בדירה אחת בגבעתיים, מאחורי קיר חזק למראה ומסויד למשעי, מסתתר לו בוידעם סודי. בתוכו מונחים כמה ארגזי ספרים שלא ראו אור יום כבר זמן מה. את הספרים האלה טמנה נורית זרחי. זה היה לפני כמה שנים, היא שיפצה את דירתה, וכדי לפנות קצת מקום החליטה להסתיר מאחורי הקיר ספרים שלא הייתה זקוקה להם, מתוך מחשבה שאם יום אחד תרצה, תוכל לשבור את הקיר ולהוציא אותם. מאז כבר הספיקה לעבור יותר מדירה אחת, אבל הספרים נשארו שם. לדיירי אותה דירה, אגב, אין מושג.
בשונה מספרים, את הזיכרונות אי־אפשר לתקוע מאחורי קיר ולשכוח מהם. געגועים, חרטות, שיברונות לב - אותם אי־אפשר לטייח בשפכטל. "מי שמצביע בעד הזיכרון – אני בעד השיכחה... הייתי מחליפה את זיכרונותיי", כותבת זרחי בספרה החדש.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
חדש! לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"מקובל להגיד שהילדות הייתה לא פשוטה, אבל הילדות באמת הייתה לא פשוטה", היא צוחקת. "היה יותר טוב אם היו זיכרונות טובים, אבל מה שקרה זה מה שקרה. וזה נותן את אותו תו לאורך כל השנים. אי־אפשר למחוק את זה. אני לפחות לא הצלחתי. יש אנשים שעשו עבודה יותר טובה בלהיחלץ".
את ספר שיריה החדש, 'ואת?' (הוצאת אפיק), היא מקדישה ללילך (לחמן, עורכת הספר) וליוספה. "יוספה הייתה המטפלת שלי, פסיכולוגית שטיפלה בי איזה עשר שנים חינם אין כסף. והיא הייתה מטפלת טובה, אז זה מגיע לה. היא אמרה לי ככה: אם החיים עשו לך עוול, עלייך לתקן אותו. וזה מה שזה היה".
אם לוחצים עליה להיזכר בעוול כזה, לתאר תמונה אחת שלא עוזבת אותה לאורך השנים, זרחי חוזרת שוב לרגע ההוא, קצת אחרי מות אביה, כשאמא שלה ארזה את הבית בירושלים ואת שתי הבנות, ונסעה איתן לקיבוץ גבע. "אני בת חמש וחצי, אחותי בת שנה וחצי, ואנחנו מגיעות לקיבוץ עם המשאית של החפצים שלנו. יש לנו פסנתר, יש רדיו שאבא שלי קנה בכסף של פרס ירושלים - כל החפצים שלנו על הדשא הגדול מול חדר האוכל. את המזרן נותנים לבחורה אחת, בת של מישהי מהוועדה שכואב לה הגב. את הרדיו לוקחים לחדר תרבות. את הפסנתר לוקחים לצריף אחר שילדים יוכלו ללמוד לנגן. את הצעצועים לבית הילדים ואת הבגדים למלתחה. ואמא שלי אומרת לי, 'תרקדי להם בַּלֶטַה' - הייתה לה איזו צורה להרוס בשפה את הדברים. אז רקדתי לאנשים האלה מהוועדה, ואמא שלי חזרה עם אחותי לירושלים ואותי השאירה לישון בבית הילדים".
בשיר 'חילזון' את כותבת, "בבואי לתהות אחר בעיית הזהות,/ להיות דומה לעצמך בלבד/ לא בדיוק מלהיב". איזו זהות אחרת היית מאמצת?
"כל זהות היא קצת כואבת. תמיד אתה משלם מחיר על זה שאתה עצמך. אבל אם אתה קצת יוצא דופן, אז תמיד יש איזו תחושה של מוזרות. זה נעים להיות כמו כולם, יש בזה הפוגה. יש הפוגה לרגע מכל הזמן להיות. אפשר רגע אחד לא להיות, ולהישען על התדמית המשותפת. תראה, אני קיבוצניקית לא במקרה".
אשאל את זה אחרת, את מרגישה מובנת?
"יש שורה שכתבתי לא מזמן, 'האוקיינוסים מלטפים את הלווייתנים בלי שהם מבינים את השירה שלהם'. מובנת על ידי מי? על ידי מה? על ידי עצמי? כתיבה זו תעלומה. אני לא רוצה להיות בלתי מובנת, אבל אני לא רוצה להיות המובן מאליו של עצמי - אחרת בשביל מה כל העבודה הזאת? בשביל מה?"
אנחנו שותים שייק בריאות ירוק ("רואים שזה בריא. יש בזה את הגועל הנחוץ לבריא"). אני מתקשה להשחיל את הקש מבעד למסכה, וזרחי מלטפת את לילי, כלבת מלטז, האחרונה בשורה ארוכה של כלבים זערוריים שישבו בחיקה לאורך השנים. בגיל 79, עם שתי בנות, שישה נכדים ושני נינים - זרחי כלואה בבית. מהדירה בגבעתיים היא לא יוצאת בחודשים האחרונים בגלל המגפה. בני המשפחה מקפידים לבקר, תחת המגבלות, ובכל זאת היא מבלה את רוב הזמן לבדה. חגים או לא חגים, "זה לא משנה לי, הכל אותו דבר. אני סגורה בבית ולא יכולה לצאת".
בספרה הקודם, 'בדידות או', כתבה, "יש אי נוחות בשימוש במילה הזאת, יש בה כעין הודאה בחולשה". היום, זרחי אומרת, היא כבר מסתכלת על בדידות קצת אחרת. "זה לא נראה לי כל כך מהותי כמו שזה נראה לי קודם. קיבלתי את זה. וחוץ מזה יש לי משפחה טפו־טפו שיהיו בריאים, אז אני לא לגמרי לבד".
כבר כמה שנים שהראיונות עם זרחי עוסקים בנושאים האלה – בדידות, גיל, מוות. זו לא רק המגפה שמשתוללת בחוץ והכניסה אותה לקבוצת סיכון. "הזיקנה סימנה אותי", היא כותבת בספר החדש, "ואיך שלא אתכוון אני מהלכת תחת חופתה".
סימנה באיזה אופן?
"כל אחד ירגיש את זה כשהוא יגיע לזקנה. זה מעמד אחר. באיך שאנשים רואים אותי, וגם באיך שאני רואה את עצמי. סוף החיים הוא לא חוויה שנעים לחשוב עליה, והזקנה מביאה את זה, גוררת את זה בעקבותיה. יש חלקים שלא נגועים על ידי הזקנה – כמו אי כזה שנאכל מן הצדדים אבל באמצע הוא נשאר הוא. לא באותה צלילות, לא באותו חום, אבל זה נשאר. מי שאתה זה מי שאתה. והזקנה לא מוסיפה לזה הרבה שמחת חיים".
את יכולה לחשוב על רגע מסוים שבו הרגשת שהפכת זקנה?
"זה לא קורה ברגע. זה תהליך. בהתחלה אתה לא ממש זקן, רק קצת זקן, ואז אתה יותר זקן, ובסוף אתה זקן. אבל אי־אפשר לנחש את זה לפני שמגיעים לשם. זאת ארץ אחרת. לפחות מבחינה פיזית. למרות שנוהגים היום לומר שהם עשויים מאותה אנרגיה ומאותו חומר - זה לא שידוך כל כך מוצלח, הגוף והנפש. הנפש רודה בגוף, 'תיתן לי יותר, תעשה, תלך'. הנפש רוצה, והגוף לא יכול, הוא גוף. זה לא פייר".
המחשבה על הגוף הגיעה בשנים האחרונות?
"לא, תמיד הייתי ילדה עם גוף שלא סיפק את צורכי הנפש. תשמע, אני מקיבוץ. הייתי צריכה להיות הספורטאית הכי טובה, הצנחנית הכי טובה, וכן הלאה. ולא הייתי".
מעל הקיבוץ, מעל המשפחה שמאכלסת רבים מדפי הספר, מרחף עוד אורח בלתי קרוא, מטיל צל שחור על השורות. העורב. "בספרייה של אבא שלי שנשארה אחרי מותו, והתפזרה כמו שדברים מתפזרים, גיליתי עורב. 'כחצות ליל קור וסער, עת אני, שבור־הצער'", היא מדקלמת את שירו של אדגר אלן פו בתרגום ז'בוטינסקי. "אבא שלי מת בגיל מאוד צעיר. אני לא הכרתי אותו, אבל רוחו כנראה לא בדיוק הסתנכרנה עם הסביבה. ואיכשהו הייתי רגישה אליה. אז אם מלווה בזה איזה עצב, אם מלווה בזה איזו יתמות - זה העורב".
את כותבת "אבי הוריש לי את העורב". הוא עף לצידך בשירים גם כשאת עם הילדות בעגלה.
"אתה לא יכול לנקות את עצמך מהעבר או מכל מיני תשוקות כשאתה אמא. מוטב הייתי אדם יותר חופשי לילדות כשהייתי אמא. אני לא יודעת אם יש דבר כזה אדם נקי מעברו. שהעבר לא קובע מי אתה. שאתה לא עושה בעד ואתה לא עושה נגד, אתה לא מנסה לפעול הפוך מאמא ולא כמו אמא, ולא כמו הקיבוץ ולא הפוך מהקיבוץ".
יש כאן הרבה אשמה.
"נכון, ובצדק. כי אני רוצה להיות אמא יותר טובה ממה שאני. וזה לא תמיד מצליח. החיים מכשילים את זה, ואני לא בן־אדם מאוד מוכשר לחיים. הורות זה דבר לא פשוט, והילדים גם לא תמיד נולדים בדיוק מתאימים להורים. אז מישהו מהם צריך להסתגל, לוותר, לקבל את השני. אני הרגשתי את זה חזק עם אמא שלי, וגם היא הרגישה את זה חזק", היא צוחקת. "בסוף הילדים הם אלה שצריכים לעשות את הכיפוף הזה. אני מניחה שגם הילדות שלי לא היו נותנות לי ציון גבוה כל כך על האימהוּת. אין לי ערך גדול היום בחייהן, אני לא יכולה הרבה לתת. אני לא יכולה לקנות להן או לנכדים דירות, או לקחת אותם לחו"ל – גם בימים שאין בהם קורונה. אולי ערך רגשי יש לי. אולי. השתדלתי לעשות מה שצריך, אבל אני חושבת שלא כל כך הצלחתי".
באיזה מובן?
"כשבתי הבכורה נולדה הייתי בת 21, צעירה מדי בשביל להיות אמא. ואני גדלתי בקיבוץ אז מה ידעתי? לא ידעתי כלום. לקח זמן עד שלמדתי כל מה שצריך – לקנות, לבשל. ובינתיים היא גדלה. וגם העניין הזה של משיכה לעוד עולם – עולם של ספרים וקריאה ותרבות וכתיבה. זה לא מאוד מומלץ; אם את רוצה להיות אמא, את צריכה לעשות את זה מכל הלב. אני לא הייתי בן־אדם מעשי, ועדיין. כדי לחיות את החיים בן־אדם צריך להיות מעשי. בעיקר אישה לבדה עם ילדים".
את אומרת שאת לא מעשית, אבל תמיד עבדת. תמיד לימדת. תמיד כתבת המון.
"פעם הלכתי לרופא והוא טילפן אליי למחרת ואמר לי שהוא לא שווה 20,000 לביקור. מתברר שכתבתי 20,000 במקום 200. אין לי יחס נכון לכסף. לא שאני מבזבזת, אני פשוט לא יודעת לספור. בוא נגיד שלא ניהלתי את חיי בחוכמה מספיקה ובמודעות מספיקה. הייתי טיפשה מכפי גילי, או לא מודעת מכפי גילי. אבל גם אם הייתי חיה עוד פעם את החיים האלה, אני לא בטוחה שהייתי עושה את זה יותר טוב".
היית נשואה פעמיים. היו לך כמה מערכות יחסים. ובכל זאת את תוהה באחד השירים אם בכלל אהבת.
"המילה 'אהבה' היא מסובכת. אצלי לפחות היא מסובכת. יש בה המון צללים של מילים אחרות כמו שייכות, כמו אנטי־בדידות, כמו פנטזיה, כמו רצון לאהבה, רצון לגאולה. רוצים את זה נטו־נטו אבל אין את זה נטו־נטו, זה תמיד תבשיל. אבל כמו שאין דבר כזה, יש חיפוש כרוני אחרי זה. זה סוג של מחוז נפש כזה, שיש אליו שאיפה כרונית".
בשיר 'אושר' שפותח את הספר את שואלת את בתך אם הנכדים מאושרים. היא מסתכלת עלייך ושואלת "ואת?" כאן השיר נגמר.
"בתנ"ך כתוב 'נזוֹרוּ אחור'. אני שותקת. מה אני יכולה להגיד? אושר זה שאיפת־יתר בחיים. זה קשה להיות מאושרים. הבת שלי אולי שואלת מתוך דאגה לי, אבל היא מכירה אותי אז היא יודעת את הנתונים. והנתונים הם שבעולם הזה המילה 'מאושר' היא מילה לא נכונה. היא לא מדייקת והיא לא מדויקת והיא לא מכילה את התופעה שקוראים לה חיים. חיי אדם. זה לא מתאים".
קשה למצוא בזירת הספרות המקומית דמות בסדר הגודל של זרחי. זה לא רק הספק הכתיבה הבלתי־אפשרי שלה (מאחוריה מספר תלת־ספרתי של ספרים, ועוד שלושה בדרך), ולא רק העובדה שגם היום זרחי היא אחת הסופרות המקוריות והייחודיות שיש כאן - אלא גם השורה הארוכה של סופרים ומשוררים שהעמידה לאורך עשרות שנים, עוד כשהרעיון של סדנאות כתיבה לא היה מוכר כאן. היא לימדה בכל האוניברסיטאות בארץ, הנחתה כל סדנה אפשרית, עד שפרשה מהמקצוע לפני שבע שנים. היום, ממרום מושבה על הספה בסלון, זרחי בעיקר מתוסכלת מהספרים שנשלחים אליה.
"תדמיין גשר שיש בו הגבלת גובה, שרק מכוניות עד גובה מסוים יכולות לעבור תחתיו. אני מרגישה שכל הספרים שאני קוראת מצליחים לעבור מתחת לגשר. אני רוצה ספרים שלא מצליחים לעבור".
את כותבת בספר "תהלוכה עוברת על פניי/ הדור שגוזר רגשות מגביעם/ מעיף סביבו כדורי טמטום". איזו תהלוכה?
"הסולם התהפך היום בשירה. הלמעלה ירד למטה והגבוה נהיה נמוך - מאוד חומרי, מאוד אוטוביוגרפי, מאוד לא מחפש את מוצא הדברים. אין לזה קומה עליונה. ולכן זה ניתק מאיזה זרם חיים שפיכּה במשך שנים במסורת של השירה. הקונקרטיזציה החליפה את מה שקראו לו פעם ממד נוסף, ממד רוחני. אנשים שכותבים היום מרגישים צורך להחזיק במשהו - דלא ניידי, חפצים, קרקעות. זה מתבטא גם באוטוביוגרפיה שמשתקפת כל כך חזק בשירים, כדי להצדיק מאבק חברתי מסוים. ובזה שהחברה נתפסת כקבוצות ולא כיחידים - אלה המועדפים ואלה שעשו להם עוול".
את מתכוונת לפוליטיקת הזהויות?
"כן. תרבות, שירה, נתפסה עד לאחרונה כביטוי של יחיד. להיות עדר יש בזה חום מסוים, אנחנו תמיד חלק מעדר אם אנחנו יודעים או לא יודעים - אבל להצטרף לזה בשמחה נראה לי קצת תמוה".
את לא חושבת ששירה צריכה לתת קול למאבק חברתי?
"לא. שירה היא ממילא מאבק חברתי. עצם היותה של השירה זה מאבק - חברתי, אינטלקטואלי, רגשי - בגלל שהיא איננה חלק מהמהלך הבלתי רצוני כמו האינסטינקטים שלנו. היא דורשת כיסא נוסף. היא דורשת משהו אחר. אבל כיוון שהעולם משתנה, למה שאני אומרת אולי כבר אין ערך. אולי זה רק חלום של דור שכבר מחוסר תוקף".
את מרגישה שהדברים שלך איבדו מערכם?
"הם לא שייכים. מבחינתי להיות לא שייכת זה לא חידוש גדול, אבל הפעם זה לא עניין פרטי - זו תחושה שקשורה ביוניברס כולו. קשה לחיות בתקופה שמשתנה העולם. שכל הערכים שהיו פעם ברורים מתבטלים לחלוטין. אז זה ניכר בספרות ובשירה וכמובן בחיים בכלל. אנשים שכחו מה זה עובדה והכל זה פייק ניוז. וכל האלימות שיוצאת החוצה. כל הערך של מדינת ישראל מוטל בספק. אני רואה מה מתבשל פה וזה מאוד מדאיג אותי. זה לא הלך בכלל בדרך שחשבתי שזה ילך. ואפילו כשחושבים שהכל אבוד עוד יש מה לאבד".
את חושבת שתפרוץ כאן מלחמת אזרחים?
"לא, היהודים עייפים. התעייפו כבר. זו באמת ארץ מעייפת. ארץ מעייפת יושביה".
ואת עצמך - את חושבת הרבה על מוות?
"אבא שלי מת כשהייתי מאוד קטנה, אז תמיד הייתה לי המחשבה הזאת. אבל קל יותר לחשוב את זה כשאתה צעיר ויפה. כשזה עוד מופשט. היום זה כבר בלתי נמנע.
"אתה יודע, בזמן אחת המלחמות, יורם (טהרלב, בעלה הראשון) היה כתב צבאי, ונסעתי איתו לשטח. ואני רואה שדה, ובשדה שוכבים אנשים מתים, ואף אחד לא צועק, אף אחד לא אומר 'זו זוועה! זו זוועה!' ואתה רואה שזה כמו לשווא, העולם בולע את זה כל כך בשקט, את הטרגיוּת של חיים שנגמרים. לא שווה העסק. אז זהו, אני מפחדת למות. לא נעים לי להגיד – יש אנשים שמתגברים על זה ולא מפחדים - אבל אני מפחדת. אין לי את ההרואיות של המוות. אין לי רצון לעלות בסערה השמיימה".
מי היית רוצה שיכתוב את הביוגרפיה שלך?
"שאף אחד לא יכתוב. זה מלא כל מיני שטויות. החיים שלי אולי נראים סוערים, אבל בתשתית של זה היה בעיקר פחד. פחד מבדידות. פחד ממה שהחיים תובעים מאנשים מבוגרים. בוא נגיד שהחיים שלי הם לא משהו לדוגמה".
פורסם לראשונה: 08:02, 09.10.20
