כמו כל דבר בארה"ב של חודש מרץ הנורא, גם הפקת הגרסה האמריקאית של הסדרה הישראלית 'כבודו' (של yes) נקטעה באופן מיידי, חד, בלי שום הכנה או הודעה מוקדמת. בריאן קרנסטון, כוכב הסדרה ואחד המפיקים הראשיים שלה, מיהר הביתה ללוס־אנג'לס. חמישה ימים אחרי שחזר מהסט בניו־אורלינס, החלו הוא ואשתו, השחקנית רובין דירדן, להרגיש רע. תסמינים קלים בסך הכל, שיעול קל וכאבי שרירים כמו לפני שפעת. תוך שלושה ימים השיעול עזב ואיתו גם הכאבים, אבל קרנסטון לא יכול היה לשחרר אנחת רווחה, בעיקר כי לא היה לו כוח לעשות את זה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בשבועות הבאים החיים שלו היו מורכבים משעות שינה ועוד שעות שינה. הוא קרס בערך כל שעתיים, ובמשך שלושה חודשים אחר כך, הוא ואשתו לא יכלו להריח או לטעום שום דבר. קרנסטון אפילו לא היה צריך את הבדיקה המאשרת כדי לדעת שהוא אכן אחד ממפורסמי הקורונה הראשונים. חלפו עוד חודשים עד שמישהו מחוץ למעגל הקרוב של קרנסטון ידע שהוא היה חולה. זה קרה אחרי שהחלים והעלה לאינסטגרם וידיאו שלו תורם דם שופע־נוגדנים. "שמרתי על כל הכללים ובכל זאת נדבקתי", אמר בקליפ, "הנגיף הזה רשע. תעטו מסכה, לעזאזל".
מי שכן ידעו היו החברים הטובים, טום הנקס וריטה וילסון, בני הזוג שההידבקות שלהם העבירה את האמריקאים במחי הודעת אינסטגרם אחת משאננות להיסטריה. הסימפטומים של הנקס ואשתו, התברר, היו קשים הרבה יותר, וקרנסטון מודה מדי יום על מזלו הטוב, למרות שחוש הריח עדיין לא שב במלואו והוא חושש שכבר לא לגמרי יחזור. אז מדי פעם הוא מכניס את האף לשקית קפה כדי לוודא שהוא עדיין יכול להריח משהו.
לפני חודשיים חזר קרנסטון לניו־אורלינס עם 275 אנשים שעבדו על הסט של הסדרה Your Honor, 'כבודו' בשם העברי שאיתו נולדה, כדי להשלים את צילום שני הפרקים האחרונים מתוך עשרה. רק שהפעם זה כבר היה עמוק בתוך עולם הקורונה, והעולם הזה דיכדך אותו באופן שכמעט הוציא ממנו את הוולטר ווייט שבתוכו.
"חלק מההנאה של להיות שחקן בסדרת טלוויזיה הוא בהווי שנוצר", אומר עכשיו קרנסטון, יושב על הספה בסלון בביתו בלוס־אנג'לס, רחוק־רחוק מהעיתונאית בצד השני של המסך, "לפגוש את הקאסט, לצאת לאכול ולשתות, לדבר, להתחבר, להתחבק. בששת החודשים הראשונים של הצילומים זה בדיוק מה שהיה, ואז הגיע חודש מרץ והכל שותק. היינו בבית שבעה חודשים, והחזרה למציאות החדשה הייתה לא קלה".
תן דוגמה לעבודה בהוליווד בעולם החדש הזה.
"בחזרות אנחנו עוטים מסכות מגן קשיחות על הפנים. אני בן 64, הייתי בהרבה מאוד הופעות רוק ואני די בטוח שאיבדתי עם השנים משהו מיכולת השמיעה, מה שאומר שלפעמים היה לי ממש קשה לשמוע מה אומר השחקן שמולי מאחורי המסכה. שוב ושוב ביקשתי מהם לחזור על הדברים. היו סצנות שבהן אני צריך לחבק את האנטר דוהן, שמגלם את הבן שלי, והמגינים שלנו פשוט התנגשו זה בזה וחתכו את השטף הדרמטי. נבדקנו שלוש פעמים בשבוע, הצוות היה בריחוק פיזי גדול מהקאסט, את לא יכולה לדבר עם הבמאי כששניכם צמודים אחד לשני וקוראים יחד עותק אחד של התסריט, צריך לעמוד רחוק אחד מהשני ולכל אחד יש עותק משלו. הכל הנחיות הכרחיות וחשובות, אבל זה לא נעים".
מדכא רק לשמוע על זה.
"אלה היו רק חודשיים, אז יכולת להגיד לעצמך, 'אוקיי, זה כבר לקראת הסוף, נלחץ קצת ונסיים'. אבל אם הייתי צריך להתחיל לצלם שמונה חודשים כאלה, זה באמת היה מדכא אותי. אני לא לבד, כל מקום עבודה צריך להתעסק בזה ואני בר מזל במקצוע שלי, אבל זה עדיין מדכדך. זו בעיה עולמית, לא כל מדינה לעצמה, לעטות מסכה זה לא פוליטיקה, למה שלא נעשה כולנו את הדבר הנכון יחד כדי שסוף־סוף נצא מזה?"
שבע שנים עברו מאז צילם בריאן קרנסטון את הסצנה האחרונה של 'שובר שורות' - וולטר ווייט שרוע מת ומדמם על רצפת מעבדת המת' שלו, כשמצלמת רחף מתרחקת ממנו. קרנסטון היה יכול להישאר לשכב שם עוד הרבה אחרי, עד כדי כך היה עייף. זה היה בעיניו סוף מושלם לסדרת טלוויזיה מושלמת, אבל גם חוויה שלקחה חצי עשור מחייו ורוקנה אותו כמעט לגמרי, נפשית ופיזית. הדבר האחרון שקרנסטון חיפש היה לחזור לעבודה הסיזיפית של סדרת טלוויזיה.
הוא לקח הפסקה למנוחה "בשבילי וגם בשביל הקהל", ואחר כך שב לעבודה והמשיך לאסוף פרסים ומועמדויות. הוא עשה שתי הצגות בברודווי וזכה על שתיהן בפרסי 'טוני', עשה תיאטרון בלונדון, עשה כמה סרטים נשכחים למדי, אבל על אחד, 'טרמבו', קיבל מועמדות לאוסקר - וגם כתב ספר אוטוביוגרפי.
הוא יכול היה להמשיך בקצב הזה, מרפד את הרזומה של אחד השחקנים הגדולים בדורו, אבל אז נחת אצלו תסריט לגרסה אמריקאית של סדרה ישראלית, והוא לא יכול היה להניח אותו בצד. ההבטחה שמדובר במה שנהוג לכנות "סדרה מוגבלת", עונה אחת, שתיים מקסימום, הסירה את ההיסוס האחרון. "הייתי בקומדיה אחת, 'מלקולם באמצע', שהציבה מעין רף חדש לקומדיה בטלוויזיה", הוא אומר, "ואחר כך ב'שובר שורות' שהציבה רף חדש לגמרי לדרמה, ולא רציתי להתפשר על הדבר הבא בטלוויזיה. 'כבודו' היא מה שחיכיתי לו".
'כבודו', הבייבי של רוני ניניו ושלמה משיח ב-yes, היא דרמה שכמו נוצרה עבור הטלוויזיה האמריקאית. שופט ישר, הגון, נערץ ואלמן, מגדל לבדו את בנו בן ה־17. הנער דורס למוות רוכב אופנוע ובורח מהזירה. רגע לפני שהוא נכנס עם בנו לתחנת המשטרה כדי להודות, מגלה השופט כי ההרוג הוא בנו של אחד העבריינים המסוכנים והאלימים בסביבה. בטוח כי משפחת הפשע תחסל את בנו, מקבל השופט החלטה של שבריר שנייה, מסתובב בחזרה, ונכנס למערבולת של שקרים וטיוחים.
יש כאן הכל: דרמה משפחתית, מתח, פשע ושפע של פשרות מוסריות. רשת 'שואוטיים', שהניסיונות הקודמים שלה עם יוצרים ישראלים ויצירות ישראליות היו מוצלחים מאוד - 'הומלנד', 'הרומן' - דגה את 'כבודו' והניחה אותה בידיים עתירות מוניטין: פיטר מופאט הבריטי ('ליל האירוע'), מישל ורוברט קינג ('האישה הטובה'), ובריאן קרנסטון עצמו כאחד המפיקים הראשיים וגם כבמאי של הפרק האחרון.
נקודת הפתיחה של שתי הגרסאות זהה למדי, עד לרמת האסתמה שממנה סובל בנו של השופט, אבל עדיין יש בה התאמה אחת משמעותית: 'Your Honor' ('כבודו' ארה"ב משודרת במקביל לשידור בעולם בימי שני ב־yes VOD, ובימי שלישי בשעה 22:45 ב־yes TV ACTION) מתעסקת ישירות עם עולם מערכת הצדק האמריקאית בעידן Black Lives Matter. מהבחינה הזאת, ניו־אורלינס היא דמות של ממש בסדרה בדיוק כפי שהייתה אלבקרקי ב'שובר שורות'. היא אחת הערים המרתקות, התוססות, המלהיבות והסקסיות בארה"ב, אבל גם אחת הקשות ועם הפערים הגדולים ביותר בין עשירים לעניים, לבנים ושחורים.
קרנסטון לא ראה את המקור הישראלי, למרות שהוא יודע לומר 'כבודו' בעברית. "בדרך כלל אני אוהב לעשות תחקיר עמוק", הוא אומר, "אבל זו טעות לראות שחקן אחר עושה את אותה דמות בסיפור דומה, גם אם התפאורה אחרת לגמרי. ברגע שראית, זה נשאר אצלך ואני בוודאי לא רוצה לגנוב משהו ששחקן אחר עשה לפניי. אבל עכשיו, כשסיימתי לצלם, אני מאוד רוצה לראות את 'כבודו'. זה מסקרן אותי כי שמעתי דברים נהדרים".
מה בסיפור הזה גרם לך לחזור לטלוויזיה?
"לפני הכל, ייסורי אב. לא הייתה לי דאגה בעולם לפני שהפכתי להורה והבנתי עד כמה נכונה האמרה 'להיות הורה זה כמו לחיות כל יום כשהלב שלך נמצא מחוץ לגוף'. אתה שואל את עצמך מה היית עושה במצב כזה, ואם התשובה שלך לא שונה ממה שהשופט עושה, אז אתה לא יכול שלא לחבב אותו. אתה חייב להחליט החלטה שתציל את הילד שלך, אני לא חושב שיש בכלל שיקול דעת. במקרה של השופט הוא גם צריך לקבל את ההחלטה בתוך שניות. הוא מתחיל מתוך כוונה לעשות את הדבר הנכון ולתת למערכת הצדק לטפל בבן שלו, אבל לדמות שלו לא היה את הלוקסוס של לחשוב. אני הייתי עושה את אותו הדבר. תוספת הדרמה כאן היא שאנשים חפים מפשע נפגעים בניסיון של השופט להגן על בנו, ואני מקווה שאם זו הייתה המציאות שלי לא הייתי מגיע עד לשם, אבל אני לא יכול להבטיח".
השופט הבאר־שבעי מיכה אלקובי, שאותו גילם יורם חטב, הופך למייקל דסיאטו, שופט נערץ בניו־אורלינס. אריה בן עטר, ראש משפחת הפשע השולטת בדרום, שאותו גילם דני שטג, מקבל שדרוג בולט בגרסה האמריקאית. ג'ימי בקסטר, ראש המשפחה מטילת האימה על ניו־אורלינס והסביבה, לא יושב בכלא כמו בן עטר, אלא מנהל חיי משפחה מאושרים בבית מפואר. מייקל סטולברג הנהדר ('פארגו', 'יהודי טוב') הוא מגה־פושע אלגנטי, מאלה שלא מרימים את הקול לפני שהם נותנים הוראה להסיר ממך את הציפורניים של הרגליים, אבל הוא גם אב שנמצא באבל עמוק ורוצה לדעת מי הרג את בנו. כמובן כדי שיוכל להסיר ממנו את הציפורניים ברגליים.
"אחד הדברים שלקחתי איתי מ'שובר שורות'", אומר קרנסטון, "זה שאני יכול להתעקש לעשות רק סיפורים טובים, ואחד הדברים ש'שובר שורות' עשתה היה לשנות את המשחק בסיפורים דרמטיים. הרעיון שאנשים הם רק טובים או רעים פשוט משעמם. אתה רוצה לראות סיפור של מישהו מסובך, שיש לו חולשות, שאולי רוצה להשתפר, ובוודאי שהרבה יותר מעניין לראות מישהו שיכול לרצוח אדם ואז ללכת הביתה להיות אבא נהדר".
השופט בגרסת קרנסטון מעורב מאוד בתיקים שלו. הוא מתערב בחקירת העדים, יורד מהכס לאולם ומשמש סוג של סנגור. הוא גם מודע לעובדה שרוב הנאשמים שמתייצבים מולו הם שחורים שהולכים לכלא על עבירות שלבנים אפילו לא מגיעים עליהן לבית המשפט שלו.
"נסעתי לניו־אורלינס, ישבתי כמה ימים בבית המשפט וצפיתי בשופטים", אומר קרנסטון, "יש כאלה שמרגישים כמו קפטנים של ספינה, יש כאלה שחושבים שהם שופטים במשחק ספורט, יש כאלה שבטוחים שהם המופע המרכזי, ויש כאלה שלא רוצים שירגישו אותם בכלל. הגרסה שלי היא שילוב של כל השופטים שראיתי".
מייקל דסיאטו מזכיר קצת את וולטר ווייט בכך שגם הוא ברייקינג בד בשביל המשפחה, הוא איש משפחה שומר חוק ששובר אותו, גם אם הפעם זה בלי מעבדת מת'. זה הטריד אותך?
"תמיד יהיה איזה דמיון. אני אותו שחקן שעשה את שתי הדמויות, אני גבר לבן בגיל מסוים שסביר להניח כי יש לו משפחה. באופן כללי אני מנסה לא לחשוב על זה. ככל שאתה עובד יותר, כך קשה יותר למצוא הבדלים בין הדמויות שאתה עושה. אם יש דמיון הוא בכך שגם מייקל וגם וולטר נדחקו לפינה, אבל ההבדל המשמעותי הוא שוולטר ווייט היה מאוד מתודי, הוא תיכנן את כל הדרך. השופט מחליט החלטה של חצי שנייה, וכל הטוויסטים שבאים אחר כך נובעים מההחלטה השברירית הזאת. אני חושב שאנשים יצליחו לראות אותי כמייקל דסיאטו ולא כוולטר ווייט".
אפשר בכלל לקבל החלטה שונה מזו של השופט?
"לכל אדם יש טריגר פנימי ואף אחד מאיתנו לא יודע מתי הטריגר הזה יפעל. אבל כשזה קורה, זה קורה מהר, אתה מתנפץ בשניות. אצל הורים יותר קל לצפות את זה. ברגע שהילד שלך בסכנה, ובמקרה הזה זו סכנת חיים, הטריגר אפילו לא כזה מסתורי".
כמו כמעט כל דבר שנעשה היום בהוליווד, בוודאי אם הוא עוסק במערכת הצדק האמריקאית, גם Your Honor פועלת בעולם של אחרי טרגדיית ג'ורג' פלויד - למרות שהיא נכתבה וצולמה ברובה לפני - ונוגעת באופן צפוי אך אפקטיבי בהבדלי היחס שניתן ללבנים מול שחורים.
"העבודה שלנו היא לספר סיפורים ולבדר", אומר קרנסטון, "אבל אם אפשר להשיג ערך מוסף חברתי, מה טוב. היחס לשחורים במערכת הצדק האמריקאית הוא בלתי נסבל, חוסר הפרופורציה של מספר השחורים הכלואים לעומת לבנים, פשוט מחליא. אבל גם מחוץ למערכת הצדק ולבתי הסוהר, גזענות וחוסר שוויון הם דברים מאוד אמיתיים. ניסינו לתת תמונה אותנטית של המצב הזה והכותבים היו מאוד זהירים. אם יהיה לנו מזל, הצופים יאמינו שהסיפור אכן מציג את האמת המכוערת כפי שהיא. אף פעם לא נדע אם נגענו בצורה כזו בצופה מסוים, אבל עשינו את העבודה והבאנו את המציאות".
בריאן קרנסטון עשה הכל במהלך כמעט 40 שנותיו בהוליווד. יש לו יותר ממאה קרדיטים בסרטים וסדרות, הוא אפילו לא זוכר את כל התפקידים שלו, אבל גם הוא יודע שהקריירה שלו מתחלקת ללפני ואחרי וולטר ווייט. הוא היה כבר בן 52 כשנחת בתפקיד מגדיר־הקריירה, שלפעמים לקח אותו למקומות חשוכים במיוחד.
באוטוביוגרפיה שלו, A Life in Parts, מספר קרנסטון על צילומי הסצנה בסוף העונה השנייה של 'שובר שורות', שבה מתה ג'יין, חברתו של ג'סי פינקמן, ממנת יתר בזמן שוולטר בוחר לא להציל אותה. "ככל שחזרנו על צילום הסצנה", כותב קרנסטון, "את הפנים של ג'יין החליפו הפנים של בתי, טיילור. באותו יום הלכתי למקום שמעולם לא הייתי בו. הכל נכנס לתוך הסצנה הזאת: כל הדברים שהייתי וכל הדברים שהייתי יכול להיות, כל הדרכים הצדדיות והפספוסים, כל ההצלחות וההפסדים שחשבתי שאולי יטביעו אותי. הייתי רצחני והייתי מסוגל לאהבה גדולה. הייתי קורבן והייתי הסכנה. הייתי וולטר ווייט - אבל אף פעם לא הייתי יותר אני עצמי. הסצנה הזאת הייתה הדבר הכי מזעזע שעשיתי ב'שובר שורות'".
כשקרנסטון קיבל את התסריט לפרק הראשון של 'שובר שורות', לפני כמעט 15 שנה, לא היה לו מושג למה הכוונה בשם הסדרה Breaking Bad. הוא רק זוכר שהתסריט היה "או מיי גוד, הדבר הכי טוב שקראתי בחיי". הוא חלם על וולטר ווייט עוד לפני שקיבל את התפקיד, היה מתעורר באמצע הלילה וחושב על הדמות. כשנקבעה לו פגישה עם וינס גיליגאן, המוח החד־פעמי מאחורי 'שובר שורות', קרנסטון היה כל כך נרגש שביקש מהסוכן שלו להקדים אותה.
מה שהיה אמור להיות פגישת היכרות של 20 דקות, נמתח לשעה וחצי. "שאלתי את וינס", כותב קרנסטון בספר, "אתה יודע איך וולטר ווייט צריך להיראות? 'אה, כן, בערך', ענה וינס וחייך. העזתי להעלות כמה מהרעיונות שהיו לי מאז שקראתי את התסריט. 'וולטר החמיץ כל כך הרבה הזדמנויות בחיים', אמרתי, 'אפשר לראות את זה בכולו. אפילו השפם שלו לא נראה גברי. הוא כלום. עורו ושערו הם אותו גוון תפל. הוא משתלב ברקע. בלתי נראה. לחברה. לעצמו. אתה מסתכל עליו ואומר, למה לטרוח?' ראיתי את הדמות הזאת, האיש הזה, בצורה כה ברורה. ידעתי איך הוא נושא את עצמו, איך הוא הולך, הוא הזכיר לי קצת את אבא שלי".
מה ששיכנע את קרנסטון סופית, היה התשובה של גיליגאן לשאלה שלו, "לאן אתה רוצה לקחת את וולטר ווייט?" "הוא אמר לי", כותב קרנסטון, "'אני רוצה להפוך את הדמות הזאת ממר תפוח אדמה לפני צלקת'. שאלתי, 'אתה הולך להפוך את הבחור הזה מטוב לרע?' הוא הינהן וחייך בערמומיות, 'אם ייתנו לי'. לא האמנתי. המחשבה הרווחת ברוב ההיסטוריה של הטלוויזיה הייתה שהצופים רוצים מישהו שהם יכולים לסמוך עליו. ארצ'י באנקר, אותו דבר בכל פרק של 'הכל נשאר במשפחה'. ג'רי סיינפלד, אותו דבר. רוס ורייצ'ל, אתה רואה אותם במצבים שונים, אבל הם תמיד רוס ורייצ'ל. אפילו טוני סופרנו, עד כמה שהוא עצמו והסדרה היו פורצי דרך וגאוניים, טוני הוא אותו טוני עד הסוף. וינס הציע לפוצץ את המודל. עד שהסדרה תסתיים, הצופים לא יזהו את וולטר. אמרתי לו, 'אתה מבין שאיש מעולם לא עשה זאת?' וינס משך בכתפיו. 'נראה אם זה יעבוד'. לא ידעתי אם זה יעבוד, אבל ידעתי שאני חייב להיות בתוך זה".
קרנסטון עבר לחושך של וולטר ווייט ישר מהתפקיד ההיסטרי של האל, האבא הילדותי בסדרה הקומית פורצת הדרך 'מלקולם באמצע'. הוא קיבל מועמדות לאמי גם על גילום הנשיא לינדון ג'ונסון וגם על הופעת אורח ב'תרגיע' של לארי דיוויד. הוא, בלי שום ספק, אחד השחקנים המגוונים והטובים של המאה ה־21. הדבר היחיד שהוא עוד לא עשה עד היום זה מיוזיקל. "אני לא זמר, ומיוזיקל בתיאטרון זה משהו שאני מרגיש מאוד לא נוח לגביו", הוא אומר, "ולכן אני בטוח שאנסה את זה".
לא לגמרי ברור מתי זה יקרה. קרנסטון יכול להרשות לעצמו להיות בררן מאוד, וכבר אמר כי אחרי המאמץ הפיזי, ובעיקר הנפשי, שצילומי 'כבודו' דרשו בשנה כל כך קשה, הוא מתכנן פשוט לנוח. חלק מזה הוא אולי תוצאה של התזכורת לגיל שקיבל כשצילם סצנות שבהן השופט יוצא לג'וגינג, ונגמרו במתיחות שרירים ושתי זריקות אפידורל לעמוד השדרה. זה הכאיב לו במיוחד כמי שבשנות ה־80 היה רץ מרתון. הוא אפילו זוכר עד עכשיו את הזמן הטוב ביותר שלו - שלוש שעות, 20 דקות ו־45 שניות, וגם את הזמנים הפחות טובים.
"רצתי ארבעה מרתונים וכל אחד היה יותר איטי מזה שלפניו", אומר קרנסטון, "עד שהבנתי שאני בדרך לעשות את זה ביותר מארבע שעות, אז הפסקתי. עכשיו מאוד חיכיתי לסצנות הריצה בסדרה, ובסוף התברר שהן אלה שהיו לי הכי קשות. יותר מכל תפקיד או דמות שעשיתי, זה מה שגרם לי להבין שאני כבר לא בן 30 והגוף שלי לעולם לא יהיה אותו דבר".
פורסם לראשונה: 07:37, 11.12.20
