הוא כאן כבר 25 שנה, אבל מייקל קביה אהרוני עדיין מרגיש יותר מדי פעמים לא שייך לשום מקום. לא לקונגו שממנה הגיע לארץ כפליט בגיל שנתיים, ולא לישראל. לכאורה, הסיפור שלו הוא סוג של הצלחה מקומית. קביה אומץ על ידי השף ישראל אהרוני ואשתו חגית, הוא למד משחק, מככב בסדרות בטלוויזיה ומתגורר ביחד עם בת זוגו בדירה שכורה ונאה במרכז תל-אביב, הרחק משכונות המהגרים בדרום העיר. אבל תחושת הזרות ממשיכה לרדוף אחריו גם עכשיו, בחיים המוגנים והבטוחים שלו כביכול.
כתבות נוספות למנויים:
אי אפשר לדעת איך היו נראים חייו אם אורי אהרוני, בנו של השף המפורסם, לא היה לומד איתו בכיתה, הופך לחברו הטוב וקובע בפני הוריו עובדה - תסדרו לו חדר בבית. אבל גם היום, עם סדרה חדשה בהשתתפותו שעולה למסכים, המציאות שולחת לו תזכורות כואבות. קחו למשל את מה שהרב רונן שאולוב אמר על חברו הטוב סטפן לגר.
"הוא קרא לו 'גוי מסריח' וזה הרגיז אותי", אומר קביה. "אם היו אומרים לי היום 'גוי מסריח' לא הייתי מתפוצץ ומקלל. פעם לא הייתי מוותר, היום הייתי עונה לו: 'אוקיי, אדוני הרב הנפלא, בוא נגיד שאנחנו נשמות עלובות לעומתך וגויים מסריחים. בוא תגיד לי מה אתה עשית במהלך חייך, ומה הנשמות העלובות האלה עשו. הן עשו הרבה יותר ממך'. סטפן הוא לא רק מוביל דעת קהל - הוא כוכב ענק, שילדים מסתכלים עליו בהערצה. אהרוני אמר לי פעם: 'אין לך מה לעשות - יש כאלה שיאהבו אותך ויש כאלה שלא, ומה שצריך להיות חשוב לך הם אלה שאוהבים ומקבלים אותך. אין שום סיבה שתתרגש מזה".
דוגמאות לגזענות לא חסרות לקביה. רק השבוע שלח הפרשן ומאמן נבחרת ישראל לשעבר, שלמה שרף, את אחד השחקנים הזרים של מכבי פתח-תקווה לאכול בננות. "הוא בור וכסיל ולא מבין כלום", אומר קביה. "להגיד 'לך תאכל בננות', זה בעצם להגיד שאני קוף. בן אדם נאור יודע שהמוצא של כל בני האדם, גם של מר שרף הנכבד, הוא מהקוף. זאת האבולוציה. הוא לא פוגע בי, אלא מוציא את עצמו אידיוט. הוא צריך להתבייש. גם התירוצים וההסברים שלו מגוחכים, אם כבר עשית טעות - תודה בזה ותתנצל כמו גבר. עדיף להודות בטעות שלך ולתקן, ולא לדבר שטויות".
קביה, בן 27, הוא שחקן מבטיח שמופיע בסדרה "הטבח", שעולה היום ב-yes. ברזומה שלו רשומים כבר כמה תפקידי משנה בסדרות כמו "מלכות" ו"מגן דוד דרום" ובהצגה בתיאטרון הקאמרי. הפריצה הגדולה עוד מחכה לו, אבל סיפור חייו יכול היה להוות חומר גלם ללא מעט תסריטים.
הוא נולד ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. את הוריו, שמתו כשעוד היה תינוק, לא הכיר. ב-1996 ביקשה משפחתו לברוח. כדי להגיע לישראל עברו הוא ודודתו, שאז עוד חשב שהיא אמו - דרך מצרים. שנים נדדו בין דירות שכורות מוזנחות בשכונת התקווה, שאותן חלקו עם פליטים אחרים. בגיל 14 עזב את בית משפחת דודתו, שאיתה נותק בהמשך הקשר, והעביר תקופה בבית השנטי, מקלט לנוער בסיכון. עד שאורי, בנו של השף ישראל אהרוני, הביא אותו לבית הוריו.
"כל החיים שלי הם התמודדות אחת גדולה", הוא אומר בהשלמה. "אני לא אומר שחילקו לי קלפים לא טובים, אבל חילקו לי קלפים שהביאו אותי למזלי למי שאני היום".
אתה לא מצטער שלא הכרת את הוריך הביולוגיים?
"מצטער, אבל אני שמח על מי שאני היום. ראיתי אותם בכמה תמונות שנשארו. הכאב הוא לא על העובדה שאני לא יודע איך הם נראו, אלא על העובדה שלא הייתה לי אפילו את האפשרות לאכזב אותם. כשאהרוני וחגית מעצבנים אותי, אני שמח שיש לי הורים שמעצבנים אותי. כשאני רב לפעמים עם הילה, בת הזוג שלי, אני רוצה לבכות לאמא שלי האמיתית, להניח את הראש שלי על הכתף שלה ולהירגע - לחזור למקום הכי בטוח בחיים שלי. אני לעולם לא אדע אם נאהבתי או נזרקתי, למרות שהדודה שלי אמרה לי שבטוח שהיא אהבה אותי. תשמע, כשאתה חי עם שלושה שמות פרטיים - מייקל קביה פורגוד, ושלושה שמות משפחה - בויקה (השם של אמא שלי), קלאקסה (השם של דודה שלי) ואהרוני - לא פלא שתצא משוגע".
אבל למרות שהוא מעיד על עצמו שהוא מרגיש צבר, הגזענות שבה נתקל במהלך חייו צילקה אותו. "כשהייתי צעיר יותר, שוטרים היו עוצרים אותי ברחוב ושואלים מה אני עושה שם", הוא משחזר. "פעם אחת, ב-12 בלילה, כשכבר גרתי אצל אהרוני, עצר אותי שוטר ואמר ש'אני לא מתאים לאקלים'. בדיוק קשרתי את האופנוע, והוא 'התעניין בשלומי'. לא פעם קראו לי כושי מסריח או שחור מסריח. בבית הספר הייתי רואה גרפיטי על הקיר, 'כושים הביתה', 'קופים נמאסתם', 'תחזרו לאפריקה'. אפשר להגיד שהכתובת הייתה על הקיר".
קשה להיות שחור, ועוד יותר פליט, בארץ.
"בתור ילד, זה הפריע לי. הידיים שלי היו כמו קפיץ. ישר הייתי מכניס מכות. כל הציורים שלי אז היו של ילד עם ידיים מאחורי הגב. הפסיכולוגית שלי ואני הבנו שכשאתה ילד אלים או מרגיש אלים, הציורים האלה מבטאים את התת-מודע שלך. הסתרתי את הידיים, שהיו האיבר שהכי השתמשתי בו אז, אבל לא רציתי להשתמש בו".
מתי הפסקת להרים ידיים?
"בגיל 20. והיו רגעים שיכולתי להכניס מכות. כשעבדתי בבר, בזמן שהייתה לי ערימה של צלחות על הידיים, מישהו אמר לחבר שלו, 'הכושי המפגר הזה'. אמרתי, 'סליחה, יש לך בעיה?' והוא אמר, 'כן, חתיכת קוף מטומטם. תזוז מפה. אתה מפריע לי!' תפסתי את הצלחת והייתי מוכן לשבור אותה ולשים לו בצוואר, אבל במקום זה החזרתי אותה לערימה, ואמרתי, 'אין בעיה'. והלכתי. העיפו אותו משם. אם היית רואה מה קרה אחר כך במחסן, היית מבין באמת מה הרגשתי. למרות שהעיפו אותו, הייתי צריך להיות שם רבע שעה כדי להירגע. קרעתי דברים מעצבים, פירקתי שקי אורז, כי אתה פתאום מרגיש כל כך חלש ושקוף. אהרוני אמר לי פעם: 'בורות היא בחירה', ואני אומר: 'אם הבן אדם מולי בוחר להיות טיפש, זאת בחירה שלו'".
4 צפייה בגלריה
עם בת הזוג הילה. ''שנים חגגתי על הלוק של ה'באד גאי'. אני לא הילד הטוב שמביאים להורים''
את שלוש השנים האחרונות קביה חולק עם חברתו הילה ("היא אהבת חיי"), אבל עד שפגש בה, נאלץ להיפרד מכמה חברות בגלל התנגדות הוריהן. "הייתה בחורה אחת שאמא שלה אמרה לה, 'אם תצאי איתו אני ממסמרת את עצמי בארון קבורה'. היא לא עזבה אותי, אבל היו בנות שלא יצאו איתי בגלל צבע העור שלי. הן אמרו, 'אתה אחלה, אתה חמוד, אתה מתוק, אני רוצה להישאר ידידה שלך, אבל ההורים שלי לא יקבלו את זה שיהיה בינינו משהו'.
"אבל זה בסדר", הוא מוסיף בחיוך, "שנים חגגתי על הלוק של ה'באד גאי'. אני לא הילד הטוב שמביאים להורים, לכן תמיד הייתי יזיז. מישהו שכיף לבלות בחברתו. הייתי פנטזיה להרבה נשים וחגגתי, אבל כשאתה פנטזיה ורוצה זוגיות, המצב יותר מורכב. ואני רוצה להתאהב ומשם לחופה. שחורים הם הרבה פעמים פנטזיה ארוטית. גם הילה הייתה בשוק מזה שהיא יוצאת עם גבר שחור. היא התלהבה מזה, ולשמחתי התאהבה בי".
איך הגיבו ההורים של הילה לקשר ביניכם?
"ההורים של הילה אמריקנים במוצא שלהם, אז זה היה מאוד שונה. הם מקבלים את האחר באהבה. כמה שנים קודם הם היו סוג של מהגרים, לכן הם מבינים את מה שאני מרגיש".
למשחק קביה הגיע די במקרה, בתקופה של שנה וחצי שבה התגורר בבית השנטי. "כל ילד היה צריך לבחור שני חוגים שונים", הוא מספר. "בחרתי כדורגל כמובן, משהו שאני מכיר מהילדות. תחום שאני שוחה בו כמו דג במים. את שאר החוגים לא סבלתי. אמרתי, טוב, ניקח תיאטרון, נגרבץ, נעביר את הזמן. בשיעורים הראשונים לא השתתפתי. רק הסתכלתי. בהמשך העליתי איזו סצנה עם חבר, ובסוף הסצנה כולם ישבו בחושך ובכו. אמרתי, אוקיי, מוזר. אבל שבוע אחרי שבוע המורה אמר שאני משתפר".
הוא למד משחק מול מצלמה אצל ניב רז ואולי שטרנברג, והתלהב. התחנה הבאה הייתה הסטודיו של יורם לוינשטיין. שנתיים אחר כך פרש משם. "הייתי מוכשר, אבל בעייתי", הוא מתמצת את השנתיים האלה בחוסר נוחות. "עכשיו, בקורונה, כשאין לי איפה לשחק, אני עובד בטלמרקטינג. אני יושב במשרד ומדבר עם אנשים, וכל מה שבא לי לעשות זה לקפוץ מהחלון. אני מרגיש כמו ציפור בתוך פאקינג כלוב. רק תנו לי לשחק".
הסדרה "הטבח" (שתעלה הערב ב-yes וב-STINGTV), מביאה את סיפורו של הייטקיסט (גורי אלפי) שמתחיל לעבוד במסעדה של שף (שאותו מגלם גל תורן). רותם סלע מגלמת את שותפתו של השף, ולצידם, מלבד קביה, בתפקיד שוטף הכלים, משחקים טום אביב, רומי אבולעפיה, דורון צברי ועומר עציון.
"התפקיד המקורי שלי היה גדול יותר", הוא אומר, "אבל אחר כך, כמו בהוליווד, ירדו לי טקסטים. אני עדיין אני אוהב את הסדרה. אבא שלי אמר לי, 'תהיה מקצועי. תשאיר אנשים בתחושה שהיה לך כיף לשחק בה'. התבאסתי על הסיטואציה, אבל זה בסדר. המורה שלי למשחק אמרה לי פעם, 'גם אם אתה רק מעביר את הכלים, תנסה לגנוב את ההצגה. לשמחתי, בינתיים אני גם מצטלם לסדרה 'מלכות', ומנסה לכתוב סדרות".
ולמי אתה מראה ראשון את מה שאתה כותב?
"הבן אדם הראשון שרואה את זה הוא גיתי (חגית), ואחר כך אהרוני ושאר המשפחה. אני הכי סומך עליה בדברים שאני כותב".
מה החלום הכי גדול שלך?
"שייתנו לי תפקידים בלי שום קשר לצבע העור שלי. למה אין בארץ סדרה על פליטים, ואם כבר יש כזאת, למה הם יוצאים בה תמיד מסכנים. אם התפקידים האלה לא יגיעו עכשיו, אני אכתוב אותם. הילה, חברה שלי, מוכנה שנעבור לחו"ל לתקופה. אני רוצה להוציא את עצמי מאזור הנוחות שלי ולהתמודד. אני מסתדר הכי טוב כשאני במתח, עם הגב לקיר. זה מה שינקתי מגיל אפס".
