20 שנה חלפו מאז כתבה ירדן בר כוכבא את "ימים של שקט", שיר שהפך להמנון אלטרנטיבי במדינה שנואשת תמיד למעט שקט, ובחודשים האחרונים מקבל עוד ועוד גרסאות כיסוי: צוותי בתי חולים, עובדים שיצאו לחל"ת, צעירים שלא יודעים איך ייראה העתיד שלהם בבוקר שאחרי המגפה, רואים בו הזדמנות להזכיר מה מחכה לנו שם בחוץ, ביום שאחרי הקורונה, "אפשר לקום, סוף העולם עבר".
כתבות נוספות למנויים:
"מגיעות אליי המון תגובות נורא מרגשות על השיר הזה", אומרת בר כוכבא שכתבה אותו בעקבות מותו הפתאומי של אביה, האלוף במיל' משה בר כוכבא. "אנשים כותבים לי שזה שיר שהחזיק אותם בתקופות קשות. נהייתי סוג של כותל. אבי גרייניק, שהלחין, אמר שיש לו תחושה שהשיר הזה יישאר הרבה שנים, אבל לא באמת הבנו אז את הכוח שלו".
3 צפייה בגלריה
ירדן בר כוכבא וטל הלפרין ז''ל. ''זה כואב מוות, אבל אין לי רגשות אשמה''
(צילום: ענת מוסברג)
ויש דבר כזה בכלל, "ימים של שקט"?
"אין אמת בפרסום", היא צוחקת. "כל עוד אתה חי אין באמת שקט. מה שכן, יש לי יותר שקט פנימי".
גם עכשיו, עם הקורונה?
"בוא נשים את זה על השולחן: המקצוע שלי מת. בשנתיים הקרובות עולם התרבות לא יתקיים כמו שהכרנו אותו. צריך להשלים עם זה. יש חרדה כלכלית. בטח בגלל שאני המפרנסת היחידה. יש לי אמא מאוד מבוגרת. יש לי שני ילדים גדולים. יש לי על הכתפיים המון אחריות. אין לי שום מישהו ליפול עליו. אני חייבת לעמוד על הרגליים ולהשיג את הפרנסה שלי בעצמי. זאת גאווה גדולה מאוד כשאני מצליחה ופחד מאוד גדול בתקופה הזאת. אני רואה חברים שלי, אנשים מאוד מפורסמים, שבנו שם במשך 30 שנה, ומה הוא שווה עכשיו? לא הרבה. זה קשוח".
בר כוכבא כבר לא מחכה לימים של שקט. אבל אם אפשר היא תשמח להזמין ימים יותר אופטימיים. ב-20 השנים האחרונות היא כמעט לא מופיעה. מי שהייתה אחת הקומיקאיות המוערכות בישראל - כחלק מ"דומינו גרוס" ואז "פלטפוס" - ובנתה קריירת משחק יציבה למדי על המסך ועל הבמה ("בנות בראון", "מרחק נגיעה"), מבלה בעיקר מאחורי הקלעים. כותבת, מביימת. "ענן על מקל", המופע המצליח המבוסס על אלבום הילדים שהקליטה יחד עם דידי שחר, הוא ההזדמנות היחידה לראות אותה על במה, וממילא גם זה לא יקרה שוב עד שהקורונה תגיד יפה שלום, ותתחפף.
בתקופת החגים הנוכחית עלתה לכאן-דיגיטל, ומדי פעם גם לכאן חינוכית, "משפחה באוטו", סדרת רשת לילדים שיצרה יחד עם שחר, העוסקת בחוויות המשפחתיות בדרך לארוחת החג.
ברמה האישית, המשפחה של בר כוכבא-הלפרין נוהגת כבר תקופה ארוכה בהרכב חסר. לפני ארבע שנים וחצי, ולאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן, נפטר בעלה, טל הלפרין, והותיר אותה ואת שני ילדיהם, בני 18 ו-16, לבדם, כמו גם את ניהול הגן האנתרופוסופי שהקים.
כחלק מרצונה להמשיך את דרכו החינוכית, היא לוקחת חלק פעיל בעבודת הגן, לצד אחותו של הלפרין, וזו לא מעט מפרנסתה. לא מזמן עברה להתגורר בבית שיאפשר לה לקיים בו צהרון ביתי. "גם לולא הקורונה הייתי עושה את זה", היא אומרת, "אולי לא עכשיו, אבל כרגע זה גם הפך לפתרון הכלכלי שלי".
הפרידה מטל, היא מספרת, נמשכה תקופה ארוכה. "כשהתחילה הידרדרות במצבו, לקחתי פסק זמן ועזבתי הכל. זאת גם המלצה שאני נותנת לאנשים במצבי. למזלי דידי איפשר לי להתפנות ולהיות עם טל במאה אחוז. במשך חצי שנה לפני מותו, הייתי רק איתו. בזכות הזמן הזה אין לי עניינים לא גמורים. אני מרגישה שהייתי שם באופן מלא. עברנו ביחד את הפרידה הזאת, עשינו סגירה, עברנו על כל נושא בחיים, הוא כתב מכתבים, הוא אמר מה הוא רוצה שיהיה וקשור לחיים שלנו, ונפרדנו.
"זה כואב מוות, אבל אין לי רגשות אשמה. אין לי את התחושה שלא הספקתי להגיד משהו. לקחנו את הזמן להסתכל על הדבר הזה בעיניים, ולא לפחד. אמרנו הכל. זה קרה בזכות טל. הוא באמת היה איש עם לב פתוח. עד היום מגיעים אליי אנשים שהוא ריגש אותם, וזוכרים לו את האיכות הזאת של הלב שלו".
איך מסבירים את המצב הזה לילדים בזמן אמת?
"הכוח הגדול בסיפור הזה היה טל. כשאתה מספר על מישהו שחולה, הוא מיד נתפס כמסכן. לפעמים החולים נהיים שקופים. אבל החולה לא מפסיק להיות בן-אדם, והאופן שבו הוא מתמודד מעצב את איך שכל הסביבה מתמודדת. הילדים שלי קיבלו המון כוח מטל. לראות אותו מדבר על המצב שלו. הוא היה מוקף כל הזמן בחברים, 24 שעות. ישנו איתו. הוא הפך להיות משותק בכל גופו בתקופה האחרונה לחייו. המוכנות לקבל עזרה, ולצחוק עם החברים על מצבו, עזרה מאוד בהתמודדות של כולנו. לי נשאר רק ללכת בשביל הזה".
כתבת ל"כאן" סדרת ילדים על משפחה שנוסעת יחד לארוחת חג. זה בטח מציף זיכרונות.
"אני מרגישה שאנחנו כמו הכלבים האלה עם השלוש רגליים. אנחנו קצת צולעים, אבל עדיין מצליחים להיות שמחים. אנחנו חיים עם הכאב, עם זה שאנחנו זזים בשלוש רגליים ולא ארבע, אבל חיים. יש לנו את הרגעים השמחים שלנו, את הזיכרונות היפים שלנו וגם את המקום שבו אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים כרגע, וזה טוב ולא מעט".
אם יש משפט שבר כוכבא שמעה מספיק בחיים הוא שיש לה משהו עצוב בעיניים. מי שתיארה את עצמה בעבר כ"שילוב קטלני של נפש חסרת הגנה וביוגרפיה מחורבנת", חיה מאז ומתמיד בתחושה שתכף יקרו לה דברים רעים, עד שזו אכן התממשה. מותו הפתאומי של אביה, דווקא אחרי שהשתחרר מהצבא, היה לדבריה מה שהביא אותה לעלות על במה ולספר בדיחות.
"בזמן אמת לא הבנתי שהמשיכה שלי להומור היא כי כל כך עצוב. אני בטוחה שאם אבא שלי לא היה נפטר כשהייתי כל כך צעירה, הייתי במקום אחר בחיים. אנחנו תמיד הביוגרפיה שלנו".
וההיערכות הזאת, לרע מכל, עדיין מלווה את חייך?
"אני דווקא מרגישה חזק את הכוח של העזרה שיש בעולם. אני עדיין נערכת לרע, אבל כן יכולה לראות אופציה שיקרה הדבר הטוב. גם כשאני בקושי או חשש, אני יכולה להגיד: עוד מעט אוכל להבין למה עברתי את זה. אחרי שטלי נפטר, הייתי שלוש שנים בטיפול. גם פסיכולוגי. גם רוחני. הייתי במצב רע. אבל נעמדתי על הרגליים. היום יש לי גלגלי עזר. כשאני נכנסת לתקופה קשה אני מיד פונה לעזרה. לא הייתי בן-אדם שמבקש עזרה. כלום. גדלתי בבית שלא מבקשים בו עזרה. תמות ולא תפנה לעזרה".
מה השתנה?
"ההבנה שאלה החיים. שאי-אפשר לבד. לי גם כיף לעזור. וגם מאוד כיף לי להיעזר. זה נותן לי הרגשת ביטחון שאני לא עוברת את החיים האלה לבד".
איך אפשר לשמור על אופטימיות, כשהנורא מכל קורה לך שוב ושוב?
"אני קצת התיידדתי עם המוות. בגיל 30 תירגמתי את הספר 'המוות חשוב לחיים' של אליזבת קובלר-רוס, ואני חושבת שזה לא קרה סתם. יש לה מוטו על התמודדות עם משברים. לא זוכרת את הציטוט המדויק, אבל במילים שלי, אם לא תעבור את הסופה, לא תזכה אף פעם לראות את היופי שבו הרוח מעצבת את הסלעים. במובן הזה, הצלחתי לעבור דרך הסופה. אני מאמינה שבאנו לעולם כדי לעבור חוויה, להתמודד עם איזשהו נושא. והדבר שאני מתמודדת איתו הוא מוות. אני עדיין מפחדת מהמוות, אבל כבר לא רואה בו את סוף העולם.
"יש אמרה יהודית שאומרת שבן-אדם נולד הוא בוכה וכולם שמחים, וכשהוא נפטר ועובר לעולם הבא - כולם בוכים והוא שמח. אני לא יודעת, אז אני מסתמכת על מה שוודי אלן אמר, ליתר ביטחון אני אקח גרביים, אבל המוות לא מאיים כמו פעם".
אפשר להתיידד עם המוות?
"אם אתה פוגש אותו מספיק, אז יקרה אחד מהשניים: או שהוא יחסל אותך או שתתיידד איתו".
כבר עשור שהיא לא משחקת. "צריכה להיות סיבה מספיק טובה כדי שזה יקרה שוב", היא אומרת. "זה מאוד מעייף אותי להיות בפרונט".
העייפות הזאת הייתה שם תמיד?
"נראה לי שכן. פעם הייתה לי יותר תשוקה לזה, אז אולי היה שווה יותר להילחם".
והיה עוד עניין, היא מספרת, שגרם לה לשנות כיוון. "קיבלתי ייעוץ אישי אירידיולוגי - קריאה בגלגל העין - בגיל 40. הייתי אז שחקנית בתיאטרון. יצאתי הרבה להצגות בערבים. אחד הדברים שהיא ראתה הוא כתם בעין ימין. היא הסבירה שזה פצע מהילדות שלי, בגלל שאבא שלי לא היה בבית, ובאיזשהו אופן אני עושה לילדים שלי את אותו הדבר. שנים אמרתי לעצמי, בסדר, לכל הילדים של השחקנים קשה.
"אבל היא העירה את תשומת ליבי לאופן שבו אני משכפלת את החוויה שאני עברתי, והציעה שאחשוב אם יש דרך שאני יכולה לעסוק במה שאני אוהבת, אבל אחרת. זה היה אסימון ענק שנפל. זה הרי היה הכאב הגדול של הילדות שלי. שאבא שלי לא היה נוכח. אז החלטתי ללכת ללמוד בימוי. ויצא לי מזה מסלול מהמם של עבודה בשעות הבוקר, ולילדים שלי הייתה אמא במשרה כמעט מלאה".
היא לא טיפוס נוסטלגי. אולי הפוך מזה. "כשאני נתקלת בקטעים שלי מפעם, זה כמו בגד ישן. זה כל כך לא אני היום. אני בן-אדם של הווה מאוד. הילדים שלי לא ראו כמעט כלום מ'פלטפוס'. זה לא מאוד הצחיק אותם. הומור זה הדבר הכי מתיישן שיש. אני זוכרת שפעם, כשהילדים שלי היו קטנים, עמדנו בתור בסופר ואחד האנשים ניגש ואמר להם: 'אתם יודעים שאמא שלכם היא אחת הנשים הכי מצחיקות שיש'? הם הסתכלו עליו במבט של: מה?! אני לא בן־אדם כל כך מצחיק בבית".
אבל את כוכבת ילדים. למה לא הקלטתם עוד אלבום של"ענן על מקל"?
"אנחנו מחפשים איפה כיף לנו להיות, ולשם אנחנו הולכים. לא היה לנו כיף לעשות 'ענן על מקל 2'. היו הצעות, חברות תקליטים, חברת ההפקה, אבל יצירה היא כמו נפט - אם אתה לא מוצא, מה תשפריץ? יש משהו בעייתי בסיקוולים - ב-99 אחוז מהמקרים, השיקול הוא מסחרי. לא אמנותי".
עם אמת אמנותית לא תמיד הולכים למכולת.
"נכון", היא צוחקת. "קצת פספוס, אבל מה לעשות. יש בחיים מינון של התפשרות. זה היה קצת יותר מדי במינון. אנחנו עדיין רצים עם זה כבר שמונה שנים, ויש לזה ביקוש עצום עדיין. אנחנו יכולים לרוץ עם זה ככה עד שנגיע לבית אבות".
חגגת השנה יומולדת 50. תני לי לנחש: לא הייתה מסיבה גדולה.
"אני לא טיפוס של מסיבות, מעולם לא הייתי. הלכתי עם הילדים להופעה של 'ציפורלה' - ההופעה האחרונה שלהם לפני שהקורונה סגרה הכל. אני מאוד משתדלת להיות בגיל שלי ולא להיות מישהי אחרת. אני לא מתאמצת. גם ככה קשה. לואי סי-קיי דיבר על זה שרק עכשיו הוא מרגיש שסוף-סוף הנפש שלו והגוף שלו הסתנכרנו. ככה גם אני מרגישה עכשיו".
פורסם לראשונה: 07:13, 25.09.20
