משיחיות אינה תופעה חדשה. כבר בעולם הקדום התיימרו בני אדם להוות שליחים של גורמים שמימיים כאלה ואחרים - מלכים, כוהנים, רופאי אליל. חלקם סווגו כנוכלים, אחרים כמשוגעים ויש גם כאלה שהפכו למנהיגים. אף אחד לא מסוגל לאמת את החיבור שלהם לאלוהים, אך ללא נוכחותם ספק אם מערכת אמונות דתיות הייתה מתגבשת. משה רבנו, מוחמד וישו הם הדוגמאות הבולטות, אולם גם בימינו, כשהנבואה פסקה וניתנה רק לשוטים, יש המוני משיחים בזכות עצמם.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
הצלם הנורווגי יונאס בנדיקסן יצא לתעד שישה מהם במקומות שונות ברחבי העולם. את התיעוד איגד בספר צילומים בשם "הברית האחרונה" (The Last Testament) שיצא לאור ב-2017, וחובבי האמנות בישראל יוכלו לצפות בסדרת התמונות של בנדיקסן בתערוכה מיוחדת בכיכר המדינה בתל אביב, שבה מתארח פסטיבל הצילום הבינלאומי.
כתבות נוספות למנויים:
"אני חושב שרוב הפרויקטים האישיים שלי נובעים משאלות שמעסיקות אותי בנוגע לעולם שסובב אותי, והפרויקט הזה הגיע מההיקסמות שלי מדת ואמונה", אומר בנדיקסן בן ה-43 בריאיון מביתו שבאוסלו. "זה נושא שהעסיק אותי כבר כילד. על אף שלא גדלתי בבית דתי, זה תמיד מאוד משך אותי, במיוחד כשראיתי שחברים שלי שגדלו במשפחות דתיות חווים את העולם הזה באופן שונה. זה גרם לי לתהות איך זה מרגיש להאמין במשהו - ואיך יודעים במה להאמין. השאלות האלה תמיד העסיקו אותי, אבל בעשר השנים האחרונות זה התעצם. כשאתה מתבונן בעולם שסביבך, אתה מבין את העוצמה של הדת. אתה יכול לפתוח עיתון בכל בוקר ולחזות בהשפעה שלה על חיינו. כל זה הניע את הסקרנות שממנה יצא הפרויקט הזה".
הרעיון צץ במהלך שהותו הארוכה של בנדיקסן ברוסיה, שם גר ויצר לאורך שנים (את התרשמויותיו אפשר לקרוא ולראות ב-Satellites שיצא ב-2008). במקרה קרא על אדם המכונה ויסאריון, שמתיימר להיות גלגול של ישו ועומד בראש קהילה בת עשרות אלפי אנשים באזור שומם בסיביר הקפואה. הסיפור המוזר משך את תשומת ליבו. "זה היה נראה מופרך בעיניי, אבל זה התנחל אצלי בתודעה. הייתי חייב לצאת ולחקור. התחלתי לחפש עליו פרטים בגוגל, מתוך תקווה למצוא דרך להגיע אליו. חשבתי שזה יהיה מעניין לדבר איתו, כי זה יהיה כמו לדבר עם ישו עצמו. במהלך התחקיר עלו שמות של אנשים אחרים ברחבי העולם שרואים את עצמם כהתגלמות של ישו. זה משך אותי פנימה והתגלגל כמו כדור שלג, וכך במשך שנים עבדתי על הפרויקט - ואני יכול להגיד שהתקופה הזאת הייתה הקסומה ביותר בחיי. זו הייתה הזדמנות לראות את העולם במשקפיים שונים לחלוטין ולהתנסות בחיים של אחרים".
בנדיקסן הצטייד במעיל עבה במיוחד ויצא לחבל מינוסינסק שבסיביר, כדי להשתלב בין נאמני "כנסיית הברית האחרונה" שייסד ויסאריון (ובשמו המקורי - סרגיי טורופ) ולתעד אותו בין מאמיניו.
בהמשך יצא למפגש עם בופטה צ'יבווה צ'ישימבה, נהג מונית מהעיר קיטווה בזמביה שהפך למשיח לאחר התגלות שעבר, לטענתו; הוא הגיע עד ל"ירושלים החדשה" שבברזיל, קהילת נוצרים מאמינים בהנהגת גבר המכנה עצמו INRI Cristo - קיצור של ישו מנצרת מלך היהודים בלטינית; ביפן ליווה את ישו מאטאיושי, שמשלב קמפיין פוליטי וחזון דתי בדרך לקץ הימים ולגאולה שבעקבותיו; בדרום אפריקה פגש את מוזס הלונגוואנה, תכשיטן שהפך ל"מלך המלכים" על פי 40 מאמיניו, שאף השתתפו בחתונתו שאמורה להביא לגאולה; והוא תיעד גם את דיוויד שיילר הבריטי, לשעבר איש שירות הביטחון המקומי, שחווה לדבריו התגלמות שגרמה לו להפוך למשיח תוך התמזגות עם האלטר-אגו הנשי שלו - דולורס קיין. כגבר ואישה הוא מבקש ללכוד את הקדושה כולה על שלל היבטיה.
את שש הדמויות הסגנוניות הללו תיעד בנדיקסן לאורך שלוש שנים, בצילומים מרהיבים וגם בטקסטים נלווים. משיח נוסף מהפיליפינים הצטרף אליהם בספר, אך בנדיקסן לא פגש אותו באופן אישי והוא גם מעט חשדני בנוגע אליו.
אלו גברים שונים מפינות שונות על כדור הארץ, וכולם מתיימרים להיות אותו אדם - ישו. האם זיהית קווי דמיון?
"הם שונים לחלוטין, אבל ברור שיש גם מאפיינים דומים. הדבר המדהים ביותר הוא האמונה החזקה שלהם, והדרך שבה הם רואים את עצמם כמישהו שהוא בעל חשיבות עליונה ואישיות יוצאת דופן ומשמעותית לאנושות. ברור שזה מצריך תפיסה ייחודית שלך את עצמך. הם כולם מסתמכים על כתבי הקודש כבסיס לתפיסת עולמם, אך הפרויקט קרוי 'הברית האחרונה' מכיוון שכל אחד מהם יצר תורה משלו כשילוב של תיאולוגיה וכתיבה. את הכתבים שלהם הם מפרסמים בדרכים שונות. חלקם מכנים את הטקסטים שלהם 'הברית האחרונה' או 'הברית השלישית', מכיוון שהיא אמורה להיות הגרסה הסופית, לטענתם, ולהשלים את התנ"ך ואת הברית החדשה. אלו דברים שחוזרים על עצמם, אבל הצמיחה שלהם מתוך התיאולוגיה הזאת היא די שונה".
באופן טבעי, עולה חשד שמדובר בחבורת שרלטנים - נביאי שקר מהסוג שההיסטוריה ראתה שוב ושוב לאורך עידנים, וקיימים גם כיום. בנדיקסן דווקא מדווח כי להפתעתו, ששת הגברים שתיעד מאמינים בהתגלויות שלהם ונחושים לממשן מתוקף צו אלוהי כלשהו. "אני אדם ספקן מטבעי, וזו תמיד הייתה נקודת המבט שלי", הוא אומר. "כל חיי אני תמיד מחפש כוונות נסתרות, ניסיון לתמרן נשמות אנושיות וחתירה לכוח. זו הייתה הנחת המוצא שלי גם פה, אבל אני חייב להגיד שאני באמת סבור שכל אחד מהאנשים האלה מאמין באמת ובתמים במסר שלו ובהתגלות שלו. האמונה שלהם כנה, היא לא נובעת מהשאיפה ליצור חזיון תעתועים. זו לא הופעה, וזו לא תרמית לצורך רווח כספי או להשגת שליטה על בני אדם אחרים. יכול להיות שיש ביטויים כאלה פה ושם, אבל לא הרבה. הם לא חיים חיי רווחה, ואין איזה פסל בדמותם".
אנחנו מכירים תופעות של כמרים ומטיפים, גורואים וראשי כתות שמייצרים מנגנון אמוני כדי לצבור כוח וממון.
"אם מחפשים אחרי נוכלים שרוצים לנצל אנשים, אפשר למצוא אותם בכל מקום, למשל באמריקה. לא חסרים שם אנשים שמשחקים את המשחק הזה, אבל לא זיהיתי את זה בקרב הדמויות שצילמתי. ייתכן שאני טועה, אבל זו תחושת הבטן שלי. אנחנו מכירים הרי את התופעות האלה. יש אנשים שמתיימרים להיות ישו ומאושפזים במוסדות לחולי נפש ברחבי העולם, ואנחנו מכירים את התופעה של סינדרום ירושלים, כשאנשים משמיעים נבואות. רציתי להתרחק מהתופעות האלה, חיפשתי מקרים שונים על פי קריטריונים מסוימים. חיפשתי אחרי אנשים שרואים בעצמם משיחים ומשמיעים את החזון שלהם לאורך זמן, ושההגות והסיפורים שלהם מתועדים. רוב האנשים האלה מוכרים יחסית, וגם הקהילות שסביבם מלוות אותם כבר שנים. בתחקיר נתקלתי באלפי מנהיגים רוחניים וגורואים, אבל אחרי סינון זה הצטמצם למספר קטן של מועמדים. למעשה, היומרה לקבוע בפומבי שאתה המשיח היא בעצמה קריטריון יוצא דופן".
אל מול הכתיבה המאומצת וקורות החיים של השישה, בנדיקסן מצא עצמו ניצב מול אתגר לא פשוט: לתעד באמצעות המצלמה לא רק את החזות הססגונית שלהם, אלא גם את ההיבטים השונים של האמונה שלהם ואת יחסי הגומלין בקהילה סביבם - עניינים מופשטים שגם עדשה רגישה במיוחד תתקשה לקלוט. "במהלך ההתבוננות חיפשתי דברים שונים מכל אחד מהם", הוא מסביר. "המטרה העיקרית שלי לא יצאה מתוך גישה פוטוג'ורנליסטית, של לסקר את התופעה באופן ביקורתי. מה ששאפתי להשיג זה להשתלב בתוך המציאות הזו, להטמיע את עצמי בתוך החוויה. כך יכולתי לספוג את האמת עד כמה שאפשר, בלי להטיל בה ספק. העדפתי לתאר אותה כפי שהיא באמצעות הצילומים והטקסט הנלווה. אתה מגבש את נקודות המבט ומחפש את ההבדלים. בחלק מהמקרים זו הייתה עבודה מתמשכת של שלוש שנים, חלקם נקלטו באופן יותר ממוקד. אפשר להגיד שמבחינה מסוימת נוצלתי, נתתי לעצמי להיות מנוצל כדי להיות חופשי".
איפה באה לידי ביטוי מערכת היחסים האישית שפיתחת עם הדמויות האלה?
"מה שהפתיע אותי היה שבמהלך שלוש השנים הללו, אף אחד מהאנשים ומהקהילות שסביבם לא שאל אותי ולו פעם אחת במה אני מאמין. איכשהו הפרט הזה היה נראה שולי בעיניהם. אבל חוץ מזה, הם התייחסו אליי באופן שונה. עם חלק מהם התפתחה קרבה ידידותית גדולה לאורך התקופה, ויכולתי להיות כמו זבוב על הקיר עם המצלמה שלי - מה שאפשר לי לתעד את מה שמתרחש לנגד עיניי באופן טבעי. אחרים היו נחושים יותר להציג את עצמם בדרך שבה הם מעוניינים להציג את עצמם, להיות בשליטה על הדמות שלהם, ובעצם ראו בי כלי כדי להפיץ את המסרים שלהם החוצה. אלו היו יחסי גומלין שונים מאוד".
כמי שניסה ככל האפשר להתגבר על הציניות והספקנות ולהשתלב בחוויית האמונה כפי שהיא, בנדיקסן מספר כי למד הרבה לא רק על המשיחים, אלא גם על החשיבות שלהם לקהילה הסובבת אותם. עלו בו גם הרהורים פילוסופיים על הצורך האנושי באמונה בנשגב, ולא פחות מכך - בשגרירים של האלוהות עלי אדמות. "ניסיתי להבין את המאמינים באופן אישי, ולעיתים אמרתי לעצמי שהלוואי והייתי מצליח לחצות את הגשר הזה בדרך אל האמונה, ולהשאיר מאחוריי את כל הרציונליות ואת הצורך בעובדות מדעיות. פשוט לקפוץ לתוך זה כמו המאמינים סביבי", הוא מודה, "בעולם המסובך הזה שבו אנו חיים, אני מבין למה זה כל כך אטרקטיבי להימשך לאנשים האלה ולדת באופן כללי. תופעת המשיחים היא מאוד מובהקת, אבל הדת נמצאת סביבנו בכל מקום".
ועם אילו תובנות קיומיות יצאת מההתנסויות הללו?
"כאדם הגיוני הייתי רוצה להיות מסוגל לגעת ולהרגיש ולבצע פולחן של מישהו רוחני באופן פיזי, להאמין במשיח. לדעת שעומד מולך אדם בשר ודם שאתה יכול לשאול אותו שאלות ולבקש הדרכה. זה יותר קל מאשר אמונה באל מופשט מתוך הכתבים, שדובר מתוך אלפי ספרים שכפו עליו זוויות שונות ודעות שונות - ובמקרים האלה יש לנו קשר ישיר. אפשר להבין למה זה יותר נגיש להקדיש את החיים שלך לאדם אחר ולבנות קהילה מסביב. למעשה, זה פחות משנה אם האדם הזה נשגב באמת או לא. זה קשור יותר לצורך האנושי ליצור משמעות לחיים שלנו. בחלק מהמקרים, האנשים האלה יצרו קהילות מרתקות סביבם. הם גרים בטבע עם נופים נפלאים, והם מגבשים לעצמם טקסים משלהם, והם מספקים לעצמם אוכל באופן עצמי. זו דרך חיים מיוחדת, ויש בה אפילו התרסה נגד הכיוון שאליו הולך שאר העולם. הם חוזרים לטבע ולסביבה הפסיכולוגית שלהם, והמשיח שלהם הוא בעצם הדבק של כל זה. דרך החיים הזו הייתה מאוד מפתה עבורי, ואני חושב שהרבה אנשים מרגישים ככה כשהם מחפשים מזור אצל אנשים אחרים שהם מאמינים בעליונות שלהם, ובכך שהם חוו התגלות. זו דרך התנהגות".
נראה שהחוויה השפיעה עליך באופן אישי, הרבה מעבר לעבודת האמנות.
"יש דברים שלא הצלחתי לקלוט. לא חושב שהצלחתי להעמיק אל עומקי הרבדים הפסיכולוגיים של האנשים האלה. הרגשתי שאני רק מגרד את השטח בכל אחד מהמקרים, ושאני צריך ללוות אותם זמן רב יותר. הייתי שמח לבלות חיים שלמים עם הדמויות האלה, אבל הפרק הזה מאחוריי. זה חלק ממסע הגילוי האישי שלי".
