אם אתם נלהבים לגבי מילים ומקורותיהן - אתם בוודאי מכירים את רוביק רוזנטל. ואם אתם מעריצים אדוקים במיוחד של בלשנות, יכול להיות אפילו שגם הוא מכיר אתכם, כי אתם נוהגים לשלוח לו שאלות לגבי השפה העברית השכם והערב - כמו רבים אחרים.
חדש! לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"אנשים כותבים לי בלי סוף. שולחים לי דוגמאות ושאלות. מבחינת אורח החיים שלי אני לא מתרוצץ עם פנקס בברים ועל חוף הים. טוב לי בבית. אבל בסוף הכול מגיע אליי. יש לי אינפורמנטים לא רשמיים שמספרים לי", הוא מגלה. "יש לי הרגל שמפתיע המון אנשים - שאני עונה לכל טלפון ולכל מכתב שאני מקבל. בשביל זה אני שם".
כתבות נוספות למנויים:
אבל רק מעטים יודעים כי על אף שרוזנטל (74) הוא אחד הבלשנים המפורסמים ביותר בישראל, את הדוקטורט שלו הוא החל לכתוב רק לפני כמה שנים - אחרי שהוא עצמו צוטט באין-ספור מאמרים אחרים והפך לאוטוריטה בתחום. "עשיתי תואר שלישי בשנתיים, ובשיעורים המרצים היו מצטטים מאמרים שלי. אני שמח מאוד שעשיתי את זה, כי הידע שלי הלך והתרחב, והשיעורים האלה סגרו לי לקונות", הוא מספר. אבל לא כולם היו מרוצים. "מישהי אמרה לי, 'קלקלת לי את התזה. אני אומרת לתלמידים שהם לא צריכים דוקטורט כי אפילו לרוביק רוזנטל אין - ועכשיו קלקלת לי את זה'".
להתיישב בכיתה, אחרי שאתה כבר בעל שם כזה, דרש ממך הרבה צניעות?
"לא. אני לא בן אדם צנוע, אבל גם השתן לא עלה לי לראש. זו תכונה של יקים. אגיד על זה משהו - כדי להגיע למצב שבו אתה מתפרסם והופך להיות איזושהי סמכות, לפעמים זה עניין של מזל. זה יכול לקרות לך, ולעשרים אחרים ברמה שלך זה לא יקרה. אבל אם כבר הגעת לשם - עכשיו תתחיל לעבוד. ואם אתה לא מתחזק את זה ועובד כל הזמן, הכול נגמר. זה קורה לאנשים - הם כל כך מתבשמים מההצלחה שהם לא עושים את מה שהם צריכים, ונשכחים".
אז במסגרת הקריירה הקדחתנית העשירה של רוזנטל, הוא משתתף כעת בפרויקט החדש של בית אבי חי - "פתח שער" - שמאגד שפע רחב ומרשים של הרצאות ומפגשים מצולמים. ההרצאה שלו, "בין ראש לרגל, בין כפרה לשמחה", עוסקת במונחים שקשורים לחגי תשרי - ובמקורותיהם המסקרנים (בסוף הכתבה הזו תמצאו כמה דוגמאות מפתיעות - י"פ). כמו מרצים מבוקשים אחרים, בחודשים האחרונים רוזנטל נאלץ להיפרד מהחום של הקהל ולהתרגל לעדשת המצלמה.
"זה כאילו עם קהל, אבל חסר הדבר הלא מוגדר הזה שקורה במפגש חי", הוא אומר על המפגשים המתועדים. "חסרים הפנים של הקהל, האווירה - המון דברים לא מילוליים שבעצם יוצרים את המפגש החי". ויש גם תקריות מביכות: "הייתה לי פגישה של שעה, שהטכנאי סידר את המיקרופון - ונרדם", הוא נזכר בחיוך.
לדבריו, יש במגפה פרדוקס: מבחינה רפואית היא מאיימת יותר על אנשים מבוגרים, אבל מבחינה כלכלית פוגעת בעיקר בצעירים. כך או כך, אף אחד לא יוצא ממנה ללא פגע.
איך נראית השגרה שלך עכשיו?
"אני שומר על ההוראות, אבל יוצא כמעט כל יום. אני אוהב לשחות בבריכה, מטייל בעיר עם רעייתי, מרצה ובעיקר כותב. הכתיבה במרכז החיים שלי, כמו תמיד".
בימים אלו עובד רוזנטל על ספר חדש, שלדבריו "נולד בזכות הקורונה, רק הוואקום שלה יכול היה לאפשר את זה, אבל הרעיון הסתובב הרבה זמן בתוכי". הוא ייקרא "מסעותיי עם העברית", וישלב בין סיפורים אוטוביוגרפיים לבין מחשבות על השפה.
"תפיסת העולם שלי, גם הרחבה וגם הלשונית, קשורות אחת בשנייה", הוא אומר, ומסביר: "אני קודם כל יהודי, חילוני וציוני עם השקפת עולם שמאלית. זו חבילת אחת. זה אומר שאני מעריץ של תחיית הלשון העברית, אבל גם מקבל את המדע המודרני. אז אני חוזר ומסביר לקוראים ולשומעים שלי שהעברית צמחה משפות הרבה יותר גדולות ממנה, והרעיון שהיא קדושה הוא מגוחך. זה רעיון חז"לי, לא מקראי. הם חשבו שהדרך היחידה לשמור על העברית זה לקדש אותה, אבל יש לזה מחיר - אי אפשר להשתמש בה בשפת היומיום. לכן הם דיברו ארמית, וגם הייתה הדרה של נשים מלימוד. זה המקום שבו אני הכי ביקורתי כלפי הדת היהודית".
ובכל זאת, המסורת חשובה מאוד לרוזנטל. "בתפיסה שלי העם היהודי עשוי ממילים, כי אם לא היו לו מילים, והיכולת להעביר את ספרי הקודש הלאה, הוא לא היה קיים. אז אני אומר שיותר משהעם היהודי שמר על השפה, השפה שמרה על העם היהודי. כמו שאומרים על השבת", הוא אומר. "אני מאמין שהמטרה של תחיית השפה היא לא לצמצם את הלשון לשימושים מסוימים, אלא להיפך, להרחיב את השימוש בה. בראייה שלי, כשאני מדבר עברית אני ממשיך תרבות יהודית עתיקה, שאני חלק ממנה".
מכאן נולד גם החיבור החזק שלו לבני שיח מאמינים. "אני יכול להגיד שאנשים דתיים בעלי השקפת עולם רחבה, פתוחה ואפילו גם ספקנית במידה מסוימת הם בני השיח הכי טובים שיש לי. איתם אני יכול לדבר. למרות זאת, יש לי ויכוח גדול מאוד עם כמה מהחברים החילונים שלי, שחושבים שעצם העיסוק בתרבות היהודית הוא איזה חנופה או התקרבות לדת. אני חושב שהם עושים נזק גדול מאוד".
הם חושבים שאתה מתחזק?
"להתחזק זו מילה מחרידה! היא יוצאת מנקודת הנחה שעכשיו אתה חלש, ורק אם לא תדליק אש בשבת תתחזק. יש אנשים שאין להם פתרונות בחיים, אז הם הולכים לשם - אין לי ביקורת כלפיהם, אבל אני הייתי מציע להם הצעות יותר טובות".
אתה מרגיש שהקבוצה הזו שאתה משתייך אליה - יהודים ציונים, חילונים ושמאלנים - הולכת ומאבדת מכוחה? היא לא זוכה להרבה מנדטים בסקרים.
"היתרון הגדול שלי הוא שאני הפוליטיקאי הכי גרוע בעולם", אומר רוזנטל, ומביא כדוגמה סיפור על הפעם ההיא שבה ערך בפועל את "על המשמר" במשך תקופה, ובכל זאת לא נבחר לתפקיד כשהגיע הרגע למנות עורך. "בכל אופן, בתרבות אתה לא צריך רוב ולא צריך מספרים. הכוח שלי היום כמי שנמצא בלב הסצנה הלשונית - ואני אומר את זה בלי צניעות - גדול יותר מכוח של 110 חברי כנסת לפחות, שבעוד שנתיים או שלוש לא יהיו שם. ואני אהיה שם כל עוד אני נושם. 25 הספרים שכתבתי ועוד עשרות שערכתי יישארו.
"חוץ מזה, הקבוצה הזו של אנשי שמאל שמתנערים מהציונות - ויש לי ויכוח קשה מאוד איתם, למרות שאני יכול להסכים איתם על הרבה דברים - היא לא מאוד גדולה. אבל אני מסכים שהקול של השמאל הציוני, שיש מפלגה אחת שמזוהה איתו לגמרי וזו מרצ, חלש מדי. השאלה היא מה קרה לציבור, וזו שאלה להיסטוריונים. אין לי ספק שזה התחיל ב-1967, שנתנה לנו את המתנה המפוקפקת של השטחים, ושהעוולות של תנועת העבודה כלפי מזרחים גרמו נזק נוראי לטווח הארוך. לזה נוספת גם העובדה שאין במדינת ישראל חוק כל כך אלמנטרי של הגבלת כהונה של ראש ממשלה, כי לא יעזור שום דבר - אדם שנמצא בשלטון כל כך הרבה זמן מסתאב, ולא חשוב מי זה יהיה".
את עבודת הדוקטורט שלו, שאחר כך נולד בעקבותיה גם ספר, "מדברים צה"לית", כתב רוזנטל על השפה הצבאית הייחודית - שממנה הסיק על המבנה של הארגון בכלל.
"לקחתי את ההבט הסוציולוגי שמאפיין ביותר את הצבא כמוסד חברתי, וזו ההיררכיה. מצאתי שכל דבר בצבא מיד מיתרגם לזה - אין שוויוניות בכלום, ותמיד יהיה מישהו מעל מישהו. אבל זה לא בהכרח מישהו בדרגה גבוהה יותר, יש המון ערוצים - של ותק, גברים ונשים, מזרחים ואשכנזים. בצבא כיף להיות מזרחי, בעיקר בחילות השדה. ויש כמובן גם את ההיררכיה הצבאית האלמנטרית של דרגות, פיקוד וכו'. אז בדקתי את זה דרך השפה, והגעתי למסקנה שההירכיה של הצבא הישראלי היא לגמרי ישראלית. כלומר, היא מאותגרת. ישראלים לא אוהבים להיות ממושמעים ושאומרים להם מה לעשות, וההיררכיה בצבא כל הזמן חותרת נגד עצמה. האם זה פוגע ביכולות הצבאיות שלנו? לגבי זה אין לי תשובה".
נשמע שהתחלת כשניגשת למשהו שולי לכאורה - השפה הצבאית - והגעת למסקנות לגבי אופן התפקוד של הארגון הזה כולו.
"אני יכול להגיד לך שכשאני באתי לדובר צה"ל וביקשתי את עזרתו, הוא מאוד התלהב. אבל ישב שם אדם נוסף, שלא חשוב מה שמו, שהודיע שלא משתפים פעולה עם רוביק רוזנטל, ולמה? ככה. 'כי אנחנו לא צריכים שהוא יתקע לנו את האף'. אז אולי זה מסביר הכול".
קשה לך להישאר מעודכן במה שקורה בעברית ככל שעובר הזמן?
"ממש לא. קודם כל, העברית לא השתנתה, היא פשוט גדלה בכמה מילים מדי יום. אנחנו לא מרגישים את זה, אבל זה קורה. יש חדירה של הלעז, שהוא לא אויב של העברית אלא להיפך, הוא רק מעשיר אותה. בנוסף יש את הסלנג. העיסוק שלי בכך הוא די שולי היום, וזה אחרי שכתבתי את "מילון הסלנג", שזכה להמון רעש ואני חושב שבצדק. סלנג הוא מין ממתק כזה שאנשים נורא אוהבים לדבר עליו, והוא גם נורא חשוב כי זה התת-מודע שלנו, אבל העברית היא הרבה יותר מכך, והיא קורית בהמון אגפים.
"אז אם אתה שואל, הדבר המרכזי שקורה בשפה היום שאני משתדל לעקוב אחריו זה מה שקורה ברשת. העברית האינטרנטית. יש אנשים שנבהלים מזה נורא, ויש אנשים שזה מסב להם אושר - ואני אומר אל תהיו ככה ולא ככה. אנחנו הרי עוד לא יודעים באמת מה ההיקף וההשלכות של כל זה. נראה".
יום כיפור וכפרה – השורש לכפר, שפירושו גם לנקות או לכסות, היה קיים גם בשפה ההבלאית, שהיא שפה שרק מעטים שמעו עליה, והתגלתה לפני כמה עשרות שנים. היא קדמה לעברית, ושם המילה לכפר התייחסה לחטאים. משם הגיע המושג כפרה, שבגולה קיבל שתי משמעויות הפוכות - מצד אחד משהו שאף אחד לא צריך אותו כמו "תרנגול כפרות" – ולכן אומרים "כפרה" על משהו שהתקלקל או אבד - ומצד שני "כפרה עליך", שזה ביטוי של אהבה, במשמעות של "אני מוכנה לכפר על עוונותיך". אלה שתי התפתחויות מאוד גלותיות של המושג, שחדרו לסצנה הישראלית דרך העולים שהיגרו ארצה.
אושפיזין - זה הגיע מיוונית, שבה יש מילה דומה שמשמעותה היא בית אירוח. היא התגלגלה לשפות שונות, ובהן לאנגלית, כ"הוספיטל" – מקום שבו מארחים חולים. בעברית החדשה, כשחיפשו פועל שהמשמעות שלו תהיה לקחת בן אדם ולטפל בו, חזרו ל"אשפוז", בזכות "הוספיטל". זה מראה על הקשרים ההדוקים שיש לנו עם שפות זרות, וכמה הן השפיעו עלינו הרבה יותר ממה שאנחנו השפענו עליהן.
ארבעת המינים ואתרוג – ארבעת המינים קיימים בתנ"ך, אבל שם אלה מינים אחרים – כמו כפות תמרים. ארבעת המינים שאנחנו מדברים עליהם נקבעו על ידי חז"ל. מילה מעניינת במיוחד היא אתרוג, שהגיעה מהפרסית שבה "תורונוג" זה סוג של לימון או פרי הדר דומה. אותה מילה פרסית התגלגלה גם לאנגלית כ"אורנג'" (ולמי שתוהה, זוהי הוכחה לכך שהמילה האנגלית לתפוז קדמה למילה האנגלית לצבע הכתום). אגב, בימי היישוב היו מי שהציעו להכניס לעברית את הצבע "תרוג" (על משקל כחול, אדום וכן הלאה) כצבע האתרוג, משהו בין צהוב לירוק.
בתקופת החקירות של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון אמנון אברמוביץ' טבע בעניינו את המונח "לאתרג", אבל הוא לא בדיוק המציא אותו. הדימוי של האתרוג כמישהו שצריך לשמור עליו מכל משמר נפוץ מאוד ביהדות. אצל חרדים לאומיים יש "אתרוגית", שזו מישהי ששומרים אותה לשידוך הכי טוב שיש.
שלושת הרגלים – רגל הוא אחד משלושה מועדים בשנה שהיה נהוג ללכת בהם לבית המקדש – סוכות, פסח ושבועות. בתנ"ך כתוב ש"צעדו שלוש רגלים". אנחנו יודע שהביטוי הגיע מהפעולה של עלייה לרגל, בתקופה שהתחבורה הייתה מאוד מצומצמת, אבל בהמשך המילה קיבלה גם משמעות נוספת, של "פעם", ולכן אומרים גם שלושת הרגלים וגם שלוש רגלים.
בין כסה לעשור – המילה כסה מופיעה בתנ"ך פעמיים, פעם ככסא ופעם ככסה. הפעם הראשונה מופיע בספר משלי, כשמדברים על אישה פתיינית שמאוד צריך להיזהר ממנה. היא אומרת לגבר הסורר, שיוצא מהבית ועוזב את משפחתו – "צרור הכסף לקח בידו, ליום הכסה יבוא ביתו". הכוונה ליום שבו הלבנה מכוסה, כלומר ראש החודש. בספר תהילים כתוב, "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו". כאן כבר ברור שמדובר ביום הכסה הראשון של השנה – וזהו ראש השנה, כשהלבנה מכוסה. משם סופרים עשרה ימים עד יום הכיפורים".
את ההרצאה המלאה של רוזנטל, וכן הרצאות נוספות, תוכלו למצוא כבר עכשיו באתר "בית אבי חי".
