שום דבר בכניסה לדירתה השכורה של מאיה זינשטיין לא מכין אותך לפסלון האמי המוזהב המונח על אחד המדפים בספרייה. מבט בודד מספיק כדי לאשר: זה הדבר עצמו, אמיתי לגמרי.
זינשטיין, 39, היא זוכת פרס האמי האמריקאי לסרטי תעודה על סרט הביכורים שלה, "טהורה לעד" מ-2016. הסרט תיעד את בית"ר ירושלים כשהבעלים דאז, ארקדי גאידמק, כפה עליה לקבל לשורותיה שני שחקנים צ'צ'נים מוסלמים, וכל הביוב הגזעני, בניצוח לה פמיליה, עלה והציף הכל. זה הגיע אז עד לרמת איומים גם על חייה של זינשטיין.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
אבל העובדה שזכתה באמי על הסרט – בעודה ישנה, אגב – לא שינתה את מצבה הקיומי. כשניגשה לעשות את סרטה הבא, "עד סוף העולם" (שישודר בכאן 11 ברביעי הקרוב ב-21:15), זינשטיין שוב מצאה את עצמה מתחילה מאפס. "'טהורה לעד' היה כזה סיפור מדהים שאתה מת מפחד; כאילו, איך אני אקבל שוב סיפור כזה מדהים? ואחרי סרט אחד כזה מוצלח, כולם מסתכלים עלייך ואומרים: אולי זה התפלק לה. וגם אני אומרת: אולי זה התפלק לי".
כשהתחילה לעשות את הסרט הבא זה היה כרוך בלהתמוטט לתוך התקפי חרדה, לתוך מצוקה כלכלית שבה איבדה כמעט הכל, לתוך עישון כבד, ולבסוף, כמה אופנתי מצידה, לתוך המגפה. "אני חולה 2,553", היא אומרת בסוג של גאווה. "חזרתי מעריכה בניו-יורק ישר לבידוד, ואחרי יומיים התחילו לי תסמינים. התקשרתי למד"א ואמרתי להם, 'תקשיבו, אני חולה בקורונה'. והפקידה מעבר לקו עושה לי, 'גברת, את לא חולה!' נאלצתי לזייף ולהגיד שעלה לי החום, ואז הם באו, ולקחו בדיקה ויצאתי חיובית. הייתי שלושה שבועות סגורה בבית".
זינשטיין, שעברה בעבר בצוות ההקמה של ערוץ 9, כמפיקה ב"הארץ" וכתחקירנית ב"עובדה", טסה על חשבונה עם הצלם אייבי טרואן – שיהפוך בהמשך למפיק-שותף של הסרט – לסן-אנטוניו, טקסס, לפגישה בודדת שהצליחה להשיג. "באתי בגישת 'יש שם מספיק יהודים שיש להם בתים גדולים מדי ויכולים לארח שני יוצרים ישראלים'", היא נזכרת. "כשאתה מצלם מישהו, חשוב להיות באותו מלון שהוא נמצא, וזה יצא מטומטם. צילמנו בוושינגטון במלון יקר, 700 דולר ללילה. אז שני לילות צריך שנישן במלון הזה, אבל את הלילה האחרון נישן במקום אחר. קאט לשתיים בלילה, אייבי ואני הולכים כמו כלבים בוושינגטון עם כל הציוד אחרי יום צילום של 15 שעות ואין מלון פנוי, ואין לנו לאן ללכת. וזה מסוג הדברים שאת אומרת, די. לא יכולה יותר. עוד סרט גרילה כזה אני לא אצליח לסחוב".
אחרי תקופה ממושכת שבה צילמה חומרים מבלי לדעת אם הם מתכנסים לסרט, העסק התחיל להתרומם: הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה החליטה לתמוך, ובעקבותיה באו קרנות בינלאומיות, ומכון סאנדנס, והבמאי זוכה האוסקר ג'ון באטסק ("מחפשים את שוגרמן" ו"יום אחד בספטמבר") שוב נכנס כמפיק. התוצאה: סרט תעודה מהוקצע שנראה וזז כמו פיצ'ר אמריקאי, עם תקציב סופי עצום: מיליון דולר.
"עד סוף העולם" הוא מסמך מטלטל, בעיקר באופן שבו הוא חושף את מארג האינטרסים הפתלתל בין אוונגליסטים נוצרים משיחיים – מאמינים אדוקים שמתנגדים להפלות ולזכויות להט"ב – לבין הממשל הישראלי והצתת המזרח התיכון בשנים האחרונות.
אתם לא רואים שום דבר מזה ביום-יום; פה ושם, תיתקלו אולי בתופעה המאתגרת של נוצרים אוהבי ישראל שגם תורמים כסף גדול, אבל חפירה קצרה תגלה שרבע מתומכיו הנאמנים ביותר של טראמפ הם נוצרים אוונגליסטים והוא זקוק להם מספיק כדי לתת להם כל מה שירצו. מה הם רוצים? אה, בקטנה: לקדם ככל האפשר את הסכסוך במזרח התיכון על מנת שתתקיים הנבואה שבה הם מאמינים – כפי שהיא מנוסחת בפרק האחרון בברית החדשה, "ההתגלות".
הפרק ההוא מבטיח שישו יחזור לירושלים על פי לוח זמנים ברור: קודם ישראל תקום מחדש (סעיף שעליו סימנו וי כבר ב־48'), אחר כך היא תחזור לשטחים הקדושים (סימנו וי ב־67'), ואז תתרחש "הצרה הגדולה" – מלחמות, מחלות, אסונות טבע (עובדים על זה כרגע) – ובשיאה הטרגי של הנבואה, יתרחש "קרב יום הדין": קרב ארמגדון, שייפתח בהר מגידו, יימשך שבע שנים וישטוף את הארץ בנהרות של דם. רוב היהודים ימותו, והשורדים המעטים ייאלצו להתנצר. ואז, ממש עם תום השידורים, ישו יחזור.
נשמע מחופף לא פחות מכל נבואת חייזרים סיינטולוגית? אולי, אבל רק קחו בחשבון שמיליוני נוצרים אוונגליסטים רואים את הנבואה מתגשמת לנגד עיניהם; טראמפ – מבחינתם נציג האל – מימש למענם את ההכרה בירושלים כבירת ישראל ואז הכריז על תוכנית המאה והסכמתו לסיפוח השטחים. ביום העברת השגרירות לירושלים – כשבטקס נאמו, לצד נתניהו וטראמפ, שלל מטיפים אוונגליסטים, נהרגו בהתפרעויות בשטחים 58 פלסטינים, אבל מבחינת האוונגליסטים אין דבר כזה פלסטינים, וממילא מדובר בהתקדמות ראויה לקראת המלחמה שאינשאללה – ובעיקר בשם ג'יזס – עוד תבוא.
במקביל, זינשטיין מתעדת איך מצליחים כ־5,000 אוונגליסטים מוושינגטון להביא להפסקת המימון האמריקאי לאונר"א – הארגון שדואג לפליטים הפלסטינים, למרות אזהרות מערכת הביטחון הישראלית שהדבר יביא לאסון הומניטרי, כפי שאכן קורה. נתניהו והמתנחלים, מצידם, משתפים פעולה עם האוונגליסטים בדרך להבערת השטח, תוך שנתניהו מאשר בכל הזדמנות שמדובר ב"חברינו הטובים ביותר", וראשי מפעל ההתנחלויות תומכים במה שהם רואים כהתקדמות לקראת גאולת כל אדמותיהם.
"יש הקבלה די מדהימה בין האוונגליסטים והמתנחלים", זינשטיין אומרת. "שתי הקבוצות הבינו שלא מספיק ליישב פה את הגבעות או לנאום שם בכנסיות, וצריך להתחיל לתרגם את זה לכוח פוליטי. ומדהים לראות איך שני מיעוטים מצליחים לסובב את כולם. המטרות הפוליטיות המיידיות שלהם משותפות, וזו פוליטיזציה די מדהימה של הדת. ויש לך שני מנהיגים חילונים לחלוטין שעומדים מאחוריהם כוחות דתיים מאוד קיצוניים, והם אלה שמכריעים".
איך ייראה לדעתך סוף המסלול הזה?
"זה כל הזמן בדרך לפיצוץ. ישראל היא חנות חרסינה, והאוונגליסטים הם פיל. וכל פעם הם זורקים עוד גפרור לתוך האזור הזה. ובסוף אח שלי ילך למילואים כשתהיה פה מלחמה, ובשביל מי אנחנו נילחם את המלחמות האלה? האוונגליסטים מסדרים את לוח השחמט, ואנחנו הפיונים, וכל מה שאתה רוצה להגיד לאנשים זה: 'תתעוררו'".
את רואה מצב שגם ערכים אוונגליסטיים כמו התנגדות להפלות יגיעו לישראל?
"צריך להבין שעם האוונגליסטים, אתה חותם על כל החבילה. אז כנראה שלא יבטלו מחר את הזכות להפלות פה, אבל כבר יש את סמוטריץ', שמדבר על גייז והאוזניים שלך נובלות. ואם תיתן כוח לקבוצות כאלה, אתה לא יודע איפה תמצא את עצמך בעוד עשר שנים. ואת זה ישראלים לא מבינים; הם חושבים שיוכלו לקחת את הכסף הנוצרי וכלום מזה לא ייגע בנו. אבל כשאתה מגיע לכנס של 'נוצרים מאוחדים למען ישראל', וביבי עולה שם ואומר: 'אתם החברים הכי טובים שלנו בעולם' – אתה מתחלחל. אלה החברים הכי טובים שלנו? לא יכולנו למצוא שום חברים אחרים? כלום? ולא סתם יאיר נתניהו, כשהוא נוסע לארה"ב, הולך להרצות בכנסיות אוונגליסטיות".
אם ב"טהורה לעד" זינשטיין נאלצה להתייצב חזיתית מול אנשי "לה פמיליה" ואוהדי בית"ר, ב"עד סוף העולם" היא פשוט עברה לגור בעיירה הכי נוצרית, ענייה, שמרנית ומתנגדת-הפלות בקנטקי, תוך שכולם מנסים לנצר אותה.
מחצית מהילדים בעיירה – מידלסבורו שבמחוז בל, קנטקי – נמצאים מתחת לקו העוני, וכולם מצפים לשובו של ישו ותורמים – לא משנה כמה הם עניים – כסף לישראל, מבלי שראו מעולם ישראלי או אפילו יהודי. במרכז העיירה מונף דגל ישראל ענק, ובכנסייתה מוצמד לצלב מגן דוד עצום ממדים, "זאת הזיה, כשראיתי את זה פשוט התפוצץ לי המוח", זינשטיין אומרת. "כי הסיפור הוא אפקט הפרפר: איך גברת שאופה עוגות בקנטקי ותורמת 40 דולר בחודש – למרות שהיא גרה באחד המקומות הכי עניים בארה"ב – גורמת בסוף להעברת השגרירות בירושלים".
את הכנסייה שם מנהלים אב ובנו – הכומר וויליאם בינגהם ויורשו בויד בינגהם הנאה למראה, האינטליגנטי, הטראמפיסט וחובב הנשק החם. מדי יום רביעי הוא אוסף את הילדים לכנסייה, "ויוצאים לך חמישה ילדים מכל בית – כי הם הרי נגד הפלות – והם יחפים, והם עולים על המכונית שלו, ומגיעים לכנסייה ושוטפים להם את המוח שעה על ישו, ואז נותנים להם חתיכת פיצה. ואתה מבין שזו ארוחת הערב של הילד הזה, ושואל את עצמך, כבן-אדם, מה עדיף: שטיפת מוח פלוס פיצה או שהילד ילך לישון רעב. בסוף הם בעצם מייצרים דורות של אנשים נחשלים שיצביעו לרפובליקנים. זו מערכת לייצור מצביעים".
קצת כמו מוסדות החינוך של ש"ס?
"נכון".
זינשטיין נצמדה למידלסבורו ולבינגהם הצעיר לאורך שנתיים, כי זה מה שזינשטייין עושה: נכנסת לקבוצות קיצון, נטמעת בהן ורוכשת את אמונן. "ואחרי שבועיים רצופים של צילומים, היינו נוסעים שלוש שעות לשדה התעופה ושומעים מוזיקה ישראלית בקולי קולות. כי איתם זה לחיות עם מסיכה, אתה כאילו צולל לתוך העולם שלהם ואסור לך להגיד דברים – אתה בונה אמון, זה תהליך".
מה את מנסה להוציא מהם בתהליך הזה?
"את האמת. את הפיל בחדר, שאף אחד לא רוצה לדבר עליו".
מה, שאנחנו בשר התותחים שלהם בדרך להגשמת הנבואה?
"כן. ההתעקשות שלי הייתה שהם יגידו את זה, לא שאיזה מומחה שמאלני יבוא ויגיד. שיודו מול המצלמה מה הסיפור".
בשלב כלשהו, לא מעט מהמשתתפים בסרט אכן מודים. "אני שומעת חדשות מישראל, על הפיצוצים (מטחי הרקטות לעוטף עזה), ויש אפילו פיצוצים ליד ילדים, וכשאנחנו רואים את כל הדברים האלה קורים לישראל, זה צריך לתת לכולנו תקווה שהגאולה שלנו מתקרבת", אומרת לתומה שדרנית תחנת הרדיו המקומית.
זינשטיין מבינה מה היא שומעת, ועדיין לא יכולה שלא להיות גם מוקסמת מהפנאטיות הזאת. "קיצוניות מרתקת אותי", היא אומרת. "חברים שלי אומרים: גם אם תעשי סרט טבע על פרפרים, תמצאי את הפרפרים הקיצוניים, אבל אני לא כזאת, אני אוהבת אדם". חלק מהאהבה הזאת הופנתה במהלך הצילומים לגיבור הסרט, בויד. "היה לי מאוד חשוב לא לעשות ממנו בוראט. רציתי שאנשים יתבלבלו ויחבבו אותו".
ואת התאהבת בו קצת?
"בטח. אבל אני חייבת להתאהב בדמויות שלי ובסוף הן ישברו לי את הלב".
3 צפייה בגלריה
מאיה זינשטיין ביציע בית"ר ירושלים. ''יש כמה אוהדים שנשארתי איתם בקשר''
(צילום: עמית שאבי)
חיצונית, אין דרך לאתר בזינשטיין את הילדה בת העשר שעלתה עם הוריה ואחיה מרוסיה ולא מצאה את מקומה בקיבוץ בית השיטה, שאליו הגיעו. היא עבדה על מחיקת המבטא, שיננה שירי ארץ ישראל, נטשה בהדרגה את לימודי הפסנתר והמחול ("הייתי קלישאה רוסית"), וכלום לא עזר. "לא קיבלו אותי בקיבוץ ולא היו לי חברים", היא זוכרת. "תמיד אומרים לי, איך את מצליחה להשתלב בכל מיני מקומות שלא קשורים אלייך? ואני עונה: אני משיגה אקסס מגיל עשר. זה מה שאני עושה".
המשיכה לקבוצות קיצון היא היקסמות? תיעוב?
"יש משהו מאוד חזק בחוויה הזאת – גם בבית"ר וגם בכנסייה – שיש לך קבוצה גדולה של אנשים שאתה משתייך אליה. ואני מודה שבקיבוץ, החלום שלי היה להיוולד שם, להיות חלק. וזה מעולם לא קרה. ואת מגיעה למין קנטקי כזה ואומרת: איזה כיף להם. הרצון הזה להשתייך למשהו גדול יותר, יש בו המון נחמה. זו כמיהה שלי. אבל אני בשמאל, וזה לא בית וגם לא קהילה".
בקרוב זינשטיין תצא לחוף המערבי לתקופת פיתוח לסרט חדש, הפעם בהזמנת ובמימון המפיק ג'ון באטסק. "אני כל פעם אומרת שמגיל מסוים, צריך להכניס סעיף בוטוקס בתקציב הסרט", היא צוחקת. "הפנים שלי משלמות מחיר".
לפחות כספית זה משתלם?
"כשזכיתי באמי, התקשרתי בהתרגשות להורים שלי, הערתי אותם, ואבא שלי, דבר ראשון שאמר זה, 'יש מזה כסף?' התשובה היא לא. ההורים כל הזמן שואלים אותי אם אני צריכה כסף, ואני צריכה. ברור. ואני תמיד מחזירה להם. עכשיו זה לא 'מאיה משקיעה מכספי החסכונות שלה וטסה לישון בדירה של אנשים שהיא לא מכירה'".
במקביל, היא מקווה שיישאר לה זמן לחיפושים. "אני רוצה אהבה, ברור. וילדים. וזה חלק מהסוויץ' שאני רוצה לעשות, כי עד עכשיו לא היה בחיים שלי זמן לדבר הזה, ובשלוש השנים האחרונות זה היה רק הסרט. לא היה כלום".
עם אוהדי בית"ר את עוד בקשר?
"יש כמה חבר'ה שנשארתי איתם בקשר, שקנו כרטיס לדוקאביב לראות את הסרט החדש".
יכולה לדמיין שתהיי בת זוג של מישהו כזה?
"אני לא אפסול מישהו בגלל סיבה כזאת. הוא ייפסל הרבה קודם על מיליון סיבות אחרות".
פורסם לראשונה: 07:27, 23.10.20
