הנחיות הריחוק החברתי בהולנד אינן חמורות כמו בישראל, אבל רוטחר ברחמן מתייצב לראיון במראה של ימי סגר נוקשה. בשיער סתור וטרנינג אפור, הוא נראה כמו לא מעט צעירים בני 32 שמחפשים בבהילות זוג מכנסיים נקי בשעה שהשליח של וולט מצלצל בדלת, ולא כמי שכבר זכה לתארים "ילד הפלא של המחשבה המקורית" ו"אחד ההוגים הצעירים הבולטים באירופה".
חדש! לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
המגפה שמנהלת את העולם בחצי השנה האחרונה לא רק כלאה את ברחמן בביתו, בעיר קטנה דרומית לאוטרכט, וגרמה לביטול מסע קידום המכירות לספרו החדש בארצות־הברית, בריטניה וצרפת – היא גם יצרה ניסוי חברתי גדול שעוד עשוי להוכיח את הטענה המרכזית בספר שלו. אם לסכם בקצרה: בניגוד למה שמנסים למכור לכם כל השנים, בני האדם טובים מיסודם. והם טובים אפילו יותר בעיתות משבר.
כתבות נוספות למנויים:
"עוד מוקדם מדי לומר שהקורונה הוכיחה שהאדם הוא יצור טוב מטבעו", ברחמן נזהר, ובכל זאת מצביע על סיבה למסיבה. "יש הרבה מאוד ספרות אקדמית שעסקה בשאלה איך אנשים מגיבים למשברים, במיוחד לאסונות טבע כמו רעידות אדמה או צונאמי. הייצוג של האסונות האלה בסרטים יכול לתת לך את הרושם שבעקבותיהם אנשים מתחילים מיד לנהוג באלימות ברחובות ולבזוז חנויות, אבל מחקרים מראים שאנשים נוטים דווקא לגלות אלטרואיזם, חסד ועבודת צוות. וחשוב לזכור את זה על רקע התמונות שראינו לאחרונה בחדשות של אנשים שמסתערים על החנויות ואוגרים נייר טואלט, כי סביר להניח שכשנתרחק יותר נגלה שדברים נראו אחרת. כבר עכשיו אפשר לומר שהרוב הגדול של האנשים, מיליונים ברחבי העולם, מבינים שכולנו נמצאים בתוך זה יחד ושצריך לדאוג לכולם – וזה בעיניי דבר מאוד אנושי, לפעול יחד בשעות משבר".
בספרו החדש, ''המין האנושי: היסטוריה של תקווה'' (הוצאת פן וידיעות ספרים, בתרגום אילן פן), ברחמן מציג את השורשים ההיסטוריים, הפילוסופיים, הביולוגיים והסוציולוגיים של התפיסה שלפיה טבע האדם רע מיסודו, ובזה אחר זה שומט את הקרקע מתחת לכל אחד מהם. "במשך עשרות שנים, אולי אפילו מאות שנים, הנחת העבודה שלנו הייתה שבני־אדם הם אנוכיים", הוא אומר, "ובהתאם לכך גם עיצבנו את החברות שלנו, את בתי הספר שלנו, את המוסדות הציבוריים שלנו ואת הדמוקרטיה שלנו. ובמקרים רבים, זה הוציא מאיתנו את הרע שבנו – כי מה שאנחנו מניחים לגבי אנשים אחרים זה לרוב מה שנקבל מהם. זו נבואה שמגשימה את עצמה".
אבל למה אנחנו מעדיפים להאמין שבני־אדם הם רעים ולא טובים?
"אני חושד שזה קשור מאוד לנוחות. לעצלנות. עצלנות פרקטית, שהמשמעות שלה היא שלא צריך לעשות כלום – כי למה לטרוח? אם רוב האנשים רעים, אז למה להתאמץ להיות מעורב או להתנגד. אבל זו גם עצלנות אינטלקטואלית, כי זה נותן לך הסבר פשוט לכל הדברים הרעים שקורים בעולם. אתה קורא על אסונות, מלחמות, ג'נוסייד, ובמקום לנסות להבין למה אנשים עושים את זה, אתה פשוט אומר, 'כי ככה זה בני־אדם, זה מה שאנחנו עושים'".
באחד הפרקים הבולטים בספר חוזר ברחמן ל'בעל זבוב', ספרו של ויליאם גולדינג משנת 1954, שמתאר את סיפורה של חבורת ילדים שנקלעו לאי טרופי נידח והחלו להתנהג כפראים אכזריים. אל מול הסיפור הבדיוני הזה הוא חושף את גרסת המציאות: סיפור אמיתי על שישה נערים שנקלעו בשנות ה־60 לבדם לאי בודד באוקיינוס השקט למשך יותר משנה, שבמהלכה כרתו ברית שלא לריב לעולם, עבדו בהרמוניה מופתית ודאגו זה לזה.
"מיליוני מתבגרים ברחבי העולם קראו את הספר הזה. זאת דוגמה מצוינת להטמעת הגישה שלפיה מתחת לשכבות האנושיות שלנו מסתתרים פראי אדם עם יצר רע. בגלל זה כל כך נהניתי להראות שהסיפור האמיתי של בעל זבוב, לא המומצא, הוא למעשה סיפור חיובי מאוד על אחווה ועל עבודת צוות. עכשיו גם עושים על זה סרט הוליוודי, על בסיס הממצאים שלי, ואני שמח שהרבה אנשים ייחשפו לסיפור האמיתי".
ובכל זאת מדובר בסיפור אחד. אי־אפשר לגזור ממנו מסקנות גורפות.
"ראיינתי פסיכולוגית דנית שעשתה מחקר פורץ דרך על מה שנקרא 'אפקט הצופה מהצד' – כלומר, איך אנשים מגיבים למראה אנשים בצרה, כמו למשל טביעה או תקיפה ברחוב. במשך הרבה מאוד זמן החוקרים האמינו שכשאנשים רואים מישהו בצרה הם לא מגיבים, מפנים שהם חושבים לעצמם, 'זו לא האחריות שלי', ו'מישהו אחר יכול לעשות את זה'. לינדגארד הייתה הראשונה שהבינה שאפשר לעשות שימוש במצלמות אבטחה, שהיום פרוסות בעצם בכל מקום בערים המרכזיות. והמחקר שלה הראה שב־90 אחוז מהמקרים אנשים כן עזרו אחד לשני. זה היה שינוי פרדיגמה.
"היא הופתעה כשסיפרתי לה ששינוי דומה מתרחש בחקר האנתרופולוגיה האבולוציונית, שגם הביולוגים מתחילים להאמין ב'הישרדות הנחמדים ביותר' – כלומר, שאלו מבין בני האדם שהיו הכי נחמדים לאורך הפרה־היסטוריה וההיסטוריה הם אלו שהביאו יותר ילדים ושהגנים שלהם שרדו יותר. זה היה הרגע שבו חשבתי לעצמי, 'אם היא לא ידעה מזה, מישהו צריך לכתוב על זה ספר. לאסוף את כל המידע ולהראות שמתרחש כאן משהו גדול'".
עד גיל 32, ברחמן הספיק לפרסם ארבעה ספרים. שני האחרונים, ''אוטופיה לריאליסטים'' (2014) ו''המין האנושי'', תורגמו לשפות רבות והפכו אותו למרצה ולמרואיין מבוקש מאוד. נער הזהב של ההגות העכשווית. "החיים שלי השתנו קצת, אין ספק", הוא מספר. "אבל אני נזהר. הסברתי בספר שכוח משחית, שכוח הוא סם מסוכן שהופך אותך יהיר ונרקיסיסט. ואם זה קורה לרוב האנשים, אין סיבה שזה לא יקרה גם לי. וככה יוצא שלפעמים כשאתה מתראיין לעיתונאים מכל העולם, אתה מוצא את עצמך מספק תשובות ארוכות לשאלות בנושאים שאין לך שום מושג לגביהם. אתה יכול לשאול אותי מה דעתי על הכלכלה בישראל ואני אתחיל לנסח תשובה מפורטת, ורק אחר כך אגיד לעצמי, 'למה לעזאזל עשיתי את זה? אני הרי לא מבין בזה שום דבר'".
כבודם של הספרים במקומם מונח, אבל עיקר פרסומו של ברחמן הגיע בזכות שלושה סרטונים ויראליים שצולמו לאחר פרסום ''אוטופיה לריאליסטים'' וזכו למיליוני צפיות: הרצאת הטד ''עוני אינו מחסור באופי – הוא מחסור במזומנים'', שבה הוא מקדם רעיון של סבסוד ממשלתי למשכורת בסיס לכלל האזרחים; הפאנל בוועידה הכלכלית בדאבוס שבו האשים את עשירי העולם שהשתתפו בוועידה בכך שהם נמנעים מלדבר על הצורך בהעלאת מסים לעשירים ("כמו ועידה של כבאים שבה אסור לדבר על מים"); והראיון שנגנז לפוקס ניוז שבו האשים את העיתונאי טאקר קרלסון בכך שהוא ממומן על ידי "כסף מלוכלך של מיליארדרים", וזכה בתגובה לקללה עסיסית.
הרצאת הטד של ברחמן
הגדרת את עצמך כ"חלק מתנועת צעירים של שינוי עולמי". ממש מילניאל.
"אם אנשים מפחדים מהמילניאלז, הם צריכים ממש לפחד מדור ה־Z, אלו שנולדו אחרי 1996 – זה הדור הכי מתקדם והכי משכיל שהעולם הזה ראה. ואל תטעו לחשוב, 'טוב, אלה חבר'ה צעירים, אלה רק משובות נעורים'. ההיסטוריה מראה שבשנות ה־80 הצעירים בארצות־הברית הצביעו לרייגן והצעירים בבריטניה הצביעו לתאצ'ר. האוונגרד אז היה להיות שמרן וימני. היום זה שונה לגמרי".
מדבר על מיסוי העשירים בדאבוס
אבל יש גם לא מעט צעירים שמצביעים לטראמפ ולימין הכלכלי.
"זה קיים, אבל זה לא הסיפור המרכזי. כל המחקרים והסקרים מצביעים על כיוון אחר לגמרי שאליו הדור הצעיר הולך. בשנות ה־90, אם היית צעיר, האופנה הייתה להיות ציני, אפילו ניהיליסט. תחשוב על סרטים כמו 'מועדון קרב' או להקות כמו נירוונה. התחושה הייתה שהקפיטליזם ניצח, הקומוניזם הפסיד, לא נשאר באמת שום דבר מעבר לזה להילחם עבורו ולהפגין עבורו. אז למה שיהיו לך בכלל ערכים? תיהנה מהפאקינג חיים שלך, וזהו. היום המצב מאוד שונה: אם אתה צעיר ורוצה להיות אוונגרדי ומגניב, אתה צריך ערכים ומשהו להיאבק עליו. אפשר לראות את זה בעלייה של הטבעונות, של אופנה בת־קיימא, של אקטיביזם לטיפול במשבר האקלים. זה יכול להיראות מעצבן, אבל זה הולך לטלטל את ההיסטוריה ולעצב את העתיד שלנו באופן עמוק – כי האנשים האלה הם עכשיו צעירים, אבל בעוד 20־30 שנה הם יהיו המנהיגים הבאים שלנו".
אתה אופטימי.
"המונח הנכון הוא תקווה. אני לא אופטימי – אופטימיות היא סוג של שאננות, של אמירת 'יהיה בסדר'. תקווה היא הכרה ביכולת להביא שינוי, הבנה שיכול להיות אחרת. אם יש משהו שאפשר ללמוד מההיסטוריה זה ששום דבר בחברה שלנו אינו בלתי נמנע – דברים יכולים להשתפר מאוד או להיות גרועים בהרבה. אם היית אומר לאנשים במאה ה־17 שאנחנו ננהיג דמוקרטיה, נחסל את העבדות ונעניק זכות בחירה לנשים, הם היו אומרים שאתה משוגע. אם היית אומר לאנשים בתחילת המאה ה־20 שהגרמנים ירצחו שישה מיליון יהודים, גם הם היו אומרים שאתה משוגע. אנחנו כל הזמן ממוקדים בכאן ועכשיו, ושוכחים שההיסטוריה מלאה באפשרויות לשינוי.
"אז אנשים אולי חושבים, 'אוקיי, הבחור ההולנדי הזה כתב ספר נחמד על הטוב האנושי' – אבל לא, זה למעשה ספר חתרני. ספר מסוכן. יש סיבה לכך שלאורך ההיסטוריה אלו שהטיפו להאמין בטוב שבטבע האדם היו גם אלו שנרדפו על ידי השלטונות. אם אנשים לא יכולים לסמוך אחד על השני, אז הם זקוקים להיררכיה, הם זקוקים לאי־שוויון, הם זקוקים לשליט חזק שישמור על הסדר. לכן אלו שבשלטון מפחדים מספרים כמו זה, כי הם יודעים מה המשמעות שלהם מבחינתם".
תראה אותך, נלחם בכוחות הרשע.
"כשאנשים חושבים על בעלי הכוח, הם בדרך כלל מדמיינים תככים ומזימות, מיליונרים ומיליארדרים רשעים שנפגשים במקומות כמו ועידת דאבוס של הפורום הכלכלי העולמי כדי לתכנן איך לשלוט בעולם. למעשה זה ממש לא ככה. אתה מגיע לשם ואתה פוגש אנשים נחמדים למדי, שבאמת מאמינים שהם עושים את כל שביכולתם כדי להיטיב עם העולם. הם מדברים על פמיניזם ועל אי־שוויון ועל שינוי אקלים בכוונה אמיתית. יש כאלה שמגיעים לשם במטוס הפרטי שלהם, ואז צופים בסרט של דיוויד אטנבורו על איך אנחנו הורסים את כדור הארץ - ומתחילים לבכות.
"אבל מה הם עושים אחר כך? חוזרים למטוס הפרטי שלהם. דרוש מישהו שיהיה מוכן להיות לא־נחמד וללכת נגד הסטטוס־קוו כדי לשנות באמת. זה לא מפתיע שלאקטיביסטים הגדולים בדורנו, כמו גרטה טונברג, יש אספרגר – זה כוח־העל שלה, כי זה מאפשר לה לראות דברים בצורה ברורה יותר ממה שרובנו מסוגלים. וזה הפרדוקס שבבסיס הספר שלי: כן, התפתחנו להיות נחמדים ולעבוד ביחד, אבל לפעמים זו בדיוק הבעיה – לפעמים הדבר הנכון הוא להיות לא־נחמד ולומר לאנשים, 'אתם מדברים שטויות, אתם הורסים את כדור הארץ ואתם צריכים לשלם מסים'".
בדיבור, כמו גם בכתיבה, ברחמן יורה לכל הכיוונים. "שינוי" היא מילת המפתח. הוא משתמש בה כמו פילוסוף או אקטיביסט, והוא מגדיר את עצמו כהיסטוריון על אף שסיים רק שני תארים בהיסטוריה. בכלל, ברחמן יומרני באופן שמעורר אי־נוחות וקנאה במקביל. מטרתו הצנועה היא "לשנות את העולם", ולשם כך הוא צריך להגיע לכמה שיותר אנשים.
"אני תמיד מנסה לכתוב בצורה הנגישה ביותר. יש יותר מדי אריסטוקרטיה אינטלקטואלית באקדמיה, אנשים שכותבים בצורה מסובכת רק כדי שייקחו אותם ברצינות. אני חושב שאנחנו צריכים לפעול כדי שהמידע יהיה כמה שיותר פשוט, שזה למעשה די קשה".
ב"גרדיאן" השוו אותך ליובל נח הררי.
"אני מאוד מעריך את יובל נח הררי, אבל אני חושב שהסגנונות שלנו די שונים - אני יותר מספר סיפורים ממנו, ובספרים שלי יש יותר אנשים אמיתיים. אני מושפע יותר מכותבים כמו מלקולם גלדוול ומייקל לואיס. ממצאים מדעיים הם דבר משעמם; קל יותר לשכנע אנשים ברעיונות דרך סיפורים על בני־אדם".
בין הסיפורים האלה אפשר למצוא בספר, למשל, את סיפורו של בית כלא יוצא דופן בנורווגיה - כלא נטול גדרות, סורגים או מדים, שבו האסירים והסוהרים צולים יחד המבורגרים בשמש, מתוך אמונה ש"אם אתה מתייחס לאנשים כמו לזבל, הם יהיו זבל", כמו שמסביר מנהל הכלא. "אם תתייחס אליהם כבני אדם, הם יתנהגו כמו בני אדם".
ובכל זאת, אתה מסביר שאמפתיה היא לא הפתרון לעולם טוב יותר. להפך - אתה טוען שאנחנו צריכים להיות פחות אמפתיים כדי להיות יותר טובים.
"הבעיה עם אמפתיה היא שהיא עובדת כמו זרקור – היא מתמקדת באלו שדומים לך, באלו שגרים באותה מדינה כמוך, שמשתייכים לאותה דת כמוך, וקל לפתח כלפיהם אמפתיה. אבל היא גם גורמת לנו להיות עיוורים לכל מי שמחוץ לשדה הראייה שלנו. המחקר מראה שבמקרים של אסונות, אותם אנשים שמרגישים אמפתיה עמוקה כלפי הקרובים להם – הם גם אלו שמתמלאים יותר ברצון לנקמה. במזרח התיכון יש לא מעט מעגלי אלימות כאלה, נכון? מה שנדרש במקרים כאלה זה פחות אמפתיה ויותר חמלה רציונלית. עדיף שאנשים לא יגלו אמפתיה, אלא יסתכלו על המצב במבט רחב וינסו להבין איך הגענו לכאן ואיך אפשר לעצור את מעגל האלימות הזה".
נראה אותך מציע לנתניהו את ההצעה שלך מהספר, לטפל בטרור על ידי שתיית כוס תה עם מחבלים.
"כן, זה עלול להישמע קצת שנוי במחלוקת... אבל בגלל זה חשוב להיצמד לתוצאות. יש שורה ארוכה של מחקרים שמוכיחים שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם טרור היא לא לתת לו את הבמה שהוא מנסה לקבל. כשאנחנו התמודדנו בהולנד עם גל של טרור שמאל קיצוני ה-70, הממשלה הצליחה לנצח אותו מפני שהיא הקפידה לא לכנות את המבצעים 'טרוריסטים' אלא 'פושעים', והציעה להם הזדמנויות להשתלב בשוק העבודה ולשקם את חייהם. במקום להכיר ברדיקליות שלהם, הם פשוט אמרו להם, 'בואו נשב לכוס תה'. גם הדנים השתמשו באותה גישה כדי למנוע מג'יהאדיסטים להצטרף למלחמה בסוריה, וזה התגלה כמאוד אפקטיבי. זה אולי נשמע נאיבי, אבל זה עובד".
אם זה כל כך פשוט – למה לא כולם עושים את זה?
"בגלל שפחד הוא הכלי הכי חשוב של האנשים בשלטון – הם רוצים שתפחד, והם רוצים שתהיה ציני. זה נותן לגיטימציה לכוח שלהם. אם באמת היה פתרון לכל איומי הטרור, הרבה מנהיגים היו הופכים ללא-הכרחיים – ולכן הם לא באמת רוצים שהבעיה הזאת תיפתר.
"הציניות הזאת היא לא טבעית לנו – בטבע אנחנו אנשים שמחפשים לייצר משמעות לחיינו, שרוצים לתרום ולהרגיש מעורבים. ובכל מקרה, הספר הזה הוא לא הסבר על טבע האדם, אלא גם על הדרכים שבהן ניתן לשנות את חיינו כדי להיטיב איתם, לאור הממצאים הללו. כך שגם אם אני טועה, עדיין יש ערך לעצם זה שאנשים יחשבו שאני צודק, ויעשו שינויים בהתאם".
אחד השינויים האלה, שאתה ממליץ עליהם בסוף הספר, הוא להפסיק לצרוך חדשות. "התרחקו מהחדשות בטלוויזיה!" מה זה האסקפיזם הזה?
"להפך – החדשות הן האסקפיזם האמיתי, האסקפיזם הקודר, משום שהן מציירות את המציאות באופן אפל יותר ממה שהיא באמת. החדשות הן לא תיאור ניטרלי של העולם, הן מתמקדות במשברים ובשחיתויות. שיהיה ברור: עיתונות היא דבר חשוב – אנשים צריכים לצרוך עיתונות טובה, כזו שמאתגרת את השלטון, שמציגה לא רק בעיות אלא גם פתרונות. לא לעשות את זה – זה אסקפיזם. וצריך לשלם על עיתונות – אם היא בחינם, היא ככל הנראה לא טובה. מהדורות החדשות בטלוויזיה, לעומת זאת, לא טובות לנו: הן מציגות תמונה מעוותת של המציאות, של הטבע שלנו, של ההיסטוריה, ומעוותות את ראיית העולם שלנו. אנשים צריכים להיות זהירים לגבי הרעיונות שהם מכניסים לעצמם לראש בדיוק כפי שהם זהירים לגבי האוכל שהם מכניסים לעצמם לגוף. רעיונות יכולים לשנות את העולם. הם מידבקים, ממש כמו הקורונה".
פורסם לראשונה: 08:06, 02.10.20
