"השפה היא המשותף, הנמוך ביותר והגבוה ביותר", "מטפורה היא גם עוגן תקוע במציאות וגם בלון מרים לדברים אחרים", "יש שני מצבי שירה: האחד - מתוך לחץ, כשהשירה באה להציל אותך מכליה; בתוך מתח הקלה. השני: מתוך מצב הרמוניה, צלילות עצובה, אולי אז הרמונית"; "הרהורים, כל שיר הוא גיוס כללי של כל העבר, והכל כל חייך ואתה משתמש רק בכמה יחידות".
חדש! לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
את שברי ההגיגים היפים והמתומצתים האלו כתב יהודה עמיחי, חתן פרס ישראל ומגדולי המשוררים בשפה העברית. עמיחי, שלא אהב שירים או הסברים על כתיבת שירה - עמל בימיו האחרונים על ספר אחרון, ספר הוראות לכתיבת שירה. אלא שהוא לא הספיק בחייו לפתח את כל הרעיונות שעלו בו, ומת היום לפני עשרים שנה בדיוק. עתה נחשפים הפתקים האלו לראשונה ומאירים שוב את גדולתו של מי שידע לתמצת רגעים שלמים בכמה שורות בודדות.
כתבות נוספות למנויים:
"מצאנו את הקלסר עם הדפים והפתקאות בארון של אמא", מספר דוד, בנו של עמיחי, ומוסיף כי הרעיון להוצאת ספר על כתיבת שירה נולד מתוך מפגשים שקיים אביו עם כותבי שירה באוניברסיטאות שבהן לימד, בעיקר בארה"ב, ובסדנאות שקיים בארץ.
"מאוד התרגשנו למצוא את הקלסר", הוא אומר, "ואנחנו שמחים לחלוק כמה רעיונות מאוד מפתיעים מתוך הספר שמעולם לא פורסם".
בראיון ל"ידיעות אחרונות" דיבר עמיחי על תהליך הכתיבה שלו. "אני לא כותב כל יום", אמר, "לעיתים אני לא נוגע שבועות וחודשים, רק כותב פה ושם על פתקאות. אחרי שלוש, ארבע, חמש שנים אני מרגיש שאני צריך לפתוח את המגירה, ואז אני מפתיע את עצמי. יש דברים שנדלקים, ויש דברים שכמו אדם שמספר את חלומו - לפעמים זה נפלא ולפעמים סתם שטויות. זה המבחן".
כך עבד מי שחתום על כמה מהקלאסיקות הגדולות בשירה העברית, בהן "אלוהים מרחם", "גשם בשדה קרב", "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות", ורבים נוספים. אבל עבור ילדיו, דוד ועמנואלה, עמיחי הוא קודם כל אבא. עשרים שנה עברו, ודוד עדיין זוכר את השעות האינסופיות שבילו יחד כאילו התרחשו רק אתמול; את הטיולים הרבים ברחבי הארץ - בנגב, בגליל ובסביבות ירושלים - שהולידו גם לא מעט שירים.
"אבא היה מוציא פתק מהכיס - היו לו הרבה פתקים מוכנים בכיסים - ומתחיל לכתוב עליו", נזכר דוד. "היינו מטיילים המון בעין כרם וקוטפים שם תאנים ונוגסים בהם בתאווה. אני בטוח ש'אלול בעין כרם', שהלחינה מיקה קרני, נכתב באחד הטיולים היפים ההם".
איך הייתם מבלים?
"הייתי עם אבא ביחסים מאוד קרובים. כל דקה פנויה היינו מבלים ביחד. בבוקר הוא לימד, אבל כשהיינו חוזרים הביתה מבית הספר, בשעות הצהריים המאוחרות, הוא תמיד היה שם בשבילנו. נוכח ואוהב. תמיד הייתי מריח מרחוק את ריח הבישולים שלו. היו לנו גם בדיחות משותפות, קורעות מצחוק. כשאבא היה מוציא את הפתקים כדי לכתוב עליהם שירים הייתי זורק עליו אצטרובלים כדי שיפסיק. רציתי אותו רק לעצמי. אבל זה לא הפריע לו. הוא לא היה צריך שקט כדי לשבת ולכתוב. הוא כתב באמצע הרחוב, בנסיעה באוטובוס ובשוק, בכל מקום. שלף פתק וכתב".
והוא לא כעס עליכם?
"כעס, כמו כל אבא. כשהייתי בצבא החלטתי למתוח אותו. ביקשתי מהחברה שהייתה לי אז שתתקשר אליו - היו מתקשרים אל אבא הרבה משוררות ומשוררים בתחילת דרכם - ושתתקוף את שירתו. הייתי על קו הטלפון השני והאזנתי. היא התקשרה ואמרה 'תשמע, אתה משורר בינוני. יש עוד הרבה דברים שאתה יכול להשתפר בהם, ועכשיו אני רוצה שתשמע את השיר שלי ותחווה את דעתך עליו'. ואז היא הקריאה לו שיר מפגר שכתבנו ביחד. הכי מפגר שיש".
ואיך הוא הגיב?
"אבא היה כל כך סבלני. הוא אמר 'השיר שלך מעניין, אבל את עדיין לא בשלה, זה בוסרי. תקראי עוד הרבה שירה, זה רק יהיה לטובתך'. הוא ביקר אותה, באלגנטיות ובדיפלומטיות, כדרכו, רק לא לפגוע בה. ואז אני הצטרפתי לשיחה וצחקנו צחוק גדול ומתגלגל. אבא היה בנאדם מלא הומור, חסר חשיבות עצמית, סבלני כלפי כל אחד".
7 צפייה בגלריה
''אלוהים מרחם על ילדי הגן'' בכתב ידו של יהודה עמיחי (באדיבות הספריה הלאומית ומשפחת עמיחי)
"יש לי זיכרון ברור ממנו", אומרת עמנואלה, שהייתה בת 22 כשאביה נפטר. "אני רואה אותו עומד עם חיוך קל על הפנים, חיוך של חוכמה והתבוננות. הזיכרונות מאבא משתנים עם הזמן. אני זוכרת שתמיד היה לו פתק בכיס. הוא כתב את השירים בכתב ידו, לא במכונת כתיבה, ניקד וערך אותם. אני גם לא אשכח את ההליכות המשותפות, הבישולים שלו, וכשהוא היה מלווה אותי לשיעורי מחול ולחוגים. לאבא באמת היה חוש הומור מצוין. חלק ממנו אפשר לראות בשירים שלו. הוא גם היה חקיין מאוד טוב. חלק מהתיאטרליות שלו עברה אליי. העובדה שאני עוסקת באמנות, בריקוד ובמחול קשורה כנראה לזה".
"יש לי בת זקונים שבשנת 2000 תהיה בת 22, שמה עמנואלה, יהיה האל עימה", כתב יהודה עמיחי באחד משיריו. בשיר אחר כתב: "ביום שבו נולדה בתי לא מת/ אף איש בבית חולים ועל שער הכניסה/ היה כתוב: 'היום הכניסה לכוהנים מותרת'./ וזה היה היום הארוך ביותר של השנה./ ומרוב שמחה/ נסעתי עם ידידי אל גבעות שער הגיא".
"הוא כתב שירים על הילדות של כולנו", אומרת עמנואלה. "הוא גם כתב ספר ילדים על כל ילד. על רוני, הבכור, הוא כתב את 'מה שקרה לרוני בניו־יורק', שאותו גם אייר. על דוד הוא כתב את 'הזנב השמן של הנומה', ועליי את 'ספר הלילה הגדול', שמתאר מה שקורה לעמנואלה בממלכת הלילה והחלומות. הייתי בת 19 כשהספר יצא, ויש בו משחקי מילים שאמרתי כתינוקת. עד היום אני מאוד גאה בו".
דוד: "אני מאוד אוהב את השיר 'בני מתגייס', שאבא כתב עליי".
יהודה עמיחי הוא המשורר הישראלי המתורגם ביותר והידוע ביותר בעולם, ונחשב לאחד המשוררים הגדולים שכתבו בעברית. לא בכדי היה מועמד קבוע לפרס נובל לספרות. הוא החל לכתוב שירה כשגויס בסוף י"ב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה והוצב במצרים.
"לבריטים היו ספריות ניידות, ובאחת מסופות החול התהפך הקרון והספרים נבלעו, והתחלתי לחפור ונתקלתי באנתולוגיה של שירה אנגלית בהוצאת פאבר: אליום, אודן, הופקינס, דילן תומס", סיפר בראיון ל"ידיעות אחרונות". "עד אז לא כתבתי מעולם שירה. כשקראתי בספר, הייתה לי הרגשה של אדם שהולך למסעדה משובחת וחושב, אני יכול לעשות את זה לא פחות טוב מהם".
כילדים, דוד ועמנואלה לא תמיד עמדו על גדולתו של אביהם. "זה לא חילחל, כי אבא באמת היה בנאדם צנוע", אומר דוד, דוקטורנט ובעל חברת דיגיטל שחזר בתשובה אחרי מות אביו. "הייתי איתו במעמדות חשובים - בהענקת פרס ישראל וכשהוא היה קורא שירה באוניברסיטאות בארצות־הברית, אבל בשבילי הוא היה קודם כל אבא. רק אחרי שנפטר הבנתי את גדולתו; ערכו לו הלוויה ממלכתית, בנוכחות ראש הממשלה והנשיא, והבנתי שהוא לא רק האבא הפרטי שלי. כילד רציתי להיות עם הבנאדם עצמו. השירים היו משהו משני. הייתי קורא בהם לפעמים, אבל מאז שהוא נפטר קראתי שיר אחד כל יום, ואני עדיין קורא. כמו שקוראים את התורה כל שנה, ככה אני קורא את השירים שלו, זאת שמחת השירה שלי".
עמנואלה: "כבר בגיל צעיר נסענו כמה פעמים עם אבא לפסטיבלי שירה בעולם. פגשנו שם כל מיני משוררים מפורסמים, כמו טד יוז. הם היו אצלנו בבית ואנחנו אצלם, אבל בהתחלה אמרתי 'הם חברים של ההורים', וכשגדלתי קצת הבנתי מי הם באמת. בגיל התיכון התחלתי יותר להבין את גדולתו. בבית הספר למדו את השירים שלו. אני לא למדתי כי לא הייתי במגמת ספרות אלא במחול וביולוגיה, אבל כבר הבנתי עד כמה הוא חשוב. אחרי מותו השירים הפכו לדרך לשמור על קשר איתו".
הכאב והאובדן מתרככים עם השנים?
דוד: "הגעגועים רק מתעצמים עם השנים. ככל שהמרחק מהילדות גדל, הזיכרונות מקבלים ממד של קדושה, שלעולם לא נצליח להגיע אליו".
מתי הגעגועים מתעוררים?
"אמא שלי גרה באותו בית, וכשאנחנו באים לשם זה מעלה המון זיכרונות שקשורים באבא. כואב לי במיוחד שלא יצא לו להכיר את הנכדים שלו ואת אשתי. הוא הכיר רק את דן, הילד הבכור של רוני, האח הגדול שלנו. אבל יש לי נחמה גדולה - השירה שלו נכנסה לתוך החיים של כולם, ולא רק קיימת בעולמם של חוקרי הספרות".
בעשרים השנים שעברו מאז הלך לעולמו עמיחי לא נעלם ושירתו עדיין חוצה גבולות. ארכיונו נמצא באוניברסיטת ייל בארצות־הברית, אולם גם בספרייה הלאומית יש מקבץ של 11 שירים בכתב ידו, שמתפרסם כאן לראשונה. "עצוב לנו שהמורשת של אחד מגדולי המשוררים שלנו לא נמצאת בארץ אלא באוניברסיטה בחו"ל, וכמעט שאיננה נגישה לקוראי עברית", אומר ד"ר חזי עמיאור מהספרייה הלאומית. "לכן היה כל כך חשוב לנו לרכוש את השירים. בממצא שבידינו עמיחי העתיק 11 שירים על קרטון והם מאוגדים יחד. אלה הם השירים שהפכו אותו למשורר קנוני. אחד מהם הוא 'גשם בשדה קרב' שעמיחי כתב על מלחמת השחרור, ונתן זך אמר שזה שיר המלחמה הכי יפה שנכתב בספרות העולמית".
עבור מי עמיחי העתיק את השירים בכתב ידו?
"אנחנו לא יודעים עבור מי, אבל אולי בבחירה בהם עמיחי אומר: בשירים האלה הותרתי הכי הרבה חותם".
ואכן, את חותמו הותיר בכל קצות החברה הישראלית ושירתו נגעה בכולם. "פתחנו לו דף פייסבוק לפני שנה ואנחנו מקבלים הודעות מרגשות להפליא", אומר דוד. "אנשים שקראו לילדים שלהם על שמו, או מישהי שחקקה שיר שלו על המצבה של אבא שלה. מישהי סיפרה לנו שהייתה דיכאונית וחשבה להתאבד, והשירים שלו החזיקו אותה בחיים ונתנו לה כוחות חדשים. וזה משמח כי כמו שאבא האמין שהשירה לא צריכה להיכתב בשפה מליצית וגבוהה אלא בשפת היומיום, הוא רצה שהיא תיגע בכולם ושאנשים ישתמשו בה".
"לי הוא חסר תמיד", אומרת עמנואלה. "כמובן באירועים כמו לידת הנכדים, חגים וימי הולדת חסרונו מורגש יותר. יש לי ילדה בת 12, אביגיל, היא רואה את הספרים שלו ויודעת מי הוא היה, גם הילדים הגדולים של דוד יודעים מי היה סבא שלהם. פעם, כשאביגיל הייתה שואלת אותי איפה סבא יהודה, הייתי מקריאה לה את הספר שלו, 'הזנב השמן של הנומה', שכתב לאחי דוד. הייתי גם רוקדת איתה בסלון בדיוק כמו שאבא עשה איתי. יש משהו מתעתע במוות ובאובדן. נכון, חלפו עשרים שנה, זה באמת קרה מזמן, אבל המוות שלו עדיין לא נתפס".
