בגיל 60 ד"ר אורנה אוריין לקחה חופשה של חודש. היא טסה לעיירה קטנה בצפון פרו כדי לפגוש את סרחיו קסטרו, שמאן שקיבלה עליו המלצה באינטרנט, ולהשתתף בטקסי איוואסקה שהוא מעביר בלילות לבני משפחתו. איוואסקה היא חליטה מרה, מעוררת הזיות פסיכדליות וחוויות מיסטיות - תרופה שמשמשת את בני אגן האמזונס מאות בשנים בטקסי ריפוי ליליים. תערובת הצמחים שהשמאנים רוקחים בטקס מוגדרת על ידי הרשויות בישראל סם מסוכן, אך הפופולריות שלה גואה במערב כולו. "זה טרנד מטורף וחוצה אוכלוסיות", אומרת אוריין.
- חדש! לא רוצים לפספס אף כתבה?
במסגרת פולחן דתי פסיכדלי האיוואסקה מספקת למשתמשיה חוויה מטלטלת, לפעמים מוארת ומרתקת ולעתים הרסנית. ואוריין? היא אפילו לא יודעת לעשן סיגריה, ומעולם לא התנסתה באף סם. "זה דרש ממני מלא אומץ. אני לא מבינה איך עשיתי את זה, ואני לא בטוחה שאוכל לקום ולצאת למסע כזה שוב. זו הייתה חוויה אינטנסיבית", היא אומרת בריאיון טלפוני מביתה בקיבוץ ברור־חיל.
כתבות נוספות למנויים:
מעוטף עזה היא הגיעה לצד השני של העולם בעיקר מתוך סקרנות אינטלקטואלית על תופעת השמאניזם. אחרי שהקדישה דוקטורט לדם נשי ולווסת, חשבה ששמאניזם הוא נושא טוב לפוסט-דוקטורט. במקום לנמנם אחרי ארוחת שבת משפחתית, היא מצאה את עצמה מתקלחת עם דלי, מתמודדת עם פחדים קיומיים, הוזה נחשים שחורים, קומקומים, צרורות מפתחות ויצורים קטנים וזוהרים, ומקיאה את נשמתה במעגל ריפוי טקסי, ולא פעם אחת. שש פעמים.
החדשות הטובות: היא חזרה ארצה בחתיכה אחת, ואף כתבה ספר מרתק על חוויותיה - "כוס התה שלה" (פרדס הוצאה לאור). בספרה היא מתארת את המסע שלה החוצה ופנימה, ומספקת מעטפת אקדמית קלה לעיכול על שמאניזם, ההרכב הכימי של האיוואסקה, השפעותיה הפיזיות והרוחניות.
אוריין (63), נשואה ואם לשלושה, היא אמנית ומרצה בסמינר הקיבוצים ובמרכז אדמה בספיר. היא נולדה והתחנכה בברור־חיל, עזבה אותו בגיל 25 בעקבות בעלה יוסי, שהיה דיפלומט במשרד החוץ, הם חיו בבוליביה, בקולומביה, בתל־אביב ובירושלים. "הלב שלי לא מצא בהן בית, אז חזרנו לקיבוץ. אבל המשפחה שלי ממוצא ברזילאי, ותמיד נמשכתי לג'ונגלים של דרום־אמריקה", היא אומרת.
עד כמה המשיכה הזו עוצמתית? היא נסעה בעקבותיה ללימה, בירת פרו. משם היא טסה, עם התקף חרדה קל, לג'ונגלים. בשדה תעופה, שהיא מגדירה "פיצי", חיכה לה טרמפ לעיירה. אותו שמאן מסתורי ומהולל שקרא בשמה באולם הנוסעים הנכנסים, התברר כבחור רגיל לגמרי, בגיל של הבן שלה. היא אמנם הלקתה את עצמה על שלא בדקה מספיק מי הוא, אבל עלתה איתו לטוקטוק אל הלא נודע. "כשהוא היה הופך לשמאן בלילה, הוא היה לובש גלימה ומעשן מקטרת. אבל בבוקר לא ראו עליו שהוא שמאן. הוא היה בחור בן 30 עם ג'ל בשיער וג'ינס צמוד. הגעתי אליו דרך מישהו מפורטוגל שהמליץ עליו. כתבתי לו שאני באה ונסעתי אליו. אפילו לא שאלתי בן כמה הוא, כלום. חששתי לבדוק - ידעתי שאם אבדוק יותר מדי, לא אצא למסע. רציתי להיות בתוך הזרם שגאה בי.
"בעיירה גרה קהילה שנפלטה מהג'ונגל, מתוך בחירה או מאילוצי אסונות טבע. הייתי הלבנה היחידה שם באותם ימים. בקבוצה שלנו היו שתי נשים וגבר - כולם בני דודים של קסטרו. אני הייתי הראשונה שהגיעה מרחוק לעבור אצלו סדרת טקסים. לא ידעתי את השפה המקומית, שיפיבו, ולא הייתי חלק מהתרבות הזאת. כלום, צנחתי כזלזל. אי־אפשר להפריד את האיוואסקה מהחוויה של לבוא לגור בעירה כפרית עם האנשים שלה, עם המבנים שבה, עם אמבטיית דלי, קירות ודלתות מבד".
איך התקבלת בקרב בני המקום?
"בהתחלה נשות העיירה ראו בי יצור מוזר, אישה לבנה בגיל של אמן המתה, מחפשת להתנסות בכל מיני דברים שהן עצמן לא נגעו בהם. בסופו של דבר הן הפסיקו להתבונן בי מרחוק בחשדנות, ורצו להיטיב איתי. אני זוכרת שנסעתי למוזיאון של צייר שמצייר חזיונות איוואסקיים, 20 דקות מהבקתה, הייתי שם כמה שעות, וכשחזרתי שמעתי צעקות בין קסטרו לאשתו - היא לא הבינה איך הוא נתן לי לנסוע לבד. כשנכנסתי הוקל לה, היא כל כך דאגה לי כי ראתה בי אחת משלהם".
איך טקסי האיוואסקה מתנהלים?
"בכל יום שישי בערב הגענו למרחב מסוים, שם לכל אחד יש מים ומזרן משלו, נייר טואלט וקערה לקיא. השמאן מחלק את התה הנוראי הזה: שיקוי כהה, כמו בוץ דליל עם ריח זוועתי וטעם מעורר קבס. לוגמים רבע כוס ויושבים 40 דקות בעיניים עצומות, כל אחד עם עצמו. בתוך 40 דקות בערך מתחילים להגיע הבזקי אורות וכל מיני תמונות. זה נמשך כמה שעות. השמאן כל הזמן שר, ויש אנשים שמנגנים. זה מאוד עוזר. הרגשתי שאני לא יכולה יותר, היו לי כאבים ושלשולים, ואז שמעתי את השיר של השמאן: 'נו פואדו מאס', אני לא יכול יותר. השירים של האיוואסקה קשורים למצב שהאנשים נמצאים בו, משקפים אותם או מסייעים להם, כי זה לא דבר קל לגוף ולנפש. ככל שהשירה יותר גדולה, שמחה, אינטנסיבית, המראות עולים ביתר שאת, וככל שהשירה יותר דלילה, משהו במראות יורד. השמאן עובר משירה סמיכה לדלילה, בכל מיני וריאציות וגוונים, ותוך כדי הוא מעשן טבק. הם מאמינים שהרוחות אוהבות טבק, וככה יש יותר רוחות בחדר שיוכלו לעזור לאנשים להתחבר. אחרי כמה שעות החזיונות נמוגים, ואז כולם מדברים ונרדמים. אני לא הצלחתי לישון. במשך חודש לא ישנתי כמו שצריך".
לא הזהירו אותך שזה מטלטל? שזה מגעיל?
"לא אמרו לי, ולא חקרתי את הנושא. החוויה הראשונה הייתה מדהימה - קבלת פנים יפה. ראיתי הרבה מאוד פרחים, צמחים, יגוארים. הרגשתי שלמרות הגיל, אני נחושה לעשות מה שאני רוצה".
כי גיל הוא חסם?
"בואי נגיד שחברות שלי לא הבינו מאיפה האומץ, הן לא מפסיקות להגיד לי את זה. בכל פעם שאני אומרת שאני מפחדת לעשות משהו - למלא טופס לבנק, לנסוע לתל־אביב ולהסתבך עם החנייה - הן חוזרות לשאלה: 'איך העזת לטוס לשם?'. זה לא שאני בן אדם אמיץ שקם ועושה. אני מפחדת מדברים חדשים, ממעברים, מפחדת שדברים לא יצליחו. אני לא אדם אסרטיבי או נחוש, כל דבר מרעיד אותי. מחשבות שניות? יש לי מחשבות שישיות על כל החלטה. לחוויה השמאנית אני נמשכת המון שנים, ורק בגיל 60 הלכתי לבדוק אותה".
את ממליצה לכולם להתנסות בזה?
"כל מיני אנשים שואלים אותי. לפעמים אני עונה שלא כדאי, או שלא כדאי עכשיו. צריך לדעת לשאת את זה, לעכל את זה, כי לפעמים מקבלים מסרים קשים. אחד מבני העיירה אמר לי שהוא ראה את המוות שלו, ממש איך קוברים אותו, ומאז לא היה לו אומץ לנסות. המסרים האלה הם לאו דווקא שאתה הולך למות, אלא נראה שמשהו בך צריך למות כדי להיוולד מחדש, אז בוא נקשיב, בוא נלמד, מה כדאי שימות, איזו טרנספורמציה ראוי שנעבור כדי לחיות חיים נכונים יותר ולהתפתח. אני כמהה למסרים כאלה, לא פחדתי מהם. השתתפתי בשישה טקסי איוואסקה, והגוף שלי אותת לי שמספיק, אני לא נוגעת בזה יותר. אחרי שחזרתי לארץ הצטרפתי לקבוצה של תרפיסטים שלומדים ייעוץ שמאני, לא בדרך הפסיכדלית, יש הרבה צורות אחרות לצאת למסעות. אני גם הולכת לריטריטים בודהיסטיים. מצאתי דרכים אחרות לעסוק בעולם הרוח, אבל בשלב הזה אני לא רואה את עצמי חוזרת לאיוואסקה. היא עשתה את שלה".
חזרת אישה אחרת?
"אני לא יכולה להגיד שאני אחרת, אבל אני כל הזמן בתהליך של השתנות, חיפוש, כל הזמן אני יותר נכונה לעצמי".
הקדשת את הספר לבני משפחתך. מה הם חשבו עליו?
"הבת שלי קראה ולא ממש התלהבה, השניים האחרים לא מצליחים לקרוא. לדעתי קשה להם לקרוא על האמא שלהם שהולכת לחפש את עצמה ויוצאת להרפתקאות לא ברורות שנחשבות של צעירים, שאני מסתובבת עם מוצ'ילרים בכל מיני מקומות. כשחזרתי מפרו, לא נכנסתי לפרטים. לפי מידת העניין שהם הביעו - ככה סיפרתי. אולי ספר על זה קצת מאיים עליהם, אני מבינה אותם".
בן זוגך לא רצה גם לחוות את זה?
"לא. העולם הרוחני בכלל לא מעניין אותו. הוא פחות או יותר אמר 'על הכיפאק - תהיי מאושרת, אני נשאר פה'. אני פונה בספר שלי לנשים וקוראת להן לא לוותר על החלומות ועל המשאלות שלהן. אני עצמי חיה מחלום לחלום".
ואת מגשימה כל חלום?
"מגשימה זו מילה גדולה, אני מבצעת, צריכה לקנות כרטיסים, לא לפחד לצאת מאזורי הנוחות, אלה דברים שאני מתרגלת את הסטודנטיות שלי, וזה מסר חשוב - לא לפחד לצאת למסעות מחוץ למסך. פשוט לקחת את הגוף ולבצע את החלומות, לא להתקבע".
