דניאלה שוורץ-שיפר לא שכחה אף פעם את שלושת הימים שבילתה עם אבא שלה. היא הייתה בת 17, ויהודה בארקן הגיע לביקור ראשון בריו דה-ז'ניירו. למעט שיחת טלפון בודדת, היא מעולם לא זכתה לפגוש אותו, לא קיבלה ממנו מכתב, אפילו לא ידעה עד כמה הוא מפורסם ומצליח בישראל. ביום האחרון של הביקור, ממש לפני שעזב, בארקן שלף קלטת וידיאו של הסרט "אבא גנוב" - שיצא בישראל כמה שבועות קודם לכן - ונתן אותה לבתו, כמעין מתנת פרידה.
כתבות נוספות למנויים:
"הוא אמר לי, 'הסרט הזה הוא על הסיפור שלנו'", היא נזכרת. "אחרי שהוא נסע לישראל צפיתי בסרט וראיתי שזה ממש לא הסיפור שלנו. הסיפור שלנו היה אחר. להבדיל ממה שקורה בסרט, בחיים האמיתיים הוא לא בא לחפש את הבת שלו. כל הביקור בברזיל היה כנראה במסגרת אסטרטגיית שיווק לסרט ההוא, חלק מהחיים שלו כשחקן".
5 צפייה בגלריה
דניאלה שוורץ-שיפר ויהודה בארקן בביקור בריו דה-ז'ניירו, 1988. ''הסתכלתי עליו וראיתי כמה אנחנו דומים''
(צילום: אלבום פרטי)
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לטלגרם שלנו
זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה הבת הסודית של בארקן זכתה לפגוש את אביה פנים מול פנים. אחרי המפגש הם שמרו על קשר מכתבים במשך כמה חודשים, עד שגם זה נפסק, והיא חזרה לחיים שהכירה תמיד - חיים שהתאפיינו בגעגוע יום-יומי לאבא שהרגישה שנטש אותה. בתמונות שנשארו מהביקור, הם נראים כמו אב רגיל ובתו הטינאייג'רית, מחייכים ונהנים זה מחברת זה ללא שום רמז לכעס או שיברון לב. השעות שבילו יחד חזרו אליה בשנים הבאות בחלומות, מעוררות בכל פעם את אותו שילוב של כאב ותקווה.
"יהודה בארקן שהכרתי השאיר בי חור", היא אומרת עכשיו, הצער בקולה דוקר כמו סכין בלב. “החור הזה עדיין קיים. הוא לא ייסגר לעולם. כבר חשבתי שסוף-סוף אזכה לראות אותו אחרי כל כך הרבה שנים של שתיקה, ואז הוא מת".
החור הזה נפער עוד כשהייתה בבטן אמה, ששבה לברזיל מישראל כשהיא בהיריון. "כשנולדתי היא הודיעה ליהודה שבאתי לעולם. היא שלחה לו מברק וסיפרה שיש לו בת ושקוראים לי דניאלה ברקן. ולמרות זאת הוא לא בא לראות אותי. יש הרבה זוגות שרבים ונפרדים. אבל הם התחתנו רק כמה חודשים לפני זה, הייתה שם אהבה אמיתית שיום אחד נגמרה, והיה פרי לאהבה הזאת - אני. במשך השנים דיברתי על זה הרבה עם אמא שלי. הדיבורים על יהודה הם חלק ממני, כמו החמצן שאני נושמת".
אבל בעצם, זו הייתה החלטה משותפת של שניהם. היא עזבה אותו ואת ישראל כשהיא בהיריון.
"בני זוג יכולים להיפרד, אבל אבא לא יכול להיפרד לגמרי מבתו. מה שקרה זה שעד גיל מאוחר יהודה לא חיפש אותי. אמא שלי לא אסרה עליי לנסוע לישראל לפגוש אותו. זו אני שלא רציתי לנסוע מסיבות ברורות - הרגשתי דחייה. יהודה היה יכול להגיד מה שהוא רוצה וכך גם אמי. רק שאני, דניאלה, סומכת על מי שהייתה איתי ב-51 השנים שבהן אני חיה, 24 שעות ביממה, מי שלא ויתרה עליי, לא דחתה אותי, נתנה לי אהבה ללא תנאי ותמיד סיפרה לי את כל מה שאני צריכה לדעת".
אלה היו זמנים אחרים, אנשים בקושי נסעו לחו”ל. לרבים אפילו לא היה טלפון. אולי היה קשה מאוד למצוא אתכן?
"שום דבר לא קשה כשאבא חש רצון למצוא את בתו, ללא קשר לסיבות שבגללן נפרד מבת זוגו. יותר מזה, יהודה כבר היה דמות ציבורית מוכרת ובעל אמצעים. ברזיל לא מדינה בסוף העולם. היה טלפון, היה מטוס, הייתה אפשרות לפגוש אותי. איש לא אסר עליו לבוא ואיש לא הפריע לו להיכנס לברזיל. הייתי הבת הראשונה שלו, ואני יודעת מאמא שלי שהוא באמת רצה להיות אבא".
כמו הרבה נערות יהודיות מהדור שלה, אמא של דניאלה, הלנה שיפר, חלמה כל חייה לבקר בישראל. במלחמת ששת הימים נודע לה שבית החולים הדסה בירושלים זקוק למתנדבים, אז היא נרשמה ועלתה על הטיסה הראשונה לארץ. את יהודה בארקן, שחקן צעיר, נאה וכריזמטי ויוצא להקת פיקוד צפון, היא פגשה כשהגיע להופיע בפני הפצועים בהדסה. הלנה הייתה אז בת 22, ברקן מבוגר ממנה בכמה חודשים.
"אמא סיפרה לי שזו הייתה אהבה ממבט ראשון. הם התחילו לצאת וכמה חודשים אחרי זה כבר גרו יחד בתל-אביב ואז הם התחתנו. עשו חתונה עם מוזמנים, ההורים של אמא, סבא וסבתא שלי, באו מברזיל לחתונה. אמא מעולם לא נכנסה לפרטים איך בדיוק התחיל הקשר, אבל היא אמרה שיהודה היה בחור מאוד יפה ונחמד, בתחילת הקריירה שלו".
האהבה הגדולה לא התמידה. כשהלנה נכנסה להיריון היחסים החלו להידרדר. "יהודה ואמא שלי רבו הרבה, והיא החליטה לחזור לבד לברזיל, כשהיא בהיריון איתי".
את יודעת מה קרה? מה גרם למשבר?
"לא יודעת, ואמא שלי לא סיפרה. גם לא ממש שאלתי אותה. הרגשתי שאלה דברים פרטיים בין בני זוג שצריכים להישאר ביניהם, ולא רציתי לחטט בזה. אבל היא כן סיפרה שאחרי שיהודה נהיה מפורסם האישיות שלו השתנתה".
ובכל זאת, לא ניסית להבין מה בדיוק קרה?
"יש רגעים רגישים בחיי זוגות ואף פעם לא רציתי להיכנס לשם. אבל ברור שאמא שלי החליטה לעזוב בגלל שהיה רע, לא בגלל שהיה לה טוב. פעם, כששאלתי אותה איך היא נפרדה מיהודה וחזרה לבד לברזיל, היא אמרה לי, 'דני, לא הייתי מאושרת שם. דאגתי לך עוד כשהיית בבטן, הייתי צריכה לעשות משהו גם בשבילך'. אמא שלי תמיד קיבלה החלטות שקולות. תמיד חשבה על הכל, היא אף פעם לא הייתה טיפשה במובן של להסכים למה שלא מוצא חן בעיניה. גם היה לה חשוב להעביר לי את המסר שבחיים צריך להגיב בצורה נכונה למה שקורה, ולקבל החלטות קשות. קשה לדמיין את זה - היא בת 20 וקצת, לבד בברזיל, בהיריון, ועוד בשנות ה-60. אבל היא הצליחה להתמודד עם הכל".
כשדניאלה הייתה בת שנה ושבעה חודשים, אמה נישאה בשנית, לגבר יהודי-ברזילאי בשם ז'וזה שוורץ. בגיל שלוש הלנה סיפרה לה שז'וזה אינו אביה הביולוגי. "עד אז ידעתי שז'וזה הוא אבא שלי ופתאום היא מספרת לי שיש לי עוד אבא שאני לא מכירה. היא לא רצתה שאשמע על זה מהילדים בגן או בבית הספר שיכולים להיות אכזריים".
יכול להיות שז'וזה התנגד לקשר ביניכם?
"לא. אבי ז’וזה מכבד מאוד את ההיסטוריה שלי. כל השנים הוא חשב שיהודה צריך לבוא לחפש אותי, ושהוא, ז'וזה, בחיים לא היה נוהג כך. גם לראיון הזה הסכמתי רק אחרי ששאלתי אותו אם הוא עלול להיפגע. והוא אמר: 'זה לא משנה מה אני חושב. עשי מה שהתחושות שלך אומרות'. איך הוא יכול היה לאסור על יהודה לפגוש אותי?"
כשדניאלה הייתה בתיכון, היא זכתה להחליף מילים ראשונות עם אביה הביולוגי. זה קרה בזכות חברה שלה שטסה לארץ במסגרת תוכנית לבני נוער יהודים. אחרי שנים של ריחוק מוחלט, אפילו הדחקה, דניאלה ביקשה ממנה שתביא איתה בחזרה לברזיל תמונה של יהודה בארקן.
"יום אחד היא התקשרה מישראל ואמרה, 'דני, יש לי משהו לספר לך - את יושבת? אני נמצאת כאן עם אבא שלך, הוא לידי'. הייתי בשוק, נלחצתי, אמרתי לה שאני לא יודעת לדבר עברית. היא לא רק חיפשה תמונה - היא חיפשה את יהודה ומצאה אותו. אפילו גרמה לו לבוא לקיבוץ שבו שהתה. שוחחנו קצת בטלפון בפעם הראשונה בחיים של שנינו, והוא אמר לי שהוא שמע שאני ילדה מאוד מצחיקה ושאני אוהבת שוקולד".
חודשיים אחר כך הגיע בארקן לברזיל, ודניאלה קיבלה את הטלפון שהתפללה לו מאז שזכרה את עצמה. "הכרתי את יהודה רק מתמונה של החתונה עם אמא שלי, כשהיה בן 23, וכשהוא הגיע הוא היה בן 43. לא ידעתי איך הוא נראה. הלכתי למלון 'ריו פאלאס' לפגוש אותו עם אבא שלי ז'וזה ועם מתורגמן לעברית. כשהגענו למלון ראיתי מישהו שחשבתי שזה הוא, התקרבתי ואמרתי, 'שלום יהודה, זה אבא שלי ז'וזה'".
זה בטח היה מוזר מאוד בשבילך.
"מאוד. זו הייתה הסיטואציה הכי מביכה שהייתי בה בחיי. אני זוכרת שהוא לבש ז'קט בצבע בז', הוא היה נאה מאוד. כל הזמן התבדח. אני לא זוכרת בדיוק על מה, אבל הוא ניסה לצחוק על כל דבר. הוא דיבר כמו ישראלי. הוא היה במצב רוח טוב מאוד, לדעתי אפילו טוב מדי בהתחשב בכך שזו הייתה סיטואציה מסובכת ולא נעימה. בכל זאת, אבא שלי שגידל אותי, ז'וזה, היה שם פנים אל פנים מול האב הביולוגי שלי שלא רצה אותי. זה מסובך. הוא לא הרגיש בנוח. אבל הוא ואמי תמיד עשו הכל בשבילי כדי שארגיש טוב. לכן הוא גם ליווה אותי למפגש, לא השאיר אותי לבד".
למה אמך לא הצטרפה אליכם?
"זה לא התאים לה לפגוש אותו וגם היא חשבה שזה לא הוגן כלפי ז'וזה. דווקא האבות שלי הסתדרו טוב, היו תרבותיים. דיברו על פוליטיקה ואקטואליה".
איך העברתם את ימי הביקור?
"היו לנו שלושה ימים מדהימים. טיילנו בכל האטרקציות התיירותיות בריו. בילינו בבריכה של המלון שבו הוא שהה, מלון 'ריו פאלאס'. הצטלמנו הרבה, הוא היה מלא חיבה כלפיי. אני זוכרת איך הוא הסתכל עליי, זוכרת את העיניים החמות שלו שהביעו הרגשה של עברו כל כך הרבה שנים והנה אנחנו סוף-סוף יחד.
"הוא רצה לקנות לי מתנה, איזה בגד. אני לא רציתי שיקנה, למתנה כזאת לא הייתה שום משמעות מבחינתי. מה שהיה חשוב זה המבטים, החיבוקים, הצחוקים יחד. דיברנו הרבה על העובדה שהוא לא חיפש אותי עד אז. הוא גם ביקש לפרסם את התמונות שלנו יחד וביקשתי ממנו לא לעשות את זה כדי לשמור על פרטיותי. הוא לא הרפה ואמר, 'בבקשה, בישראל יש הרבה סבל והרבה חדשות רעות'. לא ידעתי אם הוא באמת פירסם אחר כך את התמונות. הוא שאל אותי על חיי, מה אני עושה ביום-יום, סיפר על חייו. אני זוכרת שהסתכלתי עליו, שראיתי איך אנחנו דומים - יש לנו את אותן הידיים, אותן העיניים, האף. ניסיתי לפצות על הזמן האבוד כשסרקתי אותו ככה".
ניסית להבין למה הוא לא יצר איתך קשר כל הזמן הזה?
"שאלתי אותו למה הוא אף פעם לא ניסה, והוא אמר שהוא לא ידע שמותר לו. לא ממש ענה על השאלות שלי, התחמק. לא הצליח להגיד למה מעולם לא חיפש אותי. הימים האלו עברו מהר מאוד, ואני זוכרת שבכיתי כשהוא התכונן לעזוב ואמרתי לו שהוא נוטש אותי שוב. הוא אמר לי, 'אני לא נוטש אותך אני נוסע לבית שלי'. אמר שהוא חייב לעבוד".
ניסית לשכנע אותו להישאר עוד כמה ימים?
"לא, כי הבנתי שהוא לא רוצה להישאר, אלו החיים שלו. בכיתי בשדה התעופה, גם הוא בכה. במהלך שלושת הימים האלה הוא אמר לי הרבה 'אני לדודי ודודי לי - אל תשכחי את זה', כאילו אנחנו תמיד בלב אחד של השנייה. קרא לי 'דניאלושקה'. הימים האלה ממש תידלקו אותי באנרגיה שחסרה לי ב-17 השנים לפני כן, ונשארה איתי גם בשנים שעברו מאז".
חשבת שזו הפעם האחרונה שתראי אותו?
"לא, לא חשבתי כך. במכתבים ששלח לי בהמשך הוא אמר שאהב את הביקור והיה נהדר להכיר אותי, שמח לראות שיש לי משפחה שדואגת ותומכת בי. כשהייתי בת 30 אומצתי רשמית על ידי אבי ז'וזה והפכתי מדניאלה ברקן לדניאלה שיפר. יהודה ידע ואישר את זה".
ראית סרטים שעשה? הרגשת גאווה בהצלחה שלו?
"ראיתי סרט אחד או שניים. גאווה זו לא המילה המדויקת לתאר מה הרגשתי כלפיו. אבל נכון להגיד שהיו לי רגשות חיוביים כלפי יהודה למרות כל סימני השאלה. אני אוהבת את עבודתו כשחקן ושמחה שזכה להצלחה".
מתי הייתה הפעם הבאה שהייתם בקשר?
"כשהייתי בת 40 איתרתי אותו בפייסבוק. כתבתי לו שיש לו שלוש נכדות נהדרות, סיפרתי קצת על כל אחת מהן ושאלתי מה שלומו, והוא ענה לי 'אני בחיים'. התגובה שלו מאוד העציבה אותי, הרגשתי שזו תשובה קרה וקצרה והחלטתי לא לכתוב לו יותר".
5 צפייה בגלריה
דניאלה היום. ''התפללתי לבריאותו של יהודה והייתי בטוחה שייצא מזה''
(צילום: Jean Yoshii)
לבארקן הייתה גרסה משלו לפרידה. בראיון טלוויזיה למני פאר שנתן לקראת יציאת "אבא גנוב", הוא סיפר לראשונה על הבת שנולדה לו מאשתו שעזבה אותו וחזרה לברזיל ואמר שמעולם לא ראה אותה. "אני אתחיל לבכות, זה לא פייר", איים, חצי בצחוק. "הבת שלי נושאת את השם דניאלה אבל אני לא יודע מה שם המשפחה שלה".
בראיון נוסף, שהתפרסם בינואר 88' ב"ידיעות אחרונות", סיפר שהוא חולם על היום שבו הם ייפגשו במקרה ברחוב. "תיגש אליי נערה יפה ותשאל: 'סניור ברקן? ואני אגיד - 'סי' והיא תקפוץ עליי ותצעק: 'אבא, אבא' וכולם מסביב יבכו וימחאו כפיים".
בארקן סיפר שבשנות ה-70 צמד רעים, חברים טובים שלו, הגיעו לברזיל וניסו ליצור קשר עם אמה של דניאלה ונענו בטריקת טלפון. הם הצליחו, עם זאת, לצלם את הילדה בהיחבא בגן הילדים היהודי שלה. בכתבה ב"ידיעות אחרונות" הופיעו גם ציטוטים מאותה שיחת טלפון ראשונה שלו ושל דניאלה אחרי שחברתה הברזילאית הצליחה לאתר אותו בארץ, ובמהלכה הזמין את דניאלה להגיע "כמה שיותר מהר לישראל".
היא חיה בריו דה-ז'ניירו כל חייה. למדה פסיכולוגיה ועיצוב תעשייתי וכיום עובדת כמפיקת אירועים. התחתנה בגיל 25 עם פביו שוורץ ויש להם שלוש בנות בגילי 15, 21 ו-23. "מרסלה הגדולה היא כבר כמעט ארכיטקטית, קאמילי האמצעית לומדת רפואת שיניים ופרסילה עוד בתיכון", היא מספרת. "ההורים שלי תמיד היו נוכחים בחיי ובחיים של בנותיי. אבא שלי אדם טוב מאוד, יהודי דתי. אני יהודייה וחוגגת את החגים היהודיים, אבל אם הייתי חיה בישראל הייתי יותר מחוברת לדת".
ואמא?
"אמא הייתה אמנית פלסטית, בתקופה מסוימת היא הכינה ומכרה שוקולד, היום היא פנסיונרית. היא אחת הנשים החכמות שפגשתי בחיי, דוגמה בשבילי. היא תמיד הייתה מלאת אהבה, תמיד סיפרה לי את כל האמת ותמיד רצתה שאפגוש את יהודה ואתחבר לחלק הזה בחיי. אף פעם לא דיברה על יהודה בכעס, רק בקצת עצבות".
בראיון דניאלה פתוחה ויוצרת אינטימיות בקלות. היא נמנעת מלהטיח האשמות, אבל לרגעים, כשהיא מספרת על הגעגוע כלפי בארקן ז"ל או חולקת זיכרונות שמציפים אותה, היא נעצרת לשנייה, לוקחת נשימה ארוכה ולרגע נדמה שהיא הולכת לדמוע. אבל אז היא חוזרת לעצמה, מדגישה שוב ושוב שלמדה להתמודד עם רגשות הדחייה והעלבון שליוו אותה כילדה ושהיום אין בה כל מרירות.
"זה לא קל לדעת שיש לך אבא שלא מנסה להכיר אותך. במשך שנים, כשהייתי מתעוררת בבוקר, הייתי חושבת למה יהודה לא כתב לי או בא לראות אותי. הלכתי לטיפול כדי שאוכל לנשום ולחיות בצורה הכי טובה שאפשר, להיות אדם אוהב. אני לא חיה בבכי. תודה לאל שיש לי משפחה שתמיד העניקה לי הרבה תמיכה, והיום אני מאוד מאוזנת מבחינה נפשית. אני בן אדם אוהב, בניתי משפחה יפה, יש לי מלא חברים. אני מנסה להתמקד בטוב, לסלוח, להבין שככה אלוהים רצה ולהמשיך קדימה".
וכשניסית להסביר לעצמך למה זה קרה כמו שקרה?
"אמרתי לעצמי שאני לא מכירה את יהודה, את הפחדים שלו, את הטראומות שלו, אני לא יודעת כלום על חייו. ראיתי אותו רק שלושה ימים מתוך 75 שנות חייו. אני לא יודעת איך גידלו אותו, לא מכירה את האהבות והאכזבות שלו. אני רק יודעת שהייתה לו אהבה גדולה עם אמי ושיום אחד היא נגמרה לא טוב".
באיזה אופן היעדרו השפיע על חייך?
"זה הפריע לי בהרבה מובנים - בחיי החברה שלי, בלימודים, בחברויות שהיו לי. כילדה הביטחון העצמי שלי היה נמוך מאוד. הייתי ילדה עצובה שבוכה הרבה, לא הבנתי איך זה שאני בת של איש אחד ומגדל אותי איש אחר. זה היה קשה, חשבתי שכולם שופטים אותי ורוצים לפגוע בי. במשך הרבה שנים חשבתי שאני לא חכמה מספיק, לא הצלחתי לראות את הערך של עצמי. זה אפילו השפיע על היחסים עם בעלי. היו רגעים שאמרתי לו, 'מה אתה עושה איתי? אני לא מספיק טובה בשבילך!'. והוא אמר לי 'השתגעת? את נהדרת!'
"הייתי צריכה 30 שנה של טיפול פסיכולוגי עד שהייתי מסוגלת להגיד, כמו היום, שהכל בסדר, שאני חכמה, שאני מאושרת, שאני גורמת אושר לאחרים. לקחו לי שנים של סבל להגיע לזה".
לפני שלוש שנים, כשדניאלה הייתה בת 48, היא הגיעה לביקור ראשון בישראל. הזיכרון של התגובה הלא-נלהבת של בארקן בפייסבוק היה עדיין טרי, והיא בחרה שלא ליצור קשר עם אף אחד מבני משפחתה בארץ. "לטייל בישראל היה משהו בעל משמעות עבורי. אני אוהבת את המדינה, הייתי בישראל 15 ימים והכל היה יפה. פגשתי את המשפחה של אבי המאמץ".
כבר היית כל כך קרובה. איך ויתרת על ההזדמנות לפגוש את אביך והאחים שלך?
"לא הצלחתי, אני לא יודעת למה. הרגשתי שאני לא יכולה. היה פער גדול בינינו ולא ידעתי איך הם יקבלו אותי, ואולי הם לא ידעו איך אני אקבל אותם. למרות שכל חיי רציתי לדבר איתם, כל חיי רציתי לנסוע לישראל ולחפש אותם. אבל לא הצלחתי. אף אחד לא עצר בעדי, אני, דניאלה, לא הצלחתי לעשות זאת. כמו שיהודה אף פעם לא חיפש אותי, כמו שהאחים שלי אף פעם לא יצרו איתי קשר עד אז. לא ידעתי כלום עליהם, לא היו לי כתובת או טלפון, אבל אין הסבר אמיתי".
ב-2018 התעורר בה הדחף הישן להתחבר לחלק החסר בחייה. אבל למודת אכזבות, במקום לפנות לאביה, היא יצרה קשר דרך הרשתות החברתיות עם ילדיו, האחים שלה. "רועי ועידו ענו לי. זה היה מאוד נחמד, הם סיפרו לי שיש להם אחות בכורה, דנה, שלא ידעתי עליה בכלל, ודיברתי גם איתה. לא ידעתי מה יהודה סיפר להם עליי. מאז אנחנו מדברים, בעיקר אני ורועי. במרץ האחרון רועי התקשר אליי ואמר שהם מתכננים לעשות ליהודה מסיבת יום הולדת 75, והוא הזמין אותי לבוא, להיות ההפתעה של המסיבה. אמרתי שאגיע בשמחה, שזו תהיה הגשמת חלום עבורי. אבל אז התחילה הקורונה, קבענו לראות מה קורה ולדבר, אבל מהר מאוד סגרו את הגבולות".
5 צפייה בגלריה
רועי בארקן בהלווית אביו. '' ראיתי את הלוויה בשידור ישיר דרך המחשב. זה היה כל כך מוזר''
(צילום: טל שחר)
ואז נודע לה שבארקן עצמו חלה בקורונה. דניאלה הקפידה להתעדכן במצבו דרך רועי. "התפללתי לבריאותו והייתי בטוחה שהוא ייצא מזה. חשבתי שבגלל שהוא חזר בתשובה וכולם אהבו אותו, אלוהים יעזור לו. ככה לפחות קיוויתי. בשבוע הראשון דיברתי עם רועי כל יום, והוא אמר לי 'רק תתפללי'. בשבוע השני רועי כבר דיבר אחרת, כאילו כבר אין מה לעדכן. הבנתי שהמצב לא טוב. יכולתי רק לחזק אותו ולהגיד שאני כאן בשבילו.
"אחר כך דיברנו כל יומיים-שלושה. באחד הימים רועי סיפר שהמצב השתפר, אבל שעוד לא הגיע הזמן לפתוח שמפניה. שבוע אחר כך המצב שוב הידרדר, עד המוות. לא האמנתי כשהוא אמר לי שיהודה מת. חשבתי שאני יכולה לשלוט בגורל, אבל אף אחד לא יכול".
אפילו דניאלה הופתעה מהעוצמה של תחושת האובדן והאבל שתקפו אותה כשנודע לה על מותו של אביה. "למרות שכל השנים לא הייתי איתו בקשר - זה הרס אותי. הייתה גמורה, מאוד עצובה. לא הייתה לי אנרגיה אפילו לדבר. הכל חזר אליי - כל השנים שבהן התמודדתי עם החוסר הענק הזה. ועכשיו, ברגע שעמדתי לתקן את זה, כשהרגשתי שאני סוף-סוף עומדת להכיר אותו ואת כל המשפחה - הוא מת. וידעתי שכבר לא תהיה האפשרות להגשים את החלום הזה שהיה לי כל חיי. שלא יהיה לי הפי-אנד כמו בסרט".
רצית להיות בלוויה?
"כן, זה היה חשוב לי אבל לא יכולתי להגיע בגלל הקורונה. ראיתי את הלוויה בשידור ישיר דרך המחשב. זה היה כל כך מוזר. אף פעם לא פגשתי בחיים האמיתיים את עידו או את רועי או דנה, ופתאום ראיתי אותם אונליין. אני צופה בקבורה של אבא שלי, שפגשתי בחיי למשך שלושה ימים בלבד, אני רואה את אחיי הולכים, בוכים, מספידים - הכל מרחוק, ואני לא יכולה להתקרב. מסך מפריד בינינו כמו שבעבר דברים אחרים הפרידו בינינו. גם אמא צפתה בהלוויה והייתה עצובה מאוד, בכתה הרבה. יהודה היה חלק מהחיים שלה וכשהוא מת גם חלק מהסיפור שלה מת".
ועכשיו, יש סיכוי שתגיעי לביקור?
"אחרי שהקורונה תיגמר וכולם יהיו בסדר אני אסע לישראל, אפגוש את אחיי ואחבק את כולם. אני רוצה להרגיש את האנרגיה שלהם ולהעניק להם מהאנרגיה שלי. הם אחיי ואני אחותם. הדברים היו יכולים להיות אחרת - ולא היו - אבל עדיין יש לנו הזדמנות לשנות".
