אף פעם לא מאוחר מדי להפוך לחיה פוליטית. פעם, כשהיה מתחיל ויכוח פוליטי לידי, הייתי קמה ועוזבת. אבל המציאות היום היא מציאות פוליטית, ואי־אפשר להישאר אדישים למה שקורה לנו.
הרבה שנים הייתי בצד הימני של המפה. אידיאולוגית, אני עדיין שייכת לשם, פעם אפילו הצבעתי לביבי. אבל מה שקורה פה בתקופה האחרונה לא קשור לשמאל או ימין. אתה יכול לרצות מנהיג הגון וישר שדואג לאזרחים שלו ולא רק לעצמו, מבלי שיאשימו אותך שאתה שמאלני בוגד.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
חדש! לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
המדינה מאוד חשובה לי. אני לא רואה את עצמי חיה בשום מקום אחר, ומה שקורה כאן שובר לי את הלב. חבר'ה צעירים רוצים לעזוב את הארץ כי הקורונה הביאה אותם לייאוש טוטאלי ואין להם פתרון. הבעיה העיקרית שלנו היא מי שעומד בראש המדינה, ואם יש דבר אחד טוב שקרה בקורונה, זה שהחרא צף ואפשר לראות בבירור עכשיו את ההתנהלות האגוצנטרית והחשיבות העצמית של ביבי. המהלכים שקופים. הציניות נחשפה. לפעמים נראה לי שכל מה שמעניין את ביבי זה לסדר את הדברים ככה שהוא יהיה בעמדה טובה יותר לקראת הבחירות הבאות. לא יפתיע אותי אם הסגר השלישי יקרה סמוך לתחילת המשפט שלו, כך שהכל יצטרך להידחות.
ההידרדרות בניהול משבר הקורונה חושפת את הפשיזם והדיקטטורה שביבי מביא עלינו. כל האנשים מסביבו הם לקקנים בריונים ואלימים. באמת כמו ארגון פשע. מירי רגב מאיימת על איל ברקוביץ' ומעלה פוסטים על סטייק. מיקי זוהר מאיים על מנדלבליט. מפגינים נעצרים בשרירותיות. עסקים קטנים קורסים כי לאף אחד לא אכפת. ויש כניעה מוחלטת לחרדים כי ביבי צריך את הקולות שלהם. מה זה הדבר הזה? איך לא קמה צעקה? אין לי ספק שאם ביבי יזוז, הדברים ייראו כאן אחרת. אני לא קונה את זה ש"ההפגנות טובות לביבי". אני בטוחה שהוא מוטרד מהן מאוד, ומאמינה שזה לא מקרי שהטון הבריוני עלה בתקופה האחרונה בכמה רמות. אם כל כך לא אכפת לך מהמחאות, למה אנשים מטעמך כל הזמן מאיימים על כולם?
וגם הסכם השלום עם האמיריות. תגיד, את מי זה מעניין?! אני שמחה על השלום, באמת. אבל בזמן שאנחנו שוקעים בבוץ ואנשים רעבים ללחם ותכף פורצת פה מלחמת אחים, זה נראה לך סביר שהדבר היחיד שמעניין אותו זה אם הוא יטוס במטוס פרטי או לא? כל מה שמעניין את הבן־אדם הזה הוא לצאת 'מלך'. אבל מה עם העם שלך? המצב כאן שערורייתי, ואין לביבי מנדט לנהל יותר את המדינה. מגיע לנו שמישהו ידאג לנו. אנשי המחנה הימני צריכים להתעורר.
אף טוקבק לא ירתיע אותי מלהגיד את דעתי. עם כל זה שאני מתעסקת בעצמי, עם זה שלא עבדתי כבר שנה ואין לי מושג איך תיראה השנה הבאה, הסיפור כאן הוא לא האמנים. המצב קשה אצל כולם, אנשי התרבות לא "מיוחדים" יותר מאף בעל עסק שהמדינה לא סופרת. איך יכול להיות שהמדינה לא מספקת סיוע אמיתי לאנשים שקרסו כלכלית? נותנים "מענק", אבל בוא, זו הלוואה שלא ברור איך יהיה אפשר בכלל להחזיר.
למה אמנים לא מתבטאים בנושא? כי יש מי שמטיל עליהם אימה. אתה רואה את מי עוצרים. למי סותמים את הפה. בחורה בדרום תל־אביב שלא הולכת עם מסכה?! איפה האכיפה הזאת כשמערכת החינוך של החרדים נפתחת בניגוד לכללים? יש כאן השתלטות מפחידה ואלימה על כל מי שמשמיע דעה אחרת.
אני שואלת חברים שלי, למה אתם לא מדברים? ברור לי שהם מפחדים. זה מאכזב אותי, אבל אני לגמרי מבינה אותם. יש אנשים שצריכים לפרנס ולא יכולים להרשות לעצמם עליהום. אנשים רוצים לשרוד את היום, והם לא רוצים להתעסק עם בריונים. אנשים שהתבטאו פעם בחופשיות, שילמו מחיר. ערפו את ראשיהם. לי אין מה להפסיד. מה יעשו לי? יכתבו טוקבקים? שיכתבו. יפטרו אותי? אני גם ככה כבר מפוטרת.
הקורונה היא השיעור הכי טוב וקשוח לבזבזנים כמוני. אני מכירה את הדימוי שלי כדיווה מפונקת ובזבזנית, ובאמת מאמינה שכדי להכניס כסף צריך לבזבז כסף. ועדיין, מה שראו ב'פוליאקובים' היה הגזמה לטובת הצחוקים והסיפור. רציתי להוציא את עצמי כאחת שאוהבת את החיים הטובים ונהנית לעצבן את הבעל ואת המשפחה שלה. ברור שיש לזה אחיזה גם מחוץ למסך - תמיד ביזבזתי מעבר ליכולת שלי ותמיד על זה היו הריבים בבית - אבל בוא, אני אדם מציאותי. הקורונה היא מתנה לאנשי צריכה מופרעת, במובן שהיא מכריחה אותנו להירגע בעל כורחנו. גם אני קורקעתי. וזה טוב. פתאום אני מסתכלת על ההוצאות שלנו. עוד לא הגעתי למצב שאני מסתכלת על המחירים בסופר, לא צריך להגזים. אוכל זה הדבר היחיד שאפשר להוציא עליו כסף, אז בואו נהנה. עזרה עם הילדות יש כאן בכל מצב. גם אם יש לי מינוס, אני מביאה בייביסיטר, כי אחרת אאבד את השפיות. אבל כן ויתרתי על הרבה דברים. על בגדים. על עזרה לבית. את מבינה שאת צריכה להתאפס. העולם השתנה.
כן, הקורונה הייתה צריכה לבוא כדי שאני אקבל את הכאפה שלי. זאת תקופה לקחת רק מה שצריך, ולא מה שאת רוצה. עם כל מה שקורה עכשיו, גם אין חשק לבזבז. אין חשק לבלות. אני לא יכולה להרשות לעצמי חופשה מפנקת, אבל גם לא בא לי באמת. בענייני כסף אני בגישת "יהיה בסדר", אבל זה חרטא. אין עדיין טלפונים מהבנק. אנחנו עוד לא שם, אבל אנחנו כבר כן חיים מהחסכונות שלנו. זה לא מדאיג אותי. מה יעזור לי להילחץ? בענייני עבודה, על אף המצב, אני עדיין סלקטיבית. גם כשאני ענייה אני בררנית מאוד. אני לא יודעת לעשות דברים שאני לא רוצה לעשות אותם. הם לא יוצאים לי טוב.
אפשר להפסיק להתפוצץ מעצבים. צריך למצוא רק את הפרטנר שיצדיק את זה. אני לא טיפוס דיכאוני, אני עושה הכל בשביל לעבור את המצב המדכא הזה כמה שיותר בכיף שאפשר. אם אנחנו מול הטלוויזיה, הדבר האחרון שאנחנו רואים זה חדשות. אנחנו עושים הרבה הליכות בפארק ובים. מקפידים על רגעים לעצמנו בלי הילדים. להרבה אנשים התקופה הזאת היא סיר לחץ לזוגיות ולמשפחה, אבל אלעד ואני סגורים יחד בבית מבחירה עוד לפני הקורונה. אנחנו רגילים לזה, אוהבים את זה, כך שזה לא הלם בשבילנו. הדבר הקשה זה שיש ילדים קטנים בלי מסגרת, וצריך להפעיל אותם מהבוקר ועד הלילה. זה קשה מאוד. אבל לסגר השני באנו יותר מוכנים. הייתה לנו תוכנית.
השנתיים הראשונות שלי ושל אלעד כזוג עברו בריבי גיהינום. התפוצצויות שהייתי באוויר מרוב טירוף. הוא כמעט הרג אותי. אני כמעט הרגתי אותו. עם השנים לומדים לריב, ולכן גם הקשר נהיה יותר טוב. עכשיו עם הקורונה, אתה מבין שאתה תקוע עם הבן־אדם בבית, וחשוב מאוד להישאר רגועים. אני מאוד משתנה בשבילו. אסור לי להיכנס לקריזות, זה חלק מהחוקים. הוא הפחיד אותי: אם תיכנסי לקריזה, אני לא אראה אותך יותר. זה היה לי מאוד קשה כי אני מאוד עצבנית, אבל עשיתי עבודה עצמית. זה שהדברים יתנהלו כאן בסבבה, חשוב לי יותר מהכל.
אין שום דבר מוזר בללכת לטיפול אצל אמא של הבעל שלך. אני עדיין בטיפול אצל יהודית, אמא של אלעד. התמזל מזלי ויהודית היא חלק מהמשפחה שלי. כל פעם שאני צריכה שיחה טובה, אני הולכת אליה. זה לא מוזר בכלל שאני באה להתלונן על הבעל שלי בפני האמא שלו. היא מבינה ומצדיקה אותי, אבל היא בעיקר עסוקה בלגרום לי לקחת אחריות על עצמי, וזה גם מה שאני אוהבת בשיטת הטיפול שלה. לא להאשים את כל מי שמסביבך.
נגיד, שמתי לב שאני מרימה כל יום שישי ארוחת ערב לכל המשפחה. עובדת כמו חמור. וזה לא בשבילי, וחם לי ואני מזיעה. אני אומרת לו, תעזור לי ותסדר את השולחן. אבל גברים לא יודעים להזיז את התחת שלהם, ולנהל את הדברים בבית. גברים יודעים ללכת לעבודה. סיפרתי לה את זה והיא סידרה לי את הראש, ואמרה: את עושה את זה בשבילך ולא בשבילו, תעשי את זה בכיף. את לא רוצה לעשות? תביאי עזרה. צודקת.
אגב, יהודית אומרת שזו זכות לחיות בתקופה הזאת של הקורונה. וזאת הולכת להיות תקופה מהממת. שאלתי מתי? היא אמרה: אחרי שכל החרא יעבור. בקיצור, יש עוד זמן.
זה שהשלמתי עם איך שאני נראית, לא אומר שאני לא רוצה לתקן הכל. אחד הדברים שאנחנו אוהבים לעשות כשאנחנו צופים בסרטים ישנים – זה לראות מה קרה לשחקנים שהתבגרו. שמת לב ששון פן הפך לחביתה? לפעמים אני רואה שידורים חוזרים של 'הפוליאקובים' מלפני חמש שנים ומשתגעת כמה אני נראית לעצמי צעירה יותר. זה נורא מפחיד כמה מהר דברים משתנים. הכל גדל, מתרחב ונופל.
בקורונה היו לא מעט רגעים שלא יכולתי לראות יותר את הוודג' שלי, עם הלבן בשיער, והפיג'מה. אבל אני כן משתדלת להיות על המשמר. מה אני אוכלת, כמה אני ישנה. לעשות ספורט. לעשות פן. לעשות טיפולי פנים. בא לי לעשות ניתוח לגיהוץ של הכל. גוף, פרצוף, שיער. היום, בגיל 40 אפשר להיראות כמו בת 30. יש עזרה, החוכמה היא לא להגזים. אני גם מפחדת לעשות דברים שיגרמו לי להיראות כמו מישהי אחרת. לא שאני מתה על עצמי, אבל מפחיד אותי להיראות אחרת לגמרי. בוא, אני לא עד כדי כך סתומה. אם את כבר עושה משהו, אל תהיי פתטית.
האישיוז עם הלוק שלי זה לא משהו ש"נפתר" עם השנים, אבל כן השלמתי עם זה שזה מה שיש. זה לא אומר שתשמע פה מונולוג סטייל "עכשיו אני הכי אוהבת את עצמי". יש רגעים שאני פתאום אומרת: וואלה, אני נראית טוב היום. ואז מישהו מצלם אותי ואני מזועזעת: מה זה?! השלמתי עם זה שאסור לי להצטלם יותר.
אסור לוותר על הקשישים. הקשישים הם האוכלוסייה המסכנה ביותר. אמא שלי, שוש, אמנם חיה עם מטפלת, אבל זה לא באמת מספיק כדי להפיג את הבדידות. מה שנשאר לאנשים בגיל הזה הוא הזמן עם הנכדים, הקפה עם החברות, הארוחות המשפחתיות וזהו, ואמא שלי בדיכאון מאז הקורונה. אני הולכת לראות אותה הרבה, אנחנו מדברות כל יום. חשוב לי מאוד שלא תרגיש לבד.
בגלל שהסגר השני כל כך לא הגיע לנו, ההתנהלות הייתה קצת שונה. יש דברים שעדיף לעשות מאשר שאמא שלי תתפגר מדיכאון, כמו ללכת לפגוש אותה. בזהירות. ממרחק, אבל אני שם, לפעמים גם עם הבנות. חשוב לי שהיא תהיה שמחה. אני גם מקפידה מאוד לא לעצבן אותה. במיוחד עכשיו שאני כל כך רוצה שביבי יעוף, היא בכלל אוהבת אותי. היא פחות חרדתית מהמצב, ויותר מדוכאת מכל מה שקורה. ברור שזה משפיע על הבריאות שלה. דיכאון אוטומטית משפיע על הבריאות שלנו. ברור שהיא נחלשה, אבל היא עדיין צועקת ומקללת. מה שכן, אני שמחה בשביל אבא שלי ההיפוכונדר שהוא לא כאן. הוא היה לוקח את הקורונה מאוד קשה.
פורסם לראשונה: 07:26, 23.10.20
