירוק (ואף שובץ ברשימה), ובסבבים א’ וב’ של בחירות 2019 שימש כאיש קריאיטיב בצוות של יאיר לפיד במסגרת הקמפיין של כחול לבן. גם את הניגודיות הזו הוא פותר בקלות: “אז בסדר, עבדתי עם יאיר לפיד. לא באמת רציתי שהם ינצחו אבל רציתי לעשות את המקסימום, ובואי, גם אם הם היו מנצחים בבחירות זה לא שהיה פה אסון, זה לא שעשיתי קמפיין לחמאס”.
אבל איך עובדים כדי לקדם קבוצה שאתה לא מאמין בה?
“בפוליטיקה הישראלית אני לא רואה קבוצה שאני מאמין בה. ובקמפיין את עובדת עם אנשים, וזה לא מזיק שאת עובדת עם מועמדים שהם אחלה ברמה האישית. אז זה כמו ספורט - את לא רוצה שהם ינצחו אבל את רוצה לנצח”.
מכביסט לעולם לא יעודד את הפועל.
“נכון, אבל שחקן יעבור מבית”ר למכבי. לא באמת רציתי שהם ינצחו אבל רציתי לעשות את המקסימום”.
כמי שעבד עם יש עתיד, לפיד יכול להיות ראש ממשלה?
“לפיד רוצה להיות. לכאורה גם יש לו את הדרייב הזה שצריך בשביל להיות ראש ממשלה. בקטע הזה הוא באמת סוג של ביבי, הוא רוצה את זה. האם הוא יהיה ראש ממשלה טוב? אין לי מושג. הכל יכול לקרות רק אחרי ביבי, כל עוד יש את הביבי הזה שם, זה מעוות לגמרי את כל האג’נדה הפוליטית של מדינת ישראל.
“תראי, הציבור של ביבי מבין שזה בן אדם עם מלא בעיות, הוא לא טיפש, אבל מצביעים לו כי מבינים שאין אופציה נאותה מהצד השני. ושיהיה לנו בהצלחה בבחירות הבאות כי גם בהן הוא ינצח. משפט, לא משפט, תיקים לא תיקים. הוא יכול לשבת בכלא ולרוץ והוא עדיין ינצח. אם המערכת והתקשורת ימשיכו להתנהל ככה הוא יכול להיבחר מהכלא בקלות. כולם יודעים שהוא שקרן, אבל הוא מוכשר. זה לא ציבור מטומטם. וחוץ מזה, מי יותר מטומטם, מי שהצביע כל פעם לביבי או מי שהצביע לגנץ?”
עבדת גם עם עלה ירוק. גם שם היית מנותק מאג’נדה אישית?
“שם זה היה קצת עם אג’נדה״.
אתה מעשן?
“לא בצורה רצינית, מדי פעם, יצא לי. לפרקים. מעשן מה שיש, אבל אני לא איזה סטלן, זה לא הווייב שלי בכלל”.
אבל אם עוברת שאכטה לא תגיד לא?
“עלול, תלוי בנסיבות. יש כל כך הרבה דברים שאני לא אוהב לעשות מסטול שזה משאיר לי מעט מאוד אופציות. אני לא אוהב להיות מסטול בשעות העבודה, לא אוהב להתעסק עם אנשים או לנהוג. לא אוהב לעשות דברים שכרוכים במשהו אקטיבי כשאני מסטול”.
ובכל זאת בעד לגליזציה?
“כמובן. אם אלכוהול הוא חוקי, ואלכוהול גרוע בהרבה כסם, אז אין סיבה שלא תהיה לגליזציה”.
הוא נולד בחיפה, ילד סנדוויץ’ בין שני אחים. אבא עובד מדינה, אמא שרטטת במכון לחקר ימי בחיפה, “בית שמאל־חיפאי־מפא”י קלאסי, מה שנחשב עכשיו ימין קיצוני. בן־גוריון, רבין, כזה וייב”. הוא העביר את הילדות בין שכונת אחוזה לשליחויות בבוסטון וניו־יורק מטעם עבודתו של האב. זה עזר לו אולי עם האנגלית, אבל לא עם הבגרות. “אין לי תעודה, הייתי בלגניסט. היו לי קשיי למידה, אבל בעיקר לא הייתי בקטע של בית ספר. העדפתי להסתובב, לעשות שטויות, הייתי בא לבית הספר ויושב עם חברים במחששה אבל לא מעשן”.
בצבא הוא שירת כלוחם קרבי. עם השחרור נרשם ללימודי תואר ראשון באנימציה בבצלאל שאותם סיים בהצטיינות, משם המשיך לתואר שני באנימציה בארה”ב. עוד קודם, בבצלאל, הכיר את מי שהפכה להיות אשתו, חגית, ולאמא של שתי בנותיו - שלי בת העשר ורוני בת השבע. עוד לפני ‘מנאייכ’ הוא סומן כתסריטאי מבטיח, כשכתב את "חיות פשע", "נויורק", "אבודים באסיה" ו"כפולה", שבה שיחקו גם אסייג וגם נועה קירל. “זה היה ממש בהתחלה, היא לא הייתה ממש מפורסמת”, הוא נזכר. “אמרנו, ‘מה נעשה איתה, מי אמר שהילדה הזו יודעת לשחק?’ והיא הפתיעה אותנו, את כולנו, בענק. היא באה עם מלא רעיונות, היינו עושים איתה פגישות קריאיטיב, היא שחקנית טובה ומצחיקה ועובדת קשה, היה תענוג לעבוד איתה”.
בין לבין הוא הגיש את הפינה “מבוא לכלכלה עם רועי עידן” בתוכנית ‘היום שהיה’ וכיום מתארח ב’מהצד השני’ בפינות שבהן הוא פורס את האני מאמין שלו. למשל: “למה אנחנו לא מייבאים מנגו תאילנדי במקום עובדים תאילנדים”. במקביל הוא מגיש שותף בתוכנית הרדיו של אראל סג”ל.
הקשר עם סג”ל לא מוגבל רק להסכמה על פוליטיקה. “הוא חבר יקר מאוד, הוא איש מדהים ומקסים ועיתונאי מעולה ונשמה גדולה”. חבר נוסף הוא שמעון ריקלין. “הוא אחלה בן אדם. הוא לא קרוב אליי כמו אראל אבל אני אוהב אותו מאוד”.
מסכים עם כל ההתבטאויות שלו?
“ברמה האישית ריקלין הוא איש מאוד נחמד וטוב אבל אני מאוד לא אוהב את מה שהוא כותב ברשתות החברתיות. מה גם שאני מסתייג מהביביזם שלו. מה אני אעשה, אני אוהב הרבה אנשים שכותבים ברשת דברים לא טובים”.
הוא חגג את האסון בנמל ביירות ורמז שהמוסד עשה את זה, הוא ניסה להצדיק את פרשת הכדורגלנים והקטינות דרך טרנסג'נדרית בת תשע.
“ואת זה אני מאוד לא אוהב. יש נטייה בקרב חלק מהחבר׳ה האלה כמו ריקלין וינון מגל לתפוס את האיפכא מסתברא של כל הפרשות האלה, אני לא מבין את זה. לא מבין את הראש שלהם, למה שמישהו ירצה לקחת את הצד הזה? גם אמרתי להם שהם לא בכיוון. אני לא חושב שהם באמת חושבים את זה, הם סתם מנסים להטריל”.
גם את שפי פז, הפעילה שנאבקת במבקשי המקלט והעובדים הזרים בדרום תל־אביב, הוא מחבב. “אני אוהב אנשים שאין להם אלוהים, שהולכים עם דברים עד הסוף. היא מאוד מזכירה לי את ברק כהן בווייב, אנשים שמוכנים שיעצרו אותם, שמוכנים לשלם את המחיר. אני אוהב אנרכיסטים”.
יש שטוענים שהיא מנהלת מאבק גזעני.
“את ממש טועה, היא לא גזענית, היא מנהלת מאבק מורכב ולפעמים הביטויים שלה הם קצת קיצוניים אבל לא נכון לתייג אותה כך, זה מקטין אותה כאישה. אני לא שופט את איך שהיא מביעה את הדעות שלה, את איך שחלק מהאנשים בבלפור מביעים את הדעות שלהם”.
שפי היא לא טרול רשת?
“ברור שהיא טרול, היום כולם טרולים. בלפור זו לא הטרלה? אנחנו חיים בעולם של הטרלות”.
גם אתה טרול?
“לפעמים גם אני מטריל, ברור, אומר משהו רק כדי להרגיז או להצחיק. כל פעם שריקלין מצייץ איזה משהו של ‘חייבים לטפל בכך וכך’ אני עונה לו, ‘יום אחד כשנעלה לשלטון זה יקרה’׳. היו בחירות שיאיר נתניהו צייץ עליי שאני עובד בשביל כחול לבן כדי לדכא את הקול הימני. ובכלל לא עבדתי שם, אבל שיניתי את התמונה שלי בטוויטר לתמונה של גנץ”.
