אדוארד סנט אובין ידע שיש לו שתי אפשרויות: או שיכתוב את הספר הזה או שיתאבד. "הייתי במצב של פרנויה, של חרדה אינטנסיבית. תחת חרב החוזה שאומר שאם לא אגמור את הרומן הזה, אני אגמור את עצמי. ניסיתי להתאבד בגיל 25. זו לא הייתה מחווה דרמטית של אמן עם מצבי רוח, פשוט הרגשתי שזה הדבר הפרקטי לעשות. בנקודה הזאת בחיי התביישתי במי שאני ובכל מה שעשיתי. זה לא היה מלודרמטי כמו שזה נשמע עכשיו, זה פשוט המצב שהייתי בו, חשבתי להתאבד כל יום. ניסיתי לכתוב כמה רומנים אחרים, על כל מיני דברים, התחלתי וזנחתי. הייתי מכור לכל כך הרבה סוגים של סמים, והייתי לכוד. אני חושב שלא באמת יכולתי לכתוב שום דבר אחר עד שהייתי מספר את הסיפור הזה".
חדש! לא רוצים לפספס אף כתבה?
הסיפור שסנט אובין מדבר עליו הוא סיפור חייו - התבגרות מענה במשפחה מהמעמד הגבוה מאוד באנגליה, עם אב מתעלל ואם אלכוהוליסטית מזניחה. סיפור ההתבגרות הזה הפך לסדרת ספרי פטריק מלרוז, חמישה רומנים שזכו לאחרונה לחשיפה בינלאומית ולהצלחה מסחררת כשעובדו למיני־סדרה בכיכובו של בנדיקט קמברבאץ', שכל פרק בה מבוסס על כרך אחר.
כתבות נוספות למנויים:
עכשיו יוצאים בעברית שני הכרכים הראשונים בסדרה – ''אין דבר'', שמתאר יום בחייו של פטריק בן החמש, היום שבו אביו אנס אותו לראשונה בבית המשפחה בצרפת; ו''חדשות רעות'', שקופץ אל שנות ה־20 לחייו של פטריק, במסלול להרס עצמי, מכור לאלכוהול ולכל סם אפשרי, שמתבשר על מות אביו. גם בשלושת הספרים הבאים בסדרה ממשיך סנט אובין לבחון את ההשלכות ההרסניות של הטראומה על חייו, לבוא חשבון עם הוולגריות של המעמד הגבוה שבו צמח, ולנסות לחתור לגאולה כלשהי מול הוריו. והוא עושה את זה בכנות מצמיתה, בריחוק אירוני מסוים, שהופכים את חומרי חייו לטקסט מסעיר וקיצוני וחסר רחמים. לבירור פילוסופי אפל ומעמיק של נפש האדם.
עם פרסום הספרים הראשונים בסדרה בתחילת שנות ה־90, סנט אובין התחמק משאלות לגבי קווי דמיון בין משפחתו למשפחת מלרוז. רק אחרי שיצא הספר השלישי הודה שמדובר בסדרה אוטוביוגרפית ושפטריק מלרוז הוא למעשה בן דמותו. באותו ראיון גילה סנט אובין שאביו אנס אותו כשהיה בן חמש; התעללות שנמשכה עד גיל שמונה. אמו, כך טענה, לא ידעה על המתחולל בביתה. כשאני שואל אם הוא מאמין לה, לוקח לו זמן לענות. "בבית בצרפת היו לנו אומנות שהתחלפו כל כמה שבועות כי הן לא יכלו לשאת את האווירה בבית. אבל אחת מהן שרדה קצת יותר מהאחרות. כש'אין דבר' התפרסם בצרפתית היא כתבה לי שהרגישה אשמה נוראית כל חייה, כי היא הייתה שומעת את הצרחות שלי בבית וידעה שלא מדובר בעונש נורמלי לילד בן חמש. אבל היא הייתה צעירה ופחדה מאבא שלי פחד מוות, לכן לא אמרה כלום. ואם היא ידעה, אין שום סיכוי שאמא שלי לא ידעה".
בספר החמישי, כשפטריק מספר לאמו שנאנס על ידי אביו, התגובה שלה היא "גם אני". היא מגלה לו שהוא למעשה תוצר של האונס הזה. "אתה מבין, זה כל הסיפור. 'גם אני'. אפילו לא עצרה לרגע אחד כדי להתמודד עם מה שהבן שלה אמר לה. 'גם אני'. אז למה היא לא עזבה אותו? למה היא לא התלוננה במשטרה? למה היא לא הצילה את הבן שלה מהגורל הזה? כנראה שמשהו בסידור הזה התאים לה בכל זאת. היא הרי נשארה שם. אמא שלי ניסתה כל החיים להראות שהיא אדם טוב עם כוונות טובות. אני חושב שעכשיו אפשר לומר בביטחון שכוונות טובות זה לא מספיק".
יהיר, מתנשא, משועמם, ארסי, גס רוח, סנוב – אלה רק חלק מהתארים שזכה להם בראיונות שנערכו איתו לאורך השנים. בשיחה שלנו הוא ההפך הגמור – לבבי, חם, שמח לשמוע על איכות התרגום העברי ("כי לפעמים תרגום זה כמו לרסק סיגליות בעלי ובמכתש"), אפילו מגלה עניין בחיי האישיים. "במשך רוב חיי הייתי אדם לא מאושר, וכל מי שהתקרב אליי הרגיש את זה", הוא אומר. "הייתי בלתי נסבל, מגעיל, פוגעני. אדם שבלתי אפשרי לחיות איתו. זהו, גמרתי עם זה".
אז היום אתה מאושר?
"ובכן, את זה אף פעם לא שאלו אותי", הוא פורץ בצחוק. "היום קמתי במצב רוח טוב. נראה מה יהיה מחר".
אדוארד סנט אובין ("קרא לי טדי") נולד בלונדון לפני 60 שנה. אביו רוג'ר היה מנתח מצליח ומוזיקאי מתוסכל, אנגלי בעל ייחוס גבוה. הוא מת כמה שנים לפני שפורסם הספר הראשון בסדרה. אמו לורנה גדלה במשפחה אמריקאית שעשתה הון עתק מעסקי הנפט ומתה ב־2005. בשונה מפטריק, בן יחיד, לסנט אובין יש אחות גדולה בשם אלכסנדרה. "לא להכניס אותה לספר זאת המחווה הכי יפה שיכולתי לעשות לה. זה הסיפור שלי, לא שלה".
הוריו התגרשו כשהיה בן שמונה, והוא נשלח ללמוד בפנימייה. כבר בגיל 16 התחיל להזריק סמים קשים, וכשסיים את לימודי התיכון דילג בין פריז לניו־יורק בעזרתו האדיבה של ההון המשפחתי. "כשהייתי בן 18 סבתי מצד אמי הורישה לי סכום של כסף, מה שאיפשר לי לחיות כמו שרציתי ולבזבז בלי הכרה".
כמה כסף?
"הרבה כסף".
הוא ישן במלונות יוקרה, אכל במסעדות פאר והוציא סכומים בלתי נתפסים על כמויות מפלצתיות של סמים מכל הסוגים – ספיד, קוקאין, כדורי הרגעה, אל־אס־די, וכמובן הרואין. "הרואין הוא הדבר היחיד שבאמת עובד", כותב סנט אובין בפירוט מצמית ב"חדשות רעות''. "הדבר היחיד שעוצר את ההתרוצצות שלו סחור־סחור בגלגל העכברים של שאלות שאין להן תשובה. הרואין הוא חיל הפרשים. הרואין הוא רגל הכיסא החסרה, המעוצבת בדייקנות כך שתתאים לכל שבבי השבר. הרואין נוחת בהֶמיה בבסיס גולגולתו ונכרך באפלוליות סביב מערכת העצבים שלו, כמו חתול שחור שמצטנף על הכרית החביבה עליו. הוא רך ועשיר כמו גרון של יונה, או כמו נתז של שעוות חותם על דף נייר, או כמו חופן של אבני חן הגולש מיד ליד".
בריאיון לניו־יורקר סיפר פעם, "בימים ההם יכולת להסתובב בפארק בניו־יורק ולקנות כדורים מכל סוג, כמה שאתה רוצה. הייתי פותח את המגירה שליד המיטה, עוד כשהעיניים שלי היו עצומות, מחטט ומוציא שלושה כדורים בלי לדעת מה הם. היה בזה ממד של הרפתקה. אם הם היו שלושה 'בלאק־ביוטיז', בטח הייתי חוטף התקף לב ומת; אם זה היה קוואלוד, בטח הייתי הופך לשלולית על הרצפה. וכדי להרוג את הזמן עד שהבנתי מה לקחתי הייתי מסדר לעצמי ג'וינט ומדליק את הטלוויזיה".
בשנות ה־20 המוקדמות שלו עבר לאוקספורד, שם גם למד, אבל לא ממש סיים כתלמיד מצטיין. "הייתי צורך בלילה מנת־יתר, מתאשפז, עובר החייאה והזרקת אדרנלין בבית חולים עד הבוקר, ושעתיים אחרי זה מנסה להתרכז בשיעור", הוא נזכר. "ביליתי הרבה זמן באמבולנסים בתקופה ההיא".
אחרי מנת־יתר אחת יותר מדי נאלץ להתוודות בפני חבריו ומוריו שיש לו בעיה. אז גם חשף לראשונה את טראומות ילדותו והתחיל טיפול, מה שכנראה הציל את חייו. זה והכתיבה.
על אף שמן הרגע הראשון ספרי פטריק מלרוז זכו לשבחי הביקורת, הצלחתם הייתה הדרגתית. ''אין דבר'' ו''חדשות רעות'' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, בתרגום דבי אילון) יצאו במקור ב־1992. סנט אובין היה אז סופר אנונימי למדי, שמכר כמה אלפי עותקים באנגליה ובצרפת. הספר הרביעי בסדרה, שהתפרסם ב־2005, שינה את התמונה. הוא נכנס לרשימה הקצרה של פרס הבוּקר והוביל לפרסום ספריו של סנט אובין בארצות־הברית. אבל רק ב־2017, כחמש שנים אחרי שיצא הספר החמישי, החלה הפקת סדרת הטלוויזיה (אצלנו היא זמינה לצפייה ב־yes EDGE) שהביאה לסנט אובין תהילת עולם.
"את המשפט הראשון של 'אין דבר' כתבתי באוקטובר 1988. עבר הרבה זמן מאז. היום אני כבר לא עסוק באותן דאגות שאני מתאר בספר. אני לא מתעניין בטראומה ובהשלכות שלה. מה שכן, תמיד הייתי אובססיבי לגבי חירות, ואני עדיין כזה. כל הספרים שלי הוזנו על ידי האובססיה הזאת. המלרוזים, עבורי, היו בריחה מכלא. השאלה שהנחתה אותי כל הזמן הייתה איך לעזאזל אתה יוצא מפה. זה מרכיב בסיסי מאוד בפסיכולוגיה שלי, אבל היום אני רחוק מהדבר המסוים שניסיתי לברוח ממנו כשכתבתי את הספרים האלה. אני כבר לא בורח".
אתה מתחרט לפעמים על זה שחשפת שמדובר בסדרה אוטוביוגרפית?
"כל סדרת פטריק מלרוז היא ניסיון לומר את האמת. באיזשהו שלב זה הופך מתיש לשקר שוב ושוב, אז לא נראה לי שהייתה לי ברירה. עם כל הקושי, לכתוב את הדמות של האב היה תהליך מרפא. הבחירה הקלה היא הרי לתאר את אבא שלי כמפלצת. בלי להסתכל על המוטיבציות שלו, על ההיסטוריה שלו, בלי להבין מהם הכוחות שהפכו אותו לסדיסט וסוטה. עבורי, לכתוב אותו היה המוצא היחיד. להגיע למצב של סימפתיה כלפי האויב הכי נורא שלך. אני נשאל הרבה על הממד התרפויטי של הספר, אבל זה יותר מווידוי או כתב אשמה. אני לא מכחיש שהיה לכתיבה גם ממד כזה, אבל זה לא נבע מכך שחשפתי את הסוד הנורא ששמרתי במשך שנים. זו הייתה החירות שבהבנה של האמת, ובזה שהצלחתי לתרגם אותה לפרוזה".
קיבלת לאורך השנים תגובות מקוראים שחוו טראומה?
"כן, מגיעים אליי מכתבים מאנשים שעברו חוויות דומות, או כאלה שמגיבים באופן חזק מאוד לספרים. בדיוק קיבלתי מכתב יוצא דופן שנכתב על נייר ורוד על ידי קבוצת נערות נוצריות ברוסיה. הן רצו שאני אדע שהן קראו את 'אין דבר' ושקבוצת התפילה שלהן מתפללת למעני. באיזושהי דרך משונה, זה היה מרגש מאוד".
אולי בקרוב תקבל מכתבים מקבוצות תפילה של יהודים שיתפללו בשבילך בכותל המערבי.
"זה יהיה נהדר", הוא צוחק. "אני אקח כל תפילה שתיקרה בדרכי".
היום הוא חי לבד בלונדון, עובד על הרומן ה־11 שלו, מדי פעם נפגש עם אלינור ולוסיאן (בני 25 ו־20), ילדיו משתי נשים שונות. בשנות ה־20 שלו הספיק להתחתן ולהתגרש לאחר זמן קצר, אבל מאז לא נישא שוב. כשאני שואל אותו איך נראה יום שגרתי שלו, סנט אובין מתוודה שמדובר בשגרה עצלה למדי. "השעה עכשיו 16:25 ואני עדיין בפיג'מה, אז זה יכול ללמד אותך די הרבה", הוא צוחק. "לאחרונה אני מגלה את העניין הזה של הבטלה, ואני חייב להודות שאני נהנה מזה מאוד. אני קורא הרבה וצופה בסדרות ובסרטים. אני חושב שזה הייעוד החדש שלי. אף פעם לא הייתי מסוגל להירגע. הייתי רואה אנשים שוכבים בחוף עם משקפי שמש וקוראים ספרים, ופשוט לא הבנתי את זה. הייתי נדהם מזה כמו שאני נדהם מגמר התעמלות קרקע באולימפיאדה – איך לעזאזל אתם עושים את זה?! אבל אולי בקרוב אני אצא לחופשה. אנסה קצת את הדבר הזה".
אני חושש שזאת לא ממש תקופה מוצלחת לחופשות.
"אתה יודע, אני חושב הרבה על המילה 'בידוד' בזמן האחרון. עד גיל 25, עד שסיפרתי למישהו על הילדות שלי, הייתי בבידוד אינטנסיבי מאוד. במשך רבע מאה הייתי מנותק מאנשים, במובן שהם לא ידעו את העובדות הכי חשובות לגביי. היה לי מספיק מזה. היום, בכל פעם שיש סגר, אני מרגיש איך הבידוד הופך לבדידות. זה גבול שברירי מאוד".
אני נזכר בסצנה קורעת לב מתוך ''אין דבר'', שבה פטריק מתחבא מאביו אחרי שהכה אותו. "אף אחד לא ימצא אותי פה, הוא חשב. ואז חשב, מה אם אף אחד לא ימצא אותי פה?"
"זה בדיוק זה. מצד אחד הרצון שיעזבו אותך, מצד שני החשש שלא יבינו אותך או שיפגעו בך. הניצחון של הביטחון הופך לחרדת הבדידות. הוא מבין שזה לא הפתרון, אבל זה הצעד הראשון שלו לקראת החופש. והוא ממשיך לנסות".
יש ביטוי כזה – לטעות זה אנושי, לסלוח זה אלוהי. אתה דווקא כותב שלסלוח זה מתנשא.
"אדם שסולח טוען לעליונות מוסרית, ובטענה של עליונות מוסרית הוא עדיין נותר בקורבנוּת שלו, כי הוא זה שנפגע אז בידיו נמצאת האפשרות לסלוח. אז הוא גם נעלה מוסרית וגם קורבן, ואף אחת מהן היא לא עמדה משחררת במיוחד. השחרור האמיתי הוא להצליח להבין באופן צלול ועמוק את כל האנשים שמעורבים בטראומה שלך; להבין שהם היו מי שהם היו, ולא יכלו לעשות שום דבר מלבד מה שהם עשו בזמן אמת. כך שאני לא מתרשם כל כך מסליחה.
"גם אני התחלתי טיפול בגיל 25 ודמיינתי איך אני סולח להורים שלי והופך לאדם מאושר וחופשי. אבל הבנתי שטעיתי. אנשים צריכים לעבור משפט לפני שהם מקבלים חנינה. אם אתה ממהר לסלוח, בזמן אמת, בשטח, רק כי אתה חושב שזה יעשה לך טוב - זה לא יעבוד. כי אין בזה שום נדיבות מוסרית או רגשית, אתה לא באמת סולח לאף אחד. בכלל, הרעיון שלסלוח זה אלוהי הוא מניפולטיבי ומגוחך. לטעות ולסלוח – שתיהן נראות לי כמו אפשרויות אנושיות. רק שלסליחה יש יחסי ציבור מופרזים".
סלחת להורים שלך?
"כמובן שלא".
פורסם לראשונה: 07:10, 25.09.20
