"עוד לפני הקורונה אני אהבתי מאוד לגור. זה נשמע תלוש קצת, אבל לגור. להיות בבית, לנקות, לקפל כביסה. זה נשאר לי עוד מימי הילדים הקטנים, וזה מכניס אותי למשמעת מעולה, הלגור הזה. עד הקורונה אני גרתי, ומאז הקורונה הרבה הצטרפו לגרים. הרבה גרים. זה דבר מדהים הלגור הזה. לקרוא, לראות טלוויזיה, לשחק ספיידר סוליטר. ולכתוב בתוך זה, ואז זה לוקח מהכתיבה את הדרמטיות שלה.
"אני לא מבשלת הרבה. לא מוצלחת בזה כל כך. אחד משבעה מצליח. אני מעדיפה לרדת לקנות לעצמי סנדוויצ'ים למטה. אבל אני טובה בגינון. אני רואה סרטונים על גינון בצרפתית, אז זה גם טוב לשיפור הצרפתית שלי. הבית שלי עכשיו מלא בצמחי בית, אדניות, איפה שאפשר יש. בקיץ היו לי עגבניות שרי לא טעימות. זה היה בעקבות המחשבה שאנחנו הולכים לקראת סוף העולם, והבן־אדם חייב להיות משק אוטרקי. גם הפלפלים לא הצליחו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
- "נתניהו לא יארוז מזוודות, יש לו תסביך משיחי"
- "נתן זך מאוד אהב שקראתי לו אבא, הוא היה קורא לי בן"
- נורית זרחי: "אושר זו שאיפת יתר"
"כשאני יוצאת מהבית, בהתחלה הייתי הולכת עם המסכה על הסנטר. אמרתי, פתרון מעולה לסנטר כפול, סוף־סוף בלי סכינים. אבל הבנתי שחייבים לשים אותה כמו שצריך כי אחרת אתה מקבל את התנועה הזאת מאנשים ממול, שמהדקים את הפתח במסכה שלהם. זה מאוד לא נעים לקבל את התנועה הזאת".
"אני מלמדת בזום סטודנטים לאמנות בבצלאל - אנשים שנולדו ב-98'! - ומעבירה סדנאות כתיבה ב'נוצה וקסת' ובמסגרת Think & Drink. אבל אני לא כל כך טובה בזום, אני לא יודעת לעשות share screen. אני צריכה מישהו שינהל את זה. אסיסטנטית.
"הזום יש לו שתי מגרעות עיקריות. הראשונה היא שבדיחות לא עוברות. תנסה להתלוצץ בזום, הלך עליך. השנייה היא שאי-אפשר להתחיל לספר סיפור - 'פעם אחת קרה לי זה וזה' - אתה מיד, תוך שנייה, מקבל את המבטים המצועפים. אני ניסיתי את הסיפור הכי שוס שלי, איך נפלתי לפח אשפה לפני 12 שנה בשדרות ח"ן. חשבתי שמצאתי מקום חניה ואני רק צריכה להזיז את הפחים, ופתאום הפח היה הפוך והוא נפתח לעומתי ועפתי פנימה עם הראש עד למטה, ולא ידעתי איך לצאת משם. כל הסיפור הזה לא עבד בזום. אסור גם להביא לתלמידים בשיעורי זום סיפור שאתה כתבת. אסור בשום אופן. זה צריך להיות אחד מכללי הברזל. הבאתי פעם אחת סיפור שכתבתי והייתה שתיקה, ומיד אחר כך בַּרצף הבאתי סיפור של פרימו לוי והם אמרו, 'איזה גאון איזה גאון'. אז הבנתי את מה שהבנתי ואני לא מעלה יותר סיפורים שלי על המוקד.
"אבל יש גם יתרונות. היתרון הגדול של הזום הוא שהמעבר למגורים הוא מיידי. אתה קם מהמחשב - וזה כבר נגמר. זה נורא בריא לי להיות בבית".
"לפני כמה ימים יצאתי מהבניין וכמעט נדרסתי מקורקינט שדהר פה, אז קפצתי והצלתי את עצמי ושמחתי שאני עוד יכולה לתת כזאת קפיצה. אני בודקת, אני בודקת כמדענית מה קורה לגוף. אחרי גיל 50, 55, הכל דווקא יותר טוב זורם לי, אבל יש כל מיני דברים שקורים לגוף. אם אני יושבת הרבה כואב לי הגב. אני לא עושה כושר. עשיתי יוגה אבל הפסקתי אחרי שהייתה לי דלקת בכתף - מחלת הסופרים קוראים לזה. ואז נרשמתי לפילאטיס ונפלתי. פיזית. אני נופלת מדי פעם, אז גם בפילאטיס נפלתי, על עצם הזנב. אמרתי, 'נוֹ מוֹר פילאטיס'. אז אני עושה מתיחות עם המיטה שלי, מיטה שהזמנתי במיוחד, כי ידעתי שאני כבר לא אעשה ספורט. גם הקול שלי הצטרד בשנים האחרונות. התקהה. היה לי קול יותר צלול בעבר. אני מייחסת את זה לחלק מהדעיכה. אז כן, אני מבינה שאני בת 60, אני הבנתי את זה. אבא שלי לא חי כבר משנת 85'. אמא שלי בת מעל 90, והיא עדיין משענת עבורי. לזכותה תיזקף היכולת להתמיד".
"אני עובדת כבר איזה שש שנים על ספר חדש. שש שנים אני דוגרת על ספר שבו עשיתי דבר שלא אעשה יותר: לקחתי גיבור גבר, בגוף ראשון, אולי בעקבות התגברות הורמון הטסטוסטרון לקראת גיל 60. זה גבר בן 50 פלוס, רווק, בעייתי מבחינה מינית. מרצה לצרפתית באוניברסיטת תל־אביב שפוטר בגלל הקיצוצים שהיו שם בתחילת העשור, והוא חבר בפרנקופילים אנונימיים, והמצאתי לו קורות חיים, אל תשאל עד לאן הגעתי. עד לדי-דיי!
"כדי לקבל רקע על הדמות הזאת צפיתי בתוכניות כמו Forensic Files ו־Kill and Chill ביוטיוב, שזה על כל מיני רוצחים פסיכופתים, ולקחתי פה ושם תכונות מהאנשים האלה, מהילדות שלהם. מחפשים שם הרי הסברים למה הם נהיו רוצחים פסיכופתים - טרגדיות אישיות, מנהגים משונים של אמהות, כל מיני כאלה. תראה מה יש פה מאחוריי על הקיר - זה החמ"ל.
"לספר יקראו 'ביוטופ'. כשהייתי צעירה הייתי בביולוגיה מוגבר, ועשיתי ביוטופ על האזור שבו נמצאים היום מגדלי YOO וכל הבניינים המפונפנים האלה, אזור שאני לא נכנסת אליו. הייתי בי"א וקיבלתי על הביוטופ ציון 8. וילד אחד, היום הוא איש עסקים גדול, בעל נדל"ן בכל העולם, לקח ממני את העבודה שנה אחרי והעתיק אותה בכתב ידו. אני הגשתי אותה נורא רשלני כי חשבתי שזה קול, 'גזעי' היינו אומרים אז. לא לעשות מפה מפונפנת של האזור, אלא דווקא שרבוט. נפלתי בזה. הוא עשה מפה עם נייר פרגמנט, עם ציוני דרך של אבנים שנמצאות שם. הגיש ככה את העבודה וקיבל עליה 9. עד היום זה יושב עליי ואני רוצה לתקן את הציון. אז עכשיו בשביל הספר אני עושה ביוטופ על האזור הזה של לונדון מיניסטור בתל־אביב שאני גרה בו. זה הרקע. כאן גר הגיבור".
"ההשראה שלי לספר זה המקום שבו אני גרה היום, שזה גן עדן בשבילי. קומה ראשונה על הכביש. אני לא צריכה טלוויזיה, אני רואה הכל מהחלון. אמרו לי על ניו־יורק בזמנו, 'העיר תחזיק אותך'. אז גם פה העיר מחזיקה אותי, ואני משתדלת לשהות באמת חזק, כי אני גרתי 25 שנה בפרברים למרות שבמקורי אני מאבן גבירול פינת נורדאו. עד 2013 גרתי במעוז אביב - הרבה עצים והרבה ילדים ובלי כבישים. הרבה פלוסים והרבה מינוסים. אחרי זה עברתי למרכז תל־אביב, ואני מאוד שמחה. גם על הקרבה לכביש. עכשיו למשל יש פה עבודות בכביש, אז התעניינתי מה הם עושים - קו מים, ממה עשויים הצינורות - ואני מכניסה את זה לספר. אני רואה מהחלון גם את המפגינים נוסעים לבלפור עם כל הצוללות, אני רואה ימ"מ מתפרס ברחוב לפני הפגנות בכיכר. עם הפרשים! עם הפרשים! אבל לפחות לא שומעים עד לפה את השירים המעצבנים של כיכר רבין".
"העשור האחרון היה מהטובים בחיי. ההתקבלות של 'הרומאן המצרי', גם בארץ וגם בעולם, עשתה לי מאוד טוב. הייתה ביקורת מדהימה במגזין ELLE, ארבע שורות עם צילום של הספר. ב־ELLE! נסעתי להרבה מקומות, כולל דרום־אפריקה. איפה עוד הייתי מגיעה בחיים לדרום־אפריקה?
"פרס ספיר גם הרגיע אותי מאוד. בחלק מסכום הזכייה השתמשתי עבור ריפוד לספה א־לה ענתיק שיש לי, בצבע טורקיז עשיתי. וגם לספרייה בצבע כתום. אבל זה לא רק הכסף, הוא כמובן נגמר אחרי כמה זמן. זה בעיקר פתר לי את הבעיה שהייתה לי עם 'דולי סיטי'. הייתה לי בעיה רצינית עם הספר הזה. אנשים כל הזמן אמרו לי על כל מיני ספרים שלי, ספר יפה, אבל זה לא 'דולי סיטי'. וזה נורא עיצבן אותי. ואני כבר בת 40 ואני בת 45 ואני בת 50, וזה לא 'דולי סיטי'. אז אמרתי, אני חייבת לסתום לאנשים האלה את הפה וכתבתי את 'הרומאן המצרי'. שמתי שם באמת את המקסימום שהיה לי לאותו זמן, בלי כחל וסרק. והם סתמו. עכשיו אני יכולה לסגור את הבסטה מבחינתי. אבל אני לא סוגרת. תראה את מראדונה, זה נורא עצוב. בגיל 60 הוא הלך".
"כל בוקר אני נוסעת להיפגש עם חבר טוב שלי, האמן גיל מרקו שני. אין בתי קפה אז גילינו שהכי טוב זה להיפגש באוטו. אני, בתור בן־אדם עצלן שלא אוהב ללכת אפילו את העשר דקות ביום, התלבשתי על זה. בכל פעם אנחנו עוצרים במקום אחר, שותים את הקפה, מדברים, צוחקים הרבה. ואנחנו שומרים על הניקיון של האוטו. ואז אני יושבת לכתוב. שלוש שעות, ארבע מקסימום. בהשראת נגר אחד שראיתי בערוץ בית+ לפני שנים רבות, שאמר, 'כמה כבר אתה יכול לעבוד ביום בשביל להוציא משהו טוב?' אמרתי, 'הו, הנה בחור כלבבי'. ואחרי שעות הכתיבה האלה אני יכולה להעביר סדנה או לנסוע למועצה האזורית אשכול ולתת הרצאה. אבל השלוש-ארבע שעות האלה בבוקר - לפי זה אני קובעת אם אני שמחה או לא. נורא".
"כשאני קוראת טקסט שלי ואני מזהה מפלצות, דברים לא טובים בכתיבה שאני חייבת לפתור, אני מיד מזיעה נורא וחרב עליי עולמי, כאילו אין לי זהות פתאום. זה נורא מפחיד לפעמים, ופה נכשלתי בחיים. בהשראת הסרט 'קגמושה' של אקירה קורוסאווה - או בהשראת רם עברון שעשה כתבה על הסרט - אני למדתי שלא כדאי לך לתת למקצוע שלך להתאחד במאה אחוז עם הזהות שלך, לא כעיתונאי, לא כשופט, לא כסופר. לא לתת לזה מאה אחוז. ואני בזה נכשלתי. אם אני נתקלת במפלצות בטקסט, אני מאבדת את הזהות שלי. בשנות ה־20 לחיי ככותבת מתחילה אמרתי שאני מנסה להדביק את המילים לדף. זה עדיין נכון לגביי. אבל ככל שאתה זקן יותר, אתה דורש מעצמך יותר. אתה כבר לא יכול להשתובב כמו פעם, אתה לא רוצה למות בזמן הכתיבה.
"לפחות בטכניקה השתפרתי עם השנים. מאז שבשנת 88', בימי הפלופי דיסק, נמחק לי ספר של 250 עמוד לפני 'דולי סיטי', ואיבדתי שם את הזהות לגמרי - אז אני מדפיסה. יש לי קלסר ורוד, גירלי כזה, ולכל דראפט יש דפים בצבע אחר. ורודים, ירוקים, כתומים. אבל תמיד בהירים, כי אחרת זה מדכא".
"כשהייתי בדרום-אפריקה, בקייפטאון, נהג מונית שחור הסיע אותי לסימפוזיון באיזו עיירה, והוא שואל אותי מאיפה אני ואני אומרת, 'מידל איסט', מה שבטוח בטוח, ואז הוא שואל אותי, 'וואט אבאוט גוד?' כאילו זה איזה חבר שאנחנו מתעדכנים בשלומו. אמרתי, 'וואט אבאוט הים?' כאילו אני מסתירה משהו על החבר, דיסקרטית. 'דו יו בליב אין גוד?'
"זה מזכיר לי שבשנות ה־80 הייתי בראיון בטלוויזיה אצל מיכאל הנדלזלץ בתור תופעה חדשה בספרות העברית. אני בת 28־29 ולא סובלת להתראיין, ונפל עליי ככה. הוא שאל אותי שאלות נורא קשות, וכל פעם אמרתי 'עבור'. ואז הוא שאל אותי אם אני מאמינה באלוהים וחשבתי מה תהיה התשובה הכי מהירה ולא מסבכת, אז אמרתי 'כן'. אז הוא שאל, 'באיזה אלוהים? הטרנסצנדנטי? השפינוזי?' אמרתי 'הרגיל'. והוא ירד ממני. גם היום אני אענה לך 'הרגיל'. במיוחד היום".
"כמעט לא יוצא לי לקרוא. אני כל הזמן עם הספר הזה שאני כותבת. יש לי מועמדים לקריאה - 'הר הקסמים' בתרגום החדש. תומאס מאן הוא הסופר האהוב עליי. אבל חוץ מתרגילים של תלמידים, אני לא יכולה להגיד שקראתי הרבה בשנה האחרונה. לפעמים סופרים צעירים שולחים לי ספרים, אבל האמת היא שאני לא מגיעה לזה. הכל אצלי תלוי במצב שלי עם הספר. צריך לתחזק את הישות הקרויה סופר. גם בלצפות ביוטיובים. אין לי נטפליקס אבל לפעמים אני צופה בטלוויזיה בסדרות כמו 'סגני המנהל' ו'פארגו'. צריך גם לא לעשות כלום. לשמור את הישות הזאת לא מנוונת. צריך להחזיק אותה. להחזיק את החוט העלילתי. זה קשה. אז אנשים אולי חושבים שאני מניאקית, אבל זה פשוט בגלל שאני, אפשר להגיד, נשואה לספרות. באושר!"
"תמיד היו לי כלבים. כשגרתי בשכונת מעוז אביב היו לי שני כלבים מדהימים שרצו חופשי. אלה היו ימים שהעירייה לא השתוללה בדוחות, היא הייתה לוקחת את הכלב להסגר, ואני הייתי מוציאה אותו יום אחרי. היום יש לי כלבה קטנה, מעורבת, בשם קימי - על שם קים קרדשיאן. אני מאוד אוהבת כלבים. הייתה פה למטה לפני כמה ימים גם חתולה, גורה שחורה. נתתי לה טונה. אמרתי, הנה, בדרך אל החתולים".
"יהושע קנז היה ידיד מאוד טוב שלי. נורא אהבתי אותו. הוא היה הורס מצחוק. איזה בן־אדם הוא היה. היינו נפגשים בעיקר בחו"ל, בפריז. הוא היה נוסע לשם לכתוב. הוא לא אהב לכתוב בארץ. למעשה, אני לא יודעת אם הוא בכלל כתב בארץ. הוא היה שוכר איזו דירת חדר וחצי ב־Rive Droite, או באיזה מלון פשוט באזור הזה של הבוהמה, וכותב שם. שם הוא היה מאושר.
"גם מסמדר שיפמן, חוקרת הספרות, נפרדתי השנה. הייתי חברה נורא טובה שלה. התחברנו בשנות ה־90 כשהיא הזמינה אותי לאיזו הרצאה, אבל בקושי היינו מדברות על ספרות דווקא. אני עדיין בשוק שהיא נפטרה".
"יום אחד בשנת 2000 הגיעו מהטלוויזיה הגרמנית לצלם את זו שכתבה את הסיפור 'המקום הכי מכוער בישראל', והם מבקשים שאני אקח אותם למקום הזה. ואני לוקחת אותם שם לירקון, איפה שהארובה, ואומרת להם, 'תראו איזה גועל'. אז אחד אומר לי, 'דיס איז אגלי באט איט איז אולסו ורי ביוטיפול'. אז אמרתי לו, 'כן־כן... בטח... אוף קוֹרס'. זו מילה שלמדתי להשתמש בה המון, בחו"ל אתה חייב 'אוף קוֹרס'. ו־sure. אבל איפה אנחנו ואיפה חו"ל.
"כש'הרומאן המצרי' תורגם לרוסית נסעתי למוסקבה. זאת הייתה הנסיעה האחרונה שלי. ומה ששמתי לב שם זה שבניגוד לאירופאים, שאתה צריך לחייך כשאתה פוגש את המבט שלהם, ניסיתי פעמיים־שלוש לחייך במוסקבה וקיבלתי כזה מבט קודר, שאמרתי פה לא עושים את הקטע הזה. לא נדים ולא בטיח. פה זה ארצו של דוסטויבסקי, תתנהגי בהתאם".
"בצעירותי חשבו שאני משוגעת. ברוך השם זה ירד ממני. אבל היום כבר לא אכפת לי. הבן שלי אומר לי שאני הבן־אדם הכי שפוי שהוא מכיר. אני מסכימה איתו. כמה משוגע אדם נורמלי בן 60 יכול להיות?"
פורסם לראשונה: 07:35, 04.12.20
