כל מה שגבר צריך זה חבר טוב ודילדו. קחו למשל את ג'יימס גנדולפיני, טוני סופרנו לנצח, והרגע הכי מצחיק שזוכר ממנו סטיב שיריפה. זה היה בפרק המיתולוגי ''פיין בארנס'', שבמהלכו רודפים אנשיו של סופרנו אחרי מאפיונר רוסי ביער מושלג, הולכים לאיבוד וניזונים משקיקי קטשופ ממקדונלדס. סופרנו ושיריפה, המוכר כבובי (בקלה) בקליירי, מאפיונר דשן ולוזר עם חיבה לדגמי רכבות, נוסעים לעזור בחיפושים. לרגל האירוע, שיריפה, 150 קילו של הומור עצמי, הופיע בתלבושת ציד מרהיבה, "וג'ימי כל כך צחק בחזרות שהוא לא היה בטוח שהוא יוכל להעמיד פנים בצילומים למחרת שהוא רואה אותי ככה בפעם הראשונה", נזכר שיריפה. "למחרת לקחתי ממחלקת האביזרים דילדו עצום, מפלצת בגודל מטר. כשהתחילו לצלם שלפתי את הדילדו והתחלתי לנופף בו מעל הראש. ג'ים נפל אחורה בהתקפת צחוק מטורפת. זה רגע שלא אשכח בחיים".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
גנדולפיני כבר לא איתנו, אבל זה לא מעמעם אצל שיריפה את הגעגועים לאיש שמעבר לעובדה שהיה שחקן אדיר, היה גם בן־־אדם חד־פעמי, מהסוג שלא כדאי להרגיז. הרבה לפני שכל העולם שנא את הארווי וויינשטיין, מפיק־העל ההוליוודי שמרצה עונש של 23 שנות מאסר בגין אונס ותקיפה מינית, גנדולפיני היה שם עם אגרוף קפוץ. "ג'ים לא רצה להתארח בטוק־שואוז, כי הוא לא חשב שהוא מעניין. הוא היה ביישן. לא האמין בעצמו. הזיהוי שלו עם טוני סופרנו שיגע אותו. אמרתי לו, לך לטוק־שואו, תראה להם שאתה לא טוני".
כתבות נוספות למנויים:
- בתו של המאפיונר בריאיון
ומה הוא אמר?
"שאין סיכוי".
אבל וויינשטיין, אדם שאי־אפשר לסרב לו, נכנס לאמוק אז, ב־2012. "ג'ים שיחק בסרט 'הורג אותם ברכות', ו־וויינשטיין לא הפסיק לצלצל ולדרוש שהוא יתארח אצל דיוויד לטרמן. בשלב מסוים הוא דיבר אליו מגעיל, וג'ים התפוצץ. הוא אמר, 'אם הוא יצלצל אליי עוד פעם אחת, אני פאקינג אקרע אותו. אני אפוצץ אותו'. וזה עוד היה לפני השיט־סטורם סביב וויינשטיין".
קצת מבאס שבסוף זה לא קרה.
"נכון. כי הגיע לו. הוא איש רע. מצחיק, אבל האדם היחיד שהכה את וויינשטיין זה ג'ייסון פריסטלי (ברנדון וולש מ'בוורלי הילס 90210'). ג'ים לא היה עושה את זה באמת. הוא היה סוג של היפי עם בירנקשטוק. ועזבי את זה שהוא היה שחקן אדיר. היה פשוט כיף איתו".
מותו של גנדולפיני לפני שבע שנים הותיר אחריו חלל ענק, דובי, בצורת טוני סופרנו. אבל ב־2020 הוא חי יותר מתמיד.
הקורונה הפכה את הסופרנוס לבינג' חובה אצל מעריצים ותיקים, כמו גם אצל מילניאלז ומטה. ואם במרץ דיווחה קבוצת וורנר על עלייה של כמעט 200 אחוז בצפייה בסדרה, באוקטובר זה מרגיש שהגרף כבר מעריכי. את החותמת למעמדה המחודש קיבלה הסדרה מהפודקאסט הלהיטי 'מדברים סופרנוס' (חפשו בגוגל פודקאסט, יוטיוב או ספוטיפיי) של שיריפה ושל מייקל אימפריולי, הלוא הוא כריסטופר מולטיסנטי, בן הדוד בעל השאיפות האמנותיות והחיבה לנרקוטיקה של טוני סופרנו.
הפרק הראשון של הפודקאסט
בסדרה שאחד מתחביביה היה לרצוח דמויות מרכזיות, השניים שרדו כמעט עד הסוף. הפודקאסט שלהם הוא שילוב מושלם של סיפורים מאחורי הקלעים, טינופים (רוברט דה נירו, למשל, הוא בן זונה שלא אומר שלום) ופרטי טריוויה מהסוג שכל מעריץ יתענג עליהם. למשל, כמה זמן טוני סיריקו (פולי גולטיירי) עבד על הפריזורה (שעה וחצי) ומה היה הפטיש שלו (הוא היה היפוכונדר, ופעם הזמין לאירוע של הצוות תשעה מרופאיו), או איזו להקה גנדולפיני העריץ (גרין דיי, למרבה הצער) ומי הייתה מיועדת לתפקיד כרמלה (לוריין בראקו, ששיחקה בסוף את הפסיכולוגית מלפי).
כמו תמיד ביצירות מופת, גם בשביל השניים ''הסופרנוס'' הייתה נקודת השיא בקריירה. אימפריולי הפך אחריה לכותב ויוצר קולנוע עצמאי, כמו גם לסמכות מוזיקלית עכשווית ואושיית אינסטגרם. בפודקאסט הוא האינטלקטואל, מילה יפה למה שמתגלה בראיון טלפוני מקליפורניה כיומרנות. שיריפה, לעומתו, לוקח את עצמו הרבה פחות ברצינות - בכל זאת, הוא הקול של הלימון המדבר בפרסומות של מקדונלד'ס - לצד תפקידי משנה בטלוויזיה ובקולנוע הוא הוציא ליין רטבים לפסטה. השניים, שהפכו לחברים טובים על הסט של ''הסופרנוס'', הפכו את הפודקאסט לתרפיה בתקופת הקורונה, כולל סצנה שעוסקת במגפה שכתב יוצר הסדרה דיוויד צ'ייס (סופרנו: "בימים של אבא שלי, היית מקבל פוליו, שחפת, מה שזה לא היה, והתמודדת עם זה. מה לעזאזל קרה לגארי קופר?").
שניהם לא צפו בסדרה, עד שהגיע הנגיף. "מצאתי את עצמי בסגר צופה ב'סופרנוס'", אומר אימפריולי. "אגב, אני בטוח שהייתה לי קורונה, בחיים לא הייתי חולה ככה. היו לי כל הסימפטומים והייתי בניו־יורק בפברואר. בהתחלה הרגשנו שמה, נעשה פודקאסט באמצע כל השיט והסבל? אבל זה ממש החזיק אותנו".
שיריפה: "בניו־יורק היה נורא. ראית משאיות קירור עם גופות ליד הבית. אנשים מתו באלפים כל יום. ישבנו בבית ולא עשינו כלום. הפודקאסט עזר להישרדות שלנו. היינו מבואסים. ואנשים אמרו לנו, תעשו את זה, צריכים את זה".
איך זה שלא ראיתם את הסדרה עד היום?
"אני אף פעם לא רוצה לראות את עצמי משחק. אתה תמיד מגלה רגע שבו אתה מחורבן".
אימפריולי: "גם אני לא נהנה להסתכל על העבודה שלי. וכשג'ים נפטר לא רציתי לגעת בזה כי זה היה כואב מדי. אגב, מי שסיפר לי שהוא מת היה סטיב. הלכתי ברחוב וקיבלתי שיחה ממנו, והוא אמר רק 'ג'ימי מת'. אמרתי, 'ג'ימי מי?' כי היה לי עוד חבר חולה בשם ג'ימי. ואז הוא אמר, 'גנדולפיני'. לא יכולתי להאמין. הייתי בטוח שהוא עובד עליי, שזה משהו שהוא נוטה לעשות".
שיריפה: "הייתי באצטדיון של היאנקיז כששמעתי שהוא מת. כמעט קרסתי. הרגליים לא החזיקו אותי".
מה הבנתם בצפייה היום שלא הבנתם אז?
אימפריולי: "תמיד הייתה לי חיבה לכריס, הוא היה פושע ורוצח, אבל היו בו דברים טובים - מוסר העבודה שלו והמאמץ שהוא עשה לכתוב סרט ולהיות מאפיונר. זה בן אדם עם מטרה (צוחק)".
שיריפה: "אתה פתאום קולט כמה היא מצחיקה. וקל לשכוח שזו סדרה על אנשים רעים".
האיש הרע דישדש לחיינו בחלוק אמבטיה לפני 21 שנה, בפיילוט שיהפוך לאחת מסדרות הטלוויזיה הטובות בכל הזמנים. גם היום קל להבין מה עושה את ''הסופרנוס'' אבן בוחן לכל סדרה שהגיעה אחריה: זאת הייתה טלוויזיה שמתייחסת לעצמה כמו קולנוע. דרמה עם רגעי סלפסטיק ומחוות לסרטי מאפיה. קורעת לב וקורעת מצחוק. הגיבור שלה היה ההפך מכל מה שמצופה מגיבור. פסיכופת דוחה וסקסי בטירוף, גס רוח ועדין נפש. איש שגם כשהוא חונק אדם בחוט תיל, אתה בצד שלו. חוץ ממנו, זה היה עולם חדש מופלא של ריקבון מוסרי מרהיב, אבל לא פחות מזה של דיכאון, התמכרויות, חרדה, קנולי ונקניקים. כולם רוצחים, גונבים, מזריקים, אוכלים יותר מדי, מסניפים יותר מדי, גזענים, שקרנים, בוגדים בחבר הכי טוב או באישה החוקית. הכול הולך. והכול בלי הצדקנות האמריקאית. קשה להאמין שהיום, עם הפי־סי והמי־טו, זה היה עובר.
אימפריולי התחיל את הקריירה שלו ב''חבר'ה הטובים'', מסרטי המאפיה הטובים שנעשו ושחגג השנה יום הולדת 30. לתפקיד כריס, יורשו המיועד של טוני, ג'אנקי שהרג את הכלבה של בת זוגו כשישב עליה מסטול, והסכים לרצח של בת זוגו כשהתברר שהיא שטינקרית, הגיע אחרי שנים של תפקידים קטנים והשלמת הכנסה במסעדות. את גנדולפיני, שהוא מחשיב כמעין אב רוחני, פגש בצילומי הפיילוט, והתאהב מיד. זה לא הפריע לאימפריולי כמעט להרוג אותו באותו יום. "הייתי צריך להסיע את טוני. הבעיה היחידה הייתה שלא היה לי רישיון", הוא מגחך. "לא סיפרתי להפקה כי רציתי את התפקיד וחשבתי שאני אצליח טו פול איט אוף. הלך מצוין עד שנכנסתי בעץ. אמרתי לעצמי, פאק, יפטרו אותי. למזלי ג'ים חטף התקפת צחוק. שם היה לנו רגע ראשון של חיבור. בעונה השנייה כבר היה לי רישיון".
סיפרו שגנדולפיני הטמיע את האלימות של טוני. שהתפקיד כילה אותו. דיוויד צ'ייס אמר שבסוף הוא היה אדם גמור.
שיריפה: "לא היה לו קל".
קראתי שהיו לו פרצי היעדרות מהסט, ופעם הוא נעלם לשלושה ימים. כבר חשבו על הרע מכל, וביום הרביעי הגיע טלפון ממנו להפקה מסלון יופי בברוקלין. זה היה המספר היחיד שזכר. אתם זוכרים את זה?
אימפריולי: "אני לא רוצה לדבר על זה. האיש מת. צריך להניח לו".
שיריפה: "אני רק זוכר שכשמצאו אותו סוף־סוף היינו מאושרים (שותק). בפעם האחרונה שראיתי אותו, חודש לפני שנפטר, הוא היה סוף־סוף במצב טוב. הייתה לו תינוקת חדשה. הוא היה רגוע. ואז זה נגמר".
שיריפה כמעט לא שיחק עד ''הסופרנוס'', אלא עבד בבוקינג בלאס־וגאס. "אני חצי יהודי, אז הציעו לי לשחק כדורסל בתל־אביב והציעו לי לעבוד בקיבוץ", הוא מפתיע. "אמרתי שאני מעדיף את וגאס. בתור חצי יהודי וחצי איטלקי, אני יכול להגיד שיהודים ואיטלקים מאוד דומים, אבל לאיטלקים יש אוכל יותר טוב. יהודים שומרים אחד על השני יותר. וחוץ מזה אני ממש בסדר עם צעקות וויכוחים".
הניסיון היחיד שלו במשחק היה תפקיד קטן בסרט המאפיה ''קזינו'', שגם אותו, כמו את ''החבר'ה הטובים'' ביים סקורסזה. עד היום הוא נהנה לספר איך כמעט לא לקח את התפקיד של בובי בקלה. הסוכן שלו המליץ שיוותר כי התשלום היה נמוך. "הוא אמר את הדבר ההגיוני. זה עלה לי 24 אלף דולר לטוס לניו־יורק ולהישאר שם. עשיתי השקעה בעצמי שבסוף השתלמה (צוחק)".
בפודקאסט אתה מספר שבהתחלה לבשת בצילומים חליפת שומן.
"כשקיבלתי את התסריט ראיתי שקוראים לי שם 'תחת שמן' ו'קלצונה עם רגליים'. לא הבנתי, כי הייתי די דומה בממדים לג'ים (גנדולפיני). אמרתי לאשתי, אולי הם שכרו את הבחור הלא־נכון? כמה ימים לפני הצילומים הם אמרו, בוא למדידות של חליפת שומן. זה מין ריפוד לתחת, לציצי. הסתובבתי מול כולם עם החליפה, ואז צ'ייס אמר, 'תעיפו את התחת, הוא גדול מדי'".
אני מבינה שלא השקיעו בתפירה עילית.
"לא בהתחלה. רק בהמשך קנו לי אחת מושקעת (צחוק גדול). בשלב מסוים השמנתי מספיק כך שלא הייתי צריך אותה".
אף אחד מהם לא זוכר מתי הם התחילו להיות חברים. "אנחנו יוצאים יחד לטיולים, שתי המשפחות", אומר שיריפה. "הוא כתב סרט ששיחקתי בו. הוא אחד האנשים הכי טובים שפגשתי".
שניכם הצלחתם לשרוד בסדרה כמעט עד הפרק האחרון, בזמן שסביבכם כולם נרצחים. איך קיבלתם את מות הדמות שלכם?
"דיוויד צ'ייס צילצל אליי, 'אני מגיע אליך הביתה'. הוא אמר שזה הולך לקרות. כשסיפרתי לג'ים, הוא אמר שאני צריך להיות מוחמא שצ'ייס בא אליי הביתה ולא הרג אותי דרך הטלפון. בכל מקרה אני עדיין מקבל כסף".
אימפריולי: "בגלל שגם כתבתי פרקים, ידעתי שזה עומד להגיע, אז הייתי מוכן לזה. טוני סיריקו (פולי), לעומת זאת, הודיע לכותבים שאם הם יהרגו אותו הם יהיו הבאים בתור (צוחק). מה שהיה מוזר זה שאנשים לא הבדילו בין הסדרה לבין המציאות. אחרי הפרק שבו מתי, שלחו לי זרי פרחים, צילצלו לשאול מה שלומי (צוחק)".
♀
הפריקוול הקרב, ''הקדושים הרבים של ניוארק'' לא ממש מלהיב מעריצים. ואתכם?
"כל מה שצ'ייס כותב הוא גאוני".
את טוני הצעיר משחק מייקל, הבן של גנדולפיני. הכרתם?
אימפריולי: "הכרתי אותו כשהוא היה יותר קטן. הוא ילד מאוד חכם".
פעם אחת ולתמיד בואו נסגור את השאלה: מה קרה בפרק הסיום? טוני מת?
"פעם חשבתי שהמסך השחור זו נקודת המבט של טוני, ולכן האמנתי שהוא מת. אבל צ'ייס אמר שהמילים בשיר בסצנת הסיום הן 'הסרט לעולם לא מסתיים'. אני מאמין בזה".
שיריפה: "מייקל הוא האינטלקטואל. אני סתם בחור מברוקלין. אני פשוט חשבתי שטוני חי וקיים בניו־ג'רזי".
