באמצע השיחה, אמא של יוני בלוך מתקשרת אליו. בלוך מקשיב לה מעבר לקו ואז עונה: "פירה". חולפת עוד שנייה והוא ממשיך: "טוב, אז פתיתים". עוד שנייה. "בסדר, אורז. שאלת, אז אני מעדיף את זה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אני יודע; זה נשמע כאילו השיחה בוימה לכבודי, אבל נראה שלא. כי השבוע יוני בלוך היה בדיוק הקלישאה שהוא לכאורה עדיין מגלם: חנון נצחי שבגיל 39 – נשוי לענבל ואב לשתי ילדות, בנות שנתיים וארבע – עדיין הולך לאכול צהריים אצל אמא. עדיפות לפירה.
זה לא אירוע שגרתי; בכל זאת, בעשור האחרון בלוך התגורר בניו-יורק וטיפח את הסטארט-אפ המצליח שלו "אקו", וסגר עם וולמארט השקעה של מאות מיליונים, ורשם – כלומר החברה רשמה – כ-40 פטנטים על טכנולוגיות לווידיאו אינטראקטיבי, והיה אחראי לקליפ המגה-מצליח של בוב דילן "כמו אבן מתגלגלת", ובגדול היה עסוק בלהיות גדול באופן הביג-טיימי ביותר האפשרי כשאתה נראה כמותו.
ופתאום, בשקט די גמור, בעונתה השנייה של הסדרה הבינלאומית המצליחה זמן מגפה, בלוך והמשפחה חזרו לארץ. כלומר לא. כלומר אולי. "הגענו כמו בכל קיץ ופשוט לא עלינו על הטיסה חזרה. זה לא שהחלטנו להישאר, אבל כשהטיסה התקרבה ענבל אמרה לי: לא עולים על הטיסה. בוא לא ניסע חזרה".
הם שכרו בית עם גינה בצהלה, השאירו את הדירה השכורה בברוקלין, ו"לא יודע מה יהיה. זאת תקופה שנראה לי מוזר לתכנן בה תוכניות. והחיים פה יותר נחמדים, באופן ביזארי. אני עכשיו בחלון הזדמנויות הצר הזה שבו אתה חוזר מבחוץ ורואה את כל הטוב בארץ, וכשנדחפים לי בתור אני כזה, 'אוי, איזה נחמדים, בטח ממהרים', והאוכל פה חד-משמעית הרבה יותר טעים. חוץ מסושי".
למעשה, בלוך מודה שניו-יורק של הסגר הצליחה לשבור אותו. "זה סגר אמיתי שם – לא כמו בארץ, שלא נעים להגיד אבל יש יתרון בזה שהכל פה קצת יותר שכונה. ואנחנו היינו סגורים ארבעה חודשים בדירת שלושה חדרים קטנה בברוקלין עם שתי ילדות, בלי גינה, והיה ממש קשה. כל השלב הראשון היה מפחיד. זה התחיל ב'מה, סוגרים לנו את הגן?' והמשיך ב'סוף העולם הגיע'".
עכשיו, עם דירה מרווחת וגינה, הם מצליחים לנשום, ובלוך נוטה להישאר. "מבחינתי מעולם לא עזבתי את הארץ – זה היה כמו שליחות מהעבודה".
מה הבנת אחרי עשור בניו־יורק?
הבנתי שיחסית לישראל, ניו-יורק היא מקום רע לגדל בו ילדים. מאוד קר רגשית. פה מדהים, ויש את אמא שלי".
המראה החנוני הזה שלו, הדיבור המהוסס לעיתים, הצחקוקים, הנוירוזות הקטנות – ליטוף השיער הפרוע, טלטול הרגל המסונדלת - והווייב הכללי של מוכר לוזר בחנות קומיקס חצי ריקה, מחפים, במקרה של בלוך, על אחד האנשים הכי משומנים ומצליחים בתעשייה. בשתי תעשיות למעשה.
אף אחד – אולי מלבד מי שהכירו את בלוך מקרוב – לא ראה את זה בא. הנער הבאר-שבעי הממושקף והדחוי ששמע פיקסיז לפני שזה הפך לקלישאה, העלה שירים לאתר "במה חדשה" והפך, בתחילת שנות האלפיים, לתופעת רוק מקומית, חתך כעבור שלושה אלבומים וקדנציה קצרה כשופט ב'כוכב נולד' למשהו שונה לגמרי. ב־2010 הקים עם החבר ללהקה ברק פלדמן סטארט־אפ בשם "אינטרלוד" שהתמחה בטכנולוגיית וידיאו אינטראקטיבי.
אחרי שהצליחו לפתח ממשק שמסוגל לזגזג בין אפשרויות, לבחירת המשתמש, באופן חלק ובלתי מורגש, הגיע רצף אינסופי של זכיות בפרסים וסבבי גיוס, שינוי השם ל"אקו" והשקעות ענק של סוני, MGM ו-וולמארט. יותר מזה? הם הרימו עכשיו את פסטיגל 2020 כאירוע אונליין אינטראקטיבי שיימשך יותר מחודש, יעלה 69 שקל לילד ולא תצטרכו אפילו לעמוד בפקקים.
יוני בלוך - אחריות
בלוך מוכן להודות שתחת כסות חמידותו, הוא היה ונשאר אחד האנשים היותר-תחרותיים בסביבה. "הייתי הילד הלא-מקובל שבא עם סנדלים לשחק כדורגל ולא רצו לשחק איתו, אבל גם ילד מאוד שאפתן ואסרטיבי, וזה לא הלך טוב יחד. אולי לכן עשיתי קריירה מלהיות לא קונפורמיסטי. גם בניו-יורק, אני עדיין לא בא לפרזנטציות ומנסה לכבוש".
אני מניח שאתה לפחות מתלבש סביר לקראתן.
"לא ממש. הייתה לי פגישה עם מנכ"ל אן-בי-סי שהגעתי אליה בדיוק ככה (הוא לבוש בטי-שירט, שורטס וכפכפים). הוא היה רפובליקני כזה מעונב ואמר לי, 'השטיח הזה מעולם לא חש במגעם של כפכפים', ואני חשבתי שזה מצחיק אז אמרתי לו, 'סורי' וחלצתי אותם. והוא לא צחק. זה היה נורא מביך".
אנשים שעבדו עם בלוך מעידים גם הם על הדיסוננס שבין נער הקסם לסטארטאפיסט עם הקילר אינסטינקט. בלוך, הם מדגישים, תמיד חד ודרוך, שום דבר בהתנהלותו אינו מקרי, והוא יודע להקסים כמעט כל חדר. אחד שבמקרה יצא לו להתיידד עם מנכ"ל התאגיד העצום שכמעט בטעות לקח אותו ואת אשתו לאי של ריצ'רד ברנסון. "אחד המינגלרים והשמוזרים הכי גדולים שתפגוש", נאמר לי עליו. "עם הניצוץ הזה שלו, בלי שתשים לב תשקיע מיליון דולר באיזה מיזם שלו", אומר עליו אחד המשקיעים.
הוא מגזים, כמובן; מה מיליון, וולמארט שמה 300 מיליון על שיתוף פעולה ארוך טווח עם "אקו", שמעניקה לתאגיד הסובל מדימוי דינוזאורי מיושן איזו רלוונטיות טכנולוגית ותדמיתית חדשה. מעבר להפקת מתחמי אינטראקטיב מרהיבים באתר החברה – בעיקר בכל הקשור לצעצועי ילדים – נראה ש"אקו" משחקת תפקיד ראשי בדחיפת וולמארט קדימה ולמטה, לעבר קהל יעד צעיר יותר. לאחרונה רכשה וולמארט חלק מ"טיקטוק" והעלתה את "קאמפ", אתר אינטראקטיבי לילדים שהקימה עבורה 'אקו' ומדמה, לרגל הקורונה, מחנאות בתנאי בית, כולל הפעלות לילדים על ידי כוכבים בדרגת לברון ג'יימס וסופיה ורגרה, שאותה בלוך מחשיב לחברה קרובה. "הבדיחה הייתה ששנינו התקדמנו בחיים על בסיס המבטא הביזארי שלנו".
זה, בשבילכם, בלוך-קלאסיק; מי שלכאורה פשוט מועד את דרכו, בחמידות אגבית, אל כל הקשרים הנכונים והכסף הגדול. "יש לי במשרד בניו־יורק את הפסנתר – סטיינווי ישן מאוד, עומד – שהיה של ג'ון לנון בבניין הדקוטה", הוא מסגיר כשאני דורש תוספת פירה.
איך הגיע אליך?
"ג'יין רוזנטל, מכיר אותה? היא הקימה את פסטיבל טרייבקה עם דה נירו והיא בבורד שלנו. לבעלה היה את הפסנתר, הם התגרשו והיא לא רצתה שהוא יקבל את הפסנתר אז אמרתי, מגניב, אני אקח".
עוד מישהו ששווה לאזכר?
"הייתי בבית של בונו, להראות לו מה אנחנו עושים, כי הוא רצה קליפ אינטראקטיבי. הוא גר באפר ווסט סייד, בבית מטורף מעל הפארק שהוא קנה מסטיב ג'ובס".
איך הוא?
"נמוך. ובסוף התעצבן שעשינו קליפ עם דילן, ולא עבדנו איתו".
אפשר להמשיך – הרשימה ארוכה – אבל השורה התחתונה היא כזאת: מאז הקורונה, זינקה שורת ההכנסות של "אקו" בכ־300 אחוז, "פי שלושה ממה שציפינו", אומר בלוך. בתשובה לשאלה איפה החברה תהיה חמש שנים מעכשיו, בלוך לא צוחק כשהוא מפטיר, "בקצב שאנחנו נמצאים בו, נשתלט על העולם".
תן דוגמה לעוצמתיות של סיפור אינטראקטיבי.
"פעם בא אליי אבנר ברנהיימר עם רעיון לסדרה אינטראקטיבית, שמתחילה יום אחרי שבחור ובחורה שהיו זוג ונפרדו והוא בא לקחת דברים, והם שוכבים פעם אחרונה, ומבחינתו הייתה חוויה מתוקה, והיא קמה בבוקר ומבחינתה היא נאנסה. והתפקיד שלך כצופה זה לשחק את הספק. אז בסצנה הראשונה היא הולכת לרופא, ואתה בוחר אם הרופא מאמין לה או לא. בסצנה הבאה הוא מדבר עם אמא שלו ואתה בוחר אם אמא שלו מאמינה לו או לא. בסצנה השלישית היא יושבת מול טוויטר ואתה מחליט אם האנשים בטוויטר מאמינים לה או לא. המסר הוא שהאמת נקבעת על ידי מה שאנשים מאמינים לו. זה מדהים, לדעתי".
רק שכרגע, עיקר הפעילות האינטראקטיבית של "אקו" הוא עדיין בשירות גורמים מסחריים ופרסומיים, ואם ג'יימי אוליבר מככב בסדרת בישול אינטראקטיבית ומתחקר אותך על העדפותיך והעדפות ילדיך לקראת הכנת מתכון, מדובר בטִרגוט מהסוג הפולשני ביותר. "הוא מגיע לאיזו נקודה בבישול ואומר, 'פה אני בדרך כלל מוסיף חריף, אבל אמרת שזה לילדים. הילדים אוהבים חריף?' ברמה מסחרית, הרי אין דרך לגלות על אנשים אם יש להם ילדים שאוהבים חריף – אפילו פייסבוק לא יכולה! אז זה אחד הדברים המגניבים מבחינתנו. ו־וולמארט היא קמעונאית המזון הגדולה באמריקה, בסדר גודל של 520 מיליארד דולר בשנה".
אתם מוזמנים לדמיין את סדרי הגודל הכספיים שבלוך עצמו מסתכל עליהם, גם אם כרגע הוא מכחיש כל קשר. "יש איזו אשליה שעשיתי כסף", הוא אומר, "ובאמיתי, אני לא עשיר. אין לי כסף. על הנייר יש לי אחוזים בחברה ששווה המון, ויש לי אפס יכולת לממש את זה כרגע. זה חלק מהכיף וזה גם נורא בעייתי ונורא מסוכן. אני מקבל משכורת, אבל לא כזאת גבוהה".
מי שעבדו עם בלוך טוענים שכסף תמיד הניע אותו אבל הוא עצמו נזכר איך אמר פעם לאביו שהוא רוצה להיות עשיר, וכשאבא שאל מה יעשה עם הכסף, אמר שיקנה גיטרה ומיקרופון ממש טובים. "ואבא אמר, סבבה, אתה צריך הלוואה, אתה לא צריך להיות עשיר".
מה היית קונה היום עם הכסף?
"אני עדיין אקנה גיטרה ופסנתר. פסנתר סטיינווי בייבי גרנד יעלה 200 אלף דולר. וזו חוויה אחרת לנגן על זה, וקשה לחזור אחורה אחרי שניגנת על זה".
פעם אמרת בראיון שהיית קונה את מכבי חיפה והפועל באר-שבע רק כדי להחריב את הראשונה.
"זה נראה לי רעיון רע מאוד. יצא לי לפגוש אנשים שקנו קבוצות, הם די עצובים בחיים. חד-משמעית אני חושב שאנשים באמת עשירים זה לא מגניב. יש איזה סוויט-ספוט שכשאתה חוצה אותה, אתה מתחיל לאבד טעם".
מה הדבר הכי יקר שקנית מאז הקמת החברה?
"זה לא נשמע טוב, אבל קניתי הרבה מתוכנות המוזיקה וההקלטה שהיו לי באופן פיראטי. 'קיובייס', 'אייבלטון לייב', 'ווייבס'".
ממה אתה נהנה ביום-יום?
"קצת אלכוהול. וסושי. לא אכלתי דגים עד גיל 33, כל דבר מהים דחה אותי, ואז התחלתי עם אחד המשקיעים שלנו ישר בסושיות הכי יקרות בניו־יורק, ואשתי אומרת שלא עברתי את המסלול הנורמלי של סושי זול קודם".
מוזיקלית, בלוך מבחינתו עדיין פעיל. כל מופע קאמבק שלו – לרוב בבארבי – הפך לסולד-אאוט בתוך דקות. "ההופעות כיום הרבה יותר מצליחות מאשר בזמן אמת, ובאופן מוזר אצל אנשים שצעירים מכדי לזכור אותי. החלק הטוב הוא שמוזיקה היא כבר לא העיסוק העיקרי שלי אלא התחביב, ולכן אני כותב שירים הרבה יותר יפים".
הוא עדיין רואה תזרים תמלוגים שוטף משירים שכתב בשעתו לסדרות טלוויזיה, כולל שירי הפתיחה של "הפיג'מות", "פיק אפ", "דני הוליווד", "השיר שלנו" ו"כל כך הרבה שירים" – שיר האודישנים בעונה הרביעית של "כוכב נולד", שהתחיל בכלל כשיר מחאה נגד תופעת "כוכב נולד". "כתבתי שיר שהמילים המקוריות שלו היו משהו כמו 'כל כך הרבה שירים, כל כך מעט מקום'. יואב צפיר שמע את זה ואמר, 'וויי, אם הופכים את המילים זה יהיה שיר האודישנים שלנו וניתן לך מלא כסף. אמרתי אחלה", בלוך נזכר. "ובגרסה שלהם זה הפך ל'הם רק צריכים לבחור אותי', וחמי רודנר אמר לי, 'היום שבו הסכמת למכור להם את השיר הוא היום שבו מתה המוזיקה'. אני רוצה להוציא אותו עכשיו בגרסה הקודמת שלו".
באולפן הביתי הקטן שבסמוך לגינה הקטנה ליד הבית המרווח בצהלה, בלוך מקליט עכשיו שירים חדשים. "חברים מוזיקאים שלי אמרו, 'זה נורא סחי פה, אתה צריך לעבור ליפו', אבל תמיד הייתי סחי. תמיד צחקו עליי שאני לא מסוגל לקחת שאכטות, אני נחנק ונכנס לי עשן לעיניים".
טוב שנצמדת לקוק.
"שמע, אחרי שאבא שלי מת, נסעתי עם אחי לאמסטרדם והחלטנו שאנחנו עושים. פעם שאלתי את אבא מה הוא חושב על קוק והוא אמר, שווה לנסות כל דבר פעם אחת. אז ניסיתי, וזה עשה לי לב דופק ומר בפה ורציתי למות, ולא נהניתי בכלל". אביו של בלוך, פיזיקאי מאוניברסיטת בן־גוריון, נפטר במפתיע לפני כחמש שנים מהתקף לב, בגיל 64. זו הייתה, אולי, הנקודה הראשונה שבה קיבלה חמידות חייו הכללית איזו קריאת כיוון טרגית. "הייתי קשור אליו מאוד. אהבתי אותו בטירוף. אני עדיין אוהב. אבא שלי היה כותב יומן כל יום, מאז שהיה בן תשע. סרקתי את הדפים שלו" – הוא מראה לי בטלפון עמודים סרוקים בכתב יד צפוף – "וכשנולדה לי הבת הראשונה קראתי מה הוא כתב כשנולדה לו בת ראשונה, אחותי הגדולה, וקצת הרגשתי כאילו אני מדבר איתו".
צרפו לזה פסיכולוגית – "זו תקופה טובה להיות בטיפול", כדבריו – ותבינו משהו לגבי סוג החיפוש שבלוך מצוי בו. "אני לא נהנה מספיק מהדרך", הוא אומר. "אני תמיד עסוק במטרות לא הגיוניות. לפני שהוצאתי את האלבום הראשון, השאיפה הייתה למכור מיליון עותקים – משהו לא ריאלי ולא סביר בקטע ילדותי. אז למרות שקיבלתי אלבום זהב, זה מאכזב ואי-אפשר להיות ממש שמח. למה לא פלטינה? ואני קצת ככה. אני באמת, לא בצחוק, שואף לשנות את העולם – לא תעשייה אחת, אלא משהו שיהיה לו אימפקט אינסופי".
פורסם לראשונה: 07:47, 06.11.20
