כשגל תורן היה ילד הכינוי שלו בבית הספר בירושלים היה "כבשה בהיריון". "כי היו לי תלתלים והייתי שמנמן", הוא מסביר. "כילד הייתי חייב לאכול. חייב. הייתי פשוט רעב כל הזמן. ולא רעב אמיתי, רעב בעיניים". גם היום, כשהוא מדגמן משקל נורמלי, הרעב הזה לא עבר לגמרי. "בואי נגיד שיש לי קטע עם אוכל", הוא מגחך. "תמיד היה לי".
כתבות נוספות למנויים:
אכילה רגשית?
"בדיוק".
מה היא באה למלא?
"חוסר ביטחון, כעס, אימפולסיביות, פחד. דברים שהבנתי הרבה אחר כך. למי שנורא זקוק לתשומת לב זו סיבה לבושה. אתה מתנהל בעולם עם תכונה שהיא חיסרון בעיניך. התביישתי. וזה לא שהייתי ממש שמן. הייתי צ'אבי".
זה המשיך כשהתבגרת?
"גם. זו פשוט חבילה שאתה מסתובב איתה. לדבר הזה יש משקל בהרבה מהתפקידים שעשיתי, בשירים שלי, בשפת הגוף שלי על הבמה, ברגעים הפרטיים שלי. הרבה ממה וממי שאני קשור לקטע שלי עם אוכל. הייתי ילד שמן ומבחינתי אני עדיין ילד שמן. זה לא משהו שמשתנה כשאתה מתבגר. זה עדיין הולך איתך".
עד איזה גיל זה הלך איתך?
"עד גיל 30 זה היה ברדק".
מה זה ברדק? יורד על פיצה שלמה?
"מה זה פיצה שלמה?! מפרק מטבח".
אכלת בהיחבא?
"עד היום זה יכול לקרות. אני יכול למצוא את עצמי לבד, יורד בקטע אלים ופסיכוטי על מקרר. יכול להוריד מטבח של מסעדה אם אני עכשיו במוד".
לפני שנה עשית תפקיד בסדרה "לאבד את אליס" ועברת טרנספורמציה מטורפת. בפרק הראשון אתה מצולם בתחתונים עם קוביות בבטן. רזה. מה קרה שם?
"תמיד אמרתי לעצמי שהלוואי ויבוא כבר מישהו ויבקש ממני לעשות את זה. ועשיתי את זה בפעם היחידה בחיים שלי (צוחק). זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי את הריבועים בבטן שלי".
זיהית את עצמך בתוך הדבר הזה?
"לא. כי זה היה מאוד מהיר ואגרסיבי. זה לא שעשיתי את זה בתנאים רגילים. זה היה בשביל תפקיד. גמילה מאוכל היא גמילה רב-מערכתית. זה לא כמו להפסיק לעשן. פתאום בלי אוכל יורדת לך אונה במוח. נהייתי בעיקר עצוב. אבל רק אז התחילו לצוץ הריבועים".
ומה זה עשה לך?
"בואי נגיד שהסתכלתי הרבה יותר מדי במראה בתקופה הזאת. כי זה משהו שאתה צריך לשמור עליו. זה גם נורא מלבה חרדה. ואחד הדברים שמסריטים אותי זה להשמין. לשמחתי הבנתי שהאידיאל הזה שהפכתי אליו ב'אליס' לא מוסיף שום דבר. אני יכול להבין מישהו שבגיל צעיר חווה ירידה במשקל, אז הוא ינסה לשמור על זה תמיד כי אם ישמין משהו מהזהות שלו ילך לאיבוד. להבדיל ממנו, את רוב חיי אני לא ביליתי רזה, וכשעשיתי את זה לצורך תפקיד גיליתי מה זה בשבילי".
מה זה בשבילך?
"זה נחמד. הבעיה היא אם בסוף זה כל מה שאתה נהיה. אם אתה מוגדר לפי זה. אבל לא באמת שמתי את עצמי במבחן הזה. אני גם לא כזה יפה".
והיום מה זה אוכל בשבילך?
"היום אני יותר נהנה להאכיל את החברים והאהובים שלי ואני באמת אוהב שיוצא טעים. אבל בשבילם. לא בשבילי".
וכשאתה נכנס לבינג' שגורם לך לפרק את המקרר, זה מגיע מהבור הישן?
"לא יודע אם זה בור כמו שזה פשוט להתחרע".
כרגע, למשל, הוא מתחרע על שוט של וודקה קפואה. לפני 20 שנה הוא לא היה מסתפק בפחות מבקבוק, אבל בגיל 45 אפילו תורן מבין שהחתרנות האמיתית היא להגיע בחתיכה אחת הביתה, לאישה, הבמאית קרן חכמה, ולשלוש הבנות.
ועדיין, הסולן של להקת מרסדס בנד ואחד הפרפורמרים הכי טובים שיש כאן, הוא עדיין אותו טווס שנהנה לפרוס נוצות על הבמה ובטלוויזיה. אבל כיום גם הוא יודע שהגרוב הוא קודם כל בלב. האמת? בחצי השנה האחרונה זה אולי המקום היחיד שבו עוד יש גרוב. הקורונה הרגה את ההופעות. שיתקה את תעשיית המוזיקה. רצחה את המסעדנות המקומית ואת שמחת החיים.
למזלו של תורן, במקום לצלול הוא שקע בתפקיד הראשי בסדרה "הטבח", שיצרו ארז קו-אל, שגם ביים, ואורית דבוש (משודרת ב־22:00 ב־yes וב־STINGTV). תורן הוא דורי, השף הטרנדי של מסעדת סופיה וחתיכת אגו-מניאק. אדם שלא ברור מה הוא אוהב יותר - גרופיות, סקס עם גרופיות, קוקאין, או להתעלל בעובדי מטבח שפישלו בהכנת טורטליני. זו דמות עם כל התכונות המוכרות של סלבריטי-שפים ישראלים, שפעם, בעולם שלפני הקורונה, היו הרוקסטארים החדשים. "קטונתי מלהגיד", הוא מתחמק כשנשאל על מי הדמות מבוססת. "יש כמה טבחים בעיר שמסתובבים ובטוחים שזה עליהם. שאמרו שהם מרגישים את עצמם שם".
לתורן התפקיד הגיע במומנטום מושלם והוא נוגס בו במלוא המנשך. מפתיע, יחסית לעובדה שבהתחלה הוא אמר לא. "אני תמיד קודם כל לא רוצה", הוא מפתיע. "אתה נכנס למיטה עם משהו שיש לך מעט מאוד שליטה עליו, ויש מצב שתיפגע ממה שיכול לצאת. ואז אנשים יושבים בבית ומקיאים על זה. אז אתה מנסה לא למצוא את עצמך במקום כזה".
ומה עשית כהכנה לתפקיד?
"עשיתי סטאז' במסעדה בניו-יורק. למזלי הם חשבו שאני איזה שף אורח, אז לא התעללו בי. אבל התכלס של העבודה היה כשחזרתי ומושיקו (גמליאלי, השף של מסעדת מונא ובר 51) נכנס לתמונה. נתן לי להיות צ'קר, שזה האדם שמוציא ומאשר את המנות. מדהים שהוא היה נינוח מספיק לתת לשחקן להיכנס לו למטבח".
פחד אלוהים.
"בואי נגיד שגרמתי לו קצת להפסדים (צוחק). בעיקר מנות שלא יצאו בזמן. היה לי קשה להאמין שככה זה עובד, כי מבחוץ זה נראה סבבה. כל חיוך או מבט לא טוב או מלצר שלא מתנהג או פקח שמגיע ונותן דוח או וייב מסריח מלקוח' זה משהו שאתה רואה. יש מעמסה גדולה על הכתפיים של שף".
למדת שם לבשל?
"ביסק סרטנים. הכנתי לקרן. בואי נגיד שאם היא תעזוב אותי זה לא יהיה בגלל הביסק".
עבדת פעם במטבח?
"אחרי הצבא עבדתי בסטיקייה. הייתי מנגליסט. אחרי שבועיים-שלושה נהיה לי ריב עם אחד העובדים. הוא כמעט דקר אותי. הלכתי לבעלים אמרתי לו זה או אני או הוא. אז הוא אמר לי, 'אוקיי אז תלך' (צוחק)".
ציפיתי שהסדרה תהיה יותר מופרעת. חיפשתי את השף הפרנואיד שמרוב סמים בטוח ששף מתחרה גנב לו מנה מהראש.
"מבחינתי הסדרה הזאת היא לא על המטבח. הסדרה היא על משבר גיל 40. לראות אנשים מסניפים זה מעניין, אבל אתה לא יכול לבנות מזה סיפור. גם כבר ראינו את זה. אנחנו יודעים שזה שם. בסדרה הזאת יש עומק. דורי הוא מישהו שגדל במטבחים. עבר אצל אנשים שהרשו לעצמם להתנהג אליו הרבה יותר גרוע ממה שהוא מתנהג לאחרים. בעצם לא הייתה לו אישיות עד שהוא נהיה כוכב. כדי להתמודד עם העולם הוא חייב עזרים בשביל לשרוד".
על מה אנחנו מדברים?
"על שתייה וסמים בשביל להרגיש חופשי, בשביל לארח, בשביל להיות עם אנשים, בשביל להתמודד עם אינטימיות. והוא יצר סביבו את העולם הזה שהוא יכול להיות בתוכו עם כמה שפחות להסתכן ולא להישבר".
נשמע קצת כמו הסיפור שלך.
"(צוחק) כמעט בכל הדמויות שעשיתי זה מה שהיה קורה אם אני הייתי במקום הזה עכשיו. אבל כן, יש שם איש שהוא בודד. ואני איש משפחה, ויש לי אישה מדהימה, אבל המפגש שלי עם הבדידות בתקופה הזאת הוא חזק. היא קיימת עכשיו אצל כולם כל הזמן. זו מבחינתי המילה שמתארת את התקופה. אני חושב שהתפקיד הזה נתן לי את המחט לחטט קצת בתוך הבדידות שלי. להודות שהיא קיימת".
איפה היא קיימת בתוך משפחה?
"כל הזמן. היא בתוך המסגרת של העור והעצמות והמוח והלב. זה לא קשור למשפחה. בסוף אנחנו מתים לבד".
לאלוהי הטלוויזיה יש חוש לאירוניה: דווקא בתקופה שבה המסעדנות המקומית ובטח השפים שלה נמצאים במשבר כלכלי שלא ברור אם ומתי ישתקמו ממנו, "הטבח" מציפה מחדש את כל הסטריאוטיפים הישנים והטובים של המקצוע.
"זה צולם לפני הקורונה ואז המגפה עצרה את הצילומים", תורן מספר. "חזרנו לצלם אחרי הגל הראשון. הזיה מוחלטת. עצם זה שהחליטו לחזור היה מטורף. רק בישראל אנשים לוקחים סיכון של לפתוח את ההפקה בלי לשים את השחקנים בסגר".
היית בלחץ?
"הייתי חרד. בעצם חרדה היא לא המילה. חששתי. כשכל העניין של הקורונה התחיל הייתי בדאון. אני חושב שכל התסמינים של גמילה מהסמים ומכל ההרגלים יצאו החוצה בדבר הזה. והבעיה היא שאני לא היחיד שגמלו אותו. זה כל העולם. גמלו אותנו ממיליון דברים שגרמו לנו לא להתמודד עם זה שאנחנו סתם פה. שאין לנו משמעות".
5 צפייה בגלריה
מרסדס בנד בהופעה בימים טובים יותר. ''יש ימים שנראה לי שהכל יכול להימחק''
(צילום: רז גרוס)
ואיך התבטא אצלך הקריז?
"בעיקר בלבול עמוק. הכל התפוצץ בתוכי כמו רימון. הכל התערבל. זה עצוב. הרי מלא אנשים יושבים בין ארבעה קירות ושואלים את עצמם 'וואט דה פאק אנחנו עושים פה? זה אלוהים? זה כי אני לא איש טוב?'"
ומה הייתה המסקנה שלך?
"שאלתי בתכלס למה אנחנו פה. בשביל מה? ומה נשאר לנו? הדבר היחיד שבשבילו אנחנו כאן זה בשביל שיאכלו אותנו. אנחנו פשוט בשר שצריך לגדול לגודל מסוים בשביל למות, והתולעים יאכלו אותנו. ובין היתר אנחנו צריכים להביא צאצאים כדי שיהיה מה לאכול אחר כך. בסוף אנחנו אוכל. והכל אוכל. אוכל ואוכל ואוכל. זה מדהים איך הסדרה הזאת היא גם קצת על אנשים שאוכלים את עצמם. בסוף, כשאתה מנקה את כל מה שהוא לא רוחני - אז אתה נשאר עם זה".
היה לך ניסיון...
"מה, לאכול את עצמי? עדיין לא".
התכוונתי לנסות למצוא משמעות. אנשים עושים מיינדפולנס.
"לא. הדבר היחיד שאנחנו צריכים לעשות זה להעביר את הזמן עד שנקיים את הייעוד שלנו ונהפוך לאוכל לתולעים".
גם אתה וגם אשתך עצמאים. היה לך גם חשש כלכלי?
"פחות. הטלוויזיה עובדת. עכשיו על אחת כמה וכמה כי הטלוויזיה זה מה שנשאר. אבל המחשבה הזאת שעוד שנייה סוגרים אותך, זה מבעית. החשש הגדול לא היה כלכלי. כשכל המשבר הזה התחיל הסטרס שלי היה שאני תכף צריך לשים גדר תיל מסביב לבית כי הכל הולך לקרוס, וזה כל אחד לעצמו בעוד רגע. שאין יותר שלטון. או ביטחון. זה לא קרה. אתה עדיין לא לוקח אלת בייסבול כשאתה הולך למכולת".
מה יקרה אחרי הסגר? מסעדות, בילויים, מוזיקה - עם מה נישאר?
"לא יודע מה יקרה. יש ימים שנראה לי שהכל יכול להימחק, שלרעיון שיש אנשים שבולטים בקטע אמנותי לא יהיה שום יתרון. תוכל לכתוב שירים אבל לא תוכל להופיע איתם מול אנשים".
אתה זוכר את ההופעה האחרונה של מרסדס?
"זה קרה כשהחזירו לרגע את ההופעות בקפסולות, בספטמבר. אז הבנתי שאני לא רוצה להמשיך ככה. אני זוכר הופעה בעמק יזרעאל מול אלף ומשהו איש וישר כולם קמו ובאו מלא שוטרים וכל ההופעה נהייתה ברדק, ולא ברור לי מה אני אמור לשדר ואיך מורידים ועכשיו כולם לשבת. אנשים נהנו והכל היה סבבה, אבל ירדתי מההופעה בידיעה שזה לא מתאים.
"או שאנחנו נעשה משהו אחר או שהם יעשו משהו אחר או שבינתיים לא נעשה (מתרגז). מה זה משנה אם אתה יושב או עומד? כשנכנס גורם שלישי כמו משטרה זה לא עובד. הופעות כאלה זה עצוב. זה לא מרים".
אז אני מבינה שאתה לא מתגעגע.
"אני מתגעגע לפעם".
פעם, ב-2019, היה כיף. מרסדס בנד, שהוא מוביל כבר 22 שנה, הייתה בתקופה מצוינת. טחנו הופעות. עשו האנגר. עבדו על חומרים חדשים. הם תמיד היו להקה של הופעות וקהל נאמן, עם טקסטים מטונפים במידה ובאזז שרובו הגיע מהכריזמה המבעבעת של תורן עצמו. הבעיה היחידה, כמו שהוא אומר, היא שהוא רצה יותר.
שנים בנה את עצמו כשחקן בטייפקאסט של גבר שעושה קציצות מלבבות נשיים. זה התחיל עם "תעשה לי ילד", שם שיחק סולן להקה עם בעיית סמים שתחביבו הוא התעללות בבת זוגו. משם המשיך ל"האחיות המוצלחות שלי" ו"אורי ואלה", ולסרטים כמו "לרדת מהעץ" ו"ירח בבית 12". רק בשנים האחרונות הוא קיבל את החותמת של המיינסטרים, בזכות הסדרות "לצבי יש בעיה" ו"טיול אחרי צבא" עם הפרטנר פבלו רוזנברג, שהכירו אותו גם לקהלים סולידיים.
הגושפנקה הסופית הגיעה בצורת קמפיין לאפליקציה של בנק, מסוג הדברים שתורן של פעם היה יורק עליהם. אבל הזמנים משתנים. "חששתי שאולי הקהל יגיד, מה הוא עושה? אבל מצד שני לא חשבתי שאגיד לא למלא כסף עבור משהו לא מזיק רק מעצם היותי כזה גאון", הוא מסרב להתנצל. "זה סוגר לי את הפינה. וזה סוגר גם לבנק את הפינה. ואני בסדר עם זה".
וכשאתה מסתכל אחורה על תפקיד כמו ב"תעשה לי ילד". איך לדעתך הוא היה מתקבל היום בעידן ה"מי-טו"?
"מה שבעיקר דפוק זה שאנשים חושבים שאסור גם לשחק דמויות כאלה כיום", הוא מתרגז. "שעצם זה שיש סדרה שיש בה מישהו סקסיסט או גזען - זה משהו שאסור לעשות. למי שאומר את זה אני אומר 'פאק יו'. היום הייתי עושה את התפקיד ב'תעשה לי ילד' שוב, אבל יש אנשים שאני פסול אצלם בגלל הדמות הזאת. יש מלא נשים שאני רואה את השנאה בעיניים שלהן כשהן פוגשות אותי".
אתה מרגיש שיש רגעים בהם מהפכת "מי-טו" הופכת לציד מכשפות?
"מה שקורה עכשיו זה שכולם צדים את כולם והכי ברעש, וכשגומרים לצוד מישהו, אפילו לא מבשלים אותו אלא הולכים לצוד את הבא".
הפסדת משהו בגלל זה?
"לא. כי אני משתדל מאוד לא להיחשף כמו שאנחנו עושים פה עכשיו. אני לא בפייסבוק. לא משמיע דעות. מבחינתי לשחק ולשיר ולנסוע עם פבלו ולקשקש בטלוויזיה, זה יותר חשוב מלהביע את הדעה שלי. וככה אני שומר על עצמי".
אמרת פעם שעל גברים היום יש איום תמידי, שאתה לא יכול לדעת מאיפה תגיע התלונה עליך.
"כל מי שהוא מניאק - אז טוב לו שיפחד. מצד שני זה מבאס שאתה נכנס לחדר, ואתה צריך לחכות עד שיהיו שם רק האנשים שאתה סומך עליהם כדי לדבר כמו שאתה רוצה".
בדיעבד אתה יכול לחשוב על ההתנהגות שלך לפני 20 שנה ולהגיד הטרדתי מישהי?
"לא".
אף פעם?
"הייתי לא נחמד. הייתי צעיר. אבל לא עשיתי שום דבר שאני מתחרט עליו".
גם יש לך שלוש ילדות. כל צורת החשיבה משתנה כשיש לך ילדות.
"זה נורא מלחיץ. הנה, עכשיו דיכאת אותי".
כי הפחד הגדול של גברים כמוך זה שהילדות שלך ייתקלו...
"בי!" (צוחק)
ויש גם את הנושא שמדברים עליו פחות, שגם גברים מוטרדים מינית. לפני עשר שנים סיפרת לי על מעריצות בשורה הראשונה שתופסות לך במפשעה בהופעה.
"נכון. שיסלח לי אני של לפני עשר שנים אבל כל עוד זה עולם שבו הגבר הוא החזק, הבעיה היא יותר של נשים. אני לא רואה בבחורה שיכורה שמנסה לגעת בי הטרדה מינית. פיתחתי הרגלים של קיר. נוגעים בי, אני לא מגיב. מעריצות לא נכנסות לחדר הלבשה. זה לא תמיד נעים להרגיש שרוצים אותך. שפולשים לך למרחב. במיוחד כשאין לך מה לעשות עם זה כגבר נשוי".
מתי החלטת שמעריצות לא נכנסות יותר לחדר ההלבשה?
(צחוק גדול) "כשהתחתנתי".
כבר 20 שנה הם ביחד. הם הכירו ב"קשת" כשהוא היה בן 26. היא הייתה במאית פרומואים. הוא עבד ב"ארץ נהדרת". "היא יצור שאין שני לו", הוא נדלק. "היא לא ממש שמה עליי בהתחלה. היא גם הייתה עם מישהו. אל תשכחי שעדיין הסתובבתי עם תסמונת הילד השמן. האמת שהפתיע אותי שהיא שמה עליי. זה גם לקח זמן".
חיזרת?
"בהחלט. תחשבי שאת מקבלת את מושא החיזור למשמרות של עשר שעות בחדר סאונד. אתה יכול לעשות הכל. ועל הרצפה. היא ראתה אותי על הבמה רק אחרי שהיינו ביחד. לפני שהייתה איתי, היא אמרה שבחיים היא לא תהיה יותר עם מוזיקאי. בגדול, שנינו יחד יצרנו משהו הרבה יותר גדול מאיתנו. אני חושב שאף אחד מאיתנו לא היה נמצא איפה שהוא נמצא אם לא היינו ביחד. אני בכל מקרה לא יודע איפה הייתי".
מה חיפשת בגיל 26 שכל כך רצית בית?
"זה פשוט מצא אותי".
היה לך חבר טוב שנהרג לך מול העיניים כמה שנים קודם. אולי זה גרם לך לחפש עוגן?
"הייתי בן 21 כשהחבר נהרג. זה האירוע המכונן הראשון בחיי. טראומה איומה. ראיתי את זה בעיניים. הוא פשוט נפל ממצוק בזמן טיול. כשניסינו לבוא לעזור לו - הוא נפל. משם התחילו עשר שנים של בלבול. אתה נפש נורא צעירה ותמימה, ואתה חווה את זה שהחבר הכי טוב שלך נהרג לך מול העיניים. אבל אין לזה קשר לקרן. אני פגשתי את הבן-אדם שמתאים לי. ובהחלט היה ברור שלשנינו יש מלא בעיות שאנחנו צריכים לפתור. תשמעי, נשלחתי לפסיכולוג (צוחק) וזה עזר. הייתי ילד".
כמה היא אחראית למה שנהיה ממך?
"בכמה נקודות קריטיות סביר להניח שבלעדיה לא הייתי שם. בבחירות של תפקידים או אנשים לעבוד איתם. נגיד ב'תעשה לי ילד'. קיבלתי את התסריט והשורה הראשונה זה 'פנים, שירותי מועדון, זיון מאחור'. והיה לה קשה. אני בטוח. אבל היא אמרה לי, 'לך על זה'".
צריך אישה מאוד מסוימת כדי להכיל את הגרופיות והבלגן וההופעות.
"היה ברור לנו שהדברים האלה לא יכולים לאיים על מה שיש לנו. מה שיש לנו זה הכי חשוב לי ואני שומר עליו. אין לי כיום בעיה אם מישהי מתקרבת להיות מאוד ברור. פעם היה לי נורא לא נעים להגיד משהו. הייתי מתאבן. היום אני מרחיק. זה גם הגיל: אני לא מי שהייתי לפני 20 שנה. היכולת שלי לשמור על עצמי ולדעת מה נוח לי ומה לא קצת התפתחה".
קוראים לזה התבגרות.
"אל תגזימי".
פורסם לראשונה: 07:28, 13.11.20
