זה קרה בלילה ירושלמי קר. קול יריות החריד את הדממה בשכונת עין כרם, ופרשה מזעזעת נפתחה כשמשפחה שלמה חוסלה בבת אחת על ידי אויב לא צפוי - כזה שחי ממש בתוכה.
22 בפברואר, 1986. השעה: 1:20 אחרי חצות. נער בן 14 רץ בבהלה מתוך בית שרק רגע לפני כן נשמע ממנו צליל ירי, ומגיע לבית השכנים. "יורים בבית, ירו בבית...", הוא מגמגם. אחר כך הוא משתתק ומתיישב בפינה, רועד וחיוור, במכנסי טרנינג אפורים, חולצת פיג'מה ומעליה חולצת טריקו תכולה. השכנה, שנמצאת בחודש התשיעי להיריונה, מתקשרת למשטרה. הכוח שמגיע למקום מגלה זירת רצח מדממת - גופות אביו ושתי אחיותיו של הנער ואימו, שפצועה אנושות. היא מפונה לבית החולים במצב אנוש, אך כעבור כמה שעות הרופאים נאלצים לקבוע את מותה.
כתבות נוספות למנויים:
4 צפייה בגלריה
מתוך הסדרה ''המניע''. הילד בתמונה הוא שחקן ולא הנער מהפרשה, ששמו נותר חסוי
(צילום: שי מאיר, באדיבות yes דוקו)
ברגעים הראשונים והמבהילים סברו כולם שמדובר במעשה טרור, אבל לא עבר זמן רב עד שהתבררה האמת: הנער בפיג'מה הוא זה שירה בכל המשפחה. סדרה חדשה שצפויה לעלות ב-yes דוקו, "המניע" (27 עד 30 בדצמבר), תחזור לחקירת הפרשה הנוראית שנדמה כי נשכחה מעט מהזיכרון הישראלי. חזרנו גם אנחנו לארכיון כדי להבין - מה קרה שם.
בארוחת ערב שבת, כמה שעות לפני הטבח המחריד, לא היו סימנים מקדימים. אחת הבנות סיימה אז טירונות, ובני המשפחה ישבו יחד לארוחה חגיגית. לאחר מכן צפו בסרט "פרשת נלסון". האב, האם ושתי האחיות הלכו לישון סמוך לחצות, ואילו הנער התקשה להירדם. שעה ו-20 דקות לאחר מכן הוא לקח את רובה האם-16 שהביא אביו מהמילואים.
תחילה נכנס לחדר של הוריו בקומה הראשונה, דרך את הנשק ומטווח קצר מאוד ירה באביו, שמת במקום. לאחר מכן ירה כמה יריות באימו. הוא יצא מהחדר ועלה במדרגות לקומה השנייה, שם ישנו שתי אחיותיו. הוא ירה בכל אחת מהן כמה יריות. לאחר מכן ירד במדרגות והניח את הנשק בחדר הכניסה לבית. הוא יצא דרך הדלת ורץ אל הבית הסמוך.
כתב "ידיעות אחרונות" גדי ברון כתב אז על הפרשה. הוא תיאר איך הביאו השוטרים לנער בגדים נקיים, מכיוון שבגדיו היו מוכתמים בדם. הוא גם הוסיף כי בזמן ששוטרים על מדים גילו את הגופות בבית, ניסה שוטר בלונדיני בבגדים אזרחיים לדובב את הנער.
השוטרים הניחו כאמור בתחילה כי בני המשפחה היו קורבן לפיגוע חבלני, אולם העובדה שלא נמצאו שום סימני פריצה לבית עוררה תמיהה. אל הבית הגיעו מומחי זיהוי פלילי כדי לאסוף ראיות וממצאים. במקביל הגיעו גם חוקרי נוער. בדיקה כימית מהירה העלתה כי על ידיו של הנער היו סימנים מובהקים לשימוש בנשק חם. "לא היה דבר כזה בעולם", מלמל אחד מחוקרי המשטרה הקשוחים.
סמוך לשעה 3:00 פתח הנער את פיו והתחיל לספר את האירועים. בדיבור קטוע, בקול נמוך, הוא חשף את מעשיו. הוא לא הסביר, הוא לא תירץ, אלא רק תיאר מה עשה. הוא סיפר כיצד לימד אותו אביו ביום שישי אחר הצהריים איך יורים ברובה. השוטרים לא הצליחו להבין מהו המניע למעשה המחריד.
מנהלת בית הספר שבו למד הנער אמרה כי הוא היה תלמיד טוב, ללא בעיות מיוחדות. מורות אחרות סיפרו כי הוא היה יוזם ופעיל חברתית. אף אחד לא הבין איך ולמה זה קרה. נער שלמד עימו אמר: "אני לא מאמין שזה הוא. זה לא הוא. זאת טעות. הוא אהב את אבא ואמא ואת האחיות שלו יותר מאשר בכל משפחה אחרת. משהו פה לא בסדר. יש פה טעות. זה לא הוא שרצח. לא הוא... לא הוא".
כתב "ידיעות אחרונות" גד ליאור פרסם כי הנער אושפז לעשרה ימים בבית חולים לחולי נפש לצורך הסתכלות. בדיון בבית המשפט השלום בירושלים הוא הודה כי לחץ על ההדק. בפני החוקרים היה פתוח למדי. הוא ענה באופן מפורט לשאלותיהם, ופירט באוזניהם את כל אירועי ליל שישי. התברר כי מיד לאחר המעשה התקשר לדודו, אך זה לא ענה. לאחר מכן יצא לבית השכנים.
כמה פעמים במהלך החקירה שאלו אותו החוקרים אם הוא מצטער, אם הוא מתחרט. הנער ענה בפנים אטומות: "אני לא מצטער".
ליאור תיאר כי האטימות בפניו של הנער נשארה בעינה גם בדיון בבית המשפט. קצין המשטרה, פקד יוסי כהן, אמר בדיון אז כי הנער הודה במעשה, אך המשטרה צריכה עוד להשלים את החקירה.
עוד לפני שהובא לבית המשפט ביקש הנער לעיין בעיתונים. "אני רוצה לראות מה כתבו", הוא אמר. מבוקשו ניתן לו, והנער קרא את העיתונים ביסודיות רבה. בעקבות הדברים שקרא, אמר לשופט אברהם בן הדור על מנת שירשום בפרוטוקול: "אני לא רוצה שיפרסמו השערות לגביי". לאחר מכן ביקש שחבריו, קרוביו וידידי המשפחה "ידאגו לי כמה שפחות". בנוסף הוא ביקש שיתירו לחבריו מבית הספר לבקרו בבית המעצר, כדי שיביאו לו את חומר הלימודים הנלמד בכיתה. חלקם אכן הגיעו בהמשך, והוא המשיך בלימודים.
בזמן שבו הנער היה בבית המשפט, הובאו הוריו ושתי אחיותיו למנוחת עולמים בטקס צבאי מלא בבית הקברות בגבעת שאול. ראש העיר ירושלים דאז, טדי קולק, הזיל דמעה כשמסע ההלוויה יצא מבית ההלוויות "שמגר". הפקחים העירוניים, שעבדו עם האב שנרצח, בכו כילדים. חיילים חמושים ניסו להסתיר בלא הצלחה יתרה את עיניהם האדומות. תלמידי בית הספר שלמדו עם האחות הצעירה יותר, שהייתה תלמידת י"ב, בכו בקול.
גד ליאור תיאר אז כי גם השוטרים המכוונים את התנועה, הצלמים והעיתונאים, שליוו כבר אסונות רבים, אפילו הנהג של החברה קדישא, לא עצרו את הדמעות. צדוק, קרוב משפחה, אמר: "איך הוא עשה את זה. למה? הוא היה בחור מחונן. בחיים שלי לא חשבתי שהוא יפגע בנמלה".
סבתו של הנער נשברה מעל קבר בתה, חתנה ושתי נכדותיה. "קחו אותי לתוך הקבר שלהם. אני לא הולכת מפה. ילדים שלי. ילדות קטנות, חמודות. בואו ילדות, הולכים הביתה. זה לא המקום שלכן", זעקה, "אני נכנסת אתכם לקבר, תכינו לי מקום". בעלה, שניסה להרגיע אותה, מלמל כל הזמן: "למה, למה, למה".
נגד הנער הוגש בסופו של דבר כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים על רצח הוריו ושתי אחיותיו. בדיון שהתקיים פחות משלושה חודשים לאחר מותם, כפר הנער במעשים. בדיון בבית המשפט אמר הסנגור, עו"ד איתמר הכן, כי חוות הדעת הרפואית קובעת שהנער, ששמו נאסר לפרסום, "מסוגל להבין את ההליך המשפטי נגדו, אך אין עדיין קביעה אם בעת המעשה היה אחראי למעשיו". לבסוף הושגה פשרה בין התובע לסנגורים של הנער - הוא הודה בהריגה, והאישום נגדו הופחת מרצח להריגה. המשמעות: הוא נותר היורש החוקי של הוריו.
בנובמבר 1986 ניתן פסק הדין. רובו היה חסוי. הנער נידון לתשע שנות מאסר, ונקבע כי עד גיל 20 ישהה במעון סגור. שמו מעולם לא פורסם בשל גילו. "הנער נראה מעט המום", נכתב בכתבה של צדוק יחזקאלי ב"ידיעות אחרונות", שסיקרה את גזר הדין. "הוא מבקש הסבר מפרקליטיו ושואל - 'מתי ייתנו לי לצאת לחופשה' ו'מה יצא לי אם אתנהג בסדר'. "אחרי שהסבירו לו שאם יתנהג כהלכה יופחתו שלוש שנים מעונשו, וייתכן שאף יזכה לחופשות, הוא נרגע. אפילו שולח חיוך". בכותרות הכתבה כיכבה אמירה נוספת שלו: "החיים מתחילים בגיל 20".
והמניע? נותר לא ידוע.
פורסם לראשונה: 09:56, 22.12.20
