חדש! לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
“ילדי הפרחים ברקע, תנועת המחאה נגד מלחמת וייטנאם מהדהדת, אנחנו אחרי האופוריה של ששת הימים ובעיצומה של מלחמת ההתשה. רוטבליט, קטוע רגל ממלחמת ששת הימים, כותב את הטקסט החזק. רוזנבלום מלחין ומביא אותו ללהקה. הבנו את המשמעות, את הנפיצות, גם בצה”ל הבינו שיש כאן תפוח אדמה לוהט. נכנס סגן אלוף להקלטה ואנחנו משנים לשיר אחר. השיר יוצא לרדיו, אבל אסור לנו לשיר אותו בהופעות. אריק שרון היה אלוף פיקוד דרום וגנדי אלוף פיקוד מרכז, ושניהם לא הסכימו שהשיר יבוצע במרחבים שלהם. פרצה שערורייה והשיר הגיע לדיון בכנסת, אבל החיילים דרשו את השיר והוא הפך להדרן.
"לימים גנדי התארח בתוכנית הבוקר שלי ושל דב גילהר. בהפסקת הפרסומות הוא אומר, 'את יודעת שאני כועס עלייך?' שאלתי על מה, 'על שיר לשלום'. אמרתי לדובי אחרי, 'מה פתאום עכשיו גנדי נזכר בשיר הזה?' יומיים אחרי הוא נרצח".
"הוותיקים השתחררו מהלהקה, ונשארנו דני סנדרסון, אפרים שמיר, לאה לופטין, גידי גוב, יזהר כהן ואנוכי. כדי שלא נתבטל עד שיגייסו את החדשים עשו מאיתנו צוות הווי וכל אחד קיבל שיר, אני את 'חופים'. העיבוד היה של דני, וצילמנו את הקליפ ליד בית הערבה. מאוד ריגש אותי להיות שם כי אבא שלי, דוד פיינבאום, הקים את בית הערבה".
"יהורם גאון ביקש מיאיר רוזנבלום שיר לפסטיבל הזמר ויאיר בחר את 'ליל חניה' של אלתרמן. אבל יהורם לא בא לקחת את השיר וככה נולדה השלישייה שכללה את חנן יובל, אפרים שמיר ואותי, ושלישיית אף אוזן גרון כליווי.
כשקיבלנו את 'ליל חניה' נורא התפעלנו מהלחן אבל שברנו שיניים עם הטקסט. לא ציפינו לנצח. שנים אחר כך הוא הגיע במצעד המצעדים של 'ידיעות אחרונות' לאחד המקומות הגבוהים. השיר מדבר על צבא שנערך למלחמה וכמה חודשים לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים. היום לא עושים כאלה שירים. 'ליל חניה' עדיין אהוב, אבל אם היה יוצא היום איש לא היה משמיע אותו כי אין סבלנות לשירים כאלה. הוא לא רייטינגי”.
"יום אחד קוראים לי לפיקוד הנח”ל ביפו ואומרים לי שפשנל רוצה לדבר איתי. חשבתי שעובדים עליי אז ניתקתי את השיחה. רק בפעם השלישית כשהוא התקשר האמנתי שפשנל הגדול באמת מחפש אותי, חיילת בת 18. חתמנו על חוזה לחמש שנים ואחרי השחרור התחלנו לעבוד יחד על המופע 'קונגרס הצחוק הציוני' שבהמשך צמחה מתוכו שלישיית שוקולד מנטה מסטיק. פשה רצה שנהיה הגרסה הנשית של הגשש החיוור אבל לנו היה ברור שהחוזקות שלנו הן כזמרות.
"מתי כספי היה משוחרר טרי של להקת פיקוד דרום אבל היה ברור שמדובר בגאון מוזיקלי. באותה שנה רוב השירים בפסטיבל התכתבו עם מלחמת יום כיפור – ופתאום היה שיר במצב רוח אחר. עלינו בהופעה רעננה, עם העמדה שעשתה רותי הולצמן, בחדוות חיים, שלוש בחורות עם בגדים מטורפים. לא עשו דברים כאלה בארץ. לא ניצחנו אבל כולם דיברו למחרת על ההופעה שלנו”.
"אני מבקשת שיירשם בדפי ההיסטוריה: הקדם־אירוויזיון הראשון אי פעם צולם בצוותא תל־אביב. רק המחשבה על זה מצחיקה. לא היה מקום לתזמורת על הבמה אז שמו אותה ביציע. אהוד מנור הנחה ואנחנו הצגנו שלושה שירים. אפילו עשו על זה פרודיה ב’ניקוי ראש’. ‘אמור שלום’ זכה וחזר מהאירוויזיון בהולנד עם המקום השישי והמכובד.
"‘אמור שלום’ פרץ דרך לחו”ל. פשה הסתובב מאחורי הקלעים בסנדלים וסגר לנו סיבובי הופעות בסקנדינביה, בגרמניה, בהולנד, בבלגיה והגענו גם לדרום אמריקה. שנים אחר כך קיבלתי מחברים אלבומי אוסף שיצאו באותן שנים באירופה עם 'להיטי השנה' ויש שם אבבא, בוני אם, דונה סאמר ושוקולד מנטה מסטיק. אתה חושב שקיבלנו על זה שקל? לא. גם השיר הזה שרד את מבחן הזמן. לא מזמן הקשבתי בנסיעה לגלגלצ, וחיילים בני 18 ביקשו לשמוע את 'אמור שלום'".
"המפגש הראשון שלי עם נעמי שמר היה חצי טראומטי. צילמו תוכנית 'במזל כוכב' לטלוויזיה והיא הגיעה לחזרות בפיקוד הנח”ל. עבדנו על 'ואלס להגנת הצומח' ונקלעתי לקרב צעקות בינה לבין יאיר רוזנבלום ודני ליטאי, ואני עומדת שם באמצע, ילדה בת 17.5, רק הגעתי ללהקה, והכול מצולם ומשודר בטלוויזיה. אנשים ברחוב ניגשו לנחם אותי. נעמי הייתה בפרמיירה של התוכנית ובסיום ההופעה העניקה לי פרחים. זו הייתה דרכה היפה לסגור מעגל. לימים, בשוקולד מנטה מסטיק, הקלטנו שלושה שירים שלה, בהם 'הוי ארצי מולדתי'. נעמי הייתה איתנו באולפן והקפידה על כל הברה. זה השיר האהוב עליי מכל הרפרטואר של שוקולד מנטה מסטיק. אני שרה אותו עד היום".
"אני ממש לא אוהבת את הקונספט של תחרויות זמר, אבל הבמה של הקדם־אירוויזיון איפשרה לי לפרוץ דרך כזמרת סולנית. עד אז הייתי או בלהקה או בשלישייה ופתאום באתי לבד ובלי צמות. לא חשבתי בכלל על ניצחון והגעתי למקום השני. זה היה שיר הפריצה שלי כסולנית. לא היו לי שירים אז, התחלתי הופעות עם השיר הזה, שרה אותו באמצע גם, ואז הייתי מסיימת איתו את ההופעה".
"רק לפני שנתיים, במהלך העבודה על השיר 'געגוע של מנגינה' שכתב והלחין בצלאל אלוני לזכרה של עפרה חזה, שמעתי את החלק שלא הכרתי בסיפור על קדם־אירוויזיון 1983. אהוד מנור כתב עבורי את 'חי' כי הוא ראה לנגד עיניו את בתו של יהודי שנמלט מגרמניה עם עליית הנאצים חוזרת למינכן לשיר 'עם ישראל חי'. זה היה מיד אחרי מלחמת לבנון והרגשתי שנכון יותר לשיר משהו שמדבר על כאן ועכשיו, והתחברתי לטקסט של שמרית אור.
"במקביל, אהוד פנה לעפרה שהסכימה לשיר את 'חי'. בסוף התחרות התברר שהייתה טעות בספירת הקולות. באחת מנקודות השיפוט נתנו לי 8 נקודות במקום 10. רפי גינת הודה בפניי אחר כך: 'טעינו בספירה'. המשמעות הייתה שבעצם ניצחתי בנקודה. אבל לא הייתה לי שום כוונה לעשות עם הסיפור הזה שום דבר. ככה היה צריך לקרות. הביצוע של עפרה היה מצוין, הביאה לישראל כבוד גדול. בימי הקורונה חידשתי את 'שירו שיר אמן' בהקלטה ביתית עם המוזיקאי חן מצגר־אדר. הטקסט שלו נכון בעיניי גם היום. אני אופטימית גדולה ובאמת מאמינה שהתקווה לא אבודה".
"מלחמת לבנון הייתה מטלטלת מאוד מבחינתי, הרגשתי שאנחנו פשוט לא צריכים להיות שם. עליתי להופיע בפני חיילים, הלכתי להפגנות, והיה לי חשוב להשמיע זעקה גם דרך המוזיקה. ‘חפץ חיים ברוח הגוברת’ הוא טקסט מצמרר של רחל שפירא, שיר אפוקליפטי. פגשתי לימים את צביקה גנדלמן, היום ראש עיריית חדרה ואז קצין בלבנון, שסיפר לי שדווקא זה היה השיר שכל החיילים התחברו אליו, כנראה בגלל הקצב. הוא נותן בראש. עד היום, בכל הופעה, אני שרה אותו".
"סיפרתי את הסיפור הזה כאן ממש, אבל חשוב להזכיר אותו. עלינו ללבנון להופיע בפני החיילים. ממש הסתננתי לשם. לא רצו שנשים יופיעו בלבנון אבל הפעלתי את כל הקשרים עד שנתנו לי לנסוע. לבשתי שכפץ וקסדה והתחלנו לנסוע בהרי השוף. פתאום ורדינה כהן, שהייתה אחת המלוות, החליטה שהיא רוצה לשבת במקום אחר באוטו, וגרמה לכל השיירה לעצור. כמו שאנחנו עומדים שם, כמה מטרים לפנינו התפוצץ מטען צד. אם היינו ממשיכים בנסיעה, כנראה שלא היינו מדברים היום. בהמשך הכניסו אותנו לווילה והתברר שהיא הייתה ממולכדת וכמעט התפוצצנו בתוכה.
"אחרי ההופעה שלנו, על משאית של זבל, הלכתי לישון בווילה שבה התמקם האלוף אמנון ליפקין־שחק. נכנסתי לאמבטיה ואני שומעת פיצוצים בכל האזור, התחילה הפגזה איומה בין השיעים לסונים ואנחנו באמצע. שנים לא סיפרתי לאף אחד על הרגע שבו אחד הקצינים לקח אותי לקצה ההר, ירה פגז אחד לצד הזה ופגז אחד לצד השני ונתן לשני הצדדים לריב ביניהם. זה היה מאוד לא הצבא שאני הכרתי. סיפרתי לאהוד מנור והוא כתב לי את 'הביתה'. לימים ביקשתי ממנו שיוסיף עוד בית מפרספקטיבה של 20 שנה למלחמה ההיא. הוא כתב משפט מצמרר: 'שמרי־שמרי ארצי שלי – שברי חלום ישראלי'".
"כנראה שזה השיר הכי מזוהה איתי. גברי מזור, היועץ האמנותי שלי ואיש יחסי הציבור, הביא את השיר הזה, בשיתוף פעולה עם רשת גימל, במיוחד ליום העצמאות. אנשים דיברו לאורך השנים על הטקסט, אמרו שזה שיר אהבה של גבר לאישה, שיר ארוטי, שיר למדינה. בעיניי זה לא משנה. השורה האהובה עליי היא 'אני נוגעת בעשבי הזמן'. הטבע מכניס אותנו לפרופורציות. אנחנו כאן 80 שנה והולכים. העצים, הצמחים, העשב - הם פה תמיד. צריך לעשות להם כבוד".
"זה שיר שניצח בפסטיבל שירי הילדים ולא נכנס לרפרטואר ההופעות שלי. ואז, אחרי כמה שנים, גיליתי שהפך להמנון של ההתיישבות ביהודה ושומרון. 'ארץ גדולה ורבה – אין לנו בה רגע מנוח'. וואלה, הגיוני. זה שימח אותי. אין פה עניין פוליטי. כשהקימו את היכל התרבות באריאל הייתה עצומת אמנים שקראה להחרים את המקום. אני חתמתי על העצומה ההפוכה, שלא להחרים. אני נגד חרמות ובטח שלא להחרים קהל. הופעתי באריאל, בגוש עציון, בכל מקום. לבקשת הקהל, 'לא נעצור' חזר להופעות שלי בשנה האחרונה.
"אפרופו השנה האחרונה, הקורונה תפסה אותי כמה ימים לפני מופע גדול בהיכל התרבות בת”א, שבו הייתי אמורה לארח את קרן פלס והגבעטרון. היו המון תוכניות והכול נעצר בחריקת בלמים. אחר כך הופעתי בטקס המשואות, הופעתי בזאפה עם גלי עטרי, עשיתי אירועי זום. הובלתי פנייה לכל הערוצים לשדר יותר מוזיקה ישראלית ויזמתי מכתב אמנים לשרים יועז הנדל וחילי טרופר, כדי שיפעלו להשמעה ולהצגה של יותר תוכן ישראלי.
"ממש עכשיו ציינתי יום הולדת 69. אני מסתכלת על החיים שלי מהצד בהשתאות ולומדת שלנפש אין גיל. כל החלפה של עשור מפחידה איכשהו. כשהייתי בת שש אהבתי את הספרה העגולה 6 ופתאום הגיע 7 ולא אהבתי את הזוויות של המספר. מאז אני ברוגז עם ימי הולדת ולא חוגגת אותם. ב־70 אני מקווה לנסוע ללונדון, אם הקורונה תאפשר”.
"אחרי פעמיים במקום השני בקדם־האירוויזיון, פנתה אליי רשות השידור וביקשה שאייצג את ישראל באירוויזיון 1984, בלי קדם. אבל התחרות נפלה על יום הזיכרון וישראל ביטלה את השתתפותה. בשנה שלאחר מכן לא רציתי להשתתף בקדם. כל מי שמסביבי אמר, 'היית פעמיים מקום שני, הפעם תנצחי'. הם לא צדקו, הגעתי למקום השלישי, אבל 'עוד נגיע' נשאר. במצעד הפזמונים השנתי של גלי צה”ל, תחנה שבאותן שנים לא הרבתה להשמיע אותי, הוא הגיע למקום השני אחרי 'מחכים למשיח'.
"לימים השיר הפך להמנון של הקהילה הגאה. ראיתי את טלולה בונט מבצעת אותו במצעד הגאווה בירושלים וזה ריגש אותי מאוד. אני מוקפת באנשים מכל הקשת הגאה ומאמינה שכל האהבות שוות וכולם ראויים לחתונה ולמשפחה, בלי אפליה. בהשראה הזאת הוצאנו את גרסת הרמיקס של דור דקל בשנת 2007, שהפכה ללהיט ברדיו. ביום העצמאות האחרון ביצעתי אותו בטקס המשואות והתגובות חיממו לי את הלב. בדרך כלל זה השיר שמסיים את ההופעות שלי, אבל למופע עם הגבעטרון הוא לא נכנס ובאחת ההופעות - נדמה לי בגוש עציון - הקהל קם על הרגליים והתחיל לצעוק 'עוד נגיע, עוד נגיע'. ירדנו מהבמה בלי לבצע אותו, אבל כל הדרך הביתה העניין הזה לא הרפה ממני. במופע שהעליתי בסיום הסיבוב המשותף עם הגבעטרון החזרתי אותו להדרן, לעשות לו כבוד.
"חידשתי עכשיו את 'עורי עור' של אביב גפן. ואורי זך, שהפיק מוזיקלית, הציע שאביב יקריא את המילים של 'עוד נגיע' במעבר המוזיקלי. כשאתה לוקח את הטקסט וקורא אותו בלי המעטפת השמחה, אתה מגלה הרבה עומק ומשמעות ואביב העצים את המסר הנוקב של 'עורי עור'".
"למחרת קדם־אירוויזיון 1985, גברי מזור הגיע עם 'דרישת שלום'. אני עוד הייתי בהשפעת ליל אמש ולא הסכמתי אפילו להקשיב. אבל גברי החכם התעקש, עד ששמעתי והתאהבתי. השיר נכתב במיוחד לשירותרום. הייתה לי בעיה עם המילה 'מחורצים' שפותחת את השיר. היא לא נשמעת טוב. ביקשתי מרחל שפירא שתמצא מילה אחרת. אחרי כמה ימים היא חוזרת אליי ואומרת, 'בדקתי במקורות. הלכתי לענפי הזית, והם באמת מחורצים'. עם זה כבר לא יכולתי להתווכח".
"נתן תומר, בעלי והשותף לדרך, שבזכותו הקמנו את חברת התקליטים שלנו, לקח אותי בתחילת שנות ה־80 למועדון קטן בנמל תל־אביב לשמוע מוזיקאי צעיר ומבטיח בשם רמי קלינשטיין. הייתה מחשבה שהוא ינהל מוזיקלית את האלבום הבא שלי, והמפגש הראשון בינינו היה סביב השיר 'שוב בתמונה', לחן שלו למילים של חבר טוב שלו, יאיר לפיד. נפגשתי עם יאיר ובהשראת השיחה שלנו הוא כתב את הטקסט. השיר מאוד הצליח, אבל אני קיבלתי רגליים קרות והחלטתי ללכת על מנהל מוזיקלי ותיק ומנוסה, משה לוי".
"גברי מזור ואני נפגשנו עם דובי זלצר בביתו ביפו והוא השמיע לנו מוזיקה בהשראה צוענית. כשיצאנו משם, גברי הסתכל עליי ושאל, 'היית עושה אלבום צועני?' אמרתי לו, 'בטח'. האלבום 'נשמה צוענית' היה הימור שלא יכולתי לקחת אם הייתי שייכת לחברת תקליטים גדולה, והוא התברר כהימור מאוד מוצלח, מכר לאורך השנים למעלה מ־150 אלף עותקים. כשמלאו לו 25 שנה ynet הפיק פרויקט מחווה מיוחד, זימן את כל הגורמים המעורבים והעניק לנו אלבומי פלטינה משולשת”.
"את הפרויקט הצועני הקלטתי באולפני טריטון ובחדר הסמוך הקליטה יהודית רביץ. יום אחד היא השמיעה לי את 'באה מאהבה'. הצטמררתי. שיר ענק. אחרי שילדתי את אלונה, היא שלחה לי את הלחן של 'כשהצועני אוהב' כמתנה. את כל ההקלטות של האלבום עשיתי בחודש תשיעי, פרט לשיר הזה".
"ב־1988 הטלוויזיה הישראלית הפיקה עבורי קדם־אירוויזיון פרטי. קיבלנו מאות שירים, ובסופו של תהליך ארוך נבחרו ארבעה ומהם זכה 'בן אדם' ללחן של בוריס דימשטיין, עולה חדש מרוסיה שלמעשה פגשתי לראשונה רק אחרי הקדם. באותה שנה ביצעתי את השיר גם בקונצרט מיוחד של התזמורת הפילהרמונית, ששודר בטלוויזיה הפולנית. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הקהל הפולני נחשף לתרבות ישראלית, ניצחון גדול".
"בשנת 1988 הוענק פרס ישראל לשושנה דמארי. גברי מיד הגיע עם רעיון לבצע שיר לכבודה. ביצעתי את השיר בטקס עצמו, ומאוד־מאוד התרגשתי. אפילו לא העזתי לגשת לשושנה בסוף השיר. היא באה להגיד לי תודה אחרי".
"כשהייתי ילדה הערצתי את יהורם גאון. שנים אחר כך, כשהייתי סולנית חבורת הזמר של בית רוטשילד, הופענו ערב אחד בהיכל התרבות עם אמני ישראל ויהורם היה שם. רצה הגורל, והערב הזה לא היה מוצלח במיוחד. הקהל קיבל תחושה שמזלזלים בו והתחיל לצעוק בבת אחת, 'את הסולנית, את הסולנית'. יהורם גאון הגדול קרא לי לחזור לבמה, החזיק לי את היד ושר איתי יחד. כל הדרך הביתה צבטתי את עצמי. ב־1988 יצאנו לסיבוב הופעות משותף. לקראת המופע הקלטנו דואט, שעד היום אני מאוד אוהבת".
"את 'דמיון מזרחי' הוצאתי בשיאה של האינתיפאדה הראשונה. כמעט כולם הרימו גבות. מה לבת קיבוץ מלהקת הנח”ל ולמוזיקה ערבית? האלבום זכה להצלחה מפתיעה אצל השכנים שלנו. קיבלתי מאות מכתבים מלבנון, ירדן, מצרים, עזה ואפילו מעיראק ומאיראן. 'מה נתת לי' הוא במקור שיר לבנוני של משפחת בנדלי, שעשתה פופ ערבי מדליק. אני סקרנית לדעת מה עלה בגורלה ורוצה לנצל את הבמה המכובדת הזאת ולבקש מכל מי שיודע דבר על מקום הימצאם, שיכתוב לי בפייסבוק".
“אני זוכרת נסיעה לפרדס חנה עם נתן, כשברדיו מתנגן שיר חדש של יהודה פוליקר – 'עיניים שלי'. השיר הזה תפס לי את הבטן. ביקשתי מנתן שיעצור בצד, רק כדי לשבת ולהקשיב לביצוע המהפנט. פוליקר היה החתיך עם הגיטרה מבנזין. אם עד אותו רגע הייתי הרוסה עליו, אחרי 'עיניים שלי' כבר התאהבתי לגמרי. שנים אחר כך אני בסופר, ליד הירקות, והנה פוליקר, אנחנו גרים באותו אזור. סיפרתי לו שיש לי כמה שירים ואין לי כיוון לאלבום והוא בנונשלנט זרק, 'אז אני אעשה לך אלבום'. השיר הכי בולט מ'בושם על עורי' היה 'מה קורה אחי', שיהודה כתב על בסיס מאמר של הסוציולוג פרופ’ עוז אלמוג, שמתאר במדויק את הישראלי הטיפוסי”.
"מאז 2009 לא הוצאתי אלבום אולפן, אבל אני מקליטה שירים חדשים כל הזמן. תמיד מעניינים אותי חיבורים מוזיקליים וכשעלתה ההצעה לבצע דואט עם דנה אינטרנשיונל לא חשבתי פעמיים. השיר נכנס היישר למקום הראשון במצעד הפזמונים ולהפתעתי, שנה לאחר מכן, ב־2013, נבחרתי לזמרת השנה של קול ישראל. תחרויות ומצעדים לא מעסיקים אותי, אבל בכל פעם שאני רואה את השם שלי ברשימת נבחרים, זה לא מובן מאליו בעיניי".
"בשנת ה־70 לישראל התבקשתי לבצע את שיר ההורה הרשמי של החגיגות יחד עם ליאור נרקיס. בין היתר שרנו אותו במוזיאון בית העצמאות בשדרות רוטשילד. זה היה מעמד מרגש. אתה קולט את הכוח ואת העוצמה שיש לשיר, שמסוגל לאחד יהודים בכל העולם, איסטנבול ובואנוס־איירס וקייפטאון".
בימים אלה הוציאה ארזי את הקאבר ל"עורי עור" של אביב גפן, שגם התארח בהקלטה. השיר הוא חלק מפרויקט "צו השעה" של קרן ענבר ומריוס נכט.
פורסם לראשונה: 07:12, 25.09.20
