שום דבר במראה החיצוני של אניה טיילור־ג'וי – עיניי במבי, שפתיים רכות, שיער בלונדיני וכל שאר הפרטים שהעולם נחשף אליהם ב"גמביט המלכה" של נטפליקס – לא הצליח לשכנע אותה שהיא עשויה להיות אישה יפה. להפך.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
כשטיילור־ג'וי, 24, לוהקה לתפקיד הראשי בעיבוד הקולנועי ל'אמה' של ג'יין אוסטין, היא הייתה משוכנעת שזה עומד להיות אסון. "היה לי התקף פאניקה שם כי חשבתי לעצמי, 'אני האמה המכוערת הראשונה, אני לא יכולה לעשות את זה'", היא נזכרת. "והשורה הראשונה שלי בסרט היא 'אני נאה, חכמה ועשירה'".
כשהיא מדברת, בחוסר אמון מופגן, על המראה החיצוני שלה, זה לא נשמע כמו התייפייפות או הצטנעות מעושה. טיילור-ג'וי באמת לא רואה בראי שום דבר שהמצלמה רואה בה. "אף פעם לא חשבתי, ואני לא חושבת גם עכשיו, שאי פעם אראה בעצמי אישה יפה", היא ממשיכה. "אני לא חושבת שאני יפה מספיק כדי להיות בסרטים. זה נשמע פתטי, והחבר שלי מזהיר אותי שאנשים יחשבו שאני דוחה מעצם זה שאני אומרת דברים כאלה, אבל אני פשוט חושבת שאני נראית מוזר".
העובדה שהתגלתה על ידי סוכנות דוגמניות, קיבלה עוד ועוד תפקידים בקולנוע ובטלוויזיה וממילא רצתה להיות שחקנית מאז גיל שש – הגיל שבו בישרה על כך מפורשות להוריה – לא משנה מבחינתה. גם כיום, כשמגיע הרגע לצפות בתוצר הסופי בכיכובה, היא מעדיפה לעשות את זה לבד. "אני לא אלך לקולנוע לראות את עצמי בסרט אלא אצפה בו לבד, מראש", היא מבהירה. "זה החלק הכיפי בלחיות בתוך העור של עצמך – את לא צריכה להסתכל על הפנים של עצמך".
אוקיי, זה כבר מתחיל להישמע כמו בעיה, והטקסטים האלה עשויים להשתנות בקרוב – גם אם בפקודת מערך יחסי הציבור – שכן טיילור-ג'וי היא עכשיו מפורסמת ברמה עולמית. בת' הרמון, שחקנית השחמט הגאונה והמכורה לכדורים ולאלכוהול שהיא מגלמת ב"גמביט המלכה", הפכה אותה לכזו. "גמביט" היא המיני-סדרה המתוסרטת המצליחה בתולדות נטפליקס – כפי שבישרה ענקית הסטרימינג בשבוע שעבר – ואין כמעט דרך לחיות בעולם המערבי כרגע ולא להיתקל מתישהו בתסרוקת הקארה המעוצבת ובמבטה הקשוח של טיילור-ג'וי בתפקידה כבת'. כל היתקלות כזו – בין אם בפוסטר, בפרומו או בסדרה עצמה – מבהירה מעל לכל ספק דבר אחד: מדובר באישה יפה מאוד.
חוויית הזרות שעומדת במידה רבה בבסיס עלילת "גמביט המלכה" לא זרה בשום דרך לטיילור־ג'וי, גם אם היא עצמה חוותה אותה באופן שונה לגמרי. טיילור־ג'וי, ילידת מיאמי, ארה"ב, הצעירה מבין שישה אחים ואחיות, עברה כתינוקת לבואנוס-איירס עם הוריה – אם שהיא פסיכולוגית חצי ספרדייה וחצי אפריקאית, ואב ממוצא סקוטי-ארגנטינאי שהיה בנקאי מצליח בטרם עשה הסבה מקצועית והפך למתחרה מקצועי בענף סירות המרוץ. כן.
הרקע הרב-לאומי הזה והמעבר מארה"ב לארגנטינה ומשם לאירופה גרמו לה להגיע לבסוף ללונדון מבלי שידעה לדבר מילה אחת באנגלית – והפכו אותה, כמעט מיד, קורבן לבריונות בבית הספר.
"ארגנטינה כולה ירוקה, היו שם סוסים ובעלי חיים בכל מקום, ופתאום מצאתי את עצמי בעיר ענקית בלי להבין את השפה, ולא הרגשתי שאני שייכת לשום מקום", היא נזכרת. "הייתי אנגלייה מדי מכדי להיות ארגנטינאית, וארגנטינאית מכדי להיות אנגלייה, ואמריקאית מכדי להיות כל דבר. הילדים האחרים פשוט לא הבינו אותי בשום צורה. נעלו אותי בלוקרים. ביליתי הרבה מזמני בבית הספר כשאני בוכה בשירותים".
החוויה העיקרית שנחרתה בה משנות ילדותה היא בדידות מתמשכת. "הייתי ילדה מאוד בודדה – ויצרתי לעצמי נראטיב בראש שבו להיות בודדה או להיות לבד זה רע. למחשבה כזו יכולה להיות השפעה משמעותית, בטח אם לומדים לפחד מהבדידות".
למעשה, במשך שנתיים היא סירבה ללמוד אנגלית, מתוך המחשבה התמימה שכך היא תגרום להורים לעבור בחזרה לדרום אמריקה. היום, כשבני המשפחה נפגשים הם מדברים ביניהם בתערובת של אנגלית וספרדית. עם הזמן טיילור־ג'וי למדה להוקיר את המעבר לאנגליה. "הרבה מחוש ההומור שלי קשור לעובדה שגדלתי בלונדון", סיפרה בראיון.
בגיל 14 התחילה טיילור־ג'וי לזגזג בין לונדון לניו־יורק בחיפוש עצמי. שנתיים אחר כך, כמו ביותר מדי סיפורים מהסוג הזה, התגלתה לגמרי במקרה כשהלכה ברחוב לונדוני מחוץ לחנות היוקרה 'הרודס'. סקאוטרית הדוגמנות שרה דוקס – שגילתה בעבר את קייט מוס – הבחינה בה, ניגשה אליה, ולמחרת כבר הוחתמה טיילור־ג'וי בסוכנות 'סטורם מודלס מנג'מנט'. היא לא תיכננה לעסוק בתחום, אבל הבינה שמדובר במקפצה נוחה למקום שאליו ביקשה להגיע – משחק.
ההורים שלה עודדו אותה לנסות להגשים את החלום. "קצת כמו שבת' הייתה זקוקה לשחמט כדי לתפוס את מקומה בעולם, אני הייתי זקוקה למשחק כדי למצוא את האנשים ואת הקהילה שלי, והייתה לי אמונה עקבית שזה יקרה", סיפרה. "כשהייתי בת 13, סירשה רונן הייתה עבורי מודל חיקוי. היא השחקנית הראשונה שראיתי בקולנוע שהייתה פחות או יותר בת גילי, ואמרתי לעצמי, 'את עושה את סוג הסרטים שאני הייתי רוצה לעשות'". לפני כמה שנים יצא לה לפגוש את רונן ולספר לה איזו השפעה עצומה הייתה לה על חייה. "די הבכתי את עצמי אבל היא הייתה ממש מתוקה במפגש איתי".
טיילור־ג'וי לא נרשמה לבית ספר למשחק, אבל על הסט של אחד מצילומי הדוגמנות שעשתה היא פגשה את השחקן אלן ליץ', מכוכבי הסדרה 'דאונטון אבי', ובין השניים נקשרה שיחה. בשלב מסוים טיילור־ג'וי שלפה מהתיק ספר שירים של שיימוס היני, המשורר האירי הענק שזכה בפרס נובל לספרות, והחלה לקרוא בקול כמה מהשירים שאהבה. ליץ' התרשם, רשם את שמה ואת מספר הטלפון שלה והודיע לה, "תחכי לטלפון". כמה ימים אחר כך היא הוחתמה על ידי הסוכן שלו. באודישן הראשון שלה היא לא הבריקה, ולקח לה זמן עד שהצליחה ללמוד לקבל לא. "זו הייתה הפעם היחידה שבה חוויתי דחייה, ממש דחייה", היא מספרת.
האודישנים הבאים כבר היו הרבה יותר מוצלחים. התפקיד הראשון שגילמה, בקומדיית האימה "האקדמיה לערפדים" מ־2014, אמנם הושמט לבסוף בעריכה מהסרט הסופי, אבל הצעות נוספות הגיעו במהרה. המראה הייחודי של טיילור־ג'וי בתוספת הזיכרון הצילומי המולד שלה – שמאפשר לה לקרוא תסריט פעם אחת ולזכור בדייקנות את השורות שלה כך שהיא לא נזקקת לשעות וימים של שינון – עשו את העבודה. התפקידים הבאים נרשמו בסרטי האימה "המכשפה" (2015) ו"ספליט" (2016) וב־2019 הופיעה בסדרה המוערכת '"נופיית ברמינגהאם" ("פיקי בליינדרז", בשמה המוכר) שהופקה על ידי הבי־בי־סי והגיעה גם לנטפליקס.
גמביט המלכה: טריילר
בפברואר השנה – דקה לפני הקורונה – יצא "אמה", תפקיד ראשי ראשון עבורה, שסימן גם מעבר מסרטי האימה והאקשן שעשתה עד אז לדרמה בוגרת. הסרט, שקיבל ביקורות טובות, יצא בארה"ב בפברואר שעבר, בדיוק כשמגפת הקורונה סגרה את אולמות הקולנוע והוא הועבר לצפייה "און דימנד" בטלוויזיה. "בתחילת השנה, כשראיתי בפעם הראשונה בחיי את הפנים שלי ושל השחקנים האחרים שמשחקים לצידי ב"אמה" על האוטובוסים בלונדון, אמרתי לעצמי, 'אוי אלוהים, אני על אוטובוס, זה ממש מטורף'", סיפרה בראיון. "ואז, חמישה חודשים בתוך משבר הקורונה, עדיין נראיתי על האוטובוסים ואז אמרתי לעצמי, 'הדבר היחיד שאנשים הולכים לזכור מלונדון זה את הפרצוף המרוצה מעצמו שלך. זה ממש לא רעיון טוב'".
אבל שום דבר לא היה נחשק ומבטיח כמו "גמביט המלכה". טיילור־ג'וי ידעה את זה מרגע שההצעה הגיעה אליה והיא נחשפה לתסריט. את הגיבורה, בת', היא הבינה, לדבריה, טוב יותר מאשר את כל הדמויות שגילמה עד היום, והיא נידנדה לא מעט למפיק סקוט פרנק בהפצרות לקבל את התפקיד, עד שזכתה בו.
"זה היה מיידי", היא נזכרת. "קראתי את הספר בערך בשעה וחצי. אני אף פעם לא רצה לפגישות או מפגישות – אני לא רצה בכלל, זו לא הצורה שבה אני מתעמלת – אבל לפגישה הזו רצתי. הרגשתי שאני באמת יכולה להבין את תחושת הבדידות של בת', את הניסיון הנואש שלה להבין את העולם, שלא בא לה בקלות. את התלות שלה בשחמט. היא באה מרקע שבו כל אדם שהיא אי פעם פגשה איכזב אותה בדרך זו או אחרת או נטש אותה. היא לא סומכת על אנשים ורק מחפשת מקום שבו תוכל להרגיש שייכת. כילדה, לחלוטין חוויתי חלקים ממה שהיא חוותה בהקשרים האלה, ונהייתי אובססיבית אליה באופן די מיידי. כשקראתי את התסריט ממש עברה בי תחושה של כאב, אבל זה כאב בגלל שזיהיתי את זה. זה היה כמו לפגוש מישהו שמרגיש בדיוק כמוך ואת אומרת לעצמך, 'אני לא לבד'".
"גמביט המלכה" מתרחשת בעיקר בשנות ה־60 ועוקבת אחרי ילדה בודדה שננטשה על ידי הוריה וגדלה בבית יתומים. היא מגלה בעצמה כישרון חריג לשחמט ובמקביל מפתחת התמכרות לכדורי הרגעה שעובדי המוסד מחלקים בנדיבות לילדים שתחת טיפולם. הסדרה עוקבת אחר ניסיונותיה להפוך לשחקנית השחמט הטובה בעולם, בעודה מתמודדת עם ההתמכרות לכדורים ולאלכוהול. טיילור־ג'וי – שוב, כמקובל באגדות מהסוג הזה – מעולם לא שיחקה שח בטרם הגיעה לתפקיד וכחלק מההכנה היא קראה ספרים על שחמט ואלכוהוליזם, וגם זכתה להדרכה צמודה של אלוף העולם לשעבר גארי קספרוב. "ידעתי שיש כלים וידעתי שיש לוח", היא מבהירה. "אבל זה גם מה שהיה כל כך אדיר בכך שזכיתי בתפקיד; קיבלתי מעין הזמנה להיכנס לתוך עולם סודי מרתק. הרבה מהחלקים שמתמקדים במשחק השח – בעיקר של השח המהיר – היו החלקים האהובים עליי בצילומים. לכל דבר שאליו נכנסים באינטנסיביות יש את הכוח להיות סקסי ומגניב".
העולם הסודי והמרתק לא פחות שאליו נחשפה בסדרה נגע לחיי האהבה והמיניות המפותחים של הדמות. הצופים גילו, בין השאר, שבת' עשויה להיות לסבית רק כשבאחד הפרקים היא מתעוררת במיטה לצד דוגמנית יפהפייה ועירומה בשם קליאו (בגילומה של מילי בריידי). וכשהדמות מאבדת את בתוליה היא עושה זאת בעודה לבושה לחלוטין ובמהלך מפגש שהוא די מוזר ומביך. בסיומו היא גם טופחת לבחור המסכן על הכתף. "אני הוספתי את הטפיחה על הכתף", היא אומרת. "בכל פעם שהיא משחקת שח היא לוחצת את היד למישהו בסוף המפגש, אז היא מרגישה שהיא צריכה לסגור איכשהו גם את המפגש הזה, או מה שזה לא היה. היא כאילו אומרת, 'כל הכבוד. ניסית. תודה'. בכלל, סקס הוא במהותו דבר די מוזר ומצחיק".
טיילור־ג'וי מדברת, לטענתה, מניסיון. חיי האהבה שלה ידעו לא מעט תאונות קטנות שעליהן היא מעדיפה שלא להרחיב מעבר לקביעה: "למערכות יחסים רעילות יש השפעה אדירה". כיום בן זוגה הוא צלם הסלבס בן סיד והקשר יציב, אבל בעבר, היא אומרת, הביטחון העצמי שלה התרסק לא פעם.
גם החלקים בסדרה שמוקדשים להתמכרות של בת' לכדורי הרגעה ובהמשך לאלכוהול, והדרך שבה אלה מסייעים לה להתרכז בעודה מדמיינת לוח שח על התקרה – אמצעי שדרכו היא לומדת את שלל הפתיחות וההגנות במשחק – לא לחלוטין זרים לטיילור־ג'וי. "שמחתי שההתמכרות של בת' מראה שזו בעיה של כולם. יש סיבה שאתה לוגם את המשקה הראשון שלך או לוקח את כדור ההרגעה הראשון", היא אומרת. "בהתחלה זה עובד, אבל העניין עם החומרים האלה הוא שבסוף הם מפסיקים לעבוד. ואז הם ישגעו אותך או יהרגו אותך. לא משנה למה אתה מכור, ברגע שההתמכרות יוצאת משליטה ומעיפה אותך מעבר לקצה – זה הזמן לעשות בחיים סדר".
"גמביט המלכה" עשתה את העבודה הזאת די בשלמות עבור טיילור־ג'וי. היא כבר לוהקה לתפקיד הראשי ב"פיוריוסה" – הספין־אוף ל"מקס הזועם", שבו היא תיכנס לדמות ששרליז ת'רון גילמה במקור - ולתפקיד נוסף בסרט האימה Last night in soho. עכשיו היא מצטלמת בצפון אירלנד לסרט The Northman, של רוברט אגרס, שביים אותה גם ב"המכשפה". "לא ידענו אם מישהו בכלל הולך לצפות בסרט ההוא, וממש בן לילה הוא התפוצץ. יחד היינו צריכים ללמוד איך להתנהל עם ההצלחה", סיפרה בראיון. "אחד הדברים היפים ביחסים שלי ושל רוברט זה שאנחנו מבינים יותר טוב מכל אדם אחר מה באמת קורה בחיים שלנו. הגעתי ביום הראשון לצילומים של 'המכשפה' ולא ידעתי שום דבר, וגם עבורו זה היה הסרט הראשון כבמאי. אז עכשיו הווייב בינינו הוא של 'את יודעת מה את עושה, אני יודע מה אני עושה, ויחד אנחנו הרבה יותר יעילים'".
בנוסף ליעילות היא מתחילה לסגל את סוג הביטחון העצמי שבת' הרמון ידעה להפגין בשיאה. "לא מזמן היה מפיק שהתייחס אליי כמו אל ילדה קטנה, כאילו אין לי מושג על מה אני מדברת", היא נזכרת. "הושבתי אותו במשרד שלו, ולמרות שפחדתי מזה שהוא חזק ממני פיזית ויש לו השפעה גדולה על הקריירה שלי, אמרתי לו: 'עשיתי יותר סרטים ממך, אז למעשה אני בהחלט יודעת על מה אני מדברת".
והיא לומדת גם לשמור על עצמה בתעשייה תובענית שעדיין לא לגמרי מוכרת לה. "אחרי שהסתיימו הצילומים של 'אמה' היה לי רק יום חופש אחד לפני שהתחילו צילומי הסרט Last night in soho, ואז שוב היה לי רק יום חופש אחד לפני שהתחילו הצילומים של 'גמביט המלכה', כך שלמעשה עבדתי ברצף", סיפרה לאחרונה בראיון. "העומס הזה גרם לי לעצור ולהגיד, 'אני חייבת לשמור על עצמי בצורה מאוד אגרסיבית, כי אם לא - אני לא אהיה מסוגלת לעשות את זה טוב'". והדרך לשמור על עצמה, הסבירה, מתחילה ב"חשיבה חיובית. את צריכה ללמוד להיות יותר סלחנית כלפי עצמך. פסק הזמן של הקורונה נתן לי זמן להתחיל להפנים את כל החוויות שעברו עליי ואת מה שלמדתי בדרך. התחלתי ליהנות מהניצחונות ולא להרגיש יותר מדי רע מההפסדים".
תנו לה עוד שנה־שנתיים, והיא תשתכנע שיש בה גם יופי. בינתיים היא מתחילה לקבל בהבנה חלקית את העובדה שרוב בני האדם רואים בה משהו שהיא עצמה לא מצליחה לראות. "הפכתי את זה להרגל בחיי – אני לא דוחה מחמאות", היא אומרת. "אם מישהו אומר לי שאני נראית טוב, אני פשוט אומרת תודה".
נדמה שההצלחה הפנומנלית של 'גמביט המלכה' התקבלה בסוג של הפתעה, או לפחות כאירוע לא מובן מאליו. גם אם לרוב העולם אין הרבה מה לעשות כרגע, מיני-סדרה על שחמטאית מבריקה היא לא משהו שנשמע כמו אחד מהלהיטים האלה של נטפליקס, שכל הגלקסיה צופה בהם במקביל. על פניו, זאת הרי לא קומדיה רומנטית קלילה כמו אפלטיני בצהרי הקיץ ("אמילי בפריז"), דוקו מטורף על מגדלי טיגריסים ("טייגר קינג") או רכילות מלכותית ברמה גבוהה ('הכתר').
אבל לפי נתוני נטפליקס מה שקרה הוא לא פחות ממט סנדלרים: 62 מיליון בתים צפו ב"גמביט המלכה", הישג בלתי רגיל גם לפי שיטת המדידה הבעייתית של תאגיד הסטרימינג. ברחבי הגלובוס, כולל בישראל, נרשמו דיווחים על עלייה במכירות של ערכות שחמט. השלב הבא הוא תחפושת של בת' הרמון אצל שושי זוהר. ובכל זאת נותרת השאלה: האם זאת באמת סדרה כל כך טובה?
יש פער, שהולך ומתרחב לאורך הפרקים, בין האסתטיקה האפלה של "גמביט המלכה" ובין ההוויה האמיתית שלה. גם הרקע הטרגי של הגיבורה והמציאות הקשוחה והסקסיסטית של שנות התבגרותה מכינים אותנו שוב ושוב לטוויסטים מדכאים - רק כדי למצוא שם פעם אחר פעם נתיב מילוט מנחם. זאת בחירה אמנותית לגיטימית כמובן ואפילו רצויה בימים אלו. גם "אחוזת דאונטון", "פארגו" וכמובן כל דבר שארון סורקין נגע בו סירבו להיסחף בדיכאון. אולם במקרה של "גמביט המלכה", יש תחושה שהקו התסריטאי הזה בא על חשבון כתיבה טובה באמת, בכל הרמות: מהעיצוב השטחי של הגיבורה ועד האופי המתמסר של כל נפגעיה. מבלי להיכנס לספוילרים, הביטוי של כל זה מגיע לשיא מביך למדי בפרק הסיום. בדיעבד מתברר, שמבעד לפלטת הצבעים האפרורית והאווירה הקודרת, "גמביט המלכה" דחפה כל העת לכיוון של פרשנות אופטימית מאוד של טבע האדם. וכשמסתכלים על זה ככה, לא פלא שעשרות מיליונים מוחאים לה כפיים.
