אליעז כהן עומד עם דגל לבן בגן הוורדים בירושלים ומפגין נגד ביבי. שומר מרחק מהדגלים השחורים של בלפור. "אני מבין לליבם, אבל השיח שלהם מגעיל אותי, דוחה אותי, מפחיד אותי. השחור הזה עושה לי רע. אז הלכתי עם הדגלים הלבנים של הדסה פרומן (אלמנתו של הרב מנחם פרומן) ויש איתנו כבר מאות אנשים. הלבן מכיל את כל הצבעים כולם. יש פה משהו עמוק מהסופיות המוסלמית של כניעה, של ללמוד להרים דגל לבן ולשחרר. לא להיות קפוצים, לא להתעקש לאחוז במושכות, אלא לבוא עם ידיים פתוחות. תרגיל בהרפיה".
כתבות נוספות למנויים:
לא הבנתי, זאת כניעה או מחאה?
"זו מחאה לגמרי. נגד שחיתות ונגד שיסוי ונגד הדרך הנוכחית. אני יצאתי נגד נתניהו לפני שזה היה פופולרי, כשהוא עוד היה שר האוצר והאשים את העניים בעניותם. אז זה לא שוויתרנו על המחאה ועברנו למשהו רוחניקי, אבל אנחנו רוצים לדבר בשפה בונה ולא בשפה של הרס. פעם היה לי חשוב לנער ולעורר, גם בשירה שלי, אבל היום אני במקום אחר באקטיביזם. היום אני נביא נחמה, לא עוד נביא זעם".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כבר 30 שנה שכהן מנופף בדגלים. הוא הפגין נגד הסכמי אוסלו בכיכר ציון, הפגין נגד ההתנתקות, הצטרף למחאה החברתית ב-2011 - אבל את נקודת המפנה, המפץ הגדול, הוא מסמן אי שם בנובמבר 95'. כהן, אז תלמיד ישיבה ב"אור עציון", משורר מתחיל, רגע לפני חתונה, שמע על רצח רבין במהלך מסיבת יום הולדת.
"אני זוכר שהייתי עם חברים, וברגע שהודיעו 'ירו ברבין' אמרתי 'יש!' זאת הייתה תגובה לא רצונית. הנחתי שזה טרוריסט פלסטיני, ושרבין רק נפגע, ובעצם זה מה שרצינו. שהוא סוף-סוף יתעורר! הרי הפגנו מולו שלוש שנים וזה לא סדק אותו. רצינו שיקרה מה שקרה לו בששת הימים, שהוא יגיד 'איני יכול עוד' כמו בגין. והנה זה סוף-סוף הגיע. אבל כשהבנתי מה הסיפור, שזה מחבל יהודי, הרגשתי שאני צריך לכפר".
לכפר על מה?
"הרי כבר היה שלב שהפסקתי להגיע לכיכר ציון כי הבנתי שזה לא בשבילי. כשראיתי מיצג של רבין וערפאת עם ידיים מגואלות בדם שאלתי את עצמי מה אני עושה פה. הרוצח יצא מתוכנו, והרגשתי אחריות על זה. בהלוויה הלכתי אחרי הארון שלו יום וחצי, לא אכלתי ולא התקלחתי. היו לי סימני אבל פתולוגיים כי ידעתי שגם לי יש חלק בפקיעת החבל. במקום שבו אני למדתי מאוד נזהרו בשיח - הרב דרוקמן למשל צעק עלינו שרבין לא בוגד אלא טועה - ועדיין, הייתה לי אחריות. ולא רק לי. גם לרבין עצמו ולאוסלואידים. הוא זה שאמר שהוא יכול להיות ראש ממשלה רק של 98 אחוז מהעם, והציונות הדתית לקחה את האמירה שלו ברצינות. החבל הזה נמתח משני קצותיו עד מוות".
אז לא הייתה הסתה?
"אני לא מאמין שאני מגן על ביבי, אבל פה אני צריך לעשות את זה: כל עלילה שקושרת אותו להסתה לרצח היא לא נכונה. ראיתי את ביבי לא פעם מפסיק את קריאות ה'בוגד'. היום לצערי הוא מכוסה בשריון, ובמשך 25 שנה הוא לא ניסה פעם אחת לקדם מסר של פיוס ואחדות. הוא לא מוכן להודות שהיה לנו חלק במשיכת החבל עד פקיעתו. הרי יכולנו להתנהל אחרת גם אם המחאה הייתה מוצדקת ודמוקרטית וגם אם צדקנו ואוסלו היה אסון. אבל נתניהו לא עשוי מהחומר שיארוז מזוודות. הוא לא גולדה או בגין. הוא נגוע בתסביך משיחי, ומבחינתו גורלה של מדינת ישראל תלוי בו. יש צד טוב בתחושת הייעוד הזאת, אבל זה נורא מסוכן.
"ועדיין, כשאני שומע את הדגלים השחורים צועקים שזה קץ הדמוקרטיה ושביבי הוא ארדואן, אני לא יכול שלא לצחוק. אתם מתרגשים מפָּרָשים בבלפור? אני יכול לספר על הַפָּרָשִׁים שעמדו מול גדולי הרבנים וחברי הכנסת בגן הוורדים במחאה נגד אוסלו. על אוטובוסים שנעצרו בחסות החוק בדרך להפגנות בהתנתקות. ישראל יותר דמוקרטית היום מאשר בימי ההתנתקות או אוסלו".
ומה השתנה בציונות הדתית מאז הרצח?
"שאין יותר ה-ציונות הדתית. כמו שכור ההיתוך התפוצץ, כך גם המגזר נגזר לאינסוף תתי-קבוצות - וזה לא בהכרח דבר רע. זו התבגרות שצריך להכיר בה. ומה שמחלק את הציונות הדתית היום לקבוצות הוא לא ההתנחלויות ולא הכלכלה, אלא סוגיות של מגדר. מקומן של נשים, זכויות להט"ב. אני נמצא בקצה הסקאלה הליברלית והשמאלית, אבל אני מבין שצריך להקשיב לכאב של הצד השמרני, שתופס את הדברים האלה כאיום מהותי. אם יש לי סבלנות להשקיע בשיח עם פלסטינים, אני צריך להשקיע את אותה אנרגיה באחים שלי - גם החרד"לים וגם נערי הגבעות. הבעיות הכי גדולות של הציונות הדתית הן האוטופיסטיות והמשיחיסטיות. תחושה שעוד רגע כולם יראו את האור ויבואו אחרינו. זה כמובן שטויות".
ספר השירים החדש, השישי, של כהן - "מזמור ליום חול" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) - מתרחק בדרך כלל מהנושאים הנפיצים שסימנו אותו לפני שנים במגזר הדתי כ"אליעז הנועז", כינוי שהוא מתגאה בו עד היום. פה ושם, בין פיוטי סוכה ולולב, אפשר להיתקל במשפטים כמו "בזמן האחרון אני עושה עסקאות מפוקפקות עם עמלק", או בארוטיקה בתולית כמו "למשש פטמות הרימונים, לאמוד קשיות המלפפונים, לעגוב בליטוף על העגבניות... לעשות אהבה בתנובת ארץ זבה". אבל הספר - שרוב שיריו נכתבו בנשימה אחת בטיסה קצרה מגרמניה לישראל - מוקדש בעיקר לבית, לאישה, לתהיות של גבר בן 48.
"זה הספר הכי אישי שלי. אני אמנם לובש את אדרת הנביא מדי פעם, אבל כאן העורך ניקה אותי. רציתי להביא קול קטן, בטח בימים של מגפה, כשממילא כולנו חוזרים אל המשפחה, אל הבית, והדברים עומדים על עיקרם".
השיר המוכר ביותר של כהן, "שמע אֲדֹ-נָי" מ-2004, הוביל אז לפיטוריו כעובד סוציאלי צעיר בפנימייה חרדית. עוד לפני כן ננזף שם על כתיבתו הארוטית ("אני מסיט את התותח שלי אליך", כתב בשיר לעיר אריאל) וזכה להשגחה צמודה. "שמע אד-ני", שמרכיב מחדש את תפילת שמע ישראל כטקסט פוליטי - "והיו הבנים האלה אשר נהרגים עליך כל היום על לבבך... והיו לטוטפות בין עיניך (כמו פגיעת הצלפים)" - היה הקש ששבר את גב הגמל.
"הייתי בדיכאון אחרי הפיטורים", הוא אומר, "אבל לפעמים מהלך כזה הוא הדבר הכי טוב שיכול לקרות למשורר". אלא שכהן הוא כבר מזמן לא רק משורר פרטי. במובנים רבים, הוא הפרצוף של רנסנס השירה האמונית; הרוח החיה מאחורי מה שמכונה "מהפכת השירה של הציונות הדתית" ומי שאחראי במידה רבה - לטוב ולרע, תלוי את מי שואלים - לכך שעבור צעירים דתיים, מתנחלות ומתנחלים, יצירה אמנותית היא היום אפשרות רלוונטית.
הוא גדל בהתנחלות אלקנה, מתגורר עם אשתו וארבעת ילדיהם (בני 19 עד 24) בקיבוץ כפר עציון שבגוש עציון, חובש כיפה סרוגה ונועל סנדלים, פעיל שלום במגוון יוזמות יהודיות-פלסטיניות, מלמד כתיבה באינספור מסגרות, וגולת הכותרת: מעורכי ומובילי "משיב הרוח", כתב עת לשירה יהודית-ישראלית שחגג לאחרונה 25 שנים לגיליונו הראשון ושמתפקד כמעין חבורה ספרותית (נחום פצ'ניק, סיון הר שפי, בכל סרלואי, שמוליק קליין ועמיחי חסון, בין השאר).
"משיב הרוח" - על ניסיונו הפייסני לגשר בין אמונה וספק, ימין ושמאל, שמרנות ופמיניזם, רבי נחמן ויונה וולך - ספג גם לא מעט ביקורת. משורריו מואשמים תדיר בהתנחמדות, בניסיון למצוא חן, להשכין שלום בית. מין "צו פיוס" נטול עוקץ שהולך בעקבות שירה חילונית במקום לייצר נוסח עז משלו. במילים אחרות, איפה הם ואיפה אצ"ג.
בביקורת ארסית שפורסמה השנה ב"הארץ", התייחס יהודה ויזן ל"משיב הרוח" במונחים של מתנ"ס. "אנשים נרשמים לסדנאות, עושים להם פסטיבלים, מפרסמים אותם בכתב העת... בקיצור, מדובר בחוג לכל דבר ועניין, בהרבה עסקנות ובבזבוז של כספי ציבור. מבחינה אמנותית אין למשיב הרוח שום חשיבות. אף משורר לא צמח שם", כתב. "המון סכריניות וחלות שבת, והיאחזות פתטית בשברי פסוקים מן המקורות..."
עד כמה לקחת ללב את הביקורת הזאת?
"אנחנו בית, קהילה וחבורה. זה לא דבר רע. הבחירה שלי ושל 'משיב הרוח' ליצור באופן אינטנסיבי, ובמיוחד לטפח את הדור הבא, בלי מניירות מוגזמות, מניפסטים מהפכניים וסימון עצמנו כאלטרנטיבה יחידה, ומתוך שיתוף של כמה שיותר משוררות ומשוררים מרקע ומהשקפות שונים, היא לא 'פרווה' ולא 'התנחמדות' אלא בשורה צנועה בפני עצמה, שנחוצה מאוד באווירה המחנאית בכלל ובעולם התרבות בפרט. גם העובדה שיש אצלנו עורכים מתחלפים היא מענה פלורליסטי למקומות כוחניים. בעיניי, ככל שהמניפסט יותר בומבסטי ומנייריסטי - המעשה האמנותי מוטל בספק. ורוב מבקרינו הם כאלה".
אתה אוהב חבורות.
"בהחלט. בסוף אני קיבוצניק", הוא צוחק. "אני דּוּלָה של משוררים. אני שם איתם, מיילד את היצירה. זה עיקר העבודה שלי. ואני באמת חושב שהשלם גדול מסך חלקיו גם אם מלעיגים את זה".
כתב העת "יהי", שקם גם הוא מתוך הציונות הדתית, הושק בהר הבית. שם אומרים שאתם לא מספיק דתיים, לא מספיק ימנים.
"היינו שם, בפוליטיקה הארדקור ובימניות הארדקור, והתבגרנו. רוצים לעשות עלינו סיבוב, אבל אני לא מתנצח איתם. גם שם תמצאי שירה ארוטית ומיסטית מעניינת, אבל השירה הפוליטית שלהם לא טובה מספיק. שירה מגויסת היא שירה מחורבנת. והטענה שאנחנו נחמדים מדי, מימין או משמאל, היא טענה אלימה בלי יושר אינטלקטואלי.
"שנים אומרים לי שאני רוצה להתקבל למועדונים של אחרים, אבל ההפך הוא הנכון. יצרתי לי מועדונים חדשים ואני מזמין אחרים להיות שותפים. אני לא מוותר על זהות או על נחרצות, אני מסוגל להיות מחובר לכל ארץ ישראל ועדיין להבין גם את החיבור הפלסטיני לכל ארץ ישראל. זה מתחנף? להפך. בעיניי, צו גיוס אמנותי שמקבלים מבחוץ - מהעדר, מהעדה, מהמגזר - הוא מגונה".
את הגיליון האחרון של "משיב הרוח" הקדשתם ליהודה עמיחי. מתחילת הדרך, אפשר להגיד שהוא המודל שלך כמשורר?
"התחלתי לכתוב מאז שאני זוכר את עצמי. בצבא זה התפרץ בצורה הרבה יותר חזקה. כתבתי בטנק, שברתי שמירות, הייתי חייל גרוע. נדבקתי לעטינים של גדולים ממני כדי שידבק בי משהו מהם. בהתחלה משה שמיר ואז חיים גורי, דליה רביקוביץ, נתן יונתן ועמיחי. היום אין לי אל מי לשאת עיניים. יש הרבה יוצרים שאני מעריך אבל זה לא אותו סוג קשר. אבל אם את שואלת על השפעה - אני מסתכל על הדגמים שהעמידו נתן זך ויהודה עמיחי, ומעדיף אלפי מונים את עמיחי, שצמח להיות המשורר המשפיע והאהוב ביותר בשירה העברית בלי שנזקק לרצח-אב בראשית דרכו, ובכל משך חייו היה נדיב וחם כלפי דורות של משוררים צעירים ממנו, מכל הקשת".
את האווירה הפייסנית הצליחה לסדוק הסדרה "הנערים", שעסקה ברצח מוחמד אבו-ח'דיר. "סדרה מופקרת" קרא לה כהן בטקסט זועם שפירסם עם שידורה בטלוויזיה. אולי משום שבאותם ימים, בקיץ 2014, ליווה מקרוב את משפחות הנערים החטופים וגם יזם יום צום יהודי-פלסטיני במסגרת תנועת "שורשים" להידברות בין מתנחלים ופלסטינים באזור גוש עציון.
"כשהגענו לנחם את המשפחה של נפתלי פרנקל עם אחת המשפחות הפלסטיניות, קהל המנחמים נחצה כמו ים סוף ונתן לנו לעבור. זה היה רגע מאוד חזק. לכן כל כך זעמתי כש'הנערים' שודרה. זו סדרה שיסודה בעוול. בהונאה".
תסביר.
"אמרו שעושים סדרה על הנערים שנרצחו - שלושת הנערים היהודים והנער הפלסטיני. ואז העלימו את הנערים שלנו הקורבנות, והתמקדו בנערים שלנו הרוצחים. שיחקו פה ברגשות של משפחות שכולות. בסוף אלו שלושה גברים שכתבו סדרה על גברים, כשכל הקיץ הזה היה קיץ של גבורה נשית. באצילות של האמהות האלה, בהתעקשות שלהן על מתינות, בהשראה שלהן. מניפולציה נוספת היא שימוש בקטעי דוקו שיצרו אווירה של נקמה, כשבפועל זה היה קיץ בסימן אחדות והרגעת הרוחות. 'הנערים' לא מספרת על נקמה של שלושה ערסים משולי המחנה, אלא על נקמה ממלכתית. הם מראים את נתניהו מצטט את ביאליק על נקמת ילד קטן".
הוא באמת אמר את זה.
"אבל לא הייתה צעדה של המונים שצורחים נקמה. זה היה בשוליים. ובסדרה מציגים את האמהות ואת האיפוק שלהן כמי שיצרו את האווירה הבלתי נשלטת הזאת. אם כבר זה חצי דוקו - שיראו גם גוונים אחרים שיצאו מאותו קיץ ארור. 'נשים עושות שלום' נולדה בקיץ 2014. ניחום האבלים שהגיע מהצד הפלסטיני. כל זה נעלם".
הוא אדם של גם וגם, מפלרטט בין העולמות. שייך בעומק הזהות לציונות הדתית והמתנחלית, אבל מחזיק בעמדות שמאל. מסביר ש"עם אינו כובש בארצו" אבל פעיל בתנועת "ארץ לכולם", יוזמת "שתי מדינות, מולדת אחת". מפגין נגד נתניהו, אבל גם מי שדחף להקמת ממשלת אחדות.
"אני שייך לציונות הדתית בכל נפשי. זה הבית שלי. בבחירות של 2016 הצבעתי ל'בית היהודי' כי תקפו לי את השבט, למרות שלא היה במפלגה אף אחד שייצג אותי. כשתוקפים את החברה שלי אני חוזר הביתה. עמדות ימין זה הכי רחוק ממני שיש, אבל אני לא בז לערכים הלאומיים, המשפחתיים והשבטיים. בבחירות האחרונות התגייסתי עם כמה חברים לסייע עם ההסכם הקואליציוני מהצד של כחול לבן, והצלחנו לשכנע אותם להכניס את קבינט הפיוס. זה היה הישג אדיר".
הישג אדיר? זו הבדיחה הכי טובה שאפשר לספר על הממשלה הזאת.
"היום כמובן שאין לזה היתכנות ואנחנו במקום רע מאוד. אולי היינו אידיוטים שימושיים או נאיבים. ברור לי שביבי שמח לפרק את גנץ וכחול לבן, אבל היינו בעת חירום לאומית. היינו על הקצה וזה היה בלתי נסבל להיגרר לעוד בחירות. האם בדיעבד אני מאושר שיש שר מים ושרת קהילות? לא. אבל לא יכולנו לבחור אחרת בזמן אמת".
אלא אם גנץ היה מסכים לתמיכה מבחוץ של המשותפת.
"מבחינתי זו כמובן אופציה, אבל גנץ לא היה בנוי לזה והאוזר והנדל לא היו נותנים לזה לקרות. הפסילה של המפלגות הציוניות את ערביי ישראל היא טרגדיה. אם הייתה מפלגה משותפת עם ערכים משותפים, שלא מוצאים בה רק יהודי אחד מהשמאל הרדיקלי - זה היה המקום שלי".
בנט הוא אלטרנטיבה מבחינתך?
"בנט זוכה לתהילה עכשיו, אבל זה לא באמת יחזיק והוא לא באמת יהיה ראש ממשלה. הוא בחור טוב עם מוטיבציות טובות אבל ייקח לו זמן לגדול. הוא קצת חוטא במגלומניה".
העלבון "אידיוט שימושי" הוטח בך לא פעם.
"לפעמים בדיעבד זה מתברר כנכון. אני לא חושד במוטיבציות של אנשים שאני מכיר. אבל אם יש מעשה נכון, צריך לעשות אותו ולא לחשוב את מי זה משרת. הבעיה של המתונים היא המתינות. צריך לא להיות חננות, לדבר בנחרצות, להעז. צריך להקים את הסיקריקים של המתונים. לתרגם את זה למעשה. למצוא שביל משותף זה לא חנפנות, זו בשורה ששכחנו שיכולה להתגשם. הקמנו פה מדינה בלי מלחמת אזרחים, אין לזה אח ורע. יש לנו מלחמה עם בני משפחתנו הפלסטינים, אבל בתוך העם היהודי - זה פלא".
פורסם לראשונה: 07:35, 20.11.20
