איך אוטיסטים מתקשרים, על מה חושב אדם שמשותק בכל גופו ואינו מסוגל לדבר, מהי המשמעות של הזיות ואיך מוזיקה משנה את המוח שלנו? על כל השאלות האלה, ועוד רבות, ענה הנוירולוג המפורסם אוליבר סאקס בשורה של ספרים ומחקרים פופולריים שכתב משנות ה-70 ועד למותו ב-2015. "האיש שחשב שאשתו היא כובע" הוא ככל הנראה ספרו המפורסם ביותר, אבל גם ספרים כמו "יקיצה" (שעובד לסרט "התעוררות" בכיכובו של רובין וויליאמס), "מוזיקולוגיה" ו"עין הנפש" נחלו הצלחה רבה, ועוררו עניין הן בקהילה המדעית והן בקרב סקרנים, שזכו להצצה נגישה ומרתקת למוח האנושי.
עוד כתבות למנויים:
לאורך הקריירה הענפה שלו, סאקס חקר את התודעה האנושית והיה בין הראשונים שפתח צוהר למוחם של אנשים הסובלים ממוגבלויות שכליות. ואולם, דווקא את סיפורו האישי הוא כמעט שלא חשף בפני אף אחד. רק לקראת סוף חייו, כשקיבל אבחנה סופנית לסרטן, הוא החליט לפתוח את פצעיו הפרטיים, כתב ממואר חושפני והצטלם לסרט תיעודי שיוקרן בשבוע הבא, במהדורה המקוונת של פסטיבל דוקאביב (וישודר בהמשך ב-yes דוקו).
הסרט "חייו של אוליבר סאקס" מורכב מצילומי ארכיון נדירים ומריאיונות שנערכו עם סאקס לאורך חמישה ימים ב-2015, במשך 12 שעות צילום ביום, כמה חודשים לפני מותו - ועם אנשים המקורבים אליו. מי שעומד מאחורי הסרט הוא הבמאי ריק בארנס, שבילה ימים צמודים ואינטנסיביים עם סאקס ונקרא למשימה לתעד את סיפור חייו. "בתחילת 2015 קיבלתי טלפון מהעורכת של אוליבר, שאמרה לי: 'אוליבר גוסס, תבוא לצלם אותו?'", מספר בארנס בריאיון ל-ynet. "בגיל 81 אוליבר היה נחוש להוציא הכול החוצה. הוא קיבל את ההחלטה להיות הכי פתוח וכן שהוא יכול, בלי רחמים עצמיים ועם הרבה כנות".
במהלך הסרט, סאקס מספר בקולו את סיפור חייו רווי התפניות והטראומות. הוא נולד בלונדון לזוג רופאים יהודים והיה הצעיר מבין ארבעה אחים. כבר מגיל צעיר היה ברור שמסלול חייו מייעד אותו למקצוע הרפואה. הוא סבל ממיגרנות לאורך ילדותו וחייו (מה שגרם לו להתעניין במיוחד בחקר המוח), ואצל אחיו הגדול התפרצה סכיזופרניה בגיל מבוגר. הסוד הכי כמוס שלו היה נטייתו המינית, שלה התכחש ושאותה דיכא עד לשנותיו האחרונות. אימו סירבה לקבל את היותו הומו, ובשנות העשרים שלו הוא עזב את לונדון ועבר לארצות הברית, שם גילה את הסמים והיה מכור להם במשך תקופה ארוכה.
"הוא תחזק פרסונה מסוימת, עד השנים האחרונות בחייו אף אחד לא ידע שהוא הומו. הוא היה מקולל ודחוי על ידי אמא שלו, היה לו הרס עצמי והוא התמכר לסמים", מספר בארנס. "כל זה היה מתחת לרדאר. עבור רבים הוא היה הנוירולוג/הסופר/הרופא שפרסם אירועים נדירים של בעיות נוירולוגיות, הוא היה כמו שרלוק הולמס של הנפש - כשהוא מנסה למצוא את האדם שנמצא במצב לא מתקשר".
סאקס מספר בסרט שכאשר יצא מהארון, אימו אמרה לו "חבל שנולדת". השניים ניתקו קשר למשך שני עשורים, ורק בשנות ה-70, כשסאקס חזר ללונדון כדי לכתוב את "יקיצות", הצליחו להשלים. "הוא סלח לה, אני חושב שהוא הבין מאיפה התגובה שלה הגיעה - היה לו אח סכיזופרן ועכשיו יש לה בן הומו, והיא חשבה שהיא הולכת לאבד אותו. הוא כתב את 'יקיצות' יחד איתה, ובאותו הסתיו היא מתה אחרי שקיבלה אירוע מוחי בטיול בישראל".
מה הכי הפתיע אותך כשפגשת אותו?
"אוליבר נתן לי שיעור חשוב בסבלנות. הוא בילה המון זמן עם מטופלים שהיה כמעט בלתי אפשרי לתקשר איתם. זה לא נוירולוג שיושב 15 דקות עם מטופל, זה נוירולוג שיושב 15 שנה עם מטופל כי אולי בשנה התשיעית תהיה פריצה. המדע הייחודי שלו היה המפגש בין ביולוגיה לביוגרפיה, וכמו פרויד לפניו, הוא הבין שסיפור אישי הכרחי לאבחנה. מי מדבר, מי מודע, מי האדם פה? אתה לא מטפל במחלה, אתה מטפל באדם שיש לו את המחלה. המודעות הזאת הגדירה את העבודה שלו, לא רק כסופר אלא כרופא".
סאקס חקר מקרי קיצון של המוח האנושי. עם מקריו המפורסמים נמנים המלחין שלקה באובדן זיכרון חריג אבל הצליח לשחזר מוזיקה בקלות, אדם שהפך לעוין כלפי אשתו ובתו אחרי ניתוח ראש אבל גילה אמפתיה וסקרנות יתרות לאנשים זרים, אישה שרואה דרקונים במקום פנים של בני אדם ואולי המקרה המפורסם ביותר - האיש שחשב שאשתו היא כובע, כי סבל מאגנוזיה (חוסר היכולת לזהות עצמים בעזרת החושים). דרך המקרים האלה ניסה סאקס להבין לא רק את התודעה הפגומה של המטופל שלו, אלא את החוקים של התודעה כולה.
"הוא היה כמו טלסקופ ההאבל של הנוירולוגיה, רק שלא היה לו טלסקופ - כל מה שהיה לו הם כלים של מודעות ורגישות", מסביר בארנס. "כשמבינים את מחלת הטורט, מבינים דברים על האנושות כולה. אנחנו יכולים ללמוד המון מהמקרים האלה, כמו הצייר שהוא עיוור צבעים אבל יש לו רגישות גבוהה לגוונים של שחור ולבן או היכולת של אנשים חירשים להסתגל במהירות לשפת הסימנים. המוח שלנו מתפתח ומסתגל לשינויים, וזה יכול לפתוח עולם שלם של חוויות. הוא היה כן לחלוטין לגבי הבעיות שהאנשים האלה מתמודדים איתן, אבל הוא גם דאג להראות את הדרך המיוחדת שלהם להתקיים בעולם".
"חייו של אוליבר סאקס" - טריילר
הייתה עליו גם הרבה ביקורת, שהוא מנצל את המטופלים לטובת הצלחתו האישית.
"הוא היה רגיש לביקורת הזאת, מישהו כינה אותו 'הרופא שהפך את המטופלים שלו לקריירה ספרותית', אבל העובדה היא שרוב הציבור לא חשב כך. אנשים הבינו שהוא מנסה להבין איך זה להיות בן אדם במצב כזה. לסיפורים שלו היה ערך טיפולי עבור המטופלים כי סוף-סוף הבינו אותם, והוא חשף את הסיפור שלהם לעולם עם הרבה סבלנות ובלי שיפוטיות או רחמים".
גם הקהילה המדעית התנגדה למחקרים שלו בתחילת דרכו.
"נכון, כשהוא עבד בשנות ה-60 וה-70, ואפילו בתחילת שנות ה-80, הוא לא קיבל שום הכרה מהקהילה הנוירולוגית. לדעתו, אנשים ראו אותו כפופוליסט וכחוקר לא אמין, והם הפנו לו את הגב. רק בשנות ה-90 הוא התחיל לקבל כבוד, אנשים ראו את הדאטה שלו על תופעות שונות ולקחו אותו ברצינות".
בארנס סבור שסאקס פשוט הקדים את זמנו. "רוב המדענים של המאה ה-20 ניסו להבין את הבסיס של הנוירולוגיה, איך מודדים אותה למשל. אוליבר חזר לשאלות הפילוסופיות והמדעיות שניסו לענות עליהן משחר הקיום האנושי. מה שעניין אותו זה החיים הפנימיים של בני האדם, וזה כלל גם דברים לא אנושיים כמו צמחים ובעלי חיים. הוא היה מודע לכך שיש דרכים שונות להתקיים בעולם, והוא חקר את הדרכים האלה".
גם כאשר קיבל סוף-סוף את ההכרה, סאקס נשאר צנוע, סקרן ונאמן למטופלים שלו: "במשך עשורים רבים נמנע ממנו הכבוד שהגיע לו, ובסוף הוא קיבל את מה שהוא הכי רצה בחיים. הוא ידע איך להוקיר תודה על זה".
בסרט הוא מספר שהוא התנזר ממין במשך 32 שנה, הוא היה בודד במהלך הקריירה שלו?
"הוא היה בטראומה עם המיניות שלו, והוא הרגיש מגיל צעיר שהוא יהיה מוקצה אם יתאהב במישהו. אחרי סדרה של חוויות מיניות בגיל 20 הוא סגר את עצמו מינית. אבל הוא הסתגל למציאות הזאת, הוא מצא את זה משחרר במידה מסוימת. בשנים האחרונות לחייו הוא פגש את הסופר ביל הייז ושניהם התאהבו. זה משמח שבערוב ימיו הוא כן זכה לאהוב, על אף שהוא תמיד היה האוליבר שפחד שיגלו על המיניות שלו, ואפילו בשכונה הכי ליברלית בניו יורק הוא היה נמנע מלשלב ידיים עם ביל. נראה שיש פצעים שאף פעם לא מחלימים".
