נועה קולר מתלבטת אם היא "עפה על עצמה". קולר אישה חכמה. היא מבינה היטב ש"עפה" היא לא בדיוק מחמאה, גם לא "בקטע טוב", גם אם החודשים האחרונים סיפקו לה את כל הסיבות לתעופת-על.
כתבות נוספות למנויים:
בזמן שכולנו התחמקנו ממטושים, קולר עשתה עוד צעד בדרך להיות הדבר הכי טוב שקרה למסך הישראלי בעשור האחרון. כבר שנים שהיא מתחזקת את משבצת "האיכותית" - קוטפת תפקיד אחרי תפקיד. פרס אחרי פרס, מבקר משתפך אחרי מבקר משתפך. יש מי שמיהרו להכתיר אותה כשחקנית הטובה של דורה, אבל האמת היא שקולר רושמת השנה הישג מרשים יותר. "חזרות", הדרמה הקומית המשובחת שכתבה ובה היא משחקת (כאן 11), הצליחה לעשות לה את הדבר הכי מסובך בישראל: הפכה אותה לקונצנזוס. כולם מפרגנים, כולם משבחים, כולם רוצים חתיכה מנועה קולר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
זה לא קורה הרבה. גם קולר יודעת. כל כך יודעת שהיא לא מצליחה ליהנות מזה בלי להרגיש אשמה. "בדיוק דיברתי על זה עם הפסיכולוגית שלי. אני מבינה שהחיים שלי עוברים שינוי מקצועי מתמשך, אבל לראשונה החיים המקצועיים שלי התחילו להשפיע בכנות על החיים האישיים שלי. הנשמה שלי היא יותר נשמה של סטים כרגע מאשר נשמה שמחוברת לבית. זה מביא איתו קנאה, וזה מביא איתו שמחה, וזה מביא ביטחון עצמי מופרז וגם דאונים. פחד שאולי אני לא מספיק טובה. אולי הכל קשקוש. אולי אני גאון. אולי טמבלית. אני משתדלת להיות חרוצה בתהליכי נפש, בלנסות להבין מה הסיפור, אבל כן, מהרגע שהסדרה יצאה, אני מרגישה שינוי. לא יודעת אם עלה לי. בעלי אומר שנהייתי יותר עצבנית. כשאנחנו רבים אני גם אומרת לו, 'תיזהר, כי עלה לי'".
אז עלה לך.
"לראשונה בחיי קניתי תכשיט יוקרתי. הלכתי עם הבת שלי לקנות מתנה לחברה שלה, ואז ראיתי שרשרת זהב, והייתי חייבת אותה. הרגשתי שמגיע לי ושאני יכולה להרשות לעצמי. ופתאום אני הבחורה הזאת שקונה לעצמה תכשיט יוקרתי. ואחרי שיצאנו מהחנות - גם מעיל וג'ינס. אבל אני באמת מנסה להבין את ה'עלה לי'. מה, שאני לא מנומסת לאנשים? שאני חושבת שמגיע לי כל דבר? אז אני כן משתדלת להיות מנומסת לאנשים. אני רוצה יותר, אבל לא חושבת שמגיע לי כלום. שישלחו לי מתנות חינם? אין לי מהחרא הזה כלום! אני ממש רוצה לפנות לחברותיי הסלבס ולבקש מהן: למדו אותי את הקטע הזה של הנחת סלב. אומרים, 'נועה עשתה את זה' אבל איפה המתנות?"
תקלה חמורה.
"פעם אחת אזרתי אומץ והעזתי לבקש משהו. עשינו פיקניק יום הולדת לחברה ורציתי שיגדילו לנו את החבילת פיקניק ולא ידעתי איך לעשות את זה. היא לא ראתה אותי בטלפון, הקול שלי לא מזוהה, אז אמרתי לה, 'תקשיבי, אני נועה קולר, ואולי בא לכם לפנק. אין לי הרבה עוקבים באינסטגרם כדי שזה ישתלם, אבל חשבתי אולי בכל זאת'. היא התייעצה עם השותפה שלה וחזרה אליי: 'אנחנו מתות עלייך ונגדיל ונפנק'. סיפרתי לאגם רודברג והיא שאלה, 'מה קיבלת?' אמרתי, 'סלט'. היא צחקה עליי. 'מטומטמת. אני יכולה לקבל אוטו'".
אולי זה המחיר בלהיות ה"איכותית"?
"סליחה, איכותיים לא אוהבים מתנות? אל תיתנו לשיעור קומה שמייחסים לי לבלבל אתכם".
אבל את מקבלת הרבה יותר, מחמאות, תשומת לב. זה דבר שיכול לבלבל גם אדם שגדל בחוות ביטחון עצמי.
"אחושילינג מבלבל. כי רובנו לא גדלנו בחוות הגידול של הביטחון העצמי עם הסלף המוברג פנימה. ומבלבל כי זה יושב על הרבה פצעי ילדות. אני יכולה להבין איך כשזה קורה בסדרי גודל בינלאומיים, אנשים מתחרפנים. תשומת לב ופרסום משולים לסמים קשים".
מתי התבלבלת לאחרונה?
"לא יודעת אם זה בלבול אבל חטאתי בחטא הגאווה. נעלבתי שקראו לי לאודישן ולא הזמינו אותי בלי. פתאום יש קול כזה שאומר, סליחה? למה אני צריכה להיבחן? לא הוכחתי את עצמי מספיק? יש שחקנים שלא קוראים להם לאודישן. בסוף הלכתי. למה? כדי לתת לעצמי סטירה. ובסוף גם לא התקבלתי. אבל זה המשחק. בעוד חודש מהיום, כשהסדרה תרד, כבר לא כל כך יתעניינו בי.
"אני יודעת שאוהבים להכתיר, שמחפשים מישהו שיחזיק את הכתר. אני מקבלת בוסטים גדולים של אהבה. מצד אחד זה מאוד נעים, מצד שני אני מפחדת להתמכר לזה. אם עכשיו האור יפה עליי, איזה כיף. אבל אני יודעת שזה לא נצחי, ואני תמיד אצטרך לעבוד ולעניין את עצמי, אחרת אני לא אעניין אף אחד. זה בשנייה נעלם".
קולר לא תיעלם בקרוב. למעשה, כמו כל הדברים הטובים, היא הייתה כאן כבר מזמן, זה אנחנו שהיינו צריכים רגע להבין. המסלול המקצועי הפתלתל שלה יכול לתת השראה להרבה שחקנים שהרימו ידיים מוקדם מדי.
מאז סיום לימודיה בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין נחשבה "שחקנית עובדת". עושה תיאטרון, טלוויזיה, קולנוע, חרוצה מאוד - אבל תמיד מאחור, בצד, בתפקיד החברה הטובה של הגיבורה. אף פעם לא סוחבת תפקיד ראשי בעצמה. שנים הייתה בטוחה שככה תיראה הקריירה שלה לעד: קומיק רליף. בתיאטרון גשר, שבו שיחקה במשך עשור, לוהקה בעיקר לתפקידי המשרתות. זה הפך אותה למרירה, ולמי שמאשימה כל איבר בגוף שלה בכך - את התחת, את האף, את התלתלים, את המשקל.
"שמעתי פעם את יורם לוינשטיין אומר על איזה אודישן, 'עם איך שהיא נראית, היא צריכה להיות מאוד מוכשרת'. זה משהו שהרגשתי גם על עצמי כל החיים. אף פעם לא הרגשתי בחורה יפה, שהיופי שלה הוא קלף בשום רמה. לא הרגשתי שזה יפתח לי דלת. כשחקנית, זה גרם לי להיות עצובה מאוד. הנחתי שאם אני לא מספיק יפה אני לא אקבל תפקיד ראשי אף פעם. במשך המון שנים זה גם הוכיח את עצמו. הפעמים היחידות בתיאטרון שעשיתי תפקיד ראשי הן כשנקראתי להחליף שחקנית שהייתה חולה. לא חשבתי שאני אהיה אף פעם הסיפור עצמו. יכול להיות שזה השינוי המהותי שעברתי: מלהיות ליד, להיות הדבר".
התפקיד הראשי ב"לעבור את הקיר" היה נקודת המפנה. היא גילמה שם חוזרת בתשובה המחפשת שידוך, אבל למעשה שיחקה וריאציה נוגעת ללב על עצמה כמי שסוחבת איתה שק של רגשי נחיתות. בפעם הראשונה בחייה - השתלם לא להיות "זוהרת". קולר זכתה בפרס אופיר והפכה לשחקנית סופר מחוזרת.
בחמש השנים שעברו מאז הספיקה לשחק בחמישה סרטי קולנוע ו-15 סדרות טלוויזיה. מהחודש היא גם מגיחה בהפסקת הפרסומת ל"דנונה" של שטראוס. קולר, אפשר לומר, עברה דרך כל הקירות. את ההצלחה שלה אפשר לייחס לכישרון, אבל אולי גם לדמויות ברוח התקופה: שעתן היפה של הנשים הפחות-זוהרות. המוכשרות, האינטליגנטיות, הנגישות.
"יש בזה משהו", היא מהנהנת. "אני חושבת שזה שאני לא נראית יותר יפה מאישה ממוצעת, עוזר להזדהות איתי. וכן, אני עדיין קצת נעלבת מזה שאומרים 'היא לא זוהרת'. גם היום כשחברים מחמיאים לי על המשחק, אני מיד שואלת, 'אבל יפה?' אומרים, 'היית עמוקה לאללה'. 'בסדר, בסדר, אבל יפה?', עמוקה נראית לי מחמאה בלאי. אני כן יודעת להגיד בפרספקטיבה של זמן, שעשיתי לעצמי עוול. לא יודעת למה התהדרתי ב'לא יפה'. אולי רציתי לייחד את עצמי ככה. אני לא חושבת את זה על עצמי היום. אני כן מרגישה יותר יפה מפעם".
זה היה כרוך במהפך קל.
"רזיתי. אני חושבת שזה עזר לי אולי להיות קצת יותר יפה. לא עשיתי בוטוקוס ושום טיפולים, אבל ירדתי במשקל. זה מצטלם יותר יפה ואני מרגישה יותר יפה במשקל הנוכחי. ירדתי במשקל עוד לפני 'לעבור את הקיר'. הייתי אובר-ווייט של שמונה או עשרה קילו. במשקל שלי היום, אני מרגישה במיטבי. אם הייתי עובדת מול מחשב ולא מצטלמת אז יכול להיות שזה היה פחות מעסיק אותי, אבל אתה יודע, גם כשהייתי שמונה קילו יותר מעולם לא התביישתי להיות עירומה ליד בעלי. לא התביישתי מכלום. אבל התחלתי להצטלם, והרשיתי לעצמי להשקיע בזה. בסוף הרצון להיות יפה הוא כמיהה מאוד ראשונית. אני יודעת היום שזה לא המטרה ולא באמת תשובה לשום דבר".
היית מגיעה לתובנה הזאת גם אם לא היית מצליחה?
"יכול להיות שזה גם קשור לגיל. פעם הייתי נורא מתבאסת על צלוליטיס. איך אני אהיה בים עם ביקיני? היום זה השתנה. קודם כל, איזה ביקיני בראש שלי. אני אמא! אבל יותר מזה: שאיפת הביקיני היא לא השאיפה הראשונה שלי. אם גבר ימדוד אותי על הצלוליטיס, הוא מראש ייפסל. אני לא משווה את עצמי לבנות ה-25. הן נראות לי עבדים. מסכנות. מרעיבות את עצמן. עושות הרבה ספורט. נראות לי במצוקה לשמר את היופי".
מנערות ועד שנות ה-20 המוקדמות, היא מספרת, חיה בתחושת דחייה מתמדת. "הסיפור היה שאני תמיד רציתי והם לא. בילדות היה לי שיער כעור, שרופי, הכל היה איכסי-פיכסי. לא הבנתי את הנשיות שלי. הייתי צריכה לנצח את הילדה הזאת. הילדה הזאת הרגישה שאין לה צ'אנס שיהיה לה חבר. עזוב ערימות של בחורים שירצו אותה, היא לא חשבה שיהיה לה חבר אחד. באיזשהו שלב הבנתי שסקס הוא דבר שאפשר לתת אותו או להשיג ממנו תשומת לב. אבל לא חשבתי שיהיה גבר שיאהב אותי על מי שאני. זה נמשך הרבה זמן".
חוויה קשוחה לגדול בה.
"נכון. היה לי גיל התבגרות פרוע. מסכנים ההורים שלי, הייתי בורחת הרבה מהבית. כשהייתי בת 17 התחיל האינטרנט וגיליתי את הצ'טים. הייתי מנהלת שיחות עם גברים הרבה יותר מבוגרים ממני, אזורי ה-30, ומותחת את הגבול עד הרגע של הסקס. לפני שהיה קורה איזה משהו, הייתי קמה והולכת הביתה. היום אני מסתכלת על זה ומבינה: הייתי במצוקה. חיפשתי אהבה ולא ידעתי איפה למצוא אותה.
"אני מרגישה כלפי הילדה הזאת הרבה דברים היום. אבל אני מאוד משתדלת לחבק אותה ולסלוח לה, ולהודות לה כי אין אותי בלעדיה. אני יצאתי בזול מהתקופה הזאת, אבל בשביל לא להיות רק קורבן של הסיטואציה הזאת, הייתי רוצה להאמין שהבת שלי בטח שלא תגיע לסיטואציות כאלה, אבל בעיקר שתרגיש נוח לספר לי הכל ולסמוך עליי שאני אוכל לעזור לה".
עד כמה התחשבנת על הדבר הזה מול ההורים שלך?
"אני מטופלת כל כך הרבה שנים, ויש חוק התיישנות על האשמת ההורים שלי בכל דבר. חנה וזאביק קולר עשו מה שהם יכולים. הכי הרבה שאני יכולה להרוויח במערכה האחרונה שלהם, הוא להכיר את ההורים שלי בכנות, כבני-אדם, לא רק דרך העיניים של הילדה הכועסת והמוזנחת. הם עשו גם כמה דברים טובים, ובסדר, הם עשו גם את הפדיחות שלהם. כולם עושים".
ואת עושה פדיחות בתור אמא?
"לא, אני מושלמת".
היא נולדה וגדלה בפתח-תקווה. אחות קטנה לשני אחים. אמה מורה לספרות בגמלאות, אביה עבד במינהל מקרקעי ישראל. כשהייתה בת 19 התגרשו, "גירושים מגעילים, הם לא מדברים עד היום".
כבר 12 שנה היא יחד עם תום ויסמן, בעל חומוסייה, "גרגר הזהב", בדרום תל-אביב, ואמא של זהר (בת עשר) ואיתמר (בן ארבע וחצי). חברים הכירו ביניהם, "אבל היו לו ראסטות וחשבתי שזה לא בשבילי". בכל זאת, היא נשארה עד סוף הדייט כי "הוא היה מתוק ונישק אותי על האף".
הם הכירו בזמן שקולר עוד הייתה תקועה על האקס שלה, ארז דריגס, שמשחק לצידה ב"חזרות", שאותה כתבו ויצרו יחד עם המפיק אסף אמיר.
"הכרנו בתקופת לימודי המשחק. זה נמשך שנה. הוא זרק אותי מכל המדרגות. בעט אותי החוצה, כמו בסדרה. עד היום לא מובן לי איך הוא עזב אותי. לפעמים אני שואלת אותו, 'תגיד, אתה לא מתחרט? אתה קולט מה נהיה ממני? עשיתי ילדים, הקמתי משפחה'. אבל הוא לא מתחרט על זה אפילו לא לדקה".
עשית את הדבר שלא עושים: עבדת עם האקס.
"אצלי זה התחיל כתהליך טיפולי, רק רציתי שהוא יחזור אליי. הייתי כותבת סצנות רק כדי לשמוע את ארז קורא אותן. זה היה סבל נוראי. פתאום קלטנו שהחומר נהיה לנו מעניין, אבל הבנתי אז שאני לא יכולה לעבוד עם האקס שלי, כי אני סובלת. אמרתי, עד שאני לא אכיר גבר שיהיה משמעותי בחיי, אין לי את הזכות לכתוב עם ארז. אז הכרתי את תום, ואחרי תקופה ארוכה יחד, אמרתי לו שאני רוצה לכתוב עם ארז. תום נתן את ברכת הדרך. האקסיות שלנו הייתה כל כך קצרה וילדותית - שנינו ממש נבוכים להיזכר בזה. היינו מאוד צעירים".
עלבון הנטישה הוא חלק מהלב השבור של "חזרות", ובמציאות, הפרידה ריסקה את קולר. "הייתי אז בהתקפי חרדה מאוד קשים. הכל קרס לי. גם ארז נפרד ממני, גם סיימתי את הלימודים ולא הבנתי לאן אני ממשיכה מפה. מ-2007 אני לוקחת 10 מיליגרם של ציפרלקס. לא יודעת להגיד מה ההשפעה האמיתית של הכדור עליי כיום, אבל אז הכדור ממש רומם אותי. במקום ליפול לבור של 7 מטר, נפלתי לבור של מטר ויצאתי ממנו. בגדול, מחלות נפש יותר מפחידות אותי מאשר סרטן. גם כי יש היסטוריה משפחתית רחוקה, וגם יותר מאיים עליי להשתגע ולאבד את עצמי. אלה אזורי החרדה שלי".
לפני שנתיים וחצי, בראיון ל-"7 ימים", סיפרה לראשונה על ניצול מיני שעברה בסדנת משחק לפני הלימודים. היא הייתה בת 22, חזרה מטיול של אחרי צבא בהודו, והמורה בסדנה, כפול ממנה בגיל, הציע שיעור פרטי בביתו. הבטיח שהוא עושה את זה עם כל תלמיד. כשהגיע תורה, ביקש ממנה לשתות כוס ערק.
"אחרי זה הוא שאל, מה את רוצה לעשות עכשיו. 'אני רוצה להרגיש את הכוח שלך עליי. איך את יכולה להשפיע עליי?'" סיפרה. "הבנתי שהוא רוצה שאתפשט או אגע בו. ואני נמצאת באיזשהו צומת ואומרת לעצמי, אם תצאי משם זה יעשה אותך שחקנית פחות טוטאלית ומגניבה. אולי הוא יתבאס עליי, אז אני אומרת לעצמי, אני אתן משהו. התפשטתי. הורדתי את החולצה ואת החזייה, וכשהוא שאל אותי אם גם הוא יכול להתפשט, אמרתי, 'לא. קח אותי הביתה'".
היום היא יודעת לקשר בין הרגע ההוא לתחושת המצוקה שהייתה שרויה בה אז. "הבחורה הזאת שהייתי רצתה להוכיח שהיא בלתי נשכחת. אני לא יודעת להגיד לך מה מידת האחריות שלי בסיפור. אני שוברת את הראש על זה. אני לא יכולה לגייס תשובה שיש לה סימן קריאה בסוף. איך בכלל מזהים שזה קורה לך? אתה יודע כמה זמן לוקח לזהות שאת מוטרדת? ראיתי שמשהו מוזר, אבל שאלתי את עצמי תוך כדי, אולי אני לא מבינה? אולי אני צריכה לסמוך על המורה שאמר לי 'תעזי לגעת בעצמך'? שאלתי את עצמי הרבה דברים, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להיות פחות ממדהימה.
"ממרחק הזמן ובכנות, לרגעים אני נבוכה ממי שהייתי שם. לרגעים אני גאה בעצמי שיצאתי בזול. אבל בגדול אני יודעת שלא יכולתי אחרת באותן שנים".
דיברת בעבר על איבגי, ששיחק בגשר באותן שנים שלך, בטון סלחני. רוח הזמן שינתה את הזה?
"לא שיחקנו יחד מעולם, והוא לא הטריד אותי. תנועת 'מי טו' היא תנועה כל כך חשובה שמזל שנשים הניעו אותה. בתוך זה, אני חושבת שכדי למנוע עוד אלימות סביב האלימות המינית חייבים לבחון כל מקרה לגופו. יש הבדל בין אונס, להטרדה מינית, להטרדה מילולית. איבגי נחקר, נשפט ונענש. זה מה שצריך לעשות בחברה מתוקנת".
השבתת התיאטרון בימים אלה חוסכת לקולר את התהייה אם תחזור לשם אי פעם. היא עזבה את תיאטרון גשר לפני חמש שנים ולא מתגעגעת. זה אולי נשמע קצת מוזר, אבל את רוב הזמן על הבמה העבירה בתחושת דכדוך.
"תיאטרון הוא מקום נהדר, אבל גם מפעל לייצור הצגות. וכמו כל מפעל, הוא פקידותי ומשעמם. בחוויה המצטברת שלי עשיתי יותר דברים שלא נהניתי מהם מדברים שכן, והמחיר היה כבד. הייתי שם המון שעות, הרווחתי מעט כסף והמון התקפי חרדה. לא יודעת אם אחזור מתישהו. בוא נגיד שמחזאי שיושב כרגע בבית וחושב עליי כרפרנס, אני ממליצה לו שיחשוב על שחקנית אחרת. מה שכן, בגלל התקפי החרדה שלי, מאוד נהניתי לראות קהל ישן. את פוחדת אם תהיי טובה או לא טובה, אבל את מי זה מעניין, הוא ישן".
את כל מה שקולר הספיקה ללמוד ולהדחיק על עולם התיאטרון היא הכניסה ל"חזרות". במרכז הסדרה (משודרת בכל יום שני ב-21:15 בכאן 11) זוג יוצרים - קולר ודריגס - שהיו עד לפני רגע זוג ועכשיו צריכים לעבוד יחד, נגד כל היגיון סביר. למחזה שהם מעלים מלוהקים שני כוכבי טלוויזיה מרוכזים בעצמם (אגם רודברג ואיתי תורג'מן המעולים), שרוצים להשתתף בהצגה הזאת בערך כמו שהיוצרים שלה מעוניינים בהם. האחת חולמת שמישהו ייקח אותה ברצינות, השני עסוק בלשלוח דיק-פיקס לבחורות. מעולם לא היה שמח יותר מאחורי הקלעים.
"עברנו הרבה גלגולים עם הסדרה", אומרת קולר. "אנחנו רצים איתה כבר עשר שנים. בהתחלה בכלל כתבנו אותה על סיטקום בטלוויזיה. בכאן 11 הציעו לנו להפוך אותה לסדרה על תיאטרון, ופתאום זה התיישב לנו הכי נכון. העליבות והיופי של העולם ששנינו מכירים כל כך טוב. אני כשחקנית, וארז כשחקן ובמאי. זה נורא כיף לספר את הסוד הזה לכולם".
4 צפייה בגלריה
נועה קולר ב''דיבוקים''. ''לא מצליחה לדמיין את עצמי כל כך גבוהה או נוצצת''
(צילום: ורד אדיר)
אחת הסצנות היפות עוסקת בקושי של הכוכבת במחזה להודות שיש לה זקן. היא קורבן של תרבות שמונעת מאיתנו להגיד דברים לא אסתטיים על נשים.
"נכון, יש צלוליטיס. יש זקן. יש שפם. יש מחזור. יש דברים שהעולם לא רוצה להתעסק איתם, ואני אומרת, יש את זה, ואת עדיין את אישה סקסית ושווה וראויה. למה לא מספיק מדברים עליהם? עם השנים אנחנו מותחים את הגבולות בשיח. בשנות ה-90 דיברנו על שפם. עכשיו זה זקן.
הקושי של מיה, הכוכבת שאגם מגלמת, להכיר בזקן, קשור לפער בין שתי הנשים שעומדות זו מול זו. אבל זה חלק מהעניין.
"בסדרה יש המון ייצוגים של נשיות. סטריאוטיפים. מיה יפה אז סביר להניח שהיא ריקה מתוכן, ואני כאילו רגילה אז אני בטח עמוקה ואיכותית. הגניב אותי להראות כמה מיה עמוקה ומורכבת, ולפעמים גם מכוערת, למרות שקשה לראות את זה, ושבתוכי יש דוגמנית צמרת שמתעסקת בדברים שטחיים מאוד, באותה נשימה שעושה את ההפך.
"בעיניי פגמים זה נורא סקסי, ולחשוף אותם זה נפלא. כאבי תופת יכולים להיפתר בדאחקה על עצמך. אישה שמתביישת שיש לה תחת גדול ומסתירה אותו בכל מיני דרכים, איך היא תמצא את האנשים שאוהבים תחת כמו שלה? ועדיין, זה שאני עושה מסיבת זקן, לא אומר שכולן צריכות להצטרף".
מי הייתה אגם רודברג בחייך, השחקנית שלקחו במקומך בגלל שהיא יפה?
"לא הייתה אחת ספציפית. כל הנשים היפות הפעילו אצלי את תחושת הנחיתות. שנים רציתי לשמוע, 'נועה, את לא יכולה לעשות את התפקיד הזה כי את יפה מדי'. אלה דברים שאגם חוטפת, בהרבה מובנים זו הטרגדיה שלה, ואני לא מבינה איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי יפה בגן".
את באמת לא מבינה?
"הילדה שבי עדיין לא מבינה. כל כך נהניתי לעבוד עם אגם. במובנים מסוימים, יש בי מקומות שבהם אני יותר נסיכה ממנה. היא יותר בולדוזר ממני, יותר חתולת רחוב. בתוכה יש דודה מרוקאית, ובתוכי יש את אגם רודברג בארבי או בראץ. בתוכי אני רוצה עקבים ולק ג'ל, ובתוכה יש אישה שתפרק את כולם בשביל להשיג את מה שהיא רוצה".
במקביל ל"חזרות", אפשר לראות בימים אלה את קולר ב"דיבוקים", קופרודוקציה ישראלית-צרפתית של yes עם הערוץ הצרפתי CANAL+ שיצר שחר מגן ונכתבה עם ואלרי זנאטי (משודרת בימי רביעי ב-22:30 ב-yes). הפעם קולר מוסיפה לקורות החיים שלה תפקיד של חוקרת משטרה החוקרת מקרה רצח מסתורי במהלך חתונה ומדברת צרפתית שוטפת. "לא ידעתי מילה לפני, אז פשוט למדתי צרפתית פונטית. ברור שזה עשה חשק לתפקידים גם בחו"ל, אבל אני לא ממהרת לארוז מזוודה".
מה שקורה עם גל גדות זה עולמות שאת בכלל מפטזת עליהם?
"זה מדהים מה שהיא עושה. אני לא מצליחה לדמיין את עצמי כל כך גבוהה או נוצצת. הייתי בכל מיני שטיחים אדומים בקטנה, בפסטיבל ונציה עם 'לעבור את הקיר' ובברלין עם 'להעיר את הדב' ובאמי הבינלאומי עם 'קופה ראשית', ואני מרגישה שלהיות על שטיח אדום זו תנועה של כבוד והשפלה. מצד אחד אתה כאילו הכי נוצץ ולבוש, ומצד שני אתה מרגיש מטופש ולא נוח לך ואתה מנסה להיות משהו שאתה לא".
לפני שקולר תכבוש את הוליווד, היא תצטרך להתמודד עם יום הולדת 40. "לא יודעת עדיין איך אני אחגוג עם כל הקורונה הזאת. אני מדמיינת ריזורט מאוד יקר. כל החופשות שלי הן תמיד בסגנון סיני, והפעם אני לא אסתפק בזה".
קולר מגיעה לתחנת אמצע החיים אחרי שמילאה וי בכל המשבצות הקריטיות שגורמות לאנשים להרהר בחייהם - התחתנה, עשתה ילדים, דהרה עם הקריירה, אפילו הגשימה חלום וכתבה סדרה. כולם מדברים על הצורך להגשים את עצמך, אף אחד לא מספר מה עושים אחרי שכל זה מתממש.
"פתאום נוצרה תחושת דחיפות. יש איזה לחץ לעשות שינוי. הבית נראה לי קטן, בא לי להתנסות בדברים חדשים. עולות שאלות של איך למקסם את הגלגול הזה. אני כבר לא מבועתת. אני לא בת 25 עלה נידף. כלומר, אני עדיין עלה נידף, אבל זה בא עם הגזע. אני לא תלויה באמת באף אחד. בגיל 30 הייתי מאוד מרוכזת בהקמת המשפחה. עכשיו אני מרגישה שהסתיים פרק ואני צריכה לגלות את בעלי מחדש. לגלות את התשוקות האמיתיות שלי. במקצוע ובחיים".
הכרת את תום כשהיית שחקנית אנונימית. השינוי יכול לשבש זוגיות.
"הוא ממש נדפק", היא צוחקת. "אבל כן, אתה צודק. תום הוא גבר לעניין. יותר מהכל הוא חבר טוב מאוד שלי. ואנחנו עוברים מסע. האם נסיים אותו יחד? איש לא יודע. האם המטרה לסיים יחד? לא יודעים. שנינו נורא משתנים, הצרכים שלנו משתנים. האם אנחנו נעשה את זה יד ביד? לא יודעת להגיד, אבל אני יודעת שהוא מסכים להיות לידי בכל השינויים, ואני לידו בשלו. זה מאוד מלחיץ שאשתך פתאום מרוויחה יותר. זה מלחיץ שאשתך מתפרסמת. זה מלחיץ שאשתך משחקת עם האקס שלה. אבל הוא חבר שלי והוא הולך על זה".
עד כמה השינוי הזה מדובר ביניכם?
"אנחנו בטיפול זוגי כבר שנים. כל שבוע. זה לא טיפול זוגי של בעיות, אלא של תחזוק. מונוגמיה ארוכת שנים היא פורמט מורכב מאוד. בגדול, אני מונוגמית שמתמודדת עם כאבי המונוגמיה, אבל אני כן מרגישה שהיתרון היחידי בזוגיות כזאת הוא שאתה כבר מושקע בבן-אדם שאתה חי איתו, אז אתה יכול להיחשף בעירום מלא. רנטגן. לבן-אדם שאיתך יש את הזכות להכיר אותך בהמון עומקים. יש בזה חיסרון כי לפעמים חסר מסתורין ויש חשש שאולי מה שייחשף יבהיל את בן הזוג. אבל תחשוב, איזה מדהים אם הוא יישאר!"
תני לי להבין: נניח שנדלקת על אחד הפרטנרים שלך על הסט. זה משהו שמדברים עליו בטיפול?
"אם זה קורה, אז כן. שמים את זה על השולחן. אני לא כזאת חמודה כמו שנראה לך. אני לא האישה המתוקה והנאמנה, האמא של הילדים שלך שעושה כביסה. אני גם חמודה ואשת בית, וגם יש לי חשקים בלתי מרוסנים לחיים".
זה לא קשה?
"זה הכי קשה שיש. בגלל זה הקדמתי ואמרתי שאני נשואה לבחור שעלה איתי על רכבת ההרים הזאת. לא יודעת מה יקרה לנו. אבל אנחנו מעיזים לבדוק. אני לא מכירה דרך אחרת. אני חייבת לדבר על הכל. אומרים עליי, 'אי-אפשר לבגוד עם נועה כי היא תספר לתום תוך כדי', כי אין לי סודות. לא טובה בשקרים והסתרות. אני נכנסת לחרדות ולא מצליחה לתפקד. אני לא בחורה שיכולה לנהל רומן. כל העניין הזה של ניהול, כושל אצלי".
את חושבת שלעובדה שאת בת להורים גרושים יש קשר לצורך של לטפל בזוגיות?
"אני לא אתאבד על להישאר נשואה אם לא יהיה לנו טוב. כבת להורים גרושים, זה המסר המרכזי שלי. הייתי רוצה שהילדים שלי ידעו שבני זוג צריכים להישאר יחד כל עוד הם עושים אחד לשני טוב. אם לא, אז שיעשו משהו אחר".
מה התלונה האחרונה ששמעת עלייך בטיפול?
"'את שחקנית ואת מרוכזת בעצמך'".
ב"חזרות" את נרדמת במהלך סקס עם הבן זוג. מבוסס על סיפור אמיתי?
"מעולם לא נרדמתי במהלך יחסי מין. אני תמיד מאוד ערה, פעילה, חיונית וחייכנית. האם גברים נרדמו לי? מי שנרדם יודע וזה יישאר בינינו".
